חזון איש/אורח חיים/קלב
סימן קלב[עריכה]
א) ר"מ פ"ה מהלכות קה"ח ה"ט אין עשיית יו"ט אחד תלויה בקריבת המקום כו', מדקדוק לשון רבנו הי"א י"ב מבואר שיש חילוק בזה בין א"י לבין סוריא וחו"ל דבא"י לא הצריך שיהא להן מנהג אבותיהן אלא כל שהיו בו ישראל בשעת הראי' בכבוש שני עושין יום אחד אף שאפשר שהי' חירום דרכים או מניעת כותים לעבור ביניהן אין חוששין לזה ועוד היה ראוי לחוש שמא נפסקה ישיבת ישראל במקום הזה קדם שפסקה הראי' מ"מ אין חוששין, והטעם דרבנו פסק פי"ג מהלכות מעשר ה"ח דבראשונה היה רוב א"י ביד ישראל והלכך בספק תלינן שהיו שם ישראל עד שפסקה הראי' וגם לא חיישינן שמא לא הגיעו שם השלוחים מחמת סיבה אלא א"כ שיש שם מנהג שעושין ב' ימים, אבל בסוריא וחו"ל שרוב הארץ ביד נכרים בזמן הראי' וכדתנן דמאי פ"ו מי"א, ספיקו להחמיר אלא א"כ מנהג אבותיהן לעשות יום אחד דרוב מקומותיהן לא הגיעו להם השלוחים.
והנה לא הצריך רבנו לעשות ב' ימים בא"י אלא אם נתחדשה עיר במדבר א"י או ששכנו בה ישראל עתה ור"ל דידוע דהיתה עיר של נכרים, ולא נתפרש בדברי רבנו דין ספק אם היו שם ישראל מעולם ומשמע דספיקו להקל אע"ג דברישא נקט רבנו כגון אושא כו' מ"מ י"ל אדדייקת מרישא דייק מסיפא דנקט שנתחדשה במדבר א"י או ששכנו עתה, ואחרי שנהגו האידנא לעשות יום אחד אף שאצלנו הכל ספק המנהג מכריע, ונראה דכל שהיה בתחום העיר שהגיעו השלוחין הרי מקום זה כעיר ואפשר דשדות וכרמים של בני העיר הוא בכלל העיר אף אם נמשכו חוץ לעיר, ולפיכך רוב ארץ ישראל הוא בדין שהגיעו שם השלוחים והלכך אין עושין ב' ימים עד שיודע לך שמקום זה הוא חדש.
ונראה דעיר שעושה יום אחד ונתרחבה העיר אל מקום שלא הגיעו שם השלוחים החדשים נגררים אחר הראשונים ואף אם האחרונים מרובים על הראשונים ואע"ג דבישב ולבסוף הוקף ונתוספו הדיורין אחר ההיקף כתב הטו"א ריש מגילה למיזיל בתר רובא התם במציאות תליא מילתא והלא לאחרונים הוי הוקף ולבסוף ישב, אבל הכא כיון דהראשונים נחשבין כידעי בקביעא דירחא ומנהגם הוא עיקר הדין כל בני העיר בתרייהו גרירי, ומסתבר דלא רמו חכמים לעשות שני ימים כשאנו בספק כיון שיש איסור לעשות את החול קדש שלא מן הדין כמו שיש איסור לעשות קדש חול, ובאנו לידי מבוכה בקידוש ובתפלה, אלא ודאי מספק אין נוהגין ב' ימים, והר"מ שהצריך ב' ימים בספק היינו משום רובא וכמבואר בדבריו ז"ל, ומיהו אם כונת הר"מ דכל שיש לנו ספק עושין שני ימים כרוב העולם נמצא דנתקן ב' ימים למי שמסופק, אבל למש"כ לעיל כונת הר"מ משום רובא מכרעינן זה המקום לשני ימים וצ"ע.
ב) ויש לעי' לדעת הר"מ דאף בחו"ל אין עושין רק יום אחד אם ידוע שהיו שלוחים מגיעים למקום זה מהא דאמר סוכה מ"ג א' אנן לא ידעינן בקביעא דירחא והקשה ריטב"א שם הא בימי ר"א דכבר בטלה ראי' ועושין ע"פ חשבון הלל הלא ידעינן בקביעא דירחא ולידחי לולב בראשון שבת, ותירץ דכי היכי דגזרו לעשות ב' ימים דלמא גזרה המלכות גזירה ה"נ גזרו שלא לידחי לולב בראשון שבת דגזרו לנהוג כדין ספיקא לגמרי דדלמא גזרה כו' ויהא באמת ספיקא, ואכתי קשה תינח במקום שלא הגיעו השלוחים אבל במקום שהגיעו השלוחים שנשארו במנהגם למה לא יטול בראשון בשבת והלא בהרבה מקומות בבבל היו שלוחי תשרי מגיעים כמבואר ר"ה כ"א א' והיה להם לעשות יום אחד, וכ"ת ה"נ א"כ במה נסתפקו בגמ' שהרי במסקנא בגמ' שם מסקינן דאף בא"י אין לולב ניטל בראשון בשבת ובשלמא מנהגו של ארץ ישראל אפשר דלא ידעו שהיה שעת חירום ואפשר שלא היו ישראל בארץ כלל בזמן ההוא, אבל מנהג בבל הלא היה ידוע להם וכמו ששאלו בגמ' א"ה האידנא נמי והרי ידוע להם שבכל בבל אין לולב ניטל בראשון בשבת אף במקום שעושין יום אחד ומאי משני אנן לא ידעינן בקביעא דירחא, וכבר פירש בזה הריטב"א שם דכשגזרו בב"ד של הלל לעשות ב' ימים גזרו על כל חו"ל שלא תחלוק בחוץ לארץ, שהרי רוב חו"ל אין השלוחין מגיעין, וכמו כן לא גזרו בארץ אף אם היו מקומות שלא הגיעו השלוחין, כיון דברוב המקומות הגיעו, אבל לדעת הר"מ קשה.
וע"כ צ"ל לדעת הר"מ דאע"ג דלא גזרו ב' ימים בחו"ל במקומות שהגיעו השלוחים מ"מ גזרו שלא ליטול לולב בראשון בשבת אף במקומות ההם שלא תחלוק בחוץ לארץ, וכן פי' ריטב"א שם דבזמן שקידשו ע"פ ראי' בחו"ל אין לולב ניטל בשבת אף במקומות שהגיעו השלוחים שלא תחלוק בחו"ל, ומיהו הריטב"א ס"ל דמה"ט נמי גזרו ב' ימים על כל חו"ל דנהי דבזמן שהיו השלוחים יוצאין היה כל מקום נוהג כמנהגו מ"מ השתא שקובעין ע"פ חשבון ואין ניכר הבדל בין מקום למקום אי אפשר לחלק בחו"ל וגזרו על כל חו"ל והקילו בכל א"י.
ולשון הגמ' אנן לא ידעינן כו' ושם מ"ו ב' ואנן דאית לן תרי יומי כו' משמע דהיו נוהגין במקום הישיבות תרי יומי אע"ג דהיה ידוע המקומות שהגיעו השלוחין.
והנה נהגו בכל א"י לעשות יום אחד ויש להם על מה שיסמכו אחרי שכן דעת הריטב"א ובשל סופרים הלך אחר המיקיל ועוד דאצלנו הכל ספק ובספק גם לדעת הר"מ אין עושין רק יום אחד.
ג) ויש לעי' לדעת הר"מ דבא"י מקילינן בספיקא משום דאזלינן בתר רוב ובחו"ל מחמרינן דאזלינן בתר רוב, נהי דא"י רובה היו עושין יום אחד מ"מ המקומות הידועים לן אינן נכנסין בכלל הספק והמקומות המסופקים מנ"ל שהרוב היו עושין יום אחד [וכן בחו"ל צריך לדון על המקומות הנכנסין בכלל הספק ואין ידוע בהן רוב] שע"כ הדבר תלוי בשעה שקבע הלל את חשבון שלנו דבמשך בית שני ואחר החורבן היו תקופות רבות שונות זו מזו ופעמים שהגיעו שלוחים למקומות אלו ופעמים שלא הגיעו וע"כ לקבוע הדבר ע"פ שעה אחרונה שקבעו הלל ובית דינו ומנ"ל שבשעה זו לא היה דבר מן המונעים את השלוחים שלא יגיעו לרוב א"י במקומות המסופקים לן, ואפשר שאין כונת רבנו לדין הולכין אחר הרוב אלא הלל וב"ד קבעו כן להקל בא"י בספיקא ולנהוג כרוב א"י ולהחמיר בחוץ לארץ וכמש"כ הריטב"א אלא להריטב"א קבעו כן אף במקומות שהיה ידוע להם מנהג אבותיהם ולהר"מ דוקא בספיקא.
ד) ונמצאו בזה עוד דברים להריטב"א ר"ה י"ח ושם כתב בהדיא דהמנהג בכל א"י לעשות יום אחד ומשום דאזלינן בתר רוב א"י ואחרי שבא"י נהגו בימים הראשונים בכל ההלכות כדעת הר"מ ע"כ הקילו משום שהכל בספק ולא החמיר הר"מ בארץ אלא בידוע שלא היה שם ישוב אבל מספק אין מחמירין וכמבואר בהדיא בלשון הר"מ וכמו שכתבנו לעיל והריטב"א שם הביא לשון הר"מ פ"ה ה"י ובהאי מנהגא לא הזכיר דברי רבנו ומבואר שפי' דברי הר"מ כמו שפירשנו, ובתשובת הרמב"ם סי' ק"ג כתב דגם בליכא מסורת אבותיהם בידיהם עושין ב' ימים מספק וכונתו ז"ל שם על צור שנשאל עלי' והיא מסוריא ובסוריא עושין שני ימים מספק עד שיודע לך שאבותיהם עשו יום אחד.