חזון איש/אורח חיים/קיט
סימן קיט[עריכה]
א) ל' א' א"ר הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלב"מ במשהו, יש כאן לברר ו' ספיקות. א. אי דוקא טעם לשבח או אפי' לפגם. ב. אם אוסר גם בהנאה במשהו או דוקא באכילה. ג. אם יבש ביבש אוסר ג"כ במשהו. ד. אם התערובות נעשה קדם הפסח מהו. ה. אם ת"ל דאסור בהנאה אם מותר למכור חוץ מדמי החמץ. ו. אם מועיל הולכת הנאה לים המלח.
בגמ' ע"ז ע"ד א' אמרו אי איסורי הנאה קחשיב ליתני נמי חמץ בפסח, ומסקינן דתנא תרתי אית לי' והרי אלו למעוטי דבר שבמנין ואינו אה"נ, או אה"נ ואינו דבר שבמנין, והא דלא תני דבר שבמנין ואינו אה"נ פי' בתו' שם אינו משום דבאמת הוא בטל ברוב אלא דלא איירי בו, וכ"כ הרא"ש והר"ן בשם הראב"ד, אבל אה"נ ואינו דבר שבמנין באמת בטל בכל אה"נ, ומ"מ אין ראי' דגם חמץ בפסח בטל, דאפי' אם חמץ בפסח אינו בטל ל"ק דליתני' דתנא לא תני אלא אה"נ דבטלי ברובא, ורק בדבר שבמנין אוסרין בכל שהו, אבל חמץ דאוסר בכל שהו אף בחתיכה שאינה חשובה לא תני לה, ומיהו אי אפשר לומר כן דפריך בגמ' שם דליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח, ואם איתא דחמץ בפסח יבש ביבש במשהו ואפי' חתיכות קטנות, לא יתכן כלל דליתני ככרות של בעה"ב בחמץ, דחמץ א"צ להא דר"ע מחמת חשיבות הככר ואין החשיבות גורמת כאן כלום, ובגמ' בתירוצם נמי קאמר מאן שמעת לי' דאית לי' ר"ע כו' ומבואר בהדיא דיבש ביבש באינו דבר שבמנין גם בחמץ בטל, והרי"ף כתב דלא קיי"ל כסוגין כיון דקיי"ל חמץ בפסח במשהו, וצ"ל דסוגין ס"ל דלא מחמרינן בחמץ מבשאר אה"נ וכרב ושמואל ור"י פסחים כ"ט ב', אבל לרבא דאפי' למ"ד מין במינו בטל מחמרינן בחמץ לאסור במשהו, ל"ק מחמץ בפסח דתנא לא תני אלא הני דבטלי ומשום דבר שבמנין, אבל אה"נ דאסרי בכל שהו לא תני, והנה לדעת הרי"ף חמץ בפסח אוסר במשהו בין לח בלח בין יבש ביבש בין באכילה בין בהנאה.
ואמנם הוא דוחק דסתמא דגמ' מסתיימת דלא כהלכתא, והו"ל לגמ' להוסיף דלרבא דפסק הלכתא חמץ במשהו לא מיעטה מתנ' חמץ אלא דלא שייך למתני', ואפשר דרבא ובית דינו גזרו על חמץ לאסור במשהו, וא"כ עד רבא היה דין חמץ כשאר אה"נ, ול"מ כן אלא רבא הלכתא קאמר.
ב) ואמנם הראב"ד והרא"ש לא ניחא להו דברי הרי"ף, ופי' הראב"ד דהא דפסק רבא חמץ בפסח במשהו היינו לענין איסור אכילה אבל לענין הנאה לח בלח בנו"ט, ויבש ביבש ברובא, ואם הוא דבר שבמנין אוסר אפי' בהנאה, והיינו ככרות של בעה"ב שאמרו בגמ', והר"ן הביא בשם הרמב"ן שפי' כן גם דעת הרי"ף, ולמדנו דדעת הרמב"ן ג"כ דאין חמץ אוסר במשהו בהנאה.
ודעת הרא"ש דכיון דכללו תערובות נו"ט ומשהו, כשם דנו"ט אוסר גם בהנאה דטכ"ע דאוריתא [דברי הרא"ש דדיינינן טכ"ע גם לענין הנאה לא מצאנוהו בהדיא אבל דברי סברא הן דדינו כעיקר] כך משהו אוסר בהנאה וכדין יי"נ שנפל לבור וכדתנן ע"ד א', מיהו דוקא לח בלח, אבל יבש ביבש באינו דבר שבמנין חמץ בטל חד בתרי, ומותר אפי' באכילה, והוי דברי רבא דומיא דדברי רב דאמר במשהו והיינו דוקא בלח דהא טעמי' דרב דס"ל כר"י דבמינו במשהו וגזר א"מ אטו מינו והיינו בלח דהא מודה ר"י ביבש כמש"כ תו' יבמות פ"ב א', מיהו בתו' מנחות כ"ב ב' לא פסיקא להו, [ובמרדכי כתב בשם הרשב"א [הוא רשב"א בעל התו'] לאסור יבש ביבש בחמץ וכ"ד הרשב"א בת"ה ואפשר דס"ל כהראב"ד דחמץ במשהו הוא דוקא לענין אכילה].
ובשו"ע נקט בסי' תמ"ז ס"א לחומרא כרי"ף ורא"ש דאוסר במשהו אפי' בהנאה, ושם ס"ט ביבש ביבש הביא שתי הדעות וכתב במ"ב שם ס"ק צ"ה בשם אחרונים דנקטינן לחומרא, ונראה דדוקא לענין אכילה אבל לענין הנאה כיון דבין להראב"ד ובין להרא"ש מותר [וסוגיא דע"ז מוכחת או כהראב"ד או כהרא"ש, אבל שיהא אסור תערובות יבש ביבש ושיהא אסור גם בהנאה אי אפשר להעמיד בסוגיא וכמש"כ לעיל, ולדעת רמב"ן גם הרי"ף מודה בזה] אפשר להקל, והרי כל הנדון הוא בדרבנן.
ובמ"ב ס"ט בבה"ל כתב בשם הפמ"ג להקל למכור חוץ מדמי החמץ, ולמש"כ מותר למכור כולו.
ג) ולענין הולכת דמי החמץ ליה"מ שיהא מותר ליהנות, למאי דקיי"ל כר"א ע"ז מ"ט ב', כתב הר"ן שם דעת הראשונים דאין דברי ר"א אלא בע"ז שתופש את דמיו, ולכן מקילינן במקום דאיסורו מדרבנן למחשב כאילו נפדה, אבל לא בשאר איסורין, והלכך בין מין בשא"מ ובין מין במינו בין שנתן טעם ובין שלא נתן טעם, לא מהני הולכה ליה"מ, ודעת הר"ן שם דאפי' בע"ז שתופש דמיו, לא התיר ר"א אלא יבש ביבש או במקום שאין איסור בעין בהאי תערובות כמו אפה בו את הפת, אבל תערובות יי"נ יין ביין אפי' סתם יינן לא מהני הולכה ליה"מ, ומטעם זה לא מהני ג"כ הולכה ליה"מ בחמץ שנפל לקדירה אפי' כשהחמץ משהו, ועוד פי' בדעת הרי"ף דלא קיי"ל כר"א אלא חבית בחבית, או יין ביין בסתם יינן, אבל לא יי"נ יין ביין, וא"כ יש להסתפק בשאר איסורין אי דינן כסתם יינן וכמו שנסתפק הר"ן ברשב"ג דאמר ימכר חוץ מדמי יי"נ, והר"ן מסיק דשאר איסורין כיי"נ וא"כ מהני הולכת הנאה, וכן לפרשב"ם שהביאו תו' זבחים ע"ב ב' והר"ן שם מהני הולכה בכל איסורין, וכ"ד הראב"ד פט"ז מה' מ"א ה"ז, וכן לתירוץ השני בתו' זבחים שם דר"א לא התיר אלא היכי דאין גוף האדם נהנה מהאיסור עצמו כמו באפה בו את הפת שאין האיסור רק גורם, או יין ביין דבשתיה אסור ואין הנידון רק במכירה לנכרי, [דמשרה וכביסה לא שכיח וכמש"כ הרא"ש בע"ז, והרא"ש כתב להחמיר כתירוץ זה], אפשר להתיר בחמץ משהו למכור לנכרי כיון שבאכילה אסור, ואחרי שסומכין על השאלתות דחמץ בטל בס' במקום שיש עוד צדדין להקל, אפשר לדון לענין הולכת הנאה ליה"מ ולמכור כולו לנכרי, מיהו אין ריוח בזה שהרי אפשר למכור חוץ מדמי החמץ.
מדברי רש"י והר"ן דמתירים הפת עצמה ע"י הולכת הנאה למדנו שאין איסורו אלא מדרבנן דבאיסור דאוריתא לא שייך תקנת ר"א וכמש"כ הר"ן דבשביל שהוא ניזוק בנכסיו לא הותר האיסור, וזו כונת הר"י שהביא הר"ן דכל ששרש האיסור הוא דאוריתא אף שנתערב לא שרינן התערובות בתקנת ר"א, וע"כ דאיסור הפת דרבנן, ולדעת הר"י חבית בחבית דשרי היינו סתם יינן.
ויש לעי' לדעת הר"י אכתי תקשה לי' הא דתנן בערלה תבשיל שבשלו בקליפי ערלה כו' תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה כו' ולמה לא תני תקנתא כר"א, וע"כ צ"ל כמו שפי' הר"ן דתני לי' אגב גררא ולאשמועינן דמודה בו ר"מ ולכך לא תני כאן תקנתא כיון דברישא ליכא תקנתא דצביעה לא שרינן בהולכת הנאה דאסור מה"ת, וחבילי תלתן הוא ענין חדש והו"ל למתני תקנתא, וכן צריך לפרש דברי תו' זבחים ע"ב ב' יבמות פ"א ב' דפירשו דלא התיר ר"א אלא במהוה באה"נ אבל לא בנתערבו חבילי תלתן ליהנות בהן, ומשמע דלפ"ז איירי ר"א בכל איסורין, [וכן הוא לשון הרא"ש ע"ז שם ומסתבר להחמיר כשינויא בתרא כו' אלמא שזה שינויא דלא תני בערלה תקנתא דר"א] ואכתי תקשה תבשיל ופת, אלא כיון דלא תני לי' ברישא לא תני לי' בסיפא.
וחמץ יבש ביבש יש להקל להתיר בהנאה ע"י שיוליך ליה"מ אף אם נימא דיבש ביבש אסור בהנאה, משום דעת הראב"ד ורשב"ם דר"א בכל איסורין קאמר, אף אם באנו להחמיר בלא הולכה, ולעיל סק"ב כתבנו מה שיש לדון להתיר בהנאה בלא הולכה.
יו"ד סי' ק"י ש"ך סק"ב, חלק על הלבוש שהתיר פת שאפאה ע"ג גחלים של חמץ ע"י הולכת הנאה ליה"מ, דלא נאמר אלא בעכו"מ שתופשת דמיה, ובמג"א סי' תמ"ה סק"ו הוסיף דלא אמר ר"א להתיר פת זה, ואמנם לדעת רש"י והר"ן מתיר ר"א גם הפת עצמה ולדעת רשב"ם והראב"ד אמרינן כן בכל איסורים, ולתירוץ השני בתו' ג"כ אמרינן כן בכל איסורים כשהאיסור מהוה הפת ואינו בעין, ובכל אופן אין האיסור אלא מדרבנן, ומש"כ תו' פסחים ע"ה א' בשם ר"י שאינו אלא מדרבנן וסיימו דלא משמע כן, אין כונתם לענין איסור הפת, דאין איסורו אלא מדרבנן, דזה לא היה מספיק לישב קושיתם, דאכתי תקשה כיון דהחום הנכנס לתוך ככר ואופהו אסור מה"ת, גם החום שבתנור הגרוף יהא אסור מה"ת, אלא כונתם דר"י פי' דבאמת החום שבככר מותר מה"ת דחשיב כגחלים עוממות, ולזה סיימו דלא משמע כן בשמעתין ור"ל דא"כ אף אם נימא דתנור גרוף אסור אינו אלא מדרבנן ומאי שייך למילף צליית הפסח מכאן, ומש"כ ולא הוה שייך לפלוגי ביש שבח עצים בפת, ר"ל דע"כ אין כאן שבח עצים בפת כיון דהחום היתר, רק דפליגי אי אסרינן מדרבנן, אבל הפת אינו אסור אלא מדרבנן וכמש"כ לעיל.
ונראה דהא דפי' ר"י דאין החום אסור אלא מדרבנן היינו למאי דמסיק דתנור גרוף הפת מותר, אבל באמת מבעי לי' אי החום אסור מה"ת, ומש"כ דלא משמע כן היינו דלא משמע דמבעי לי' גם בחום שבפת.
ויש לעי' מאי מדמי איסור החום לצלי אש ודאי איסור ליכא דהא כלו עצי איסור אבל אכתי אש הוא וכדאמר במסקנא, ואפשר דמבעיא לי' אי השלהבת המובלע בתנור חשיב כנמצא בעולם או לא דדיני התורה לא נאמרו אלא על הנמצאים אבל לא על האבודים מן העולם, ופשיט לי' דמקרי אבוד מן העולם, א"נ באמת לא מקרי אבוד ומ"מ הוא מותר דחשיב כשלהבת כיון דקלי איסורא.
ובמ"א סי' תמ"ה סק"ה, הביא מדברי התו' כאן שהפת אסור מה"ת ולמש"כ אין זה מכונתם, ובתו' ע"ז מ"ט א' ד"ה יוליך, הקשו על פרש"י דפי' דפת עצמה מותרת ע"י הולכה, ולא הקשו דאיך יותר האיסור ע"י הולכה הרי איסורו מה"ת.
בס' המאור כתב דקיי"ל דלוחשות אסורות לרבי, מדמבעי לי' לרחב"א ע"ה א' בתנור שגרפו ואם איתא דגחלים לוחשות מותרות כש"כ חום שבתנור מותר, והרמב"ן הקשה דמה הרויח דלוחשות אסורין אכתי עוממות מותרין וחום שבתנור לא עדיף מעוממות, ולכן פי' דאין ה"נ דלמאי דבעי רחב"א לאסור תנור שגרפו דין הוא לאסור גחלים עוממות ורחב"א ידע דלמאי דתניא בשלה ע"י גחלים הפת מותרת ה"ה תנור שגרפו, אלא דקשיא לי' הא דבעי קרא למעוטי בפסח.
ונראה דכונת הרז"ה כפי' תו' דבאמת יש חילוק בין גחלת לתנור דגחלת דקלי איסורא אין איסור בשלהבתו, אבל שלהבת הקשור בעץ האסור גם השלהבת אסור וכשנכנס בדופני התנור ומתקיים ע"י התנור יש לומר דבאיסורו קיים, [אע"ג דאם הדליק קיסם מאבוקה של ערלה מותר להשתמש בו כדאמרו ביצה ל"ט א' בשלהבת של עכו"מ, שלהבת שלא נקבע בגשם שאני ולא חייל עלי' איסורא, אבל שלהבת הנכנס לכלי בשעה שהוא קשור לאבוקה מקרי כמהוה דבר מקוים ושפיר מתקיים איסורו אף לאחר שפירש מן האבוקה], ודיוקו של הרז"ה דמשמע רהיטת הגמ' דגרפו דנקט הוא כדי להקל דבלא גרפו ודאי אסור, ואי לוחשות ג"כ מותרות, אם לא גרפו ודאי מותר, וגרפו הוא כדי להחמיר, ולא הו"ל לגמ' לסתום אלא לפרש, דאם לא גרפו מותר משום זוז"ג דגחלים לוחשות היתירא נינהו.
ולפי' רמב"ן קשה כיון דרב חב"א ידע ברייתא כדאמר לדברי האוסר, הלא ידע סיפא דבשלה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותרת, והו"ל להקשות מהא דר"י, ולא למישאיל שאילא, [עי' חזו"א ערלה סי' ט'].
הח"י הביא בשם ב"ה דשלהבת של חמץ מותר [היינו להדליק הנר משלהבת של חמץ ואפשר דלכתחלה אסור דכל זמן שהשלהבת קשור בגחלת הוא אסור כמש"כ הרא"ש ביצה ל"ט בשם הירו' אלא אם הדליקו מותר להשתמש לאורה] כשלהבת של עכו"ם דחמץ בדילי מני', והח"י חלק עליו דהא חמץ גריעא מהקדש, ולאו קושיא היא דלא אמרו בגמ' ז' א' י"א א' דהקדש בדילי מני' וחמץ לא בדילי אלא לענין להחזיק החמץ בידו או בביתו וחיישינן דישכח ויאכלנו, אבל כשנהנה משלהבת של חמץ לא יגרר בשביל זה ליהנות מחמץ דחמץ שאינו לפניו בדיל מני' טובא, ואין לנו לחדש איסור שלא נזכר בגמ'.
בגרף את התנור ואפה בחומו דדעת הש"ך יו"ד סי' קמ"ב דבדבר שאפרו אסור גם בזה אסור, כתוב בחזו"א ערלה סי' ט' לנטות מזה, דאנו מתירים את החום דחשיב כאבוד מן העולם או כשלהבת הנפרש, ואף בשל עכו"ם מותר, ובמ"ב סי' תמ"ה שה"צ אות כ"ב כתב להתיר ע"פ דברי רמב"ן ולמש"כ אף לפי' תו'.
ואמנם גחלים עוממות אסורין ואף דחום התנור ג"כ גורם מ"מ גחלים הם עיקר וכמש"כ שם, והש"ך לא כתב כן.
אפה את הפת באבוקה של חמץ מותר למוכרו חוץ מדמי החמץ אפי' לדעת הסוברין דשאר איסורין דינן כיי"נ, דבעכו"מ נמי מותר כדאמר בירו' דארג הבגד בכרכר של אשרה מותר למכור הבגד חוץ מדמי עכו"ם היכי דליכא למיחוש דלמא ימכור לישראל, ולא דמי ליין ביין דהכא אין גוף האיסור בבגד ולהכי איכא למ"ד מ"ט ב' דלא אמר ר"א אלא בארג ולא חבית בחבית, ואע"ג דאין ראי' מהירו' דהא רשב"ג אית לי' אפי' יין ביין אלא אנן מחמרינן יין ביין, והירו' אליבא דרשב"ג קאמר, מ"מ כיון דמהוה קיל טפי מחבית בחבית אי קיי"ל כרשב"ג חבית בחבית כש"כ במהוה, וכ"ה בהדיא בר"ן, ואפי' בצבע בקליפי ערלה אע"ג דיש שבח סממנים ע"ג צמר, וכמש"כ הר"ן שם, ומיהו בתערובות חבית חד בחד ודאי לא התיר רשב"ג, והרי למכור חדא חדא אסור אף שנתערב חד בתרי וכמש"כ רש"י מ"ט ב'.
ד) ולענין מכירה חוץ מדמי חמץ, הנה קיי"ל כרשב"ג ע"ז ע"ד א' דחבית בחבית אפי' ביי"נ, ויין ביין בסתם יינן, וכתב הר"ן ספ"ג דשאר איסורין דינן כסתם יינן ואפי' לח בלח מותר, ולפ"ז חמץ ג"כ מוכרו חוץ מדמי החמץ. אבל הר"ן הביא דיש חולקין, וכן במרדכי פ' כ"ש הביא דר"י מפריש התיר למכור תרנגולת שנמצא בה חטה וכדינו דרשב"ג והמרדכי הקשה עליו דהא קיי"ל יי"נ יין ביין אסור, אבל דעת ר"י כדעת הר"ן דשאר איסורים דינן כסתם יינן, והנה באיסור משהו יש להקל כיון דלהראב"ד והרמב"ן אין אוסר בהנאה במשהו, ולדעת השאלתות מותר באכילה, וכן סתם המחבר סי' תס"ז ס"י, אבל משום מנהג מחמרינן בזה כמש"כ הרמ"א, ובהפסד גדול הקילו אחרונים, אבל מין בשא"מ בנו"ט, לא מצינו דמותר לרשב"ג, אף דהתיר גם ביי"נ אפשר משום דמין במינו דרבנן, ואע"ג דאמרו בגמ' ע"א ב' דרב לטעמי' דאמר הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין, משמע דלרשב"ג אפי' יין ביין ורב סבר כר"י פסחים כ"ט ב', דמב"מ לא בטל, משמע דהא דרשב"ג אתיא אפי' כר"י דמב"מ לא בטל, י"ל דהתם בסתם יינן דרבנן, [וכן חיטי דאשתפך עליהו יי"נ בגמ' ס"ה ב' דהתירו למוכרן י"ל בסתם יינן, וכמש"כ במרדכי פ' כ"ש].
ויש לתמוה בהא דכתב המרדכי ס"פ הצלמים בשם רשב"ם דמין בשא"מ שנתן טעם מותר ע"י הולכה ליה"מ הלא לא שייך תקנת ר"א באיסור דאוריתא, וכמש"כ לעיל, ואולי סבר נו"ט לאו דאוריתא, א"נ איסור הנאה משום נו"ט לאו דאוריתא, ואף לדעת תו' והרא"ש דלא התיר ר"א אותה הפת, מ"מ מצה שבלעה טעם חמץ לא חשיב כמתהוה ע"י חמץ אלא עירוב ב' דברים.
במ"ב סי' תס"ז ס"י בשעה"צ אות ע"ג, כתב דאם מעורב גוף החמץ מודה המחבר דאסור למוכרו, ואם אין החמץ ניכר אין נפקותא אם מעורב חמץ בעין או טעמו, שהרי רשב"ג מתיר יין ביין, ואם החמץ ניכר אינו אוסר תערובתו ולמה לא יהא רשאי ליקח דמי המצה, [ואפשר דאסור משום דנותן החמץ במתנה לנכרי], והעיקר דמש"כ המחבר בסי' תמ"ז דחמץ אוסר במשהו בהנאה דינא קתני ולא נחית לתקנתא, ור"ל דאסור ליתן לכלבו.
לענין נאסר במשהו קדם הפסח הביא במרדכי פלוגתת הראשונים אם חוזר וניעור, וספק זה אינו לרב דאוסר מב"מ במשהו מעיקר הדין, דבזה ודאי לא שייך להתיר השתא כיון דאיסור מעורב בו, וקדם הפסח נמי מין במינו הוא ואדרבה היתר בהיתר לא שייך ביטול, ואמנם לדידן דמב"מ בטל רק משום חומרא דחמץ החמירו לאסור במשהו, יש לדון אם החמירו חכמים בנתערב קדם הפסח, ואין אנו צריכים כאן לביטול קדם הפסח, אבל במרדכי מבואר שפלוגתתם ביסוד הביטול קדם הפסח, וצ"ל דכל שגזרו על החמץ לאסור במשהו שב דינו כדבר האוסר במשהו מן הדין וכיון דעכשו בפסח יש בתבשיל משהו חמץ ראוי לאסור אלא שאם החמץ נתבטל קדם הפסח שוב אינו חוזר וניעור, ותלוי הדבר אם יש שם ביטול היתר בהיתר, והמתירים הביאו ראי' מצמר שנתערב בצמר גמלים דמותר לארגו בפשתים ולכאורה אין ראי' משם דהתם אמרינן סלק את הפשתים וצמר גמלים רבה עליו ומבטלו, אבל הכא כשהגיע פסח וחמץ מעורב במצה אין מי שיבטלנו, אלא סמך הוא שיש ענין ביטול היתר בהיתר בשביל להתיר עירוב הפשתים א"כ קדם הפסח יש ענין הביטול שלא יאסור כשיכנס הפסח, והאוסרים הביאו ראי' מהא דלא מהני טבילה קדם שנטמא שלא יטמא, וגם זה לא דמי לכאן דהטבילה אינה פעולה נמשכת וטהור שטבל אחר שטבל הוא כקדם שטבל ואם נגע בשרץ אין מי שיעכבנו מליטמא, אבל חמץ המועט המעורב ברוב מצה הוא כמו שאינו ואם הגיע הפסח אין כאן חמץ בעולם, אלא עיקרו סברא שאין מועיל כאן ביטול דקדם הפסח א"צ ביטול ובפסח אין מועיל ביטול, ואין ראוי לדון בו ביטול קדם הפסח לענין איסורו בפסח.
ולדינא הכריע הרמ"א סי' תמ"ז ס"ד לקולא ולא אמרינן בזה חוזר וניעור.
ה) ומבואר במרדכי בשם ראבי"ה [כפי שהגיהו במרדכי דדברי ראבי"ה קאי על דברי סה"ת] דאפי' בטעם משהו אמרינן חוזר וניעור אע"ג דלא נתערב חמץ בעין שהרי דברי סה"ת בחטה שנמצאת בתרנגולת, ובזה חולק ראבי"ה, וכ"מ בהגהות שהביא ב"י סי' תמ"ז דחטה הנמצאת בתרנגולת ע"פ תלוי בסברת חוזר וניעור, ותימא על המ"א סי' תמ"ז סק"ז שכתב דהאוסרין אינו אלא בנתערב ממשו.
בטור סי' תמ"ז הביא דברי רש"י ובעה"ע דאם לא דקדקו קדם הפסח לברור את המלח מחמץ מותר לאכול בשר המלוח הזה בפסח כיון שנמלח קדם הפסח, דבמשהו לא אמרינן חוזר וניעור, ויש לעי' הלא מעיקר הדין אין מליחה אוסרת רק כדי קליפה כדאיתא ביו"ד סי' ק"ה ס"ט, והאי קליפה אין בה ס' כנגד החמץ ובנו"ט קדם הפסח לכו"ע אסור בפסח, ואמנם אחרי שודאי לא נגע החמץ בכל פני הבשר רק במקום אחד והוא מיעוט של כל פני הבשר ראוי שמקום האסור יבטל כדין תערובות יבש ביבש דבטל חד בתרי, ולמאן דאית לי' דלא אמרינן חוזר וניעור הוא אפי' יבש ביבש למש"כ במ"ב סי' תמ"ז ס"ק ל"ג בשם אחרונים לחלוק על המ"א, ואכתי יש לעי' שאי אפשר לבשל את הבשר דהקליפה תאסור עכשו את כל הבשר, ואפשר דאיירי בנאכל בלא בישול.
ואמנם בדין יבש ביבש נראין דברי החולקין על המ"א דבתה"ד מבואר בהדיא דדן שיהא חוזר וניעור בשעת אפיה וכשנתבטל לח בלח לא אכפת לן מה שהחמץ נותן טעם במצה משום שכבר נתבטל קדם הפסח אבל יבש ביבש אסור לאפות, דהשתא נותן טעם, אבל לא דן לענין אכילה, ולאפותן בפסח לכו"ע אסור דאף בשאר איסורין דינא הכי דחתיכה אסורה שנתערבה בתרי היתירא ובשלן יחד אסורין כולן כדאיתא יו"ד סי' ק"ט, וכל שאסור בשאר איסורים בס' בפסח אוסר במשהו, ובסי' תמ"ב ס"ד כתב הרמ"א ולקמן סי' תמ"ז כו' והכי קיי"ל, ובמ"ב בשם הח"מ, תמה הא לא הקיל הרמ"א אלא לח בלח ולהאמור לק"מ, ונראה דיש להקל כדעת האחרונים דגם ביב"י ל"א חו"נ כיון דלדעת הרא"ש יבב"י גם בפסח בטל, ולדעת השאלתות גם לח אינו במשהו ולא שייך להחמיר בחמץ יותר משאר איסורין, יש לסמוך על הפוסקים דל"א חו"נ.
אח"כ ראיתי דהרשב"א מחלק בין לח בלח ליב"י, והוא בתשובה שהביא המ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה, שכתב דחטים חמוצים המעורבים בכרי קדם הפסח ונכנס הפסח אסור לאוכלם חדא חדא, מבואר דאמרינן חו"נ ביב"י, ואילו טחנם קדם הפסח ואיכא ס' כנגד החמוצים מבואר שם דמותר, ולא אמרינן דחו"נ, ואפי' אפה בפסח, למאן דסבר קמח בקמח הוי לח בלח ואין האפיה מחדשת כלום, והב"ח סי' תס"ז הביא בשם מרדכי הארוך דחטים שנתבקעו ונתיבשו ונתערבו כו' דדבר יבש חד בתרי בטל כו' מבואר דגם ביבש לא אמרינן חו"נ.
ונראה דלא דנו כאן לחוש שמא היו פרורי חמץ בתוך המלח ונפלו על הבשר דאין להחזיק איסור בדבר דלא שכיח, אלא חששו דבכלי שנתנו את הבשר [דמליחת הבשר שהזכירו אינה מליחה של הכשר הבשר אלא מלחו הבשר לאחר שהוכשר כדי שיתקיים ימים רבים] היה חמץ על פניו [ומבליעת חמץ אין חשש כמש"נ לקמן] ורק חששו שמא לא הדיחו היטב, וחששו למשהו, אבל לא חששו לנתינת טעם דאפי' בקליפה יש ס' נגד החמץ או שהמלח נמס והוי ציר והחמץ מתערב בציר וכשנבלע בקליפה יש ס' נגד החמץ, והרי"ג אוסר דס"ל דבמשהו נמי אמרינן חוזר וניעור.
ונמצא לפ"ז דרי"ג אוסר אפי' אם עושין הגבינה בכלים שאין משתמשין בהם בחמין ואין בהם חמץ בלוע לעולם, כיון דמשתמשין בהן חמץ צונן חוששין שמא לא הודח הכלי יפה יפה ויש כאן תערובות משהו, ואפי' חלב אסור שאין כאן מליחה, דמשום תערובות בעין אסרינן לה, ולדעת רש"י ובעה"ע אין חוששין משום בעין כיון דהוי משהו ונתבטל קדם הפסח, ומשום טעם ע"י פליטת הכלי, חזינן אם אין משתמשין בכלי החלב חמין הרי אין שום חשש, [ואיירי דאין חשש גם משום כבישת חמץ מעל"ע] ואף אם יש חשש של חמץ בלוע ע"י חמין וכבישה, אם אין החלב והגבינה נכבשין מעל"ע אין כאן חשש פליטה, ואף אם שהה החלב מעל"ע הרי נפגם החמץ מקדם, והו"ל נו"ט לפגם קדם הפסח.
ואם העמידו החלב והגבינה בפסח בכלי של כל השנה, אם שכיח הדבר שלא הודח יפה אסור משום משהו בעין, אבל אם הודח יפה, אם הכלי בחזקת שלא בלע חמץ לא ע"י תשמיש חם ולא ע"י כבוש מותר, ואף אם הכלי בלוע חמץ אבל החלב לא עמד מעל"ע מותר, אחרי שאין צונן בולע, ואם עמד החלב מעל"ע להני דאסרי נט"ל אסור, אבל להמתירין נט"ל מותר.
ומיהו אם שימש סתם כלי בחמין קדם הפסח אסור כמש"כ ב"י בשם הגה"מ בשומן שהותך בכלי של כל השנה, ולא שרינן כאן משום סתם כלים אינם בני יומן.
ולשון בעה"ע שהביא הטור בשמן ודבש של עכו"מ דמותר ואין חוששין משום חמץ שכבר נתבטל ואין חוששין משום גיעול היוצא מדופנו של כלי, היינו להתיר את השמן ודבש שעמדו בכלי מעל"ע וקבלו טעם הנפלט, והיתירא דידהו משום דמעל"ע הפוגם קדם למעל"ע המפליט, ומשמע דאוסר נט"ל בפסח, והכא דנתערב קדם הפסח אינו חוזר וניעור.
והא דאסר הרא"ש דגים מלוחים השרוים במים, אפשר דהם שרוים מעל"ע ולא חשיב נט"ל דמשום המלח הוי חריף ומחליא לי' לשבח, ומיירי במים מועטים דלא פג חריפותן, ואמנם במים מועטים שהמים מלוחים א"צ מעל"ע אלא כדי שיתן מים על האש וירתיח סגי לאסור כדאיתא ביו"ד סי' ק"ה, [עי' לק' סק"ט דאין כן דעת הט"ז והש"ך].
ומה שדייק הב"י דאמרינן בחמץ סתם כלים אינם ב"י מדיהיב הטור טעם מחליא לי' לשבח בזיתים שכבשן, י"ל דעיקרו הוא משום דהוי חריף ואוסר הסכין בכולו דאם לא כן הוי צונן וסגי בהדחה אלא דיש כאן גם נידון של טעם לפגם, וחדא שייכא בכלל חברתה דאם דינו כצנון תרויהו איתנהו ואם דינו כצונן מותר מב' טעמים, והנידון הוא אפי' בידוע שאין הסכין ב"י.
אחרי כותבי ראיתי במרדכי פ' כ"ש כתב בהדיא שלא נבדק המלח מחמץ וכתב טעם ההיתר לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קדם הפסח, משמע שאין החשש שהיה החמץ על העוף, אלא שבמלח יש טעם חמץ, ומיהו מסתבר דתרויהו איתנהו דיש לחוש לטעם חמץ במלח ויש לחוש לפירור חמץ על הבשר, ומ"מ למדנו שהראשונים ז"ל דנו כאן משום משהו ולא דנו משום קליפה, משמע דס"ל דמליחה אוסרת כל החתיכה, והוא משום חשש שמינה או דס"ל דחמץ מפעפע טפי וכמש"כ המרדכי שם בשם חכמי נרבונא ועוד, וכן הביא המרדכי שם פלוגתת הראשונים באפי' אי אוסרת כולה, [ומשמע דגדר גדרו לאסור בחמץ לעולם בכולו] ומ"מ קשה דלמה התירו בנתבטל קדם הפסח בלא קליפה וע"כ צ"ל דמקום הקליפה נתבטל כדין יבש ביבש וכמש"כ לעיל.
ו) מיהו הטור איירי מחשש חמץ שבכלי וכמו שהזכיר בעה"ע, וכן לשון רש"י בתשובה שהביא ב"י שנמלח בדבר שיש בו חמץ משמע דאכלי קאי, דאי אמלח הו"ל לומר שנמלח במלח שיש בו חמץ, וכן מבואר בטור במה שסיים בדברי הרא"ש וכן פי' ב"י, מיהו מש"כ רש"י בתשובה דלא נאמר חמץ במשהו אלא בחמץ שעבר עליו בב"י צ"ע דהא בגמ' סתמא קאמר ואפי' חמץ של נכרי וכן מבואר בבעה"ע דהא דן בשמן ודבש של עכו"מ.
בב"י דן שלא יהא צריך ס' נגד הכלי משום דהיתירא בלע, והדבר תימא הרי צריך לחשוש שיש כאן באמת טעם חמץ והוא אסור מה"ת מחמת טכ"ע, כי בלע היתירא מאי הוי, ובאמת דברי ב"י נזכרו גם במרדכי פ' כ"ש לענין ליתן יין ודבש בחבית של שכר קדם הפסח משום דשכר הנפלט בטל בס' קדם הפסח וסיים דא"צ לשער בכל החבית משום דלא ידעינן כמה נפיק מני' כדאמרו בחולין דשאני הכא דהיתרא בלע הלכך משערינן כפי מה שהיתה פולטת ובטל בס', והדבר צריך רב מנא ידעינן כמה פולטת בהיתרא בלע יותר מכשבלע איסורא, [שו"מ בח"י סי' תנ"א ס"ק נ"ח שתמה כן], ועיקר הדין כתב בו המרדכי עוד טעם משום דהוי נט"ל, ומש"כ שם דלינה פוגמת, לכאורה א"צ לזה שהרי אין החבית פולטת אלא לאחר מעל"ע וקדם פגמו לבליעתו, כמש"כ הש"ך סי' ק"ה סק"ב, והמ"א סי' תנ"א סק"מ כתב דאם היתה ב"י ונתן בה מי דבש קדם הפסח אם נשתהה מעל"ע אסור דיעבד, ותמוה דהרי קדם פגמו לבליעתו, והמ"א לשיטתו סי' תמ"ז ס"ק ט"ז שכתב דפגימתו ופליטתו באין כאחת אם נתנו ההיתר תיכף כשפינו האיסור, אבל אינו מובן דתכיפות לא מהני כאן וע"כ כלה המעל"ע של בליעה מקדם.
ובמ"ב לק' ס"ח בבה"ל ד"ה אם, הביא בשם אחרונים לחלוק על הט"ז והש"ך והמ"א דאע"ג דקדם מעל"ע של פגימה אסור דדוקא כלי ריק נפגם הבלוע בו אבל אם הוא במים אע"ג שאין המים נבלעין בו קדם מעל"ע מ"מ המים חודרין לחות שלא ליתן הבלוע ליפגם, ואי אפשר לומר כן דא"כ הדין נותן שלא יהא דין אינו ב"י אלא אם היה כל כ"ד שעות ריק, אבל אם נתנו בתוכו מים תוך מעל"ע צריך כ"ד שעות משעה שהריקו ממנו המים, ואף אם תאמר דכ"ד שעות הריקניות מצטרפות מ"מ השעה שהיה בו מים ודאי אינה משלמת את הכ"ד שעות ובהדיא כתב הטור סי' צ"ד דקדירה שבשלו בה בשר ואח"כ החמו בה מים תוך מעל"ע, ואחר כ"ד שעות מבישול הבשר בשלו בה חלב מותר, הרי דאף בישול דודאי נכנסו המים תוך הבלוע מ"מ הבלוע נפגם, ולא עוד אלא שאפי' בישל בקדירה כל היום ואחר שנעשה הכלי אינו ב"י נתן בתוכה חלב מותר שהרי אין לנו כאן שיעור לחלק בין שעה לשתים ובין שעה לכ"ד שעות, וא"כ אם בשל חמץ בקדירה והריקה ונתן לתוכה מים ואחר כ"ד שעות מן הבישול הריק את המים ובישל בתוכה מצה, מותר מדין נט"ל, כי לא הריק המים עד אחר כבישה מעל"ע נמי המים מותרין, שהרי אילו הריק המים קודם כבישה הן מותרין, כי הריקן לאחר כבישה מותרין שהרי החמץ נפגם אחר מעל"ע מן הבישול ואין אוסר אפי' בחמין.
במ"ב סק"ך כתב דאם נמצאת חטה במצה אפוי' בעה"פ בטלה בס', ויש להוסיף שאם אין בשיעור נטילה ס' כנגד החטה צריך ליטול את מקומו אף שיש ס' בכל המצה נגד החטה, כיון דמעיקר הדין אין אפי' אוסרת יותר מנטילה, כדאיתא סי' תס"ז סי"א, וכ"ה במ"ב שם סק"נ.
שם ס"ק כ"א כתב דאם הסירו החטה מותר לחמם התרנגולת בפסח אפי' לדעת הי"א דאמרינן חוזר וניעור, וכבר כתבנו לעיל סק"ה, דהאוסרים אסרי אף בליכא רק טעמא, ואמנם אף להמתירים יש לדון אם מותר לחמם די"ל דכל שמוסיף לחמם מתמזגין החמץ והבשר והו"ל כמבליע החמץ בפסח, ובזה יש מקום לאסור בשכר בדבש כיון דעד השתא הוי תערובות לח בלח של צונן וכשמחמם הוי עירוב הטעמים ומ"מ משמע דלהמתירים גם בזה מותר דהא כתב התה"ד דקמח בקמח הוי לח בלח ואינו חוזר וניעור וסתם קמח אינו ראוי לאכול חי אלא אפוי, אלמא דמותר לאפות את התערובות אף דהאפי' ממזגן ומבליע החמץ במצה, [אח"כ ראיתי בתה"ד וכל המשא ומתן שם הוא להתיר האפיה].
במ"ב ס"ק כ"ט, הביא מעשה דהיה חמץ בסל שנתנו המצות החמות בהורדתן מן התנור ונאסרו כדי קליפה דתתאה גבר והתירו משום דהנוגעין ודאי היו מיעוטא, וכתב בשה"צ אות כ"ד דלדעת הסוברין חוזר וניעור אסור, וכתב בשעה"צ שם דלדעת המ"א דבטעם לא אמרינן חוזר וניעור לכו"ע גם כאן מותר לכו"ע, ותמוה מאד דלא אמרו המ"א אלא בטעם משהו, אבל הכא קליפה הנאסרת יש בה טעם חמץ ואסורה בכל האיסורין שבתורה, ואין אנו מתירין את כל המצות רק בשביל ביטול יבש ביבש, ולדעת הסוברין דחוזר וניעור דין הוא שכל המצות אסורות דכל מה שיתן לפיו חוששין דלמא הוא חלק המצה שנגע בהחמץ, וא"כ לדעת המ"א בפי' דברי הרמ"א דיש להחמיר ביבש ביבש לומר חוזר וניעור הדין נותן שכל המצות אסורין, אם לא שנימא דבאיסור קליפה לא נהיגין להחמיר וסומכין על דעת המתירין דלא אמרינן חוזר וניעור.
וכתב הח"י בשם הפר"ח דמותר לחמם המצות לכו"ע, ור"ל אע"ג דבעלמא יבש ביבש אסור לבשלן יחד לכתחלה ויש אוסרין אף דיעבד כדאיתא יו"ד סי' ק"ט, הכא שרי, ומרהיטת דברי המ"ב שם נראה דמפרש הטעם כיון דאינו חוזר וניעור הרי אין כאן איסור, ולפ"ז מותר לבשל את המצות בפסח, וכל זה למאי דיהיב לי' דין משהו וא"כ כשהקליפה פולטת, פולטת טעם חמץ ומצה ולעולם איכא ס' מטעם המצה, וכיון דלא אמרינן חו"נ הרי נשאר בהיתירו, אבל באמת הקליפה אית בה טעם גמור וכמש"כ לעיל, וכי מבשל לה נותנת טעם בכל המצה, ולדעת הסוברין [יו"ד סי' ק"ט] ביבש ביבש שאם בשלן אסורין ה"נ אסורין אע"ג דנתבטלו קדם הפסח, והלכך אסור לבשל את המצות כולן יחד, שהרי אילו לא היה בכולן ס' נגד הקליפה היה אסור בכל איסורין, [כמש"כ הש"ך יו"ד סי' צ"א סק"ח בשם הפוסקים], וכל שבשאר איסורין בס' בחמץ במשהו ואינו ענין לחוזר וניעור שנחלקו הראשונים דהכא מתערב חמץ במצה בפסח, ולא עוד אלא אפי' בישל את המצות אחת אחת לבדה כולן אסורות דהא השתא איכא מצה אחת שנאסרה מחמת טעם חמץ או מחמת משהו חמץ [אם יש ס' נגד הקליפה] והיא נתערבה בפסח יבש ביבש, דאע"ג דנתערבה קדם הפסח, הא השתא בפסח נתחדש בה איסורה והשתא אנו צריכים להתיר את כל התערובות ע"י דין ביטול ברוב, וכה"ג לכו"ע חמץ בפסח לא בטל, [ואע"ג דבלא דין ביטול ברוב יש מקום להתיר מספק דמין במינו אין בו משום נו"ט מה"ת, מ"מ תערובות חד בחד לא מקילינן בחמץ בפסח וע"כ אנו צריכין לביטול ברוב].
ולפ"ז אף אם בישל מצה אחת היא אסורה דמספקינן לה במצה האסורה ממגע חמץ, ואי אפשר להתירה רק מכח רוב והרי חמץ בפסח במשהו, ואמנם י"ל דמצה זו שנתבשלה שאירע בה ענין מיוחד מותרת מדין כל דפריש מרובא פריש וזה מותר אפי' בפסח כדאמרו פסחים ז' א' ברבה מצה, ושם ט' ב' תוד"ה היינו, פירשו דלענין אכילה איירי ואפ"ה בפירש מותר [מיהו יש לדחות דאיירי בע"פ].
ולהאמור הא דכתב הח"י דמותר להחם את המצה היינו יבשים בתנור שאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ולא מחמרינן משום חשש שמן.
כ"ז ע"פ דברי הש"ך סי' צ"א, אבל למש"כ המ"א סי' תס"ז ס"ק ל"ג, דקליפה של תתאי גבר משום אדמיקר לי' בלע קיל טפי ואם אי אפשר לקלוף מותר א"צ ס' נגד הקליפה, והכא במעשה שהיה היה הצונן למטה, אבל בגמ' לא משמע כן אלא קליפה היא מעיקר הדין וצ"ע, [עי' יו"ד סי' ט' באורך ושם כתבנו דהא דאמרו אי אפשר דלא בלע פורתא היינו פורתא ממש ולעולם יש ס' נגד האי פורתא אלא שקבעו חכמים לקלוף וגם לפי' זה ראוי לאסור בפסח דפורתא שקבלה טעם חוזרת ואוסרת כל המצה].
ז) סי' תמ"ז ס"ג בהגה' בחימום כלי שני אין לחוש ויש מחמירין כו', נראה דעיסה המונחת במים רותחין שהיד סולדת בהן אינה מחמצת, ואע"ג דלענין חליטה לא סגי ביס"ב אלא בעינן מעלה רתיחה יפה יפה והלכך כתבו הגאונים שאין אנו בקיאים בחליטה, היינו לענין למחשב הקמח חלוט שלא יתחמץ עוד לעולם אף כשיהא נילוש בצונן ובפושרין, בזה צריך בקיאות, אבל לענין חימוץ לשעתו אין רותחין שהיס"ב מחמיצין, ומיהו בעיסה גדולה שנתנוה בחמין יש לאסור דיעבד דהא גם בחלוט ברותחין אסרינן דיעבד וכמש"כ המ"ב סי' תנ"ד בבה"ל, בשם הגאונים, דחיישינן שמא יצטנן מזוית זו או מן הקצה ויבוא לידי חימוץ, ואם במעלה רתיחה חוששין כש"כ בחמין של י"ס, אבל בגרעין אחד המונח בחמין שיס"ב נראה דאין חוששין לו לחימוץ כל זמן שהוא בחמין, [ואע"ג דאין אנו נוהגין דין חלוט אף בגרעין אחד היינו למיהב לו דין חלוט שאינו בא לידי חימוץ לעולם, דבזה גדר גדרו שאין אנו בקיאין, אבל לענין חימוץ לשעתו דסגי בחום שהיס"ב שפיר רשאין אנו לנהוג ע"פ ראות עינינו]. [א"ה, עי' לק' סי' קכ"א סקי"ח שזה טעותא].
ולפ"ז אם נתנו תרנגולת שחטה עליה בחמין שהיס"ב וראינו את החטה שלא החמיצה שלא נתרככה מעולם, והוציאו את התרנגולת מן המים, הרי התרנגולת מותרת, אף שראינו את החטה שנתרככה ונתבקעה.
והכא בחטה שכבר נתחמצה קיימינן והנידון אם היא מטעמת עכשו את התרנגולת, ובזה דנו בכ"ש, ודנו במים צוננין, ומש"כ במ"ב בשה"צ אות כ"א, דבצוננין צריך שהי' עד שיתפשט החימוץ, אין לנו שיעור בזה ואחרי שהחטה כבר רכה מקדם והמים מפזרין טעם קמחה בכל המים כי טבע המים לפזר, אין לנו לקבוע בזה שיעור, ומה שהזכיר בשעה"צ שם דצריך שהי' עד שתתרכך צ"ע שהרי כבר היא מרוככת מקדם.
ח) סי' תמ"ז ס"ה בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו כו', לק' ס"ו ז', מבואר דדוקא בסכין חוששין שמא יש עליו חמץ בעין אבל שאר כלים הן בחזקת נקיים ואין חוששין שמא היה עליהן חמץ בעין בשעה ששימש בהן, וא"כ הדין נותן שאם הכלי משמשין בו בכל השנה בחמץ צונן, אף אם נתן בו עכשו בשר רותח או שכבש בתוכן מעל"ע מותר שהרי אין בכלי בלוע חמץ כלל. היה משמש בכלי חמץ רותח או כבוש, [כבוש היינו צונן מעל"ע או כבוש בציר כדי שיתן על האש וירתיח כמבואר יו"ד סי' ק"ה ובשניהם הכלי בולעת בכולו ולא סגי בקליפה כדמסיק הש"ך יו"ד סי' קל"ה ס"ק ל"ג] הרי יש בכלי בלוע חמץ, ואם נתן בתוכו בשר רותח הסתפק ב"י אם חוששין שמא היה הכלי ב"י או אמרינן סתם כלים אינם ב"י כדאמרינן לענין שאר איסורים, ואם שימש בהן בפסח אין נפקותא בזה למאי דמחמרינן בנט"ל כמש"כ רמ"א ס"י, אבל נ"מ בשימש קדם הפסח, ובמ"ב בשם אחרונים כתב להקל דאם אין ידוע שהיה ב"י מותר, ואפי' ידוע שהיה ב"י לא אסרינן אלא בשימש בחמין אבל שימש בצונן וכבש מעל"ע מותר דקדם מעל"ע דפגימה כמש"כ לעיל, אבל אם שימש בפסח אפי' אין הכלי ב"י אסור בין שימש בחמין בין בכבוש.
מלח הבשר בכלי הבלוע חמץ, הבשר מותר שאין מליחה לכלים להפליט, [כדאיתא לק' ס"ו, יו"ד סי' ק"ה סי"ב], והלכך אפי' בפסח מותר. כל זה במלח שאין בו חשש תערובות חמץ, אבל סתם מלח חוששין לו לתערובות פירורי פת, ואם הוא קדם הפסח מותר דאף אם הבשר שמן ומפטם לי' לחמץ ומתפשט בכל הבשר הרי איכא ס' ואינו חוזר וניעור, ואם אסר שיעור קליפה הרי אין מקום החמץ ידוע ובטל כדין יבש ביבש ואינו חוזר וניעור [כדעת אחרונים שחולקין על המ"א] ואם מלחו בפסח אסור דפירורי פת רגילי.
הא דאסרינן בשר שנתבשל בכלי חמץ ב"י קדם הפסח, היינו משום דלעולם אין במה שבקדרה ס' נגד הקדירה ואיכא טעם גמור, ולפיכך אם חמץ זה שבשל בקדירה תוך כ"ד שעות מבישול המצה של עכשו, לא היה חמץ לבדו, אלא חמץ מעורב עם מים או שאר מיני אוכלין שאינם חמץ, רואין את בליעת החמץ לפי חשבון, שאם החמץ מחצה מכל המתבשל בקדירה חושבין את בלוע הקדירה מחצה חמץ ומחצה שאר האוכלין ואם שליש שליש, ואם הדבר אינו ידוע סתמא מחזקינן דיש במה שבקדירה ס' נגד דופני הקדירה דלעולם האחוז של חמץ המובלע בקדירה אינו מרובה כל כך שלא יהא במה שבתוכו ס' נגדו דכפי הרגיל יש בתוך הקדירה בשר ומים מרובה על החמץ שבתוכה, וזו כונת תו' פסחים ל' א' דהבלוע של חמץ בקדירה חשיב איסור משהו, [וכמש"כ לעיל סי' קי"ז סקט"ו] וזו כונת הח"י והעתיקו המ"ב, אלא שלא נתפרש בדבריהם סיבת הדבר, ולהאמור מש"כ שאם נשתמש חמץ בשפע משערינן בכל הקדירה היינו שהיה החמץ ממלא את כל הקדירה והיתה בלילה של חמץ, ובישול האחרון היה תוך כ"ד שעות של בישול הקדם, ונראה דכל שיש ספק שלא היה ס' נגד החמץ אסור, [כיון שידוע לו שהיה החמץ מרובה מדרך הרגיל] וצריך מדידה כמה יש בתוך הקדירה נגד הקדירה, ואם יש נ' נגד הקדירה, צריך בירור, אם היה החמץ מחצה מן המתבשל מותר, ואם ספק שהיה החמץ יותר ממחצה אסור, דהוי ספק טכ"ע מין בשא"מ.
ט) יש עוד חלוקה בבשר שנמלח בכלי חמץ, והוא כשנתמלא הכלי ציר והבשר שקוע בציר, ובזה דעת הט"ז יו"ד סי' ס"ט ס"ק מ"א והש"ך שם ס"ק ס"ח דגם זה בכלל אין מליחה לכלים ואין כח ציר זה להפליט מן הכלי, ולפ"ז הבשר כשר אפי' מלח בפסח, ואפי' הכלי ב"י, והמ"א ס"ק ט"ז כתב להחמיר כהדרישה דציר מפליט מכלי והבשר שבתוך הציר נאסר [ומה שחוץ לציר לא נאסר כמש"כ הש"ך סי' ק"ה סק"א] ובזה אין היתר משום שאין דרך להשתמש בשפע חמץ כיון שאין נאסר רק מה שבתוך הציר ואפשר דליכא ס' בבשר שבתוך הציר, גם היתר משום סתם כלים אינן ב"י אינו מוכרע דהב"מ בגליון שם יישב דברי הט"ז שכתב דבמעל"ע חשיב כבוש לאסור הבשר [שהק' עליו הש"ך הלא אחר מעל"ע נפגם וכמש"כ הט"ז עצמו סי' ק"ה סק"א], דציר הוי דבר חריף ומחליא לי' לשבח, וכ"כ הפמ"ג בסי' זה, ולפ"ז אפי' קדם הפסח אסור דיש כאן טעם גמור, והגרע"א בגליון הט"ז סי' ס"ט הביא דברי המנ"י דמחלק בין מליחה למליחה ומליחה דבעי לי' לאורחא חשיב כדבר חריף לאסור טעם לפגם ופי' כן דברי הט"ז, [וביו"ד סי' צ"ו ס"ב כתב דדגים מלוחים דינם כצנון ובש"ך שם כתב דדוקא מלוחים הרבה, ונראה דמלוח שאינו נאכל [שהאדם מצטער בו כמו בצנון] היינו הרבה וכ"מ לשון הש"ך שם שסיים אבל משום מעט מלח לא חשיבי חריף, ומיהו לפ"ז קשים דברי הש"ך דהתיר אחר מעל"ע משום נט"ל].
ואמנם אחרי שלא הוזכר בגמ' ובפוסקים דמלוח נאסר בטעם לפגם יש לומר דדוקא בדבר חריף הנאכל בחריפותי' טעם לפגם מחליא לי' לשבח דרצוי לי' לאדם במיעוטו של החריפות מעט, אבל מליח שאינו נאכל מחמת מלחו, אלא מבשלין אותו או שורין במים, וטעם הפגום לא הועיל לאדם כלום לא חשיב טעם וזו דעת הש"ך.
ואמנם בידוע שהכלי ב"י לדעת המ"א אסור כיון ששהה כדי שיתן על האש וירתיח.
הגרע"א בגליון הש"ך יו"ד סי' ס"ט ס"ק ס"ח הק' בהא דהתיר הרמ"א למלוח בכלי זה הבלוע דם, אפי' אם ננקוט כהט"ז והש"ך דכבוש בציר לא מהני להפליט הבלוע בכלי, מ"מ הרי יש כאן משום מליחה שהרי הא דאין מליחה לכלים היתירו דהוי טהור מליח וטמא תפל וכמו שכתבו תו' חולין קי"ג א', ובטהור מליח צלול וטמא תפל אסור וכמש"כ הש"ך יו"ד סי' צ"א סקט"ז, ואמנם הפמ"ג או"ח סי' תמ"ז ס"ק ט"ז הק' למש"כ הרשב"א בת"ה הובא בב"י סי' ע' דבאמת בשר טהור המלוח מפליט משהו מטמא התפל אלא איידי דטריד למפלט לא בלע משהו [אע"ג דבשניהם מלוחים נאסר שאין הפליטה מעכבת בליעת שומן מ"מ במשהו גם בליעת שומן מעכבת הפליטה] א"כ בכלים דין הוא שיאסר הבשר מפליטת משהו שבכלים שהרי בשר המונח בכלי נאסר אף מחמת דם ולא מהני לי' פליטתו לעכבו מלבלוע דהכלי מעכב את פליטתו, ואנן אמרינן אין מליחה לכלים אף בפסח כדאיתא סי' תמ"ז ס"ו, אע"ג דאיסורו במשהו, ותירץ דלשון התו' לאו דוקא, וכלים דנמלחו חשיבי כתפלים עדיפי מבשר תפל, ואינם פולטין כלום, דבשר תפל הנוגע במליח הוי מליח קצת בנגיעתו משא"כ כלי, ולפ"ז י"ל דאע"ג דהיתר צלול מליח בולע מן התפל ויש בכח הצלול המליח להפליט מן התפל מ"מ אין בכחו להפליט את הכלים, ואף בלא דברי הרשב"א יש לקיים סברא זו דבבשר תפל עושה הצלול המליח את התפל כמליח שהרי אם היה נמלח לא היה תפל, אבל כלי דאין מליחה פועלת בה ולעולם הוי תפל לא מהני גם צלול להפליטו.
הא דאמרינן סתם כלים אינן ב"י הוא מטעם ס"ס דלמא לא שימש עכו"מ תוך מעל"ע ודלמא שימש דבר שגם ממשו הוא לפגם בתבשיל של עכשו, וכתב המ"א בס"ק כ"ג לפ"ז י"ל דבחמץ רוב חמץ הוא לשבח בשומן, ומסיק דהוי ס"ס דלמא לא השתמש כלל, ודלמא שימש דברים שאינם חמץ, ואפשר דדוקא בעכו"מ דמה שמשמש יש לחוש לאיסור מקרי ס"ס של ב' שמות דלמא לא השתמש כלל, ודלמא שימש היתר, אבל בישראל שאין החשש רק מחמץ, לא השתמש כלל ולא השתמש חמץ שם אחד, אבל גם בעכו"מ השתמשות של היתר לאו כלום אלא השתמשות מחייבת לנו להסתפק באיסור, וה"נ בישראל השתמשות מחייבת לנו להסתפק בחמץ וחשיב ב' שמות.
איתא יו"ד סי' ס"ט סי"ח דאם נמלח בכלי שא"מ נאסר מה שבתוך הציר וחוץ לציר מותר [והאוסרים הוא משום דפירש הדם ממקום למקום] וכן בכבוש מעל"ע או בציר בסי' ק"ה ס"א יש מתירים מה שחוץ לכבישה, וכתב הש"ך שם דאם האיסור שמן אסור חוץ לכבישה, והגרע"א בגליון תמה עליו שאם בכבוש בציר קאמר הלא זהו מליחה דאסרינן בשמן כולו כדאיתא שם ס"ט, וא"צ שישהה כדי שיתן על האש, ואף אי ליכא ציר כלל כיון דהאיסור מלוח, ואם בכבוש במים ודאי למעלה מן המים מותר אף בשמן כיון דלמעלה מן המים צונן, ויש לעי' מאין פסיקא לי' להגאון ז"ל דלא מהני שמן למעלה מן המים הלא לדעה קמייתא נאסר גם מה שחוץ למים אלמא דכבישה דוחקת האיסור גם למעלה מן הכבישה, ואפשר דבשמן כו"ע מודים, ובב"מ בגליון הביא בשם מ"י לחלק בין כבוש במים לכבוש בציר, ואמנם יש לחלק בהכי, אבל אם הש"ך אינו מחלק בזה ג"כ לית לי' פרכא.
י) תמ"ז ס"ה בהגה' ויש חולקין כו', לפי המבואר בב"י לא מצינו פלוגתא רק בדין חוזר וניעור כשנאסר במשהו, אבל דין אין מליחה בכלים מוסכם, וכן אם קבל קדם הפסח טעם לפגם לא מצינו מי שהחמיר, ולפ"ז אם באנו לאסור בשר יבש מחמת פליטת כלים לא מצינו מי שאסרו אם לא כשהיה ציר בכלי וכדעת המ"א דציר כחו גם להפליט את הכלי, ולמחשב את הציר כדבר חריף דמחליא לי' לשבח, ובאופן דיש ס' בבשר וציר נגד החמץ, בזה לדעת האומרין חוזר וניעור אסור, עוד יש לאסור בשר יבש משום חשש תערובות פירורי פת במלח ואסרו כדי קליפה במקום מגען, ונתבטלו כדין יבש ביבש וחוזר וניעור, ואמנם סיום דברי הרמ"א שאנו מחמירים ומקילים בהדחה ג"פ קדם הפסח, מבואר שאין אנו חוששים לחוזר וניעור דלזה לא מהני הדחה, אלא אנו חוששין שמא נסרך משהו מן החמץ בבשר ואוסר עכשו בפסח, ולית מאן דפליג בזה, ואפשר דהא דסיים רמ"א ובמדינות אלו המנהג להחמיר כו' הוא מלתא באפי נפשי', ומשמע דמעיקר הדין אין לחוש מספיקא אלא נהגו מנהג קדושה ודוקא לכתחלה ודיעבד כתב במ"ב בשם אחרונים דמדיחו בפסח ומותר, [ומנהג זה הביאו הטור בשם הרא"ש], וכתבו אחרונים דדבר שאין דרכו להדיח נהגו שלא לאוכלו בפסח אף אם ידיחו קדם הפסח ודגים מלוחים נהגו שלא לאוכלו בפסח אף אם הוא באופן שמדיחין אותו תמיד.
שם בלשון המחבר מיהו דגים מלוחים כו' הלשון קשה לכוונו שהיה ראוי לפרש דין בשר יבש אם לא הוציאו מכלי החמץ קדם הפסח, מה דינו, וכן היה ראוי לפרש דין דגים מלוחים השרוין במים קדם הפסח, אבל בעיקרי הדינים, הוא תלוי בסיבה אחת, אם היתרו משום אין מליחה לכלים או משום נט"ל מותר גם אם הוא בכלי חמץ בפסח [ולמאן דאסר נט"ל בפסח אסור] ואם היתירו משום שבטל בס', אם הוא בכלי חמץ בפסח אסור.
ודין דגים מלוחים שרוים במים בכלי חמץ בפסח, אם המים בטלו את החריפות אין ראוי לאסור קדם שריית מעל"ע אף בפסח, ולאחר שריית מעל"ע קנגען בפלוגתת הפוסקים בנט"ל, ואם המים מועטים ויש להם דין ציר, ולדעת המ"א [נזכר לעיל] דציר מפליט מן הכלי בשיעור שיתן על האש וירתיח, והכלי הוא ב"י [או לדעת הסוברין דיש לציר דין חריף לאסור נט"ל] אז הדבר תלוי אם יש בדגים ומים ס' נגד החמץ שאם יש ס' קדם הפסח מותר ובפסח אסור ואם אין ס' גם קדם הפסח אסור, ואע"ג דהוי נותן טעם בר נ"ט דהיתרא, מ"מ אי יהבינן לי' דין חריף אסור נ"ט בנ"ט, כדאיתא יו"ד סי' צ"ה ס"ב, ועוד דלדעת הרמב"ן חמץ שמי' עליו [עי' ס"ק י"א].
ובמ"ב פי' דברי המחבר דהמים מבטלין כח המלח, ומ"מ יש לאסור אפי' בשעה מועטת, ואין לו שום מקום מן הדין, ובלשון המחבר וביותר בלשון הטור בשם הרא"ש מבואר שהוא אסור מן הדין, וע"כ בנשרה מעל"ע וסתמא מחזקינן דיש ס' [דחשבינן החמץ לפי החשבון וכמש"כ לעיל סק"ח] ובפסח אסור ואיירי בנותן דגים הרבה בכלי והדגים עם המים ממלאים את הכלי ובאופן דיש ס', ואי חשיב כציר לדעת המ"א דציר מפליט מן הכלי אפי' בפחות ממעל"ע, אבל בכל אופן צ"ל דנט"ל אסור בפסח או מחמת רוב המלח חשיב כחריף, ובפחות מכדי שיתן על האש וירתיח אין מקום לאסור, ובמ"ב ס"ק מ"ג כ' לאסור אפי' שרה זמן מועט ואין לזה מקור, ומיהו כיון דקבעו כן אחרונים ז"ל אפשר דחשיב מנהג לאסור.
ומש"כ במ"ב בשם אחרונים דאינו אסור אלא לכתחלה, צ"ע לפרשו דודאי אסור לאוכלן אם שראן, ואם כונתו לענין תערובות, אם הדגים השרוים בכלי חמץ נאסרו מן הדין למה לא יאסרו.
והרמ"א שכתב דבדיעבד אין להחמיר באלו היינו בלא הדיחו קדם הפסח ובטבחיא, דחשש פירורי חמץ אינו מן הדין [דהמלח בחזקתו ואין להחזיק ריעותא ואף אם הוא ספק השקול הוי ספק משהו וספיקו להקל] והאי דיעבד פי' המ"ב שבשלן ואינם מתקיימים עד אחר הפסח, ולעיל כתב להתיר בשר יבש להדיחו בפסח, ודינים אלו שנהגו מצד שהחמירו בני ישראל על עצמן קשה לבררן בדבר שלא נתפרש בהדיא ויש להקל בספיקן בהפסד או שעת הדחק, ובגבינה כתב במ"ב בשם אחרונים דלא מהני הדחה דהוי כטבחיא, ולכאורה יש להתיר דהוי כדיעבד, ואולי משום דאפשר להשהותו לאחר הפסח, ומ"מ נראה דלצורך יו"ט יש להתיר.
יא) כתב המ"ב בשם אחרונים דאם חתכו שומים בסכין ונתנו השום בתוך המוליאתא אפי' היה הסכין מקונח ונקי ואינו ב"י אסור ואוסר תערובתו במשהו, והוא ע"פ דברי השו"ע יו"ד סי' צ"ו ס"ב דשומים דינן כצנון ולדעת סי"א שם ס"א אסור אפי' באינו ב"י, ואמנם יש מקום להקל ולסמוך על דעת הפוסקים [והוא דעה קמייתא ביו"ד שם] דצנון שומים ובצלים אינם כחלתית ונט"ל מותר בהם ואפי' נחשוב זה כספק יש להקל בספק משהו, וכן הביא במ"ב שם דיש מתירין התערובות בזמן דאיכא ס' נגד המוליאתא, אם היה הסכין מקונח ואינו ב"י, והלא אנו סומכים על השאלתות במקום שיש עוד צדדין להקל, וכל זה בסכין שחותכין בו חמץ חם של כלי ראשון, אבל סכין של בשר אין חותכין בו אלא בכלי שני, ואף אם יש על הבשר תבשיל חמץ הרי התבשיל בכלי שני ואין הסכין בולע, דנראה דהמקיל לא הפסיד, ואף דמחמירין בכ"ש בפסח כמש"כ הרמ"א ס"ג היינו דוקא בפסח ולא קה"פ.
כתב בבה"ט בשם תשובת חה"ש דאם נתנו במלח שום דק דק שנחתך בסכין חמץ ומלחו את הבשר באותו המלח המעורב עם השום מותר בהדחה, ובשע"ת פי' דדוקא בהדיח קדם הפסח ויש בבשר ס' נגד הסכין, וכונתו ז"ל דראוי לומר דבשר מפטם את השום ובשמן בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, וא"כ כל טעם החמץ שבלע השום נכנס בבשר וצריך ס' נגד הסכין דלא ידעינן כמה נפיק מני', ובחריף גם נ"ט בר נ"ט אסור כדאיתא יו"ד סי' צ"ה ס"ב, ואם אין בבשר ס' נגד הסכין אף אם הדיחו קדם הפסח אסור, ואם יש ס' והדיחו קדם פסח מותר, שאם נכנס כל החמץ בבשר הרי נתבטל בס' קדם הפסח ואינו חוזר וניעור, ואם לא אמרינן דהיתר מפטם לאיסור אין הבלוע יוצא מחל"ח בלא רוטב וא"צ קליפה, אבל אם כבר נכנס הפסח ראוי לאסור הבשר מחמת מליחה בפסח וליתן להשום דין שמן לאסור בכולו, אלא שאנו מקילים בקליפה כדאיתא בסי' תס"ז, ולמש"כ חזו"א יו"ד סי' כ"ב סק"ח בשם הנה"כ יו"ד סי' ק"ה על דברי הט"ז סק"י, דכל כחוש שקיבל טעם איסור ואח"כ צלאו עם היתר שמן אין איסור הבלוע יוצא ואינו אוסר את ההיתר [וההיא דסי' תס"ז סי"ד שאני כיון דהאיסור נוגע בהיתר באותה שעה שההיתר נוגע בחברו] הדין נותן שאף אם נכנס הפסח מדיחו ומותר, ואף אם אין בכל הבשר ס' נגד הסכין.
יב) תמ"ז ס"ה בהגה' אבל שומן מהותך בכלי חמץ כו', החילוק בין נמלח לנתבשל הוא בין לענין פליטת כלים ובין לענין פירורי חמץ המעורב עם המלח, בפליטת כלים הבישול חמור ממליחה, דמליחה אינה מפלטת מן הכלים ובישול מפליט, בפירורי חמץ הבישול חמור שע"י בישול מתפשט טעם חמץ בכולו ובמליחה אין נאסר רק כדי קליפה במקום שנגע החמץ, ולפיכך נהגו להקל במליחה דיעבד ר"ל שלא למנוע משמחת יו"ט, ובבישול החמירו, ומ"מ התירו התערובות.
ומעיקר הדין גם שומן שהתיכו קדם הפסח בלא זהירות מותר דלפירורי פת אין לחוש מעיקר הדין ומשום פליטת כלים אין לחוש מעיקר הדין דסתם כלים אינם ב"י, וסתם כלים יש במה שבתוכן ס' נגד חמץ הבלוע בהן וכמש"כ לעיל, ומיהו בחמץ שמלא את כל הקדירה והכלי ב"י אסור מן הדין ולפיכך נהגו להחמיר אפי' בסתמא, ומה דהקיל הרמ"א בתערובות היינו בסתמא אבל אם ידוע ששימשו חמץ בשפע שאין ס' נגד החמץ וגם הכלי היה ב"י אסור גם התערובות, ומיהו לדעת תו' חולין ק"ח ב' ד"ה שנפל, דחמץ קדם הפסח מקרי היתירא ומקרי נ"ט בר נ"ט גם בזה מותר, וכן סתם באו"ח סי' תנ"ב ס"א, אבל בסי' תנ"א ס"ד פסק כדעת הרמב"ן שהביא הר"ן פסחים ל' דחמץ דשמו עליו וזמן אוסרו לא שייך בו קולא של היתירא בלע, וא"כ לא שייך בו נ"ט בר נ"ט.
וכתבו אחרונים דמותר בשהיה ובהנאה, ומשום דמותר מן הדין ואינו אלא מנהג קדושה לא נהגו אלא לענין אכילה, ולא החמירו בהנאה ובשהיה.
תמ"ז ס"ד כגון פת שנפל ליין כו', במ"ב ס"ק ל"ה כתב בשם אחרונים דמותר בהנאה, ובח"י הביא כן בשם הרשב"א, ולכאורה אין מקום להתירו בהנאה דע"כ לא חשיב ספק משהו דא"כ היה מותר אף באכילה וע"כ משום דדבר רגיל חוששין לו, ולמה יהא מותר בהנאה כיון דחמץ במשהו אסור גם בהנאה, ואפשר דבספק יש לסמוך על דעת הראב"ד דבמשהו לא אסרו רק באכילה ולא בהנאה, ומ"מ נראה דלא מחלקינן בין אכילה להנאה אלא במקום שאין חשש מן הדין אלא מנהג קדושה וכמש"כ בתה"ד סי' קי"ג, אבל מה שנאסר מפני שחוששין לו לתערובות חמץ ראוי לאסור גם ליתנו לכלבו, וכן לענין להשהותו נראה דנהי דבל יראה ליכא אבל מצות בדיקה שחייבו חכמים שלא יבוא לאוכלו איכא בכל דבר שאסור לאוכלו בפסח, ואף בספק חמץ.
יג) במ"ב ס"ק ע"א כתב דעת אחרונים דחומץ אינו כציר כדעת הש"ך דלא כמ"א, ואינו מפליט מן הכלי בפחות ממעל"ע, וסיים דאם שהה מעת לעת אסור אפי' אין הכלי בן יומו דחורפי' דחומץ מחליא לי' לשבח, ואין לזה מקור דהא המ"א דיהיב לחומץ דין ציר לאסור בכדי שיתן עה"א וירתיח, לא יהיב לי' דין חריף לאסור באינו ב"י, וכן הש"ך מתיר בציר באינו ב"י, ונהי דבציר יש מאחרונים שדעתם דהוי חריף לאסור אינו ב"י וכמש"כ לעיל סק"ט, מ"מ בחומץ אי נקטינן שאינו אוסר רק במעל"ע מנ"ל דאוסר אינו ב"י, והרי יש פוסקים דדוקא חלתית מחליא לשבח אבל לא צנון וזו דעה קמייתא ביו"ד סי' צ"ו ס"א דדוקא סכין ב"י, ואף להי"א דגם צנון הוי דבר חריף שהרי בולע מחמת חריפותו מהסכין, עדיין ליכא למיליף חומץ, וכיון דהמ"א נקט בפשיטות דאינו ב"י מותר מנ"ל להחמיר נגד המ"א.
ולענין נ"ט בנ"ט, שכתב המ"א דכאן אסור משום דחומץ הוי דבר חריף אפשר דהמ"א לשיטתו דחומץ אוסר כציר, אבל לדעת הש"ך דחומץ אינו כציר אפשר דנ"ט בנ"ט מותר בו, ואמנם אף באינו חריף בלח אסור נ"ט בנ"ט, למש"כ הש"ך סי' צ"ה ס"ב, דצלי לא הוי נ"ט בנ"ט, וטעם צנון שחתכו בסכין אינו משום דחריף עדיף ממבושל אלא אוכל הנוגע בסכין ומקבל הטעם בלא אמצעות חשיב כטעם ראשון, ודוקא שניהם על האש, או צנון שחתכו דאיכא חורפא דצנון, אבל דגים חמים שעלו בקערה צוננת ונאסרו כדי קליפה הוי נותן טעם בר נ"ט, ולפ"ז מים שנתבשל בקדירה של בשר אסורין בחלב, ודוקא דגים שנתבשלו בקדירה של בשר מותרין בחלב, דכיון דמקבלים הטעם באמצעות המים חשיב נ"ט בנ"ט, וכ"כ בפ"ת שם בשם הפמ"ג והחוו"ד, וכ"ה ביש"ש פ' כ"ה.
ונמצינו למידין דחבית של שכר שנתן בה חומץ לדעת המ"א דדינו כציר אף אי לא יהבינן לי' דין חריף לענין נ"ט בנ"ט מ"מ אין כאן היתר נ"ט בנ"ט, כיון דהחומץ דבר לח ומקבל טעמו מן הכלי בלא אמצעי.
ובמ"ב בשעה"צ אות פ"א, כתב בשומן ויין מבושל ומרקחת שכתב הרמ"א להתיר ביו"ט האחרון היינו משום דמעיקר הדין אמרינן סתם כלים אינם ב"י, אבל בידוע שהכלי ב"י, ואין לנו היתר רק משום נ"ט בנ"ט, קנגען בפלוגתא דהתו' והרמב"ן אי חמץ מקרי היתירא בלע, ולהאמור הכא במיני טיגון שהמים כלה והשומן ומרקחת מקבלים הטעם בלא אמצעי הוי כטעם ראשון ואף לדעת תו' אסור, ואף אם בתחלה נותן מים עם השומן ועם הפירות כל שהמים כלין דרך הבישול והשומן והמרקחת בולעין מהקדירה חשיב טעם ראשון כיון שהקדירה עדיין לא נגעלה, ואמנם כל זה אם תחלת בליעת החמץ היה ג"כ ע"י טיגון או ע"י לח, אבל אי תחלת בליעת החמץ היה ג"כ באמצעות המים אף אם בישל אח"כ תבשיל בלא אמצעות מים מקרי נ"ט בר נ"ט וכמש"כ בפ"ת שם בשם החוו"ד, והא דמגעילין כלים בני יומן קודם ד' שעות אע"ג דהמים מקבלים טעם מהקדירה בלי אמצעי, ולפעמים מגעילין כלים שקבלו טעם חמץ בלי אמצעי, דכלי שצלה בו בשר ואח"כ בשל בו מים ונתן המים לכלי אחר והריק את המים ונתן לתוכו חלב מותר דכלי השני שקבל הטעם מהמים הו"ל נ"ט בנ"ט והכי נמי כי מגעיל הכלי המים מקבלים טעם מהקדירה וחוזרת הקדירה לאחר הגעלה ומקבלת טעם מהמים והוי נ"ט בנ"ט דהיתירא.
ולפי' הראשונים שהביא היש"ש דצלי חשיב טעם ראשון וצנון שחתכו בסכין דחשיב כטעם ראשון אינו משום חורפי' אלא משום דקבל הטעם בלא אמצעות מים, אין לנו מקור לדברי רמ"א סי' צ"ה ס"ב לאסור תבלין שבשלן בקדירה של בשר עם החלב משום חריף, אבל יש בלשון הראשונים שהזכירו טעם חריפות בצנון, כמש"כ בסה"ת שהביא הש"ך סי' צ"ו ס"ק י"ט, וכן ביש"ש פ' כ"ה סי' ס"ג הביא לשון הסמ"ק אפי' נצלו או נתבשלו כו' משמע דמתיר גם נצלו, וכן מהרא"י שהביא מהרש"ל שם כ' דנצלו רוב גאונים אסרו ומשמע דיש גאונים שהתירו ומאן דהתיר נצלו ע"כ הא דצנון אסור הוא משום חריף, ובא"ז פי' בדעת רש"י דעלו היינו נצלו, ולפיכך נקטינן לחומרא דחריף אסור נ"ט בנ"ט אפי' באמצעות המים וצלי אסור אף באינו חריף, ודברי רמ"א מבוארין בטור או"ח סי' תמ"ז שכתב דזיתים שכבשן המים מבטלין חריפותן והלכך אין טעם לפגם אוסרתן קדם הפסח, ומשמע דאי חשיבי כחריפי אסורין אע"ג דבליעתן ע"י מים והוי נ"ט בנ"ט, אלא חריף שאני.
יד) ובעיקר הדין של נ"ט בנ"ט קדם הפסח, נראה דמותר לכו"ע אף לדעת רמב"ן דתשמישו ע"י האור בעי ליבון דחמץ שמו עליו, דנ"ט בנ"ט גרע טפי וכדאמרו חולין קי"א ב' שאני התם דנפיש מררה, אלמא דנ"ט בנ"ט לא חשיב טעמא, [ושפוד אחר הגעלה אף בלא נפיש מררה יהיב טעמא] ואע"ג דבאיסורין אפי' טעם שלישי ורביעי אסור כמש"כ הר"ן בחולין שם זהו כח האיסור לאסור אבל בדבר היתר ועכשו נתחדש בו איסור אפי' נ"ט בנ"ט דחמץ לא חשיב ליאסר ולא דמי לשפוד שנגעל דחייל שם חמץ על הבלוע אף שנקלש ע"י הגעלה, דהתם בלע טעם גמור והגעלה אינה מפלטת טעמו ונהי דלענין נותר לא חשיב כבשר קדש קיים למיחל עלי' שם נותר, מ"מ לא מצינו למילף לחמץ שא"צ חשיבות למיחל עלי' איסורא בפסח, דאחר הגעלה עדיין טעמי' קיים יותר מנ"ט בנ"ט, והדבר מוכח בכל הפוסקים שהרי הרא"ש כתב דשפודין צריך ליבון, ובהגעלת כלים קדם ד' שעות התיר משום נ"ט בנ"ט, וכ"כ הטור, וכן הר"ן פסחים ל' ב' הביא דברי רמב"ן דתשמישו על ידי אור בעי ליבון ולא דמי לנותר וקבע כן להלכה שם במסקנת דבריו, ובהגעלת כלי ב"י הביא דברי ר"י דקדם ד' שעות מותר מחמת נ"ט בנ"ט וסיים ואפשר לחלק קצת כו', משמע שלא חלק על ב"י, ובס"פ כ"ה כתב דקדם ד' שעות מגעילין כלי ב"י ואף שאין ס' במים משום נ"ט בנ"ט, [אח"כ ראיתי ברי"ו נ"ה ח"ב פסק ג"כ דשפודין צריך ליבון וחמץ לא חשיב היתרא בלע, ולענין הגעלת כלים פסק דקדם שעה ד' חשיב נ"ט בנ"ט ומבואר כמש"כ], וזו דעת המחבר דבסי' תנ"א החמיר בתשמישו ע"י האור ובסי' תנ"ב הקיל להגעיל קדם ה' שעות ב"י, ומיהו ברשב"א בת"ה ב"ד ש"ד פסק דאף קדם ד' אין (להטביל) [להגעיל] ב"י משום דחמץ שמו עליו, ובשפוד הביא דברי ר"י דסגי בהגעלה משום דהיתירא בלע.
ונראה דהמקיל קדם ה' שעות בנ"ט בנ"ט לא הפסיד וכמש"כ המ"ב בשעה"צ אות פ"ז בשם הפמ"ג, ומיהו דוקא באיכא אמצעי וכמש"כ לעיל ס"ק י"ג.
והמ"א סי' תנ"א ס"ק י"א כתב להחמיר דשפוד בעי ליבון משום דהרשב"א ס"ל דחמץ מקרי איסורא בלע, וציין למש"כ סי' תמ"ז ס"ק כ"ד, ואמנם בשפוד איכא גם דעת הרמב"ן והר"ן, אבל במש"כ בנ"ט בנ"ט, לא מצינו בזה רק דעת רשב"א.
תמ"ז ס"ה בהגה' חבית יין שדבקו נסריו בבצק כו', כתב המ"ב בשם אחרונים ז"ל דהדבק הוא חמץ נוקשה והוא בטל בס' וביין יש ס', אלא שלא הותר כאן, משום דחשיב מבטל איסור לכתחלה, ואמנם בלשון המרדכי מבואר שהוא אסור מן הדין ולא משום קנסא, ואי משום קנסא כי הריק מן החבית קדם הפסח נמי וכמו שאסור להוסיף חטים לבטל את הגרעינין החמוצים בסי' תנ"ג במ"ב סק"ך, אבל נראה דאין כאן דין מבטל איסור כיון שאין כאן כונה לבטל ולא נהנה כלל מן החמץ והכא איירי במדבק בעיסה שנתחמצה, או באופן שאין הדיבוק מונע חימוצה והוא חמץ גמור.
טו) ס"ו מלח ששמו במדוכה מותר כו', היינו מדוכה שנדך בה חמץ, והיא נקיה עכשו, אפי' היא ב"י, ואפי' נח בה המלח מעל"ע בין לפני הפסח בין בפסח עצמו, ונראה דאפי' המלח רטוב קצת כל שאין ציר מותר.
וכתב במ"ב סק"פ ודוקא ביבש אבל בצונן לח וע"י שריה חושש לעיל בס"ה להחמיר, היינו מש"כ רמ"א שלא למלאת יין בכלי חמץ לכתחלה, ושריה בכלי חמץ דבר שאינו מלוח לא הוזכר, ובמלוח משמע דלכתחלה אסור, ולענין דיעבד עי' לעיל סק"י, ומיהו נראין דברי הח"י דלכתחלה אין לשרות בכ"ח אפי' אינו מלוח ואפי' קדם הפסח.
כתב במ"ב דאם דכו המלח במדוכה של חמץ אסור למלוח בו ואפי' מדוכה אינה ב"י ואפי' קדם הפסח, משום דמלח לא גרע מצונן וע"י דוחקא וחריפות מפליט מן הכלים, ואפי' יבש [עי' ש"ך סי' צ"ו ס"ק י"ז בדמ"ר שם] ואם עבר ומלח בו בשר לפסח יש לדון להתיר מדין אין בלוע יוצא בלא רוטב, וא"כ אף אם מלח בפסח מותר אבל י"ל דהכא שאני דהמלח נמס מעט ויש לו דין לח וא"כ בפסח אסור אבל קדם הפסח יש כאן היתר נ"ט בנ"ט, דאע"ג דטעם הבלוע במלח חשיב כטעם ראשון כדין צנון שחתכו בסכין [מפני שקבל הטעם בלא אמצעי או מפני שהוא חריף] מ"מ הטעם הנכנס בבשר הוי נ"ט בנ"ט, ולדעת הסוברין דחמץ לפני הפסח חשיב היתרא בלע מותר.
והא דדיכה מבליע במדוכה אינו אלא בדבר חריף וכמש"כ הש"ך שם ס"ק י"ח, דתבלין המונחין אינם מפליטין ורק בנדוכו הן מפליטין, ובנדוכו נמי דוקא תבלין וכמש"כ הש"ך שם ס"ק י"ט, וכבוסר בס"ז, וכדין צנון שחתכו בסכין דדוקא צנון וכדאמרו חולין קי"ב א', ואין חילוק בין בליעה לפליטה, ונדוכו דברים שאין להם חריפות אינם מבליעים, והאי מדוכה של חמץ שהוזכרה כאן ר"ל שהיה חמץ מתובל בתבלין או חמץ מלוח ונדך במדוכה ומה"ט צריכה המדוכה הגעלה וכמש"כ הטור סי' תנ"א שדוכין פירורי לחם עם שומין ופלפלין, וכן הא דאיתא ביו"ד סי' צ"ו מדוכה של בשר היינו שדכו בשר מתובל במדוכה, ואע"ג דבסה"ת מדמה לה לבית שאור וחרוסת פסחים ל' ב' [עי' בלשון הש"ך שם] והתם לא בעינן דוחקא, כונתו ז"ל דהכא ע"י חריפות ודוחקא בולע ומפליט בצונן כדאשכחן בליעה בצונן בבית שאור וחרוסת [וכ"ה בב"מ ביו"ד שם דמדוכה של בשר היינו שדכו בשר עם פלפלין].
וכתב הח"י דמדוכות שלנו שרוב תשמישן בתבלין ובשמים וליכא רק חשש לטעם משהו ונתבטל קדם הפסח אפי' בכלי ב"י יש להתיר והעתיקו המ"ב, ואינו מובן שאם דך חמץ מתובל במדוכה זו פעם אחת באקראי מאי הוי, למה אין כאן רק משהו הלא ע"י דוחקא וחריפות המדוכה בולעת בפעם אחת וצריך ס' כנגד המדוכה, ואם לא דך חמץ מתובל רק חמץ שאינו חריף ואין צריך רק להדיח או לגרוד ודך המלח ולא גרד א"כ אף במדוכה המיוחדת לכך נמי אין כאן רק משהו חמץ, [שו"ר שכונתם בידענו שלא נדך בה חמץ רק תבלין, אך שיש לחוש שנתערב בתבלין פתים של פת חמץ].