חזון איש/אורח חיים/קטז
סימן קטז[עריכה]
א) פסחים מ"ה ב' הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי' לשוחקה, דעת הראב"ד בהש' פ"א מה' חו"מ ה"ב, דכל שלא נפסל מאכילת כלב אף שאינו ראוי לחמע בו, חשיב עדיין חמץ, וא"צ טעם הואיל וראוי לשוחקו ולחמע בו אלא בנפסל מאכילת כלב, וברייתא קמייתא בנפסל מאכילת כלב ולפיכך אינו חייב לבער אלא בראוי לחמע בו, ואידך ברייתא דקתני והכלב יכול לאוכלה היינו אפי' אינה ראויה לחמע בה, ונראה דאין דברי הראב"ד אלא לענין ביעור דבזה אמרינן דכל אוכל שראוי עדיין לכלב חשיב אוכל כמו שחשיב אוכל לענין טומאת אוכלין, אבל לענין אכילה מסתבר דדינו ככל איסורין שבתורה דקיי"ל כר"ש ע"ז ס"ז ב' דאינה ראויה לגר מותרת, וכן נקט הכ"מ שם בפשיטות ולפיכך הגיה לשון הראב"ד, [והדבר מבואר בהדיא בירו' פ"ד דחלה לפי גי' הגר"א, הובא לק' סק"ג, דבעינן דיהא דעתו לאוכלה אבל בדעתו לשורפה בטלה אע"ג דראוי' לכלב, וטעמא דכיון דאין דעתו לחמע בה בטלה, ומיהו יש לדחות דראוי' לכלב עדיין שם אכילה עלה והיינו בדעתו לאכלה אבל כשבא לשורפה בטלה], והראב"ד למדה מהא דאמרו בסוגין דמתנ' דכל המיוחד לאדם טמא עד שיפסל לכלב, דלא כר"נ, ואם טעמי' דת"ק דנשרפת בע"פ משום דראוי' לחמע בה א"כ מתנ' דטהרות דלא כת"ק ודלא כר"נ דהא לא פליגי אלא בסברא דראוי' לחמע בה אבל בלא"ה כיון שנפסל מאכילת אדם לאו אוכל הוא, ועוד דאין סברא דר"נ יחלוק על סברא דראוי' לחמע בה, ולפיכך פי' דאיירי באין ראוי' לחמע בה.
ב) אבל המ"מ שם פי' דבאין ראוי לחמע בו כיון שנפסל מאכילת אדם אינו חייב לבער, וברייתא בתרייתא נמי בראוי לחמע בו, וזו גם דעת הרא"ש פ' א"ע סי' ג', וזו גם דעת הר"ן הובא לקמן, ומיהו הא דמטמא טו"א בכביצה איירי אפי' אין ראוי לחמע בו, ובזה חולק ר"נ, וקשה למה שנאו התנא בפת שעיפשה דמשמע דכולה איירי בראוי לחמע בו.
ולדעת זו בנפסל מאכילת כלב אפי' ראוי לחמע בו בטל מתורת אוכל וצריך טעם כיון דעיקרי איסורים יוצאין מתורת אוכל באינם ראוים לאדם רק בפת הם קיימים בדין אוכל משום דראוין לחמע א"כ כי נפסלו מאכילת כלב מאי הוי, [ואין סברא לומר דבנפסל לכלב וחזר מקרי פנים חדשות יותר מנפסל לאדם] ואפשר דבאמת כל שנפסלו מכלב אין מחמעין בהן, א"נ זה שנפסל לכלב אינו חוזר לאוכל אף לאחר התערבו בעיסה, ואע"ג דטעמו נכנס בעיסה וחוזר לטעם משובח, מ"מ כיון דעיקרו נשאר בפגמו פקע שם איסור מני', ויש מיבשין עור קיבה עד שנפסל מאכילת כלב, וטוחנין אותו ומעמידין בו את החלב לגבינה, ואי דינא הוא דכל שנפסל מאכילת כלב פקע איסורי' אף שעומד לחמע בו ה"נ שרי וכן אם טעמו הנהפך לשבח אינו אוסר כל שאין ממשו נהפך לשבח, י"ל דה"נ אין ממשו נהפך לשבח, אבל אם היתר נפסל לכלב משום אין מחמעין בו, אין לנו היתר בנידון דידן.
ונראה דהואיל וראוי לחמע בה שאמרו חכמים, היינו דוקא בעומד להיות נאכל ע"י התערובות, אבל אם היה עומד להניחו ע"ג העיסה כדי להחמיצה, ואח"כ מסירין את השאור ומשליכין לאשפה, כיון דהפת המעופש אינו חוזר לאכילת אדם לעולם פקע איסורו אף שטעמו חוזר לשבח, למש"כ לצדד להתיר בנפסל לכלב אף אם באמת עומד לחמע, וכבר כתב הרמ"א יו"ד סי' פ"ז דאם יבש העור כעץ והעמיד בו מותר, והיינו במסירין את העור מן החלב, ומשמע דאפי' במיבשין אותו מתחלה לכך, דכיון דאין העור חוזר לאכילת אדם לעולם [דאע"ג דיבשותו חוזר ללחות מ"מ הוא מתקלקל ואינו חוזר לאוכל, וזה מוכח מדברי הרמ"א דהתיר בנתיבש] בטל מתורת אוכל ואם הוא אינו אוכל גם טעמו אינו אוסר, ומיהו י"ל דבב"ח שאני כיון דעדיין הוא היתר וצריך לחול עליו שם בב"ח י"ל כל שהוא עצמו אינו בשר גם טעמו לאו שם בשר עליו, אבל במידי דאיסורא י"ל דלא פקע שם איסור מטעמו כיון דעומד להטעים אחרים ולאכול טעמו, ולפ"ז אם העור של נבלה וטריפה הגבינה אסורה אף שנתיבש, אבל אם לעולם אין הטעם אוסר בזמן שהגוש אינו אוכל, אף בעור נבילה שנתיבש באופן שאינו חוזר למאכל אדם מותר, ועור כשר שהובישו עד שנפסל וטוחנו ונותנו לתוך החלב, אם יש ס' נגד העור הגבינה מותרת אף אם העור נהפך למאכל, שאין דין מעמיד בעור כשר כדאיתא ביו"ד סי' פ"ז סי"א, אבל יש כאן משום מבטל איסור לכתחלה, ומשום דאבק העור בולע טעם חלב אף שמתבטל בס' [ועי' תשובת רעק"א סי' ר"ז] ומיהו בעור יבש הנפסל מאכילת כלב, אפשר דאינו שב להיות אוכל וכמש"כ לעיל, ויש להקל באיכא ס', אף בלא קים לן שאינו חוזר להיות אוכל.
ולמאי דפירשנו דברי הרמ"א דהיתר יבש הוא משום דנפסל מתורת אוכל, הדבר מוכח דעור היבש כעץ אינו שב להיות אוכל אחר השריה, אבל מדברי הפמ"ג שהביא הפ"ת נראה דמפרש דברי הרמ"א בחוזר להיות מאכל אחר שריה או בישול, ובאמת עדיין שם בשר עליו, אלא הכא איירי שנשאר העור עדיין ביבשותו אחר שהעמיד, ואמרינן דיבש אינו פולט טעם ואף שמחמיץ ומעמיד אין זה טעם בשר, ומשמע דעור לח אוסר אף בלא נשרה מעל"ע כיון שהעמיד וחשבינן גם טעם החימוץ כטעם הבשר וצ"ע לחלק בין לח ליבש כיון דסתמו עומד לבישול ועדיין הוא בשר.
ובנו"ב יו"ד סי' כ"ו דן בשלפוחית של דג טמא שנותנין לתוך המשקה אחר שנתיבשה, ודעתו ז"ל דקיי"ל דנבלה שנסרחה שיעורה עד לכלב, והלכך אם נפסלה לאדם עדיין שם נבלה עלה, אבל בשר שנפסל לאדם אינו נעשה בב"ח כדין סרוחה מעיקרא, והלכך דברי רמ"א סי' פ"ז הן אפי' ביובש הפוסל לאדם, ואינו חוזר למאכל אדם, אבל בנבילה וטריפה בעינן שיפסל לכלב ואז אינו חוזר למאכל אדם, ומה"ת הוא מותר אבל יש פוסקים דאסור מדרבנן, ועפ"ז תמה בדמ"ר על הש"ך סי' קי"ד שהתיר גידין יבשין מדברי הרמ"א סי' פ"ז דהתם סגי ביובש הפוסל לאדם אבל בגידין בעינן נפסל לכלב, ולמה שיתבאר לקמן קיי"ל דנבלה שא"ר לגר מותרת וא"כ שיעור יובש המתיר שוה בבב"ח ובאיסורין ודברי הש"ך מכוונין, והש"ך והנו"ב שוין דיבש שכתב רמ"א היינו מחמת שנפסל לאדם ודלא כהפמ"ג, ומיהו בעינן שלא יחזור למאכל אדם, ואפשר דלכך בעינן יבש כעץ ובאמת בזה מיפסל גם לכלב, ואז אינו חוזר לאדם, וכן כתב הנו"ב דיבש כחרס אינו שב למאכל אדם, ודברי הש"ך סי' קי"ד היינו נמי יבש כעץ, וכן נדון הת"צ שהביא הפ"ת הוא ביובש כעץ, ומסקנת הנו"ב להתיר את השלפוחית משום שנפסלה לאדם ע"י היובש.
ויש שורין עור הקיבה במים מעל"ע ואותן המים נותנין תוך החלב להחמיץ, והעור מיבשין אותו מקדם עד שנפסל [אולי נפסל גם לכלב] וגם יש ס' במים נגד העור, וגם העור הוא של בהמה כשרה, ואחרי השריה אין העור שב למאכל אדם אלא שב לפסולת להשליך לאשפה, ואין כאן מקום לאסור אפי' לכתחלה וכמש"כ הגרע"א סי' ר"ז.
ונראה דדוקא בנפסלו מאכילת כלב מחמת עיפוש אבל נפסלו מאכילת כלב מחמת חימוץ לית לן בה, דלא לחנם נקטו שעיפשה ואם נפסל מכלב אין מחמעין בו, ודאי מחמת עיפוש קיימינן דאין חימוץ הקשה מעכב מלחמע בו, כדאמר ע"ז ס"ח א'.
הא דאמרו פת שעיפשה חייב לבער משום דראוי' לחמע בה, טעם זה מחשיבה לחמץ אף לענין אכילה שעדיין חמץ הוא, ומיהו דוקא באכלה בתערובות עיסה והיה בחמץ כזית בכדי אכילת פרס אבל אי אכלה בעינה פטור כדאמר בפסחים כ"ד ב' כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן, ואמרו מ"ד א' אי בעיני' קשריף וקאכיל לי' בטלה דעתו, ובתו' כ"ה א' ד"ה מה, כ"ח א' ד"ה ותנן, מבואר דגם חמץ אינן חייבין עליהן שלכד"ה, מיהו אם אין בה עיפוש אלא שאין זה דרך אכילתה מחמת חימוץ צ"ע אי בהכי חייבי' רחמנא, וכדאמרו ביצה ז' ב' דנאמר שאור לאשמעינן אף שאינו ראוי לאכילה, והכי אמרינן במכילתא שמות י"ב י"ט לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה כו' תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה כו' ת"ל כי כל אוכל מחמצת, מיהו י"ל דנהי דחייבה תורה על השאור מ"מ צריך שיהא אוכלו כדרך אכילה, וכן משמע למאי דבעי למימר דב"ש גם לענין אכילה קאמרי ומשום דשאור מיותר, ואי שאור אשמעינן לחייב שלא כדרך אכילתן ודאי איצטריך שאור, [ואין לומר דהיינו דאמרו בגמ' לב"ה דצריכי דהתם קאמר דמהות החימוץ דשאור גרע משום שאינו ראוי לאכילה וכמש"כ סק"ג] ולדעת הראב"ד דבכלב אוכלו א"צ לטעם ראוי לחמע בו, ולפי' הכ"מ דדוקא לענין ביעור קאמר ולא לענין אכילה היינו אפי' אי עריב בו דבר המשביחו ואכיל לו השתא כדרך אכילתו מ"מ פטור דכבר פקע מני' שם איסור כיון דאינה ראוי' לגר, וכש"כ לדעת המ"מ דכל שאינה ראוי' לחמע בה לאו אוכל הוא דפטור אף שאכלה בתערובות כדרך אכילתה.
כתב הר"ן פסחים מ"ה ב' דחמץ שעיפש ונפסל מאדם דאמרו דחייב לבער משום דראוי לחמע בו נלמד מהא דהזהירה תורה על השאור, ונראה דכל איסורין שבתורה שעומדין לתיקון אע"ג דקדם תיקון אינן ראוין לא פקע איסורן והלכך א"צ לימוד לא לחמץ ולא לשאור [אלא קדם שלמדנו איסור חמץ בפסח איצטריך לאשמעינן חמץ ואצטריך לאשמעינן שאור, דשאור מחמץ ליכא למילף וכמש"כ סק"ג] אלא אחרי שעיקר שאור מתחלה נאמר מפני שעומד לחמע בו הזכירו הר"ן, ונראה דפת שעיפשה היינו שאינה ראוי' לאכילה מחמת עיפוש אפי' לא היתה שאור, מ"מ השתא דהוא שאור עדיפא כיון דעומדת לחמע ובזה אין העיפוש מעכבה והלכך עדיין חייב לבערה, והיינו נמי טעמא דחמץ שנתעפש לפי' הר"ן.
ע"ז ס"ח א' תוד"ה אמר, אלא בסברא פליגי כו', ר"ל דגם ר"מ ס"ל כר"ש דאינה ראוי' לגר מותרת, ולפיכך נט"ל מותר, אלא בהשביח ולבסוף פגם סבר ר"מ דאסור, דהא באמת יין שנפל לתוך עדשים אין היין נפסל לאדם ואילו היה פורשו היה אסור אלא כשאנו באין לאסור את העדשים משום טעם כעיקר הרי אין האדם נהנה מטעמו ואדרבה מצטער על טעמו ודיינינן טעמו כדין נבלה סרוחה וכמו שביאר כל זה הר"ן ובזה נחלקו ר"מ ור"ש דר"מ סבר כיון דמתחלה השביח וחל עלה דין טכ"ע ואינו יוצא מאיסורו אלא אם נפסל האיסור באמת מאכילת אדם, אבל במה שהרתיח לא נפסל היין לאדם, אלא עכשו אין טעם היין משובח בעדשים וסבר ר"מ דזה אינו מספיק להתיר כמו נבילה שפג טעמה ועדיין לא נפסלה לגמרי דלכו"ע באיסורא קיימא, ור"ש סבר כיון דסוף סוף אין כאן יין בעין ואנו באין רק משום טכ"ע כיון דהשתא אין כאן טעם משובח מותר, ודברי תו' כאן הם כתירוצם בד"ה אבל, דדבריהם שם בתירוצם הם מוכרחים במוחלט, ואין כאן מקום לדברי מהרש"א ז"ל.
ב)שם) שם ד"ה אבל, כיון דמעיקרא היה נ"ט לשבח וחל עלי' איסור כו', ר"ל דלבסוף פגם אינו פגם הפוסל מאכילת אדם, אלא פגם שאין בו משום טכ"ע, ובזה אמרינן כיון דכבר חל עלי' איסור השתא חשבינן לי' כחתיכה של נבלה דאינה חוזרת וניתרת משום פגם כל דהו אלא א"כ נפסלה לגמרי מאכילת אדם, אבל בנבלה שנפסלה לאדם הרי יש כאן פגם המתיר נבילה בעינא, בזה ס"ל לר"ש דאין נפקותא בין סרוחה מעיקרא לנסרחה אח"כ, וסוגיא דלעיל דמפרשא דבקראי פליגי כר"י אזלא.
והנה מבואר דאין היתר נט"ל אלא א"כ נבלה הנפסלת לגר מותרת, אבל אם היא עדיין אסורה ודאי גם נט"ל אסור ולא נחלק בזה אדם, [וכ"ה בגמ' פסחים מ"ד ב' דהא כל נט"ל מותר דגמרינן מנבלה], אלא אחרי דנט"ל מותר יש מקום לדון בהשביח ולבסוף פגם, וכיון דקיי"ל דנט"ל מותר ע"כ נבלה שא"ר לגר מותרת, וזו דעת הר"מ וכמש"כ סק"ג, וזה דלא כמש"כ הנו"ב יו"ד סי' כ"ו, דמסיק לדינא דנבלה שנפסלה לאדם עדיין נבלה היא כר"מ, ודבריו ז"ל תמוהין.
שם ד"ה או, וי"ל דסבר לה כר"ש בחדא וכר"מ בחדא, יש לעי' הא ר"מ דאסר השביח ולבסוף פגם אינו משום דסבר דאפי' אם נט"ל מותר השביח ולבסוף פגם אסר, אלא בין לר"מ בין לר"ש אין חילוק בין פגם מעיקרא להשביח ולבסוף פגם ובחד טעמא פליגי בתרויהו, וא"כ ר"י דלא כמאן, וע"כ צ"ל דמספקא לי' דקים לי' לר"י דר"מ ור"ש בתרתי פליגי, ור"מ אוסר השביח ולבסוף פוגם אף אליבא דר"ש דפגם מעיקרא מותר.
שם ס"ז ב' תוד"ה ואידך, גם ר"ש מודי דפגמה פורתא, ר"ל אי לאו משרת דילפינן טכ"ע הו"א דגיעולי מדין הוראת שעה כיון דהאיסור פגום קצת, אבל אחרי דיליף טכ"ע ממשרת, אמרינן דגיעולי מדין הוא דין לדורות, ופגם קצת לא חשיב פגם אבל פגם גמור מותר, דילפינן מנבילה דאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה, ור"מ סבר דגם פגם רבה ילפינן מגיעולי מדין וגם נבילה שנסרחה אסורה, ור"י פסחים שם דסבר כר"ע דיליף טכ"ע מגיעולי מדין סבר דפגם מקצת לאו פגם הוא ואף בלא משרת הוי ילפינן טכ"ע מגיעולי מדין, ומשרת להמל"א כדאמר בגמ' שם, ונט"ל מותר דגמרינן מנבלה ודרשי כר"ש דא"ר לגר אינה קרוי' נבלה.
מנחות ס"ט א' תוד"ה דבלע, נהי דאיפסל כו' מ"מ לענין איסור לא ליהוי עיכול כו', בנו"ב שם הק' שזה סותר דבריהם בכורות כ"ג ב' דלענין איסורין עד לגר ולענין טומאת נבילות עד לכלב, וי"ל דאיסורין בראוי לאכילה תליא והלכך בנפסל לאדם פקע איסורה, אבל באיסור שנבלע במעי החי ודיינינן שיהא עיכול אף שלא נפסל לאכילה בזה אמרינן דכל שראוי לאכילה באיסורי' קאים, אבל לענין טומאת מת ונבלה לא תלוי בראוי לאכילה אלא בשם נבלה והלכך אף הראוי לכלב שם בשר עלי', אבל כשנכנס למעי של החי חשיב מעוכל ופנים חדשות ואינו מתייחס למה שעבר, [ולשון "טומאת אוכלין" ר"ל טומאות התלוין בתנאי אוכל ור"ל בשר המת ובשר נבלה] ומבואר מדבריהם דזה מעיקר הדין ומדסיימו דזה כתירוצו של ר"ה משמע דגם ר"ה מן הדין קאמר, ולהאמור אין מקום לכל מה שקבע כאן הנו"ב דמדרבנן לא מהני לענין איסורין נפסל מאכילת כלב לר"ה, והא דכתב הש"ך דאין להעמיד לכתחלה אף ביבש, היינו מפני שראוי להתרחק לכתחלה מדבר הצריך שאלת חכם ודקדוק הדין.
יו"ד סי' פ"ז סי"א יש בה טעם בשר אסורה, וכתב הש"ך דהיינו שאין ס', משמע דאפי' לא נשרה מעל"ע דחשיב כציר דעושה כבוש אפי' בפחות ממעל"ע כדאיתא סי' ק"ה ס"א [וכ"ה בפ"ת ס"ק כ"א בשם הפמ"ג] וא"ת הלא באיכא ס' לא אסר משום מעמיד דאין כח מעמיד עושה בב"ח כמש"כ הש"ך והגר"א סק"ל, א"כ בפחות ממעל"ע נמי כיון דלענין טעם בשר בעינן מעל"ע, אלא מחמת כח המעמיד מחמץ בפחות ממעל"ע, ולענין בב"ח בעינן טעם בשר, למה יאסור בפחות ממעל"ע, י"ל דבפחות מששים כח המחמץ מושך גם טעם בשר אף בפחות ממעל"ע, [ואע"ג דהחלב אינו נותן טעם בבשר מ"מ אסור מדרבנן כצונן בצונן דאסור מדרבנן בבב"ח, ואפשר דכיון דהחלב מזדווג עם העור ליעשות גבינה הוי כנותן טעם זה בזה, ולא דמי לנותן טעם בר נותן טעם לדעת רמב"ן דהתם אף בבישול אין הבשר מטעים את החלב, אבל הכא אם יבשל את החלב יהי' בב"ח דאורייתא הלכך אף בצונן] וא"ת א"כ בהשהה הקיבה פחות ממעל"ע והעמיד אח"כ בקיבה למה מותר כיון דחשיב כציר יאסור בפחות ממעל"ע י"ל כיון דהקיבה הוא חמוץ מצד עצמו אין כח חימוץ של העור ממהר להכנס בו וכח החימוץ עצמו אינו ממש כציר שיהא חשוב ככבוש, אלא כח החימוץ טבעו להחמיץ חלב וממילא נמשך טעם בשר.
ולעיל ס"י כתב הרמ"א שאם השהה הקיבה בעור מעל"ע ואח"כ העמיד בקבה אם יש בחלב ס' נגד הקבה מותר וכתב הש"ך דלא אסרינן הגבינה משום דין מעמיד דהרי בב"ח חשיב כנבילה האסור מצד עצמה כיון דכבוש אינו אסור בבב"ח אלא מדרבנן, והגרע"א כתב די"ל דמקילינן משום דעת הפוסקים דגם צלול חשיב פירשא, אבל הגרע"א הק' בהעמיד בעור הקיבה למה מהני ס' נהי דתוך מעל"ע אין כח החימוץ עושה בב"ח מ"מ אחר מעל"ע שגם העור קבל טעם בשר ונאסר משום בב"ח יאסור את החלב משום מעמיד, וי"ל דהחימוץ שנכנס כל המעל"ע מספיק להעמיד והחימוץ שאחר מעל"ע אינו עושה כלום או מוסיף פגם, ואף אם זמן שאחר מעל"ע השלים החימוץ הו"ל זוז"ג אם אין בזמן האיסור לחוד להחמיץ, ואפשר דכיון דהאיסור בא אח"כ ע"כ מקרי אין בו כדי להחמיץ כיון דאינו חסר אלא השלמה, וכש"כ אם באמת איירי שלא נשרה מעל"ע דאין כאן קושיא.
והנה קיי"ל דהנאסר אינו יכול לאסור יותר מן האוסר כגון דם שנבלע במלח ונפל המלח בקדירה מהני ס' לבטל המלח אפי' להפוסקים דחנ"נ גם בשאר איסורין ולא דיינינן המלח כמלתא דעבידא לטעמא דלא בטל, כיון דאין המלח אסור בעצמותו אלא מכח הדם וכמש"כ הט"ז סי' ס"ט ס"ק י"ט בשם הש"ד, והם דברי הרמב"ן הביאו הר"ן ס"פ כ"ה, וכ"כ ב"י יו"ד ס"ס קל"ד בשם תשובת הרשב"א, וכן קיי"ל דאין הנאסר אוסר אלא במקום שהאיסור יכול לילך לשם כמש"כ תו' חולין צ"ו ב' ד"ה אפילו והובא בר"ן שם, ואפשר לומר דחד מלתא היא דטעם המלח המטעים ביותר מס' שהוא חריפותו אין להדם חלק בו שאין דם מזדווג עם החריפות וחשיבא החריפות כמציאות נפרדת שאין הדם מעורב בו וחשיב היתר, ודין זה נהוג אף בבב"ח לכמה פוסקים כמש"כ הגר"א סי' ק"ה סק"מ, ואפשר לפ"ז דעור קיבה שנשרה מעל"ע בחלב ונאסר ואח"כ נתנוהו בחלב ויש בחלב ששים החלב מותר דמצד טעם בשר הא איכא ס' ומצד מעמיד נחשב כאין החלב יכול לילך לשם וכח החימוץ חשיב כח נפרד של הבשר שאין החלב משתתף בו כלל, וחשיב כח היתר, וכן בהעמיד הקבה בעורו מעל"ע ואח"כ נתנוה בחלב והעמיד ויש בחלב ס' מותר שכח החימוץ של הקבה הוא כח נפרד של הקבה ואין בשר מעורב בו, ואע"ג דהעור ג"כ יש בו כח החימוץ מ"מ אין כח זה עובר להקבה כיון שהקבה חמיץ מעצמו וכמש"כ לעיל, ואין אנו צריכין לומר שהקילו באיסור דרבנן וכמש"כ הש"ך, שהרי בגמ' ביצה ל"ח ב' אמר דתבלין דלטעמא עבידי לא בטלי לענין תחומין דרבנן ובחולין ו' ב' לענין דמאי, ומיהו התם טבל ודאי אוסר בכ"ש אלא בדמאי הקילו אפי' בתערובות של נו"ט ובתבלין החמירו.
בח"ס יו"ד סי' פ"א התיר עור הקבה שמיבשין אותו וחוזרין ומרככין אותו במים מהול ביי"ש ומוצצין את העור לתוך החלב ויש ס' נגד המיץ, והנה כיון דחוזר ללח ע"י השריה וראוי לאדם אין היובש מתירו, אבל הח"ס התירו משום דאין מעמיד עושה בב"ח לדעת רה"פ, [וכתב לערב גם קבה כדי שתהא ההעמדה זוז"ג לצאת דעת המחמירין בהעמדה בבב"ח] ואין כאן רק משום ביטול איסור לכתחלה, ולזה יש לסמוך על דעת הט"ז סי' צ' ס"ק י"ב דמתיר כבוש בחלב שחוטה, והכא נמי ציר אינו אלא מדרבנן וכבוש אינו אלא מדרבנן והוי תרי דרבנן, והנה באו"ה כתב דלא כהט"ז ובנה"כ הסכים עם האו"ה וכן בדמ"ר, ומה שכתב הח"ס דבשר עוף חמיר טפי משאר איסור דרבנן לוא היה הדבר מבואר בגמ' דבתרי דרבנן מותר היינו מוכרחים לחלק בכך אבל אחרי שאין הדבר מבואר בגמ' ומצינו דבבשר עוף אסור אף במליחה מנ"ל להתיר תרי דרבנן הלא מצינו דמעשר נהוג בלקוח אף בירק אף דאיכא תרי דרבנן, [ומבואר שם דעתו ז"ל דטעם כבוש חשיב טעם גמור אבל דבר חמוץ המטעים בפחות ממעל"ע חשיב כציר ולכאורה אינו מוכרע] אבל נידון דידן שכתב הח"ס זצ"ל דאיכא תרי דרבנן משום דציר בשר אינו אלא מדרבנן, ובליעה ע"י כבישה אינו אלא מדרבנן, מבואר בהדיא בטוש"ע סי' צ"א דאסור דיעבד, שהרי איתא שם דבשר מליח שנגע בגבינה בין שהגבינה מלוחה בין שהיא תפלה צריכה קליפה, והרי אין כאן רק ציר וכמבואר חולין קי"ב ב' דצריך כאן לקרא דהטמאים לאסור צירן, ובב"ח איכא עוד דרבנן דאפי' אם היה ציר כבשר אכתי אין כאן בישול רק מליחה, והוי תרי דרבנן, ומבואר מזה דלא כהט"ז, או דציר בשר לענין בב"ח דאורייתא, ועוד דהרי מצוי שמבשלין את הגבינה ואין כאן היתר כבוש.
בנו"ב סי' כ"ו דן דטעם היוצא ע"י כבישה יהי' דינו כציר וא"כ איסור שהיה כבוש עם ההיתר אינו אסור אלא מדרבנן [באיסורין שאין צירן אסור] וכן בשר הכבוש בחלב מעל"ע אין החלב אסור אלא מדרבנן, מלבד דכבוש בבב"ח אינו אלא מדרבנן, אין כאן בשר כלל, אלא ציר שאינו כבשר מה"ת, והא דאמרו חולין ק"ח א' דבב"ח חידוש הוא דאי תרו לי' כולי יומא שרי, אין החידוש דחלב שרי, אלא החידוש דבשר שרי, דטעם החלב מקרי טעם גמור דבלח לא שייך למקרי ציר, ולדעת הרמב"ן שהביא הר"ן ס"פ כ"ה דכל שאחד מהן מותר לא חשיב בב"ח וגם השני מותר לא יתכן זה דאם אין טעם בשר שבחלב רק ציר והוא מותר מה"ת גם הבשר מותר אף שיש בבשר טעם חלב, אלא ע"כ דטעם היוצא ע"י כבוש טעם גמור הוא מה"ת.
והגרע"א בתשובה סי' ר"ז כתב דלדברי התו' זבחים צ"ו א' ד"ה ואם, דעל טעם שני אין איסור חל, וכן מבואר מדברי הרשב"א שכ' דחמץ לא מקרי נ"ט בר נ"ט דהיתירא, אין לנו הכרח לדברי הרמב"ן, ויש לעי' לפי פי' תו' דהדגים מותרים משום דטעם שני אינו נאסר אכתי למה הכותח מותר, וצ"ל כטעם הרמב"ן דטעם שני קליש ואינו נותן טעם, וא"כ ע"כ לא ס"ל כהרמב"ן דאם אין דין בב"ח אלא בשניהם נותנין טעם זב"ז, אין להם מקור דעל טעם שני אינו חל איסור, ואמנם יותר נראה דכולהו מודו לסברת הרמב"ן אלא דס"ל דטעם שני נו"ט בכותח אבל אי אפשר לחול עליו איסור [וכ"ה בהדיא בר"ן בסוגיא דדגים שעלו בקערה] וממילא גם הכותח מותר כיון דאין טעם הבשר נאסר, ומיהו י"ל דכשם שאין חל איסור על טעם שני כמו כן אין טעם שני יכול לגרום איסור בכותח.
ג) מ"ה ב' ונשרפת עם הטמאה כו', יש לעי' לדעת הר"מ פ"ב מה' טו"א, דדוקא כשכבר נטמא לא פקע טומאתו אבל אינו מקבל טומאה, א"כ ע"כ הכא עדיף משום דראוי לחמע בו ולפיכך מק"ט, ור"נ פליג דלא מהני טעם ראוי לחמע בו לענין לקבל טומאה, א"כ מנ"ל דר"נ פליג אמתנ' דתנן כל המיוחד לאדם טמא עד שיפסל מכלב הלא התם בשכבר נטמא והכא בדין קבלת טומאה קיימינן.
נראה דלא פליג ר"נ אלא בעיפשה ונפסלה מחמת עיפוש, אבל שאור מודה ר"נ דמקבל טומאה, ולהכי לא אמרו כמאן אזלא הא דתנן כלים פ"ח מ"ו השאור טמא דלא כר"נ.
ירושלמי חלה פ"ד ה"ג מטמא טומאת אוכלין ואת אמרת מאוכל אדם אלא מאוכל כלב, כן היא גי' הגר"א ופשיט דאף שנפסל לאדם מפרישין עלה, נראה דעיקר הוכחה דידי' מהא דצריך לשורפו בפסח ואיצטריך לאשמעינן דמותר לטמאותו אלמא דעדיין תרומה הוא אע"ג דנפסלה מאכילת אדם וא"כ ה"ה דלא פקע שם טבל מיני' וטעמא הוי משום דראוי' לחמע בה, אבל מהא דמטמא טו"א אין ראי' דהא לענין טו"א לעולם כל המיוחד לאדם טמא עד שיפסל לכלב, משא"כ באיסורים דקיי"ל כר"ש ע"ז ס"ז ב' דאינה ראוי' לגר אינה קרויה נבילה, אלא הכא משום ראוי' לחמע בה חייבין עליה משום תרומה וה"ה דהוי טבל, ובסוף הסוגיא מסקינן כפי גי' הגר"א, דהא דמותר לטמאותו דכיון דבא לשורפו בטל טעם ראוי לחמע ובטל שם תרומה מני', ואע"ג דקיי"ל דאף יחדה לישיבה לא בטל שם עיסה מיני' עד שיטיח בטיט, התם אפשר דמימלך אבל שורף לא ממלך.
והר"מ פ"ז מה' בכורים הי"ג, פסק דמשנפסל לאדם אין מפרישין עליו, וגרס מטמא טו"א ואת אמרת מאוכל הכלב אלא מאוכל אדם, וגרס נשמעינה מן הדא נסרחה מטמא טו"א ושורפין אותה בטומאה, וקאי אמתנ' דאם נסרחה עדיין מטמאה טו"א ושורפין אותה בטומאה בפסח, ופשיט דאיירי בנפסל לאדם דאי נפסל מכלב הרי אין מטמא טו"א, והא דאין מפריש עלה אע"ג דעדיין אוכל הוא הואיל וראוי לחמע בה, דכיון דנפסל לאדם גרע מרעה על היפה ולא חשיב מינו, ובסוף הסוגיא פריך מדצריך לשורפו בפסח, ואצטריך לאשמעינן דנשרפת עם הטמאה אלמא עדיין אוכל הוא ולמה באמת נשרפת עם הטמאה ומשני כאן ברוצה לאוכלה כו' ר"ל כל זמן שהיא קיימת עומדת לאוכלה ע"י שיחמע בה, אבל כשבא לשורפה הרי בטלה.
לר"מ ע"ז שם דאינה ראוי' לגר קרוי' נבילה, האוכלה לוקה דחשיב לה ראוי' לאדם ע"י הדחק ולא איירי באוכל ע"י תערובות המשביחין, והר"מ פי"ד מה' מ"א הי"א כתב דאם עירב דבר מר או שהסריח ואכלו פטור, וכשסיים דבבב"ח או בכלאי הכרם חייב שלא כדרך אכילתו סיים בעירב דבר מר ולא הזכיר הסריח משום דפטור הסריח הוא משום דעפרא בעלמא הוא ובזה פטור אפי' בבב"ח וכה"כ, והיינו כר"ש דבנפסל לאדם פקע איסורי', ובגמ' מבואר דמ"ד נט"ל מותר סבר כר"ש וכיון דקיי"ל נט"ל מותר ע"כ קיי"ל כר"ש, ומדברי הר"מ שמעינן דר"מ מחייב אפי' אוכלו בלא תערובות דאי מודה ר"מ דחשיב שלא כדרך אכילתו ולא חייב ר"מ אלא בעירבו בדבר המשביחו הו"ל להר"מ לאשמעינן דפטור אפי' עירבו בדבר המשביחו שזו עיקר פלוגתא דר"מ ור"ש, אלא ודאי הא בהא תליא דאם נפסל מאדם וראוי לכלב לאו אכילה היא דין הוא דלא הויא נבילה אלא ר"מ מחייב על אכילתה, והא דעירב דבר מר נראה דאיירי באפשר להפרידו מן האוכל אבל אם נתמזג ואי אפשר להפרידו הוי בכלל נסרחה, ונקט עירב דבר מר דומיא דאכלו חם רותח או אכלו חי, ובמש"כ נתישבה קו' המקו"ח סי' תמ"ב למה נט"ל מותר ביי"נ וכה"כ כמבואר ע"ז ס"ח א', הלא ביי"נ וכה"כ חייב שלא כדרך הנאתן ולהאמור דבנפסל מאכילת אדם מותר אפי' ביי"נ וכה"כ ניחא דהא נט"ל ילפינן מנבלה סרוחה, ומיהו עדיין יש לעי' אי אסור לאכלו משום איסור הנאה שהרי בנסרח לא פקע איסור הנאה כדין כל הנקברין אפרן אסור, וכן הנשרפין שנסרחו, ואמנם י"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם ולא מקרי הנאה, ואמנם כשמתרפא בה יש לאסור משום הנאה וכדאיתא יו"ד סי' קנ"ה.
יש לעי' לפי' הר"ן דפת שעיפשה ונפסל מאכילת אדם ראוי שתפקע שם אוכל מני' לולא הטעם שראוי' לשוחקה ולחמע, הלא אמרו במכילתא דחמץ משאור לא ילפא משום דשאור מחמיץ אחרים משא"כ בחמץ, י"ל דעיקר הטעם שאינו בטל מתורת אוכל הוא משום שעומד עדיין להתערב בעיסה וליאכל לאדם, אלא סתמא דמלתא זה שנתעפש משליכו ואינו מערבו אלא שאור דיש צורך בו לחמע מערבו אף שנתעפש, ובזה ס"ל להר"ן דגם חמץ מערבו שיועיל למהר חימוץ העיסה, אף שחמץ אינו ראוי בעצמו לחמע אחרים וע"כ נותן שאור בעיסה, מ"מ מערב החמץ ג"כ בעיסה דבצירוף שאור גם החמץ מועיל להחמיץ, ולדעת הראב"ד אין מערבין חמץ שנפסל.
תניא בתוספתא פ"ק דביצה איזהו שאור שנפסל מאכילת כלבים, והיינו מחמת חימוצו, אבל נסרח ונפסל מאכילת כלבים לדעת הר"ן אינו חייב לבער, וכבר מצינו חילוק זה לר"נ לענין טומאת אוכלין וכמש"כ לעיל.
ביצה ז' ב' ואכ"ר חמץ משום דראוי לאכילה, ר"ל חימוץ החמץ הוא חימוץ הראוי לאכילה, ואפשר דחימוץ זה אסרה תורה אבל חימוץ שאור לא אסרה תורה ואין כאן משום זכות של האוכל עצמו הראוי לאכילה דחמץ שאינו ראוי בעין לאדם ג"כ חמץ הוא כל שראוי בתערובות ושאור ג"כ ראוי בתערובות, אבל הנידון הוא במהות החימוץ שזו הגורמת של האיסור בפסח, ואף דכל שאור הוי חמץ מקדם מ"מ אפשר להתיר שאור ואף למ"ד ע"ז ס"ז ב' דנבילה שנסרחה אסורה הכא חמץ שנעשה שאור מותר כיון דהאיסור הוא החימוץ בצורה זו שאסרתה תורה, אבל נבילה סיבת האיסור היא המיתה, אלא דבעינן תנאי אוכל בשביל שאיסורה אכילה, ובזה סבר ר"מ דראויה לכלב חשיב עדיין אוכל.
ד) מ"ג א' רש"י ד"ה מאן, אבל נוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה, וכ"כ רש"י בסמוך ד"ה שיאור, ואין הכונה שנפסל מאכילת אדם דלדעת הר"ן והמ"מ כל שנפסל מאכילת אדם ואינו ראוי לחמע אינו חייב לבער, ואף לדעת הראב"ד דחייב לבער מכל מקום אינו חייב על אכילתו והכא תנן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת והיינו באכילה אלא שנאכל ע"י הדחק, והא דאין בו משום חמץ גמור דאין חימוצו בצורת החימוץ הראוי דכל שהקמח מתגבל בצורה מקולקלת גם החימוץ משונה, והיינו דכללו שיאור וחימוץ של מי פירות ומים, ועמילן של טבחים וקולן של סופרים והנילוש במ"פ ומים ודאי אין רע לאכילה, והרי אמרו מנחות נ"ג א' דתפוח של תרומה שאוסר את החולין בחימוצו משום דחמץ נוקשה מיהא הוי וע"כ דחשיב טעם לשבח דטעם לפגם מותר בתרומה כדאמר ע"ז ס"ח א', ותנן תרומות פ"י מ"ב שעורים כו' מותרים והיינו משום נטל"פ, ותכשיטי נשים נמי מערבין בו שאר דברים כמש"כ הר"ן ומקלקלין את החימוץ, א"נ זיעת הבשר מקלקל את החימוץ וכל הני במתערבין קדם שהחמיצו אבל אם נתערבו לאחר שהחמיצו ה"ז חמץ גמור ע"י תערובות.
מ"ב ב' תוד"ה טיפולן, ותכשיטי נשים היינו בפנים של מטה כו' דמאיס טפי, למש"כ לעיל ע"כ איירי דלא נפסל מאכילת אדם וא"כ אין נפקותא במאיס ללא מאיס שהרי אילו היה חמץ גמור קדם שטפלו היו חייבין עליו כרת, וכל הנידון הוא כשנתחמץ על הבשר ואין חימוצו בצורת החמץ, וצ"ל דפנים של מטה מזהם טפי ומקלקל את חימוצו טפי, ואפשר שאינו חימוץ אלא סרחון ובזה פליגי ת"ק ור"א.
ה) מ"ה ב' אמר רשב"א בד"א במקוימת לאכילה אבל כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה, רשב"א קאי בין בשנפסלה מאכילת אדם ובין בראוי' לאכילת אדם, [דהא מוקמינן ההיא דבצק בסידקי ערבה לחיזוק כרשב"א וכמש"כ בתו' ד"ה כופת] ולדידן דקיי"ל דדוקא בטח פניה בטיט, היינו נמי בתרויהו דבלא טח אפי' נפסלה מאכילת אדם חייב לבער משום דראויה לחמע בה ואע"ג דבבא לשורפה בטלה וכמש"כ לעיל בשם הירו' הכא חיישינן דלמא מימלך וכמש"כ לעיל, וטח בטיט בטלה אפי' ראוי' לאדם.
והא דעמילן של טבחים וקולן של סופרים חייב לבער אפשר דהוא דלא כרשב"א דלרשב"א מהני יחוד לבטלה, ואם כבר דיבק הניירות או העורות קדם הפסח הוי כטח בטיט וא"צ לבער, וכמש"כ הר"מ פ"ד הי"א, ועי' לק' סק"ז.
ירושלמי פ"ב ה"ב הטח ביתו חמץ צריך לבער כו' או אהן כופת מאיס היא, אפשר דר"ל דאיירי בטח פניה בטיט, אבל בגמ' דידן מ"ה ב' משמע דרשב"א לא איירי בטח בטיט, אלא ר"ל מאיס שמונחת ע"ג קרקע ומתעפרת בעפר, אבל לרבנן אינה בטלה עד שיטח פניה, וברא"ש ר"פ אלו עוברין כתב דחמץ נוקשה לפר"ת דאין בו משום בל יראה יש לדון אי חייב לבערו מדרבנן משום חיוב בדיקת חמץ שתקנו חכמים, והיינו שחייב לעשות מחיצה בינו לבין הבית, ותלוי בשני הטעמים שכתבו תו' לעיל ב' א' אם טעם הבדיקה משום שהחמירה תורה בבל יראה או משום דלא בדילי' אינשי מני', ובירו' כאן מבואר דאי חמץ הטיח בטל א"צ גם מחיצה, ואין לומר דחמץ של הטיח שאני שאף אם יאכלנו לא עבר עבירה, ז"א שהרי כתב הטור סי' תמ"ב דאפי' טח פניו בטיט אסור לאוכלו, ומיהו אם אין איסור אכילתו אלא מדרבנן י"ל דלא גזרו חכמים לעשות מחיצה אלא בחמץ שאכילתו אסורה מה"ת, וכמש"כ הב"ח לפרש דברי הטור שכתב דלהפוסקים דלא כר"א דחמץ נוקשה אינו אלא מדרבנן מותר להשהותו.
ואמנם נראה דחמץ שבטלו לישיבה אף שטחו בטיט אם חזר ואכלו אסור מה"ת כיון שאין שום קלקול בצורת הפת, תדע שהרי נבלה שנסרחה אין איסור לאוכלה וכדמשמע ע"ז ס"ז ב' דדינה כנ"ט לפגם [עי' לק' סק"ז דיש אוסרים], וע"כ הכא שאני שהחמץ בצורתו עומד אלא שהאדם יחדו לישיבה וכל שבא אדם ואכלו שב לדין אוכל א"כ הדין נותן שיהא חייב עליו כרת, ומיהו אפשר כיון דאין חמץ אלא מה' מיני דגן וכיון דנתבטל שעה אחת מדין אוכל כי חזר ונעשה אוכל הוי כנוצר אוכל מעצמו ולא חשיב כמין דגן ואין איסור אכילתו אלא מדרבנן, ואפשר דהוי כחטים שירדו מן השמים דכשרין למנחות כדאמר מנחות ס"ט ב', וה"ה שחייבין עליהן משום חמץ, ומיהו אף אם איסור אכילתו מה"ת י"ל שא"צ מחיצה כיון שבטלו מתורת אוכל ולא חיישינן דלמא אתא למיכלי'.
ו) ב' א' תוד"ה אור, משמע דאסור להשהותו כו' אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח, נראה דב' דברים החמירו חכמים. א. דביטול לא מהני אף אם יעשה מחיצה דאכתי איכא למיחוש שיבוא לאוכלו דביטול לחוד אינו קובע לו היסח הדעת גמור מן החמץ. ב. אף אם ימכרנו לנכרי צריך עדיין מחיצה ואם החמץ ברשותו לאחר זמן איסורו אף שביטל קדם זמן איסורו צריך לבער מן העולם דרמו חכמים דין חמץ גמור לאחר הביטול כמו חמץ שלא נתבטל, ובחמץ נוקשה לדעת ר"ת יש לומר שא"צ כלל ביטול דלא גזרו בזה חכמים יותר על דין תורה, ואפשר דביטול צריך דמדרבנן מוזהר שלא יראה אלא דלא החמירו חכמים דלא ליסגי לי' בביטול, ואפשר דחכמים החמירו דבעינן מחיצה ומכירה, ואם הוא לאחר זמן איסורו צריך ביעור מן העולם, והא דתנן מ"ח ב' שאור ישרף שמעינן דביטול צריך דאל"כ לא מש"ל ישרף אף דנפרש מתנ' לאחר זמן איסורו, אבל אכתי אין להוכיח ממתנ' דלא מהני ביטול.
ונראה דדברי הרא"ש ר"פ א"ע דלפר"ת אין דין בדיקה על נוקשה [לטעם הבדיקה משום ב"י] היינו לאחר ביטול דהא נהיגין לבטל כל חמירא וממילא נתבטל גם נוקשה, אבל ביטול בעי וכדמוכח במתנ' דשיאור ישרף, ולא עוד אלא דבמתנ' שם תנן והאוכלו פטור, ומוכח דאפי' לרבנן דס"ל נוקשה אכילתו אינו אסור מה"ת מ"מ אם לא בטלו צריך ביעור מן העולם, וכ"ה בהדיא בלשון הרא"ש שכל דבריו ז"ל סובבים על דין בדיקה שלאחר הביטול, ולפ"ז צריך לפרש ג"כ לשון הטור שכ' דלרבנן דנוקשה מדרבנן מותר להשהותן היינו אחר ביטול, ונקט ספיקו של הרא"ש לחומרא דאם איסור אכילתו מה"ת יש בזה חיוב בדיקה אף אם אין בהן ב"י מה"ת, אבל אם אכילתן מדרבנן מותר להשהותן אחר ביטול, [ומלשון הר"ן שכתב דצריך לבער דלמא אתא למיכל משמע דאף לאחר ביטול צריך לבער דלא כהטור].
ובס' ק"נ כ' לישב דברי הרא"ש דהא דתנן שיאור ישרף היינו ביו"ט כדי שלא יחמיץ וכדעת הר"י שהביא הטור סי' תמ"ו דאמרינן מתוך לענין שריפת חמץ ביו"ט כשלא בטלו, וכדאמרו בגמ' ה' ב' ש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה, א"כ לדידן דאמרינן מתוך מותר לשרוף ביו"ט, ואע"ג דהתם בלא בטלו ואיכא איסורא דאורייתא, הכא נמי אי יניחו יתחמץ ויהי' ב"י דאורייתא, ומיהו התם תנן והאוכלו פטור א"כ מה"ת יכול לבטלו עכשו, ואפשר כיון דמדרבנן אינו שלו לא מצי לבטלו כמו בשעות דרבנן, וכי אחמיץ פקע איסורא דרבנן וחייל איסורא דאורייתא ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואכתי לא יתישב כיון דאינו חמץ מה"ת אין כאן מצות שריפה אפי' לר"י ויכול לבערו בזורה לרוח או מטיל לים ולא הו"ל למתני ישרף, וגם משמע דאפי' פת אפוי מבצק שיאור ישרף, ועוד יאפנו בשביל שלא יחמיץ ומה לי שריפה ומ"ל אפיה, ועוד קשה הא דתניא ל"ו א' ואם לש רג"א תשרף מיד למה תשרף הלא מ"פ ומים אינו אלא חמץ נוקשה כדאמר ל"ה א' אין חייבין על חימוצו כרת וא"כ אין בו משום ב"י, אלא ע"כ דבלא ביטול כגון שלש ביו"ט חייב לבער מדרבנן.
ז) ר"מ פ"ד מה' חמץ ה"ח אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה ה"ז מותר לקיימו בפסח, האי אינו ראוי לאכילה היינו לאכילת אדם ואע"ג דפת שעיפשה וראוי' לכלב חייב לבער וכמש"כ רבנו הי"א, התם משום דראוי' לשוחקה כדאמר בגמ' מ"ה ב' אבל הכא כשנתערב החמץ בדבר הממאס כיון שאינה ראויה לשוחקה בטלה, והיינו טעמא דעריבת העבדנין שנתן לתוכן קמח ועבר עליהן ג' ימים או שנתן לתוכן עורות ואפי' לא נפסלו לכלב, ומש"כ רבנו שנפסד והבאיש היינו לאדם שהרי לא הזכיר כאן רבנו שנפסל לכלב.
שם וכן הקילור כו' שהרי נפסדה צורת חמץ, אם לא נפסל מאכילת אדם אין כאן טעם להתיר שאין לנו בחמץ צורך לתוריתא דנהמא, או לטעם מיוחד, ומה שפוטר לבער הוא, א. שנפסל מאכילת אדם ואינו ראוי לחמע בה, ב. שיחדה לתשמיש כמו כופת שאור שיחדה לישיבה וטח פניה בטיט, וע"כ נפסדה צורת חמץ שכתב רבנו הכונה שנקבעה כבר לתשמיש והוי ככופת שאור שטח פניה בטיט, או שנפסלה לאדם, וזו כונת הראב"ד, ואפשר דהכא עדיף מכופת שאור שיחדה לישיבה דהתם השאור קיים אבל הכא כשנתערב בדבר שאינו ראוי לאכילה בטל טפי והיינו שכתב רבנו שהרי נפסדה צורת חמץ, וכן בגדים שכבסו אותן בחלב חטה וכן ניירות שדבקו אותן בחמץ, מיהו אין נפקותא בזה לדינא דאף אם נחשבם ככ"ש שטח פניה בטיט סגי למיפטרינהו מלבער, ואפשר דהני דקרי להו הר"מ ביטול צורת החמץ היינו שטעמם לא פג באמת אלא מפני עובדות חצונות דעתו של אדם קץ בהן כמו הבצק שדבק בהן הניירות וכיו"ב.
ונראה דהני דיהיב רבנו טעם משום דנפסדה צורת החמץ באמת ראוין לאכילה ע"י הדחק, אלא שנתבטלו במחשבת האדם, ורבנו תרי גווני נקט, עריבת העבדנין לא חשיב כטח פניה בטיט אלא פטורן משום שנפסלו מאכילת אדם, אבל כל זמן שלא נפסלו לאדם אפשר דממליך ואכיל להו לרעבונו, וקילור וחביריו ראוין לאדם ומ"מ פטור לבער.
שם הי"ב ואינו מאכל אדם כלל או שאינו כו', נראה דנפסל מאכילת אדם אין באכילתו איסור כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, [ואף שיש באכילת חמץ עשה דתשביתו דהיינו שלא כדרך אכילתו וכמש"כ תו' כ"ח ב' ד"ה ר"ש, מ"מ זו שנפסלה מאכילת אדם אינה באיסור זה שאין בסרוחה שם אכילה, ומקיים באכילה זו תשביתו], והני דכתב הר"מ דאסורין באכילה היינו כופת שאור שיחדה לישיבה וטח פניה בטיט וקילור שלא ניטל טעם החך מהן אלא שנמאסות על האדם מחמת הפעולות שנעשו בהן, ואפי' הן מעורבות בדברים מרים ומגואלים אם אפשר להפריד החמץ, ואף אם אכלן בתערובות בדברים המרים חשיבא אכילה שלא כדרכה ונהי דחיובא ליכא איסורא דרבנן איכא, [ובט"ז סי' תמ"ב סק"ח משמע דאף בנסרח ממש אסור באכילה מדרבנן, וכן הוא במ"א ס"ק ט"ו בשם תה"ד, אבל ביו"ד סי' ק"ג ס"א משמע דנפסל לאדם מותר לאכלו וכ"כ בפר"ח שם, וכתב במ"ב שם בשם אחרונים ז"ל דאם נפל חמץ זה שנפסל מכלב לתוך היתר בטל ברובו, ונראה דה"ה בנפסל לאדם לחוד, כל שנמוח ואינו ראוי לחמע בו, בטל ברובו].
כתב ב"י יו"ד סוף סי' קכ"ג בשם הר"י צבע שנתנו בו חומץ אסור ליקח מן הנכרי, ובא"ח בשם הרא"ה כתוב להתיר משום שיצא מתורת אוכל והרי הוא כעפר, וצ"ע טעמי' דהרא"ה הלא בע"ז קיי"ל תמורה ל"ד א' דאפרן אסור, והכא נראה דלא נתקיימה מצותה דטעון קבורה כדי שיהא אבוד מן העולם, ואם טעם הרא"ה משום דעכשו סתם יינן אינו אסור אלא בשתיה וכמש"כ ב"י בסמוך בשם ר"מ, א"כ א"צ טעם משום שנפסל, ואולי אילו היה ראוי לשתיה אין נכון ליקח דלמא אתי לשתותו או משום הרואין, וא"כ אין כאן מחלוקת דהר"י איירי ביין האסור בהנאה, וכ"כ בסמוך בשם המרדכי בנתינת יין לדיו דלמאן דאסר יינן בהנאה אסור ולמאן דלא אסר אלא בשתיה מותר, וסיים דאם כתב הספר מותר, ולכאורה אם הוא אסור בהנאה יש לאסור גם הספר כמו בגד שצבעו בקליפי ערלה רפ"ג דערלה, ואפשר דהוי זוז"ג ואין ביין עצמו כדי לכתוב בו.
שם כתב בשם הרי"ף שאסור לכתוב בדיו הצלול מפני שהיין הוא בעין, צ"ע פירושו אם ר"ל שהיין רובו ולא נתבטל, או שר"ל שלא נפסל לאדם, ובכל אופן צ"ע אם היין אסור בהנאה כי נתערב ונפסל נמי אסור לכתוב בו כמש"כ לעיל, ואם אינו אסור רק בשתיה למה לא יכתוב בו.
כתב עוד בשם ר"מ דלא יכתוב בו משום דפעמים נותן הקולמוס בפיו, וכ"ה ביו"ד סי' קל"ד סי"ג בהגה', אבל לענין חמץ כתב סי' תמ"ב ס"י דמותר לכתוב בדיו שחמץ בתוכו, ובבהגר"א פי' משום דביי"נ הוי כנסרחה לאחר זמן איסורה ומשום דאפרה אסור, והכא בחמץ נפסלה קדם הפסח ומשום דזימנין דיהיב הקולמוס בפיו אין לאסור, דהא דאסור לאכול חמץ שנסרח הוא משום דאחשבי' והכא בנותן הקולמוס לתוך פיו אינו מתכוין לאכילה, אבל לא פי' למה בדיו שניתן לתוכו יי"נ אסור אף לדעת המתירין יינם בהנאה ומשום דלמא יתן הקולמוס לתוך פיו, וצ"ל דהתם טועם טעם יין לשבח, ובאמת הרמ"א ביו"ד שם סיים דמותר משום דהוי פגום, וצ"ע טעם האוסר, ומשמע ברמ"א דאפי' ביי"נ האסור בהנאה מותר, ומשמע דיי"נ אפרו מותר, ואפשר דהכא משום ביטול ברוב אתינן עלה כיון דליכא טעם ולא שייך טעם כעיקר ובטל ברוב, כדאיתא ביו"ד סי' קל"ד ס"ג במין בשא"מ, וטעם האוסרין כיון דכן הוא תיקון הדיו לא בטל.
יש לנו לבאר. א. איסורי אכילה שנפסלו לאדם אם אסורין מדרבנן, ב. אם נשרפו מהו לאכול אפרן. ג. איסורי הנאה שנפסל לאדם אם מותר לאוכלן. ד. מהו לאכול אפרן. ה. חמץ שנפסל לכלב קדם הפסח מהו לאוכלו בפסח, נסרח בפסח מהו לאוכלו.
ודין א' מבואר בפר"ח יו"ד סי' ק"ג דמותר, ודין ה' מבואר בט"ז ומ"א בשם תה"ד דאסור כמש"כ לעיל, ואפשר דחמץ א"צ סיבה ראשונה האוסרתו, והלכך השתא דאוכלו הוי כאוכל חמץ כיון דהסרחון אינו מונעו מלאכלו, [ומיהו אין זה מעיקר הדין אלא חכמים מצאו מקום לאסרו], אבל נבלה כיון שנסרחה פקע איסורה וכי אחשבה הוי כעפרא שנהפך לבשר ואין בשר זה טעון שחיטה ואין בו משום נבילה [עי' סנהדרין נ"ט ב' בשר היורד מן השמים כו'] ודין ג' איסורי הנאה שנסרחו נראה דאסורין באכילה מדרבנן כיון דלענין איסור הנאה באיסוריהו קיימו לא גריעי מחמץ שנסרח קדם הפסח דאסור באכילה, ונראה דדוקא במתכוין לאכילה, אבל נותן קולמוס לתוך פיו אם היין כבר נפסל אין בו משום איסור אכילה וכמש"כ לעיל, ודין ב' באיסורי אכילה שנשרף נראה דאפי' את"ל דבנסרח עדיין אסור באכילה מ"מ האפר אין בו כלל משום נבלה ומותר לאכלו, ובדין ד' אפר של אה"נ במקום דאפרן אסור, אם אוכלן לצורך רפואה אסורין משום הנאה, אבל אם אוכלן שלא לצורך כלל ואין כאן הנאה, אפשר שאין בזה איסור.
ובמרדכי פ"ב דפסחים כתב דשרץ שרוף מותר מתרי טעמי, א. דשלא כדרך אכילתן מותר ואפי' איסורא דרבנן ליכא, ב. דכל הנשרפין אפרן מותר, ונראה כוונתו ז"ל דאע"ג דהנקברין אפרן אסור היינו משום איסור הנאה, אבל לשתות האפר אין איסור משום לתא דאכילה, ואילו היה איסור דרבנן על אכילת האפר מלתא דאכילה היה אסור אפר הנשרפין ג"כ דלענין איסור אכילה לא שייך לומר נעשה מצותו [שהרי אין כאן נעשה מצותו ממש אלא לענין הנאה שכונת התורה לאבדו מן העולם סגי בשריפה אבל איסור דרבנן באכילתו אין סברא להתיר], אלא ודאי מעולם לא אסרו חכמים אפר מלתא דאכילה בין בנקברין בין בנשרפין ובין באיסורי אכילה, ומשום דאין זה דרך אכילתו, ועוד דאין שם אכילה עלה כלל, ומיהו בשותה אפר של איה"נ לרפואה יש לדון משום איסור הנאה והראבי"ה ס"ל דשימוש אפר להנאה מקרי כדרך הנאתו והיינו דאמרינן דנקברין אפרן אסור, ור"ל לעשות בהן ניגוב כלים וכיו"ב כדאמר ע"ז ע"ד ב', ואפשר דה"ה שתיה לרפואה הוי דרך הנאתן, ואלו שאפרן אסור אסור לשתות אפרן לרפואה משום איסור הנאה, ואם שתיה לרפואה הוי שלא כדרך הנאתן מותרין כל האפרין לרפואה זולת אפר בב"ח דאסור אפי' שלא כדרך הנאתו, ואמנם כל דברי ראבי"ה באיסורי אכילה דמותרין מן הדין שלא כדרך אכילתן והלכך מתירין לרפואה, ומ"מ בריא אסור, ובזה מתישבין כל דברי ראבי"ה, והגר"א ז"ל סי' קנ"ה פי' דברי ראבי"ה דס"ל דאפרן מותר הוא משום דהוי שלא כד"ה, וצ"ע דמ"ש נשרפין מנקברין, ועוד אפר כלה"כ ליתסר.
ודעת הגר"א יו"ד סי' קנ"ה דכל אפר מקרי שלא כדרך הנאתן, והא דאמרו תמורה ל"ד א' דהנקברין אפרן אסור היינו מדרבנן דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן [ורק לחולה התירו] ואפר בב"ח אסור אף לחולה, כיון דאסור שלא כדרך הנאתו, נמצא לפ"ז דאפר הנשרפין מותרין לחולה מב' טעמים, א. דאפרן מותר, ב. שהוא שלא כדרך הנאתן, ואפר כלאי הכרם מותר מטעם אחד שאפרן מותר, ואפר הנקברין מותר לחולה משום שלא כדרך הנאתן חוץ מאפר בב"ח, ואפר ע"ז אם ע"ז מותר שלא כדרך הנאתן היה ראוי להתיר לחולה, אלא דבע"ז לא התירו אף איסור דרבנן אף לחולה שיש בו סכנה.
ח) דינים העולים. עירב קמח בדברים הפוגמים את הטעם אף שיש בהם מים מקרי חמץ נוקשה ויש בזה פלוגתא אם אכילתה אסורה מה"ת או מדרבנן, וגם יש בהן פלוגתא אם מוזהרין עליהן משום בל יראה מה"ת, למ"ד דאכילתן אסורה מה"ת, ולכו"ע אסור להשהותן מדרבנן בלא ביטול, למ"ד דאכילתן אסורה מה"ת, ואפי' לאחר ביטול הכריע הטור דאסור להשהותן אא"כ מכרן לנכרי ועשה להן מחיצה, מיהו למ"ד דאכילתן אינם אסורה אלא מדרבנן, מותר להשהותן אחר ביטול בלא מכירה ובלא מחיצה [אפשר דמחיצה צריך].
וכל זה בראוין לאכילה ע"י הדחק, ואף שיחדן למלאכתן כמו קולן של סופרים קדם שדבק בהן את הניירות, אבל אם נפסל מאכילת אדם ואינו ראוי לחמע בו אינו חייב לבער וא"צ ביטול, וזהו דין עריבת העבדנין שנתן לתוכן קמח ועבר עליהן ג' ימים או שנתן לתוכן עורות וכן אם נתערבו בדברים מרים או מגואלים ונתמזגו באופן שאי אפשר להפרידן והן פסולין מאכילת אדם אינו חייב לבער והן מותרין בהנאה בפסח, ולכן מותר לכתוב בחוה"מ בדיו המעורב בו חמץ כיון שנפסל מאכילת אדם קדם הפסח כדאיתא סי' תמ"ב ס"י, וכן כופת שאור שיחדה לישיבה וטח פניה בטיט, אינו חייב לבער אף שאפשר לקלוף את הטיט ותהא ראוי' לאכילה, וכן ניירות שדבקן בקמח אף שראוין לבשלן ולעשות מהן תבשיל, וכן בגדים שכבסן בחלב חטה.
טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח אם אין מעורב בהן מים רק מי פירות אין בהם משום חמץ, ואם מעורב בהן מים יש בהן משום חמץ נוקשה ואם הן מתיבשות יובש גמור קדם שנתחמצו אפשר שאינן חמץ, אבל כל שמעורב מים ומ"פ לא ידענו שיעורן דממהרין להחמיץ, ואם הן מעורבין בדברים שאינן ראוין לאכילת אדם אין בהן משום חמץ כדין נפסל מאכילת אדם, כיון דאי אפשר להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו ומותר לבולען בפסח לרפואה, ואף למאי דמשמע מאחרונים ז"ל דלאכול לכתחלה אסור אפי' חמץ שנפסל מאכילת כלב וכמש"כ סק"ז, מ"מ ע"י תערובות שאר דברים מותר דלא שייך כאן אחשבי' דדעתו על הסמים, [ואמנם לק' סי' קי"ז סק"ה מבואר דכל שמערב בידים ע"מ לאכול החמץ בפסח אף שנפסל קדם הפסח אסור] ואם לא נפסלו לאכילת אדם אסורין באכילה וחייבין לבער.
ט) טור סי' תמ"ב כתב אבי העזרי קולן של סופרים נ"ל שהנייר בעצמו מיתקן בכך כגון עיבוד ניכר כו', דעת הר"מ דקולן של סופרים דחייב לבער אינו אלא קדם שדבק בהן הנייר, ונראה דה"ה אם עיבד הנייר בחמץ לדעת הר"מ א"צ לבער דחשיב ככ"ש שיחדה לישיבה וטח פניה, אבל דעת ראבי"ה דכל שהחמץ ניכר צריך לבער.
שם עריבת העבדנין כו' כל זמן שלא נפסל לאכילת אדם חייב לבער, דלא חשיב כטח בטיט, אבל אם נפסל לאדם בטל כיון שאינו עומד לחמע.
שם הקילור כו' מפני שמסריחין מיד, למש"כ לעיל בדעת הר"מ אף אם לא נפסל מאכילת אדם רק כיון שיחדו לתשמיש וגם עירבו עם דברים שאינם ראוים לאכול אף שיכול להפריד החמץ אינו חייב לבער דהוי ככ"ש שי"ל וטח פניה בטיט, וכן משמע לשון העיטור שהביא רבנו לעיל.
שם כתב ר"ה גאון כיון שמלוגמא כו', אינו מובן אם האי טריאקה נפסל מאכילת אדם למה למדה ממלוגמא ולא מקילור ועריבת העבדנין לאחר ג' ימים או שנתן לתוכה עורות, וכן בפת שעיפשה תניא מפני שיכול לשוחקה ולחמע בה, והנה פשוט בכל הסוגיא דנפסל מאכילת אדם א"צ לבער, ולמה שביק הגאון ז"ל כל הני ולמדה ממלוגמא, והאי מלוגמא שנסרחה אם היא ראויה לחמע בה צ"ל דאיירי שנסרחה ונפסלה מאכילת כלב, ואם אינה ראויה לחמע בה כי נפסלה מאכילת אדם סגי, ולשון המ"מ צ"ע שכתב דאפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראוי' לכלב כו' לא נתבאר במה נסתפק, ומה נפקותא בזה למה שסתמו הרי"ף והר"מ.
שם בגדים שכבסו אותם בחלב חטה כו' שמאוס הוא ואינו ראוי לכלב, למש"כ לעיל בראוי לאכילה נמי כיון שנתיחד לתשמישו הוי ככ"ש שי"ל וטח פניה בטיט, ואם נפסל מאכילת אדם בטל כדין נבילה סרוחה, כיון שאינו עומד לחמע בו.
וי"א שמותר אפי' באכילה, נראה דלא קאי אלא על חרכו וטח פניו בטיט, אבל הפת שעיפשה לכו"ע אין בו איסור אכילה דעפרא בעלמא הוא אבל חרכו אינו נשרף לגחלת ממש, אלא עדיין אוכל הוא, אבל בני אדם אין אוכלין אותו, וראי' לזה ממש"כ התו' והרא"ש ר"פ כ"ש דאיירי שנפסל גם לכלב כדאמרו בפת שעיפשה, ואם איתא דהוי שרוף לאפר ודאי אין ראוי לחמע בו, וכל שאינו ראוי לחמע בו סגי בנפסל לאדם וכמבואר ברא"ש פ' א"ע סי' ג', ועוד וכי צריך לאשמעינן דאפר חמץ שנשרף קדם הפסח מותר בהנאה, ועוד הלא מבואר ברא"ש והביאו הטור בסמוך שאם דעתו לאוכלו אסור לקיימו ואסור לאחר הפסח, ואם דעתו לאכול פת שעיפשה ונפסלה מאכילת כלב ודאי לא נשתנה הדין מחמת מחשבתו ואינו חייב לבער, אלא הכא בחרכו שעיקרו עדיין אוכל אלא שבני אדם מרחיקין אותן, בזה מהני מחשבה דכיון דדעתו לאוכלן ע"י תערובות הוי אוכל, ונראה דמה"ת חשיב אוכל והלכך אסרינן לי' לאחר הפסח דחמץ דרבנן לאחר הפסח מותר.
שם ודוקא כו' שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא, שאילו היה נו"ט הרי איסור חמץ כשאר איסורין שבתורה דטכ"ע אסור מדאורייתא או דרבנן, ודין הוא שחייב לבער כיון דמוזהר על אכילתו, אבל הכא בנמוח החמץ ותערובתו אינו נו"ט רק קיוהא, ומ"מ איסורא דרבנן איכא על אכילתו ואינו חייב לבער אבל ביטול בעי דדין חד"ג ע"י תערובות לא קיל מנוקשה בעין.
י) מ"ב א' תוד"ה ואלו, ונראה לר"ת כו' ועוברין היינו מעל השלחן, אע"ג דמדרבנן חייב לבער בין נוקשה ובין חמץ דגן גמור ע"י תערובות מדין חיוב בדיקה, וכדתנן בנוקשה שיאור ישרף, ובחמץ דגן גמור ע"י תערובות נמי כיון דאסור באכילה מדרבנן, מ"מ סגי בביטול, ואפי' לדעת הר"ן לעיל סק"ט דחמץ ד"ג ע"י תערובות אסור מה"ת א"כ יש בו ב"י כדין חצי שיעור, מ"מ משנתנו דשנה רבי משנת ר"א דס"ל דחמץ ד"ג ע"י תערובות ונוקשה בעינו בלאו, לא שייך למתני מצות ביעור דרבנן דמודים בזה חכמים ורק אם ר"א מחייב משום ב"י מה"ת יתכן למתני ואלו עוברין משום ב"י, ועל זה הוכיח ר"ת דז"א, וא"כ אין פלוגתת ר"א וחכמים אלא באכילה, וע"כ משנתנו באכילה איירי ולענין חיוב מלקות.
ומש"כ תו' לעיל כ"א ב' ד"ה ר' יהודה, דלפר"ת אינו חייב לבער את הכותח, היינו דב"י ליכא מה"ת אבל חיוב ביעור מדרבנן איכא אלא דסגי בביטול, ומיהו לר"א דאכילתו בלאו חייב לבער ולא סגי בביטול, ומ"מ אין הביעור אלא מדרבנן כיון דבל יראה ליכא, והלכך לא יתכן לב"ש דיחייב לבער מן העולם כותח ולא יהא רשאי למוכרו לנכרי קדם הפסח, ואם היינו מפרשים טעמא דריב"ב בכותח כב"ש היה מוכח דאיכא ב"י בכותח אבל למאי דמפרש ר"ת טעמא דריב"ב ניחא.
כתב הר"ן דתכשיטי נשים דר"א היינו נוקשה ע"י תערובות וכ"כ הרז"ה, וקיי"ל כת"ק דנוקשה ע"י תערובות אין מוזהרין עליו, והיינו בליכא כזית בכא"פ, ומ"מ אכילתו אסורה מדרבנן וצריך ביטול, ולדעת הר"ש והר"ן אכילתו אסורה מה"ת כדין חצי שיעור וחייב לבער למ"ד נוקשה בלאו, אלא לר"א איכא מלקות דנוקשה ע"י תערובות המל"א, ולת"ק חשיב חצי שיעור.
וכן לפי' הטור דחמץ דגן גמור ע"י תערובות היינו בליכא טעמא אלא קיוהא, ה"ה נוקשה ע"י תערובות אסור מדרבנן ולפ"ז חמץ שנעשה ע"י מ"פ ומים ואח"כ נתנו ליין כעין חומץ האדומי אסור מדרבנן, מיהו דוקא בנרגש קיוהא דידי' אבל אינו אוסר במשהו לפי מה שהכריע המ"א סי' תמ"ז סק"ה שאין נוקשה אוסר במשהו.
טור סי' תמ"ב כל אלו לר"א הן בלאו כו' ולדבריו אסור להשהותן בפסח [ואסורין לאחר הפסח] אע"ג דקיי"ל כר"ש כו' כן נראה להגיה, ור"ל דאע"ג דהכא כותח הבבלי וחבריו אינם נותנין טעם, ודין הוא שיבטלו חד בתרי אפי' מין בשאינו מינו אלא דרבי קרא לר"א דהיתר מצטרף לאיסור, א"כ לאחר הפסח דאיסורו משום קנסא סגי למיהב לי' דין שאר איסורים ובשאר איסורים לא אתרבי המל"א, ודין הוא שאם עשה כותח מחמץ שעבר עליו הפסח בשוגג לר"ש מותר, מ"מ כותח זה שהשההו באיסור חשיב כחמץ בעין שהשההו ואסור, והנה דעת הטור דאף לפר"ת דלא רבינן לר"א לאו אלא לאכילה ולא לב"י, מ"מ חייב לבער מדרבנן משום דלמא אתא למיכל, ואף לאחר הפסח אסור כשעבר ולא ביערו, אבל הר"ן כתב דכיון דאין הביעור אלא מדרבנן אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח, ואע"ג דאם עבר ולא ביער אע"ג דבטלי' אסור לאחר הפסח אף דמה"ת בביטול סגי כבר תירץ המ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו, דהיכי דעיקר החמץ אינו חייב לבער מה"ת קיל טפי, ונראה לדינא להחמיר בחמץ ד"ג ע"י תערובות, דהא לדעת הר"ן ג"כ אסור משום שדעתו דלענין איסורא א"צ קרא דהוי לי' כשאר חצי שיעור וכמש"כ לעיל וא"כ יש בו בל יראה מה"ת, ואין הנדון אלא לענין שיהא המל"א למלקות, ועוד דהרי דעת רש"י והר"מ דר"א אף לענין ב"י קאמר, מיהו יש מקום להקל אף לדעת הטור משום דעת הרי"ף והרא"ש דאין הלכה כר"א ואין איסור אכילה מה"ת וכל שאכילתו אינה אסורה אלא מדרבנן מותר להשהותו לדעת הטור, ומ"מ אין להקל אפי' לאחר הפסח, ומיהו בנוקשה שעבר עליו הפסח יש מקום להקל כדעת הר"ן דכיון דאין בו משום ב"י מה"ת אינו אסור לאחר הפסח, ואף לדעת הטור יש מקום להקל משום דעת הרי"ף והרא"ש דאין הלכה כר"א ומותר להשהות לאחר הביטול, וכן פסק בשו"ע סי' תמ"ז סי"ב, והיינו אפי' לא ביטל וכדעת הר"ן אבל להשהות לכתחלה אסור אפי' לאחר ביטול דלמא הלכה כמשנתנו דנוקשה בלאו, וגם רהיטת לשון התו' ב' א' משמע דאף לאחר ביטול.
יא) שו"ע סי' תמ"ב מ"א סק"א וי"א שאע"פ כו' שהרי יש שם כזית כו', אי טכ"ע דרבנן וגם לא קיי"ל כר"א בחד"ג ע"י תערובות ודאי ליכא ב"י דאוריתא בליכא כזית בכא"פ שהרי מה"ת מותר באכילה, ואם טכ"ע דאוריתא ודאי יש כאן ב"י מדין ח"ש [ומש"כ אחרונים ז"ל דבב"י אין ח"ש אסור מה"ת ל"מ כן בסתימת הראשונים] אבל יש מקום לומר דלענין ב"י חשיב שיעור שלם כיון דאיכא ברשותו כזית חמץ והוא אסור באכילה, ואילו אכיל לה להתערובות במהירות ויאכל כזית בכא"פ יהא חייב כדין אוכל שיעור שלם, ומיהו י"ל דכיון דאינו יכול לאכול כזית בכא"פ כדרך אכילה בינונית גם לענין ב"י לא חשיב שיעור, וכן אי אית לן כר"א דהמל"א לענין אכילה אכתי י"ל דלענין ב"י לא חשיב כשיעור שלם, ואם יש כזית בכא"פ אם ממשו קיים בתערובות לכו"ע לוקה על אכילתו ואיכא ב"י, ואם אין ממשו קיים רק טעמו אם טכ"ע דאוריתא גם ב"י דאוריתא, ואם טכ"ע דרבנן גם ב"י דרבנן, ודוקא מין בשא"מ אבל מין במינו בטל ברובו וכדאמרו זבחים ע"ח א' הפיגול והנותר שבללן כו' וש"מ נו"ט ברוב לאו דאוריתא, ואפי' איכא כזית בכא"פ כדמוכח בסוגיא שם, ומ"מ איסור לא יראה איכא מדרבנן וצריך לבטל אם הוא קדם הפסח ואם כבר נכנס הפסח צריך לבער, ואם ביטל קדם הפסח לדעת הטור סגי בהכי, אבל לדעת תוספות ב' א' לא סגי בביטול וצריך לבער, וכן דעת הר"ן ר"פ א"ע, וכן נקיט לי' המ"א לדינא, ומיהו לאחר הפסח מותר אפי' לא ביטל, כיון דאין איסור אכילתו אלא מדרבנן, אע"ג דיש כאן תערובות חמץ דגן גמור האסור מדאוריתא, מ"מ כיון דנתבטל והשתא אין איסורו אלא מדרבנן מותר לאחר הפסח, אבל מין בשא"מ אף לאחר הפסח אסור אף דליכא כזית בכא"פ, דכשם דאסרינן אכילתו וחשבינן לי' כחצי שיעור ה"נ מוזהר עלי' משום ב"י וכמש"כ הר"ן, ואמנם אפשר דגם לענין ב"י חשיב כחצי שיעור, דב"י בתר אכילה גריר וכמש"כ לעיל.
ונו"ט בלא ממשו נראה דלהפוסקים דטכ"ע דאוריתא יש בו גם משום ב"י וכמש"כ הר"ן בממשו ואין כזית בכא"פ דכיון דאסור באכילה מה"ת יש בו משום ב"י, ואף לדעת הסוברין דטכ"ע לאו דאוריתא, מ"מ חייב בביעור כמו נוקשה לדעת תו' והר"ן אף לאחר ביטול, ובלא ביטול אף לדעת הטור חייב לבער ועבר ושהה למאי דמחמרינן בטכ"ע לאסור ספיקו כמבואר ביו"ד סי' צ"ח ס"ב יש לאסור, וכ"מ בגמ' ל' א' דפריך והא אמר רבא ר"ש קנסא קניס, ומשמע דאפי' בנו"ט בלא ממשו פריך דליתסר וכי משני דבתערובות לא קניס היינו בנתערב אח"כ אבל בנתערב קדם הפסח ושהה אותו אסור כמש"כ הרא"ש רפ"ב בהא דחרכו קדם זמנו, וא"כ דין הוא דאסור לאחר הפסח אם לא שנסמוך על דעת הפוסקים דטכ"ע לאו דאוריתא, ומ"מ בנתערב ממשו אף דליכא כזית בכא"פ מחמרינן דבזה יש פוסקים דס"ל דאף אם טעמו ולא ממשו דרבנן טעמו וממשו דאוריתא אף בליכא כבכא"פ וזו דעת הר"ן ר"פ א"ע, [והר"ן ס"ל דקיי"ל טכ"ע לאו דאוריתא ועי' חזו"א טבו"י סי' ג'] ואם יש בהיתר ס' כנגד האיסור מותר, מיהו יבש ביבש אין בילה ואיכא תערובות שאין בהיתר ס' וצ"ע, [עי' לק' סי' קי"ז ס"ק י"א].
במ"ב בשעה"צ אות י"ט כתב בשם אחרונים ז"ל להסתפק בהא דהחמיצה ואח"כ נסרחה חייב לבער אם הוא דאוריתא, ונראה דהא דאמרינן כל הנקברין אפרן אסור הוא דאוריתא, [ואמנם דוקא בנהנה דרך הנאה או בבב"ח דחייב שלא כדרך הנאתו, עי' לעיל סק"ז באורך, וא"כ בחמץ דשלא כד"ה מותר מה"ת, אפשר דהנאת סרוחה הויא שלכד"ה ומותר מה"ת] דאיסורי הנאה לא פקע איסורן במה שהן מתבטלין מתורת אוכלין והנשרפין אפרן מותר משום שנעשה מצותן כמו שכתבו תו' תמורה ל"ד ב', והלכך חמץ שנסרח בפסח לאחר שנאסר בהנאה אסור כדין אפרן של איסורי הנאה, ואף לר"י דאפר חמץ מותר נסרח אסור דכשנשרף ונעשה אפר מותר דנעשה מצותו משא"כ בנסרח, ומה"ט עדיין מצות תשביתו עליהן לבערן מן העולם, ומש"כ בשעה"צ שם ללמוד מטומאת אוכלין דאם נפסל מאכילת כלב פקע טומאתה תמוה דהכא משום איסור הנאה אתינן עלה, ואמנם לענין מצות תשביתו יש מקום לומר דכל שבטל מתורת אוכל כבר קיים תשביתו ולא דמי להטיל לים למ"ד בעי שחיקה דהתם עדיין חמץ הוא בכל מקום שהוא, וזו דעת ריטב"א בשם הרא"ה שהביא שם, ולפיכך מסתפק דאפשר דלהמחייבים לבער אינו אלא מדרבנן, אבל איסור הנאה הוא דאוריתא, ואמנם יש לעי' לדעת הרא"ה הלא אמרו בירו' דנתחמצה ואח"כ נסרחה חייב לבער אלמא דאיכא גם חובת ביעור, ונראה דאף אם שרפה לרבנן דאפרה אסור חייב להטל האפר לים, והא דחרכו לאחר זמנו אסור בהנאה הוא אפי' בחמץ של נכרי דלא משום חובת ביעור אתינן עלה, אלא מדין איסור הנאה דאפרו אסור, [עי' סי' קי"ח סק"ז].
במ"ב ס"ק י"ב כתב דמלוגמא שנסרחה היינו נפסל מאכילת כלב, ואין ראוי לסתום אלא לפרש דאם אינה ראוי' לחמע בה בנפסל מאכילת אדם סגי, ונסרחה ואח"כ החמיצה לעולם אינה ראוי' לחמע בה דהויא נוקשה ולפיכך סגי בנפסל מאדם, ולפ"ז יש לפרש הירו' בין בפסח ובין קדם הפסח דאם נתחמצה ולבסוף נסרחה הרי היא ראוי' לחמע בה וחייב לבער אף בנסרחה קדם הפסח, ואם נסרחה ולבסוף החמיצה הרי אינה ראוי' לחמע בה ובטלה לה בשעת סרחון ואפי' נסרחה בפסח אינו חייב לבער, וזה פי' הרא"ש למש"כ הב"י שהרא"ש אינו מחלק בין קדם הפסח לפסח עצמה, ומיושב מה שהק' בשעה"צ אות כ"ד.
יב) שו"ע סימן תמ"ב ס"ג ויש מחמירין אם נראה מבחוץ, יש כאן נידון מצד שהאדם מבטלו ודמי לכופת שאור שיחדו לישיבה, ובזה קיימא לן דבעינן טח פניו בטיט, ודעת המתירין דחשיב להו כטח פניו בטיט, ועוד יש לדון מדין חיוב בדיקה שהחמירו חכמים שמא יבוא לאוכלו ומפני זה לא סגי בביטול וזה ראוי לשרותו ולעשות ממנו עיסה, וטעם המתירין דנפשו של אדם מרחיקן ולא חיישינן שמא יבוא לאכלן, והאוסרין בנראה מבחוץ אפשר דסברי דבנראה מבחוץ לא חשיב כטח בטיט, א"נ משום חיוב בדיקה שמא יבוא לאוכלו, ואם נפסל מאכילת אדם ואין ראוי לחמע בו אין שום טעם לאסור.
בשעה"צ אות כ', כתב בשם המקו"ח דאם נפסל אחר שש מותר לקיימו ולא אתפרש טעמא, דהא סתם בשו"ע לק' סי' תמ"ג ס"א דלאחר שש אסור בהנאה וגם יש מצות תשביתו לאחר שש וא"כ הדין נותן דאפרן אסור וה"ה בנפסל מאכילת כלב לא עדיף מאפר, וכן משמע בגמ' כ"א ב' דדוקא חרכו קדם שנאסר ואפי' בשעות דרבנן משמע דאפרו אסור וכדמסיק שם אהא דתנן ולא יסיק בו תנור ומשמע דקאי אשעות דרבנן דומיא דרישא דאוקים בשעות דרבנן, וכיון דבנפסל בפסח חייב לבער דמצות תשביתו היינו כליון מן העולם מה לי בפסח ומ"ל אחר שש, ואף לדעת הסוברין דלאו דבל יראה ליכא לאחר שש מ"מ עשה דתשביתו איכא כדאמר ה' א', וכמש"כ תו' כ"ח ב' ד"ה ר"ש, וכמש"כ במ"ב שם סק"א, ומיהו אי ביעור חמץ זה שנסרח אינו אלא מדרבנן י"ל דסמכינן על הראב"ד והרז"ה דהלכה כר"ש אפי' לפני זמנו וכמש"כ הרא"ש פ' כ"ש סי' ד'.
תמ"ב ס"ב הפת כו' ומלוגמא שנסרחה כו', בנסרחה ואח"כ נתחמצה נראה דלכו"ע סגי בנפסלה לאדם דאינה ראוי' לבוא לידי חימוץ הראוי לחמע וכמש"כ לעיל ס"ק י"א, ובנתחמצה ואח"כ נסרחה חייב לבער אפי' נפסלה מאכילת כלב כיון שנסרחה בפסח, ובשעה"צ אות כ"ה כתב בשם אחרונים ז"ל דנסרחה בצק לא הוי רק חמץ נוקשה ומשמע אפי' נתחמצה קדם שנסרחה, והדבר תימא דבצק שנתחמץ הרי זהו עיקר החמץ, ואף דאינו נאכל עד שיתבשל או שיאפה מ"מ הוא אוכל גמור ותיקון כדרכו לא מקרי מחוסר מעשה ואם נסרח לאדם וראוי לחמע בו הוי חמץ גמור ולא נוקשה, ולמש"כ לעיל סק"ד נוקשה היינו שחימוצו משונה ואין חימוצו חימוץ הגמור.
יג) מ"ה ב' אר"ה סמי קילתא מקמי חמירתא רב יוסף אמר תנאי כו', למאי דקיי"ל דלא כרשב"א אין נפקותא בין ר"ה לר"י אלא ר"ה אמר דחדא משבשתא היא, ורב יוסף אמר דתנאי היא ורב יוסף סבר דכי היכי דמיקיל רשב"א בכזית בעשוי לחזק כמו כן מקיל בפחות מכזית באינו עשוי לחזק, ולדידן דקיי"ל כרבנן בעינן תרתי לטיבותא פחות מכזית ועשוי לחזק, ואביי סבר דבפחות מכזית לא פליגי, והלכך קיי"ל דכזית אפי' עשוי לחיזוק חייב לבער, ופחות מכזית אפי' אין עשוי לחיזוק אינו חייב לבער, ואין נפקותא בין אביי לר"י ור"ה אלא בפחות מכזית ואין עשוי לחיזוק, ואם הלכה כאביי יש נפקותא במקום לישה דבזה מודה אביי דבאין עשוי לחזק חייב לבער, והא דאמר דבבית חייב לבער דזימנין דכניש להו כו', אם הלכה כרב יוסף צ"ל דמיירי דעשוי לחיזוק היינו למלא את הגומא ומ"מ חוששין זימנין דכניש להו, ואם הלכה כאביי אפשר לפרשו באין עשוי לחיזוק, והיכי דחייב לבער נראה דחשיב כחמץ בעין ועובר עליו בבל יראה ובפחות מכזית אסור כדין חצי שיעור, ואף אם בטלו לא מהני שהרי חייבו חכמים בדיקה.
טור סי' תמ"ב כתב דלפרש"י בשולי הכלי אפי' כזית אינו חייב לבער, וכן לפר"י שלא במקום לישה אם עשוי לחזק אפי' כזית אינו חייב לבער, וצ"ע דהא אביי מוקי לה כרשב"א ואנן לא קיי"ל כרשב"א וכמש"כ הטור לעיל דבעינן טח פניה בטיט, וא"כ כזית אפי' עשוי לחיזוק צריך לבער, וכ"ה בהדיא במלחמות דאף למאן דפסק כאביי מ"מ בכזית חייב לבער דאין הלכה כרשב"א.
שו"ע ס"ז ואם לאו חייב לבער, זו כשיטת הרי"ף, אבל לשיטת הרא"ש דהלכה כאביי לפר"י [וכן הסכים רמב"ן במלחמות] פחות מכזית שלא במקום לישה אף באין עשוי לחזק א"ח לבער, ונראה דהיינו דוקא בדבוק בעריבה ואין דעת האדם עלי' אבל פחות מכזית המונח בכלי לעולם חייב לבער כדין חצי שיעור.
במ"ב ס"ק ל"ז וי"א אפי' אין דבוקים אין צריך לבער, היינו כאביי וכפר"י, ומ"מ דבוקים בעינן אלא שא"צ שיהיו עשוין לחיזוק אבל אם הן תלושין ועומדין לינטל לכו"ע חייבין בביעור.
רא"ש פ"ג סי' ב', ולא דוקא דבוקים אלא אורחא דמלתא נקט, המ"מ פי' דבוקים היינו עשוין לחיזוק דאל"כ גם פחות מכזית חייב לבער וכדעת הרי"ף, ודברי הרא"ש כאביי וכפר"י דפחות מכזית אפי' אין עשוי לחזק אינו חייב לבער, ומיהו דבוקים בעינן שיהא דעתו לבטלם, אבל אפשר דע"ג קרקע ואין דעתו עליהם אפי' אין דבוקים ולא גריעי מעשוי לחיזוק וכמש"כ הרמב"ן במלחמות וכונת הרא"ש דיש מקום לומר דלכך לא חיישינן בב' בתים דלמא מכנשי משום שהם דבוקים, לזה קאמר הרא"ש דבאין דבוקים נמי, ומיהו אין דברי הרא"ש אלא במונחים ע"ג קרקע אבל בכותלים שפיר י"ל דהר"מ ס"ל כהרי"ף ובעינן עשוי לחזק.
טור סי' תמ"ב והר"י מפרי"ש כ' כו' א"א לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית כו', כבר הקשו בהגהות מהרל"ח כיון דלא קיימינן בעשוין לחזק א"כ לדעת הרי"ף אפי' פחות מכזית חייב לבער, ולאביי כפר"י כיון שאין כזית במקום אחד אינו חייב לבער, ואם מפני שהוא מקום לישה אפי' פחות מכזית חייב לבער, ומש"כ מהרל"ח ז"ל דסבר דכל שאין בצירוף כזית לעולם א"צ לבער אפי' אין עשוי לחזק, לא יתכן שיחדשו רבותנו דבר שאין לו יסוד בגמ' ובברייתא דחמירתא לא הזכירה כלל מקום אחד, ואפשר דהר"י חשש דחוט של בצק נמשך עד שמצטרף כזית ולשון הכלי מצרפו לאו דוקא ור"ל ריקועו של הבצק מצטרף.
אח"כ ראיתי דלשון הר"י מפרי"ש הוא מהירו' פ"ג ה"ג, ואיתא התם דהכלי מצרף ב' חצאי זיתים והבית אין מצרף, ואמרו דהא דמתנ' דבעינן כזית במקום אחד היינו במחובר, אבל בתלוש הכלי מצרפן, ולמש"כ אין ר"ל דהכלי מצרפן כדין צירוף כלי דעלמא, אלא ר"ל חצאים תלושים והן בכלי אינם מתבטלים ואם הם שנים מצטרפים ויש להם דין כזית, אבל בבית הם מתבטלים והיינו על קרקע הבית כמש"כ רמב"ן במלחמות ועשוין לדרוס.
ובירו' שם פריך ר"י על מתנ' כיצד מפרישין חלה בטומאה, יפרידנה ולא יהי' כזית במקום אחד, ופריך בגמ' הלא אמרינן דאין הבית מצרף [נראה דר"ל כיון דפחות מכזית המוטל בבית בטל מתורת אוכל א"כ אי אפשר שיקרא לו שם חלה ולא היה צריך להביא מימרא דר"י דאין הבית מצרף דהלא מגופי' הוא מוכרח דהא פריך יפרידנה אלמא דהפירוד מציל מאיסור ב"י א"כ בטל מתורת אוכל אלא מייתא מימרא דר"י דמפורש בה טעמא] ומשני דבאויר קדשי ומבטל לא בטלי אלא על הקרקע, ומוכח בהדיא דלא משום פחות מכשיעור אתינן עלה אלא משום דע"ג קרקע הן בטילין מתורת אוכל.
ובפ' ת"נ ה"ד, מבעי לי' בשוחט הפסח על החמץ מאחר שאילו בתוך הבית ואין הבית מצטרף פטור או מאחר שאילו בתוך הכלי הכלי מצרפן חייב, ונראה דשני חצאים בבית ודאי לא מבעי לי' דכיון דבטל מתורת אוכל ודאי לא עבר על לא תשחט, אלא מבעי לי' בכלי כיון דאין כזית במקום אחד ובבית בטל משום שאין לחצי זית חשיבות גם בכלי לא חשיב צירוף לענין מלקות אלא חשיב חצי שיעור, וה"ה לענין בל יראה מבעי לי' אלא דבב"י ליכא מלקות נקטי' לענין שוחט הפסח על החמץ.
והגר"א בביאורו סי' תמ"ב מפרש דהא דצריך טעם בבית זימנין דמיכנף, משום דאל"כ הוו פירורין והוו הפקר, והלכך ביבשים דלא מידבקו א"צ לבער, והיינו דאמרו בירו' דאין הבית מצרף אבל כלי מצרף אף יבשין, וצ"ע דלא אמרו דפרורין בטלין אלא לענין דאין צורך לבטלן אבל לענין חיוב בדיקה שחייבו חכמים לבער מן העולם או לזרקן לאשפה ולא להחזיקן ברשותו אף לאחר ביטול בזה לא חלקו בין כזית לפחות מכזית, ופירורין שבביתו חייב לבערן, וע"כ חצאין שבבית מדין ביטול מתורת אוכלין אתינן עליהו, ועוד מה איכפת לן דמיכנפי הלא כבר נעשו הפקר, ועוד אדפריך בגמ' ו' ב' מסברא דהוי כסופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים, הוי לי' לגמ' להביא מימרא דעולא דבבית חייב לבער משום זימנין דמיכנפי טעמא דלחים אבל יבשים חייב {א"ה, כמדומה דצ"ל אין חייב} לבער, ועוד שלא במקום לישה אגבא דאגנא ושיפתא דאגנא למה חייב לבער פחות מכזית לפרש"י הלא אין כאן צירוף כלי, ועוד לפ"ז אביי לא חידש עיקר הדין דשלא במקום לישה פחות מכזית אין צריך לבער [לפי' תוספות] אלא הני אמוראי קמאי מוקו ב' הברייתות במקום לישה ואביי מוקי ברייתא קמייתא שלא במקום לישה, ואם כן הו"ל להרי"ף לפרש דשלא במקום לישה היינו אגבא דאגנא ושפתא דאגנא פחות מכזית א"צ לבער אף באין עשוי לחזק, גם לשון הירו' באויר קדשי כו' אינו מתפרש לפי' הגר"א וכמש"כ לעיל.
יד) יש לעי' בדין כזית לענין בל יראה אי בעינן כזית מחובר או אפי' ב' חצאי זיתים מפורדות מצטרפין כיון שיש לו להאדם ברשותו כזית, ומהא דתנינן דין פחות מכזית אי בטל לגבי ערבה, אין ראי' דב' חצאים מצטרפי', די"ל דנהי שיעורא ליכא איסורא דח"ש איכא.
ובתשובת ח"צ סי' פ"ו פי' דברי הרא"ש [הובא לעיל ס"ק י"ג] שכתב על דברי הר"מ דלאו דוקא דבוקים דס"ל דלענין ב"י לא מהני מה שהאדם יש לו כזית אלא בעינן חתיכה אחת של כזית וגם איסור חצי שיעור ליכא בב"י, והדבר תימא דא"כ למה לי עשוי לחזק בפחות מכזית תיפוק לי' דאין איסור בפחות מכשיעור, ונראה כונתו ז"ל שפי' דהכלי מצרפן שכתב הר"י מפרי"ש כפשוטו אבל למש"כ לעיל אין פירוש דברי הר"י כן, ובגמ' ו' ב' אמר אי משום פירורין הא לא חשיבי, הרי בהדיא דאם לא הפקירן אף שאין בהן חתיכה כזית יש בהן משום ב"י ומוכח אחת משתי אלו, או ששיעור כזית מצטרף מחצאים דשיעורא אקרקפתא דגברא נאמר וכל שיש לו כזית ברשותו הרי זה שיעור מלא או דגם חצי זית אסור, ומשום הפקר נמי אין לפוטרו מביעורן, דדוקא פירורין דאין דרך לאוספן בטילי, וגלוסקא יפה דנקט לרוחא דמלתא נקט אלא ר"ל שאינו כפירורין דבטלין מאליהן, ואפי' אם הפקיר חייב לבער מדין בדיקה שחייבו חכמים ואפי' פירורין חייב לבער, [כל מש"כ כאן הוא קדם שראינו הסוגיא בירו' שבס"ק י"ג].
ובתו' מ"ה א' הקשו לפרש"י למה לן בבית זימנין דמיכנשי תיפוק לי' משום דהוי כערבה שלא במקום לישה, מבואר שפי' דגם בבית טעם היתירא דחצי זית משום דמבטל מתורת אוכל אבל לא משום חצי שיעור, והדבר מוכרח לפרש"י דאגבה דאגני אף חצי זית חייב לבער אע"ג דלא שייך צירוף כלי [ולשון המ"מ פ"ד ה"ח נתפרש לעיל סק"ט].
ר"מ פ"ב הט"ז הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים כו' אלא מבטלו בלבו ודיו, מבואר דהא דאמרו בגמ' אבל בבית חייב לבער זימנין דכניש להו היינו אפי' אי ביטל להו קדם הפסח, דיש בזה חובת ביעור שאמרו חכמים אע"ג דמבטל חמצו, אלא כיון דהוי ספיקא לאחר ביטול אזלינן לקולא ודבוקין שהזכיר רבנו היינו למיהב טעמא דהוי ספיקא.
כתב המרדכי ר"פ אלו עוברין מכלל דכזית כו' ואפי' להשהותה אי אפשר פן ישאר כזית במקום אחד [אם אינו עשוי לחזק אפי' פחות מכזית נמי אלא אפי' עשוי לחזק יש לחוש פן ישאר כזית, א"נ נקט כזית אפי' לאביי] והלכך טוב לגוררה כו', והמקילין סומכין על הביטול, נראה דר"ל דלאחר הביטול סומכין דלא נשאר כזית כיון דהוי ספיקא דרבנן אבל אם יש כזית לא מהני ביטול מדין חיוב בדיקה, מיהו לדעת הרי"ף אפי' פחות מכזית חייב לבער באין עשוי לחזק, אבל המקילין סומכין על הפוסקים כאביי כיון דכבר ביטל ואין ביעורו אלא מדרבנן.
רא"ש פ"ג סי' ב' לפי שישראל קדושים הם כו' אפי' כלשהו ואפי' אם נדבק בכותלי הבית, לכאורה בלא עשוי לחזק קיימינן, וא"כ לדעת הרי"ף חייב לבער וכן לפרש"י, רק לפר"י לאביי א"צ לבער, והיה אפשר להקל אחר ביטול אבל נהגו להחמיר, ואפשר דאף בעשוי לחיזוק מחמרינן.
שם כתב זקני ראב"ן כו' מצאתי לו סמך בירו' כו', צ"ע הלא הלכה מפורשת היא בגמ' דידן דכזית אפי' עשוי לחזק לרבנן דרשב"א חייב לבער ובפחות מכזית ליכא ראי' מהירו', ואפשר דעל כותלי הבית בטל טפי וחשיב כטח בטיט ומהא דירו' מבואר דאפי' טח ביתו חייב לבער, ומהא דאמרו בגמ' בבית חייב לבער זימנין דכניש להו י"ל דהיינו בקרקע הבית ועשוי לדרוס ודינו כלחזק אבל אינו עשוי לחזק בעצם.
נראה דדין חמץ שבכלים ושבכתלים נהוג אף בחמץ נוקשה, למש"כ לעיל סק"ו דלדעת הטור חייב לבטל קדם הפסח ואם נכנס הפסח ולא ביטל חייב לבער, ולדעת הר"ן אף אם ביטל חייב לבער, ואם יש חמץ נוקשה כזית דבוק בכותל הבית אף אם עשוי לחזק חייב לבער וכן פחות מכזית ואין עשוי לחזק, וכן מבואר בשו"ע ס"ג בניירות שדבקו אותם בחמץ והרי הן קולן של סופרים שהוא חמץ נוקשה וטעמא דלא הוי חמץ גמור משמע דכל שלא גבלו אותו כדרך העיסה אין חימוצו חמץ גמור.
תמ"ב ס"ג בהגה' ויש מחמירין אם נראה מבחוץ, יש לעי' מאי טעמא של המקילין, הלא מבואר בגמ' דכזית לא מהני עשוי לחיזוק, ואמרו בירו' הטח ביתו בחמץ חייב לבער, ונראה דהכא מפני שהוא דק מאד מתבטל טפי והלכך בבגדים שכבסן בחלב חטה כו"ע מודים דחשיב כטח פניו בטיט אבל נייר שדבקו בחלון עב קצת ונחלקו בזה, וכתב המ"ב ס"ק י"ז אם כל הדיבוק של חמץ בנייר היה פחות מכזית א"צ לבער, ולכאורה סגי באין חמץ המגולה כזית דהמכוסה הוי ככופת שאור שיחדה לישיבה וטח פניה בטיט, ואין הנידון רק בהמגולה.
כתב המ"ב בשם הפוסקים דקדם ל' יום מותר לדבק דבל' יום הוא מתיבש ונפסל מאכילת כלב, ויש כאן לפרש דאם נפסל לכלב מחמת יובש אינו מתבטל מדין חמץ כל שיכול לשרותו ולעשותו פת או תבשיל, והוי כקמח יבש שאף אם אין בהמה אוכלתו אין דינו כעפרא אלא עיקר היתר הדבק שנפשו של אדם מקצהו מלאוכלו והוי ככופת שאור שיחדה לישיבה וטח פניה בטיט וכמש"כ לעיל, ואם עבר עליו ל' יום חשיב מגואל טפי ונפסל ע"י מחשבתו של האדם.
טו) מ"ה א' תוד"ה כאן, אך במקום לישה יש להחמיר יותר שיש לחוש שידבק כו', אין הכונה שילוש בפסח דלא קיימינן כאן בגיעולי כלים, ואם רוצה ללוש בפסח ודאי צריך שלא ישאר משהו דזה שנתבטל במחשבתו אם חוזר ואוכלו דינו כחמץ גמור וכמש"כ לעיל סק"ה, גם אי אפשר לפרש כשילוש בה אחר הפסח, דאם אינו עובר עליו בפסח אינו חמץ שעבר עליו הפסח, ועוד דהא בברייתא עירב וכלל דין חוצץ ודין עובר, אלא כונתם דבמקום לישה אינו מתבטל לכלי דעומד לינטל ע"י הלישה או לקבל ממנו טעם [ואינו כערבה כיון שהאדם משמשו לאוכל] וכן הוא בהדיא במלחמות, ומש"כ ופחות מכזית אפי' במקום לישה אי עשוי לחזק לא גזרו כו' יכול לשמור שלא ילוש עליו, היינו משום שרוצה בקיומו הוא נשמר שלא ילוש עליו, ואע"ג דבפחות מכזית אפי' אין עשוי לחזק בטל שלא במקום לישה התם מתקיים אגבה דמנא אבל במקום לישה כשעומד לישור אינו בטל אלא בעשוי לחזק הוא נשמר שלא ישור, ומשמע מדבריהם דהא דמחמרינן במקום לישה אינו אלא מדרבנן, ולכאורה י"ל דהוא מה"ת כיון שעומד ליפרש.
מ"ה ב' תוד"ה כופת, ונראה לר"י דכי היכי דפליגי לענין טומאה כו', כונתם דהכא שהוא אוכל בעיקרו ומתבטל ע"י מחשבת האדם שמסיעו מאכילה לשימוש עץ לא סגי במחשבה לחודא, אלא צריך שיעשה מעשה המכינתה לישיבה כמו החלקה וריקוע כפי הצורך לישיבה, ואע"ג דלענין לטמא מדרס סגי במחשבה כדין כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, מ"מ להתבטל מתורת אוכל לענין חמץ לא סגי במחשבה אלא בעינן מעשה, ומה שהזכירו פלוגתת ר"י ורבנן להפלגת הדבר דביטול לענין חמץ לא קיל מביטול לענין קבלת טומאה בשום דבר דלר"י דשינוי לתקן לאו שינוי הוא גם לענין חמץ כן, אבל עיקרן לפרש דלא סגי במחשבה אלא בעינן מעשה וכמש"כ תו' שבת נ"ב א' ד"ה בבאין, ובסנהדרין מ"ח א' ד"ה נתנו, ודברי מהרש"ל ומהרש"א קשה לכוונם.
טז) טור סי' תמ"ב ופעמים מוצאים בהם שנים או שלשה חטים כו' ואני תמה למה אסרו היכי כו', נראה דמיירי דסינן את היין קדם הפסח ואם יש ספק שלא באו החטים לכלל חימוץ אסור לשתות היין ומותר להשהותן, ואם ודאי באו לכלל חימוץ אסור להשהותן, וס"ל דאע"ג דנתבטל בס' קדם הפסח אסור לשתותו בפסח וכמש"כ ב"י, ולמדנו מכאן דחמץ בפסח דאוסר במשהו לענין אכילה ה"ה דאסור להשהותו ומשמע אפי' אחר ביטול דהא כל אדם מבטל חמצו אחר הבדיקה, ואע"ג דדעת הטור דהיכי דאיסור אכילתו אינו אלא מדרבנן אינו חייב לבער ובביטול סגי לי' היינו דוקא למאן דפסק כרבנן, דחמץ דגן גמור ע"י תערובות אינו אלא מדרבנן, אבל למאן דפסק כר"א כי היכי דחמץ דגן גמור ע"י תערובות חייב לבער ה"נ בטעם משהו חייב לבער, [ומיהו קשה מנ"ל להטור דרנ"ג ס"ל דהלכה כר"א דלמא משהו חמיר טפי כיון דמשום טכ"ע מחמרינן במשהו, ונראה דהחטים ביין אינם מטעימים טעם גמור אלא קיוהא והיינו חד"ג ע"י תערובות, ומ"מ הצריך רנ"ג לבערם והיינו כדעת הר"מ, וא"ת הלא דברי רנ"ג מפורשין בירו' שהביאו תו' מנחות נ"ד א', ר"י היה לו יין קוסס יהיב בגויהו שעורים כו', י"ל דהירו' ס"ל כר"א דחד"ג ע"י תערובות בלאו] ולדעת הר"ן [הובא לעיל] דאף לרבנן דר"א חייב לבער מדרבנן אף לאחר ביטול, נראה דה"ה באיסור משהו, וכ"כ בתה"ד סי' קס"ד והביא דברי המרדכי פ"ק דפסחים בחטה שנמצאת בתרנגולת דכופה עליה כלי עד מוצאי יו"ט וישרפנה ופי' דאתרנגולת קאי ולא אחטה, ובמרדכי ר"פ א"ע כתב בשם ר"ת דאין עוברין בב"י בתערובות חמץ וסיים וכש"כ התרנגולת שנמצא בה חטה והיינו נמצא בפסח ומשמע דאפי' בלא ביטול דהא נתחמצה בפסח, והנה אין דין תערובות חמץ דנחלקו ר"א וחכמים אלא באין כאן משום טעם כעיקר וכמש"כ הר"ן והטור ובזה אי לא רבי קרא שרי אפי' באכילה ובזה ס"ל לר"ת דאין דין ב"י נגרר אחר איסור אכילה דמה דרבי רחמנא רבי, ובב"י דליכא קרא אין בו משום ב"י, אבל בבישול דאיכא משום טכ"ע של כל איסורים ואין כאן מחודש בחמץ טפי מכל איסורין, בזה דין ב"י נגרר בתר איסור אכילה כמש"כ הר"ן, וא"כ בטעם משהו דאנו מחמירים משום לתא דטעם גמור י"ל כי היכי דמחמרינן באכילה יש להחמיר בב"י, ומ"מ דעת ר"ת דאין להחמיר במשהו כמו שהקילה תורה בכותח וכיו"ב, אבל עדיין קשה דהא תנן שיאור ישרף וע"כ דב"י דרבנן איכא ומלשון המרדכי משמע דאפי' איסורא דרבנן ליכא מדסיים ק"ו לתרנגולת והיינו לענין אי מותר להשהותה, ובמרדכי פ' כ"ש הביא דעת ר"ת כהשאלתות דחמץ בפסח בס' וסיים ומ"מ לא התיר למעשה לאוכלה אבל התיר להשהותה משמע דמשום דעת השאלתות התיר להשהותה, ושם סיים המרדכי בדעת החולקים וסיים דחטה מבושלת בתרנגולת אין להשהותה רק ביו"ט אחרון, וכן הכריע הרמ"א בסי' תמ"ז, וכ"ה בטור סי' תס"ז דדוקא ביו"ט אחרון מותר להשהותה וכבר פי' הב"י שם דעת ר"ת משום דפסק כהשאלתות אבל לדידן אסור להשהותה רק ביו"ט אחרון.
ובח"צ סי' פ"ו הק' על דברי ר"ת שבמרדכי מאי איריא בדאיכא ס' אף בליכא ס' נמי לפר"ת דאלו עוברין היינו מן השלחן, ולאו קושיא היא דהרי כבר פירשו הראשונים ז"ל דמתנ' לענין מלקות אבל איסור חצי שיעור איכא אף לרבנן ואיכא גם ב"י משום ח"ש וכמש"כ הר"ן, או איירי בליכא טעמא רק קיוהא כמש"כ הטור, אבל באיכא טעמא גם ב"י איכא, וכן מה שדייק מדברי הר"מ דיהיב טעמא דחמץ במשהו משום יל"מ, ואם אסור להשהות הרי אין לו מתירין, ולאו קושיא היא דאם אתה מתירן לאכול היום הרי הן מותרין להשהותן לאחר הפסח, וכי אוכלן היום איכא זילותא באיסורין כיון דאפשר לאכלן למחר בלא ביטול, או דחשיב היתר בהיתר, ולכך אסרינן להו באכילה, וממילא אסרינן להו להשהותן, ומש"כ שם בפשיטות דאין הלכה כר"א צ"ע דהא הטור הביא פלוגתת הראשונים ז"ל בזה, וכן מה שכתב דדין המל"א אינו אלא ברוב איסור תמוה דהא כל הני דמתני' בליכא רק כזית בכא"פ וברוב חמץ מודים חכמים ואפי' בכזית בכא"פ מודים חכמים אי דרך אכילתו בכך, ובהני דמתנ' אית לי' לר"א המל"א, והא דאמרו נזיר ל"ז א' דנפישי חולין כבר פירשו תו' שם דהיינו בליכא טעמא, ובתו' פסחים מ"ד א' פירשו דהיינו כרבנן דלא כר"א, ומיהו נידון הח"צ במשהו דליכא טעמא שפיר י"ל דמודה בו ר"א כיון דליכא טעמא, ונראה דכונת הח"צ היכי דלא ניחא לי' בטעמא בעינן רובא איסור וכונתו לדברי התו' נזיר שם.
ומיהו אם עבר ושהה זה שנאסר במשהו מותר לאחר הפסח כמו דמקילינן בנוקשה סי' תמ"ז סי"ב.
ולענין לבער ביו"ט נחלקו הפוסקים, יש סוברים דמותר לשרוף ביו"ט משום מתוך שהותרה כדאמר בגמ' פסחים ה' ב', וי"א שאין שורפין ביו"ט, וצריך טעם הלא בהדיא אמרו בגמ' דר"ע לית לי' מתוך א"כ לדידן דאית לן מתוך שרי לשורפו ביו"ט, ומש"כ בכ"מ פ"ג ה"ח תמוה, ומיהו בגמ' ו' א' אמר בהדיא דביו"ט כופה עליו את הכלי, ובהגה"מ כתבו דבגמ' איירי שביטל ואין כאן ב"י דאוריתא, ובתו' כתובות ז' א' כתבו דאין שורפין משום טלטול מוקצה, ואיירי באי אפשר לשורפו במקומו, ובמ"א סי' תמ"ו כתב דלא אמרו בגמ' דמותר משום מתוך אלא אי יום ראשון דקרא היינו יום ראשון דיו"ט, אבל לדידן דתשביתו הוא מעיו"ט אין שורפין ביו"ט, ואינו מובן דמ"מ מצות תשביתו נמשכת וכששורף מקיים מצוה, והוי כהוצאת לולב וס"ת ביצה י"ב א', ואפשר דהני דאסרי לשורפו ביו"ט ס"ל דהא דאמר רב פסחים ו' א' כופה עליו את הכלי ולא התיר לשורפו הוא מדרבנן כיון דאפשר לשורפו בלילה, ואף דס"ת ולולב מותר לכתחלה, אפשר דהיה להם לחכמים טעם למגזר כאן בחמץ.
ואף להמתירים לשרוף בלא ביטל, יש לדון בזה שנאסר במשהו אי שורפין אותו ביו"ט, כיון שאין כאן איסור שהיה מן התורה לא חמיר מחמץ גמור אחר ביטול.
ויש לעי' במה שאמרו בגמ' כופה עליו את הכלי, לדעת הסוברין דאף קדם ביטול איירי, ולא התירו שריפה, אכתי למה אינו מטיל לים, ואפי' אי ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה, מ"מ במקום דאי אפשר לשרוף, ודאי חייב להטיל בים כדי להנצל מאיסור ב"י, וע"כ מוכח כדעת תו' דלא התירו טלטול מוקצה, ולפי' הגה"מ דאיירי אחר ביטול, ג"כ מוכח דלא התירו טלטול מוקצה דאל"כ ישליך לים, ולדעת זו קדם ביטול נראה דישליך לים לדעת הפוסקים דלא כר"י אבל לדעת הפוסקים כר"י מותר לשרוף, כדמוכח בגמ' ה' ב', ואם נאסר במשהו ג"כ אסור טלטול כדין אחר ביטול.
במ"ב הזכיר הטלה לבית הכסא בין פעולות הביעור וצ"ע הלא הטלה לביה"כ אינה אלא כנסרחה ונפסלה מאכילת כלב, וקיי"ל דנתחמצה ואח"כ נסרחה חייב לבער וכמש"כ לעיל ס"ק י"א, ואמנם אם אי אפשר לקיים מצות ביעור מן העולם יש להטל לביה"כ וינצל מבל יראה. [א"ה, עי' לק' סי' קי"ח סק"ג].
נראה דאם בטל קדם הפסח ולא ביער ונכנס הפסח, אפי' נסרח אסור בהנאה וחייב לבער.
ז' א' דיקא נמי דקתני היה יושב בבית המדרש, מבואר דביו"ט אינו רשאי לבער חמץ, ולכאורה קשה מכאן לדעת המתירים לשרוף ביו"ט, וי"ל דהכא קיימינן דאפשר לבטל ביו"ט, ובזה הכל מודים דמבטל ואינו מבער, ולא אמרו אלא לדידן דלבתר זמן איסורו לא מצי מבטל לי', ומיהו למש"כ לק' סי' קי"ח דמצות תשביתו לאחר זמן איסורו הוא שריפה או איבוד מן העולם, א"כ אף אי מצי מבטל לאחר זמן איסורו ולהנצל מבל יראה מ"מ מחמת חובת תשביתו מותר לשרוף ביו"ט, והא דכופה עליו את הכלי איירי בביטל מעיו"ט ואין כאן מצות תשביתו כלל, וי"ל דאי יש כאן מצות תשביתו עובר עלי' בכל שעה וחייב לצאת מביהמ"ד ולשורפו, והכי קאמר דיקא נמי דקתני יושב בביה"מ, ובשלמא אי איירי כשלא החמיצה ויש לו עצה לאפותה ניחא שהוא מתעכב בביהמ"ד ומבטל, אלא אי אמרת דאיירי בחמץ קשה אי האי תנא אית לי' מתוך ומותר לשרוף ביו"ט הרי חייב לבטל ביהמ"ד ולשרוף, ואי לית לי' מתוך כי לא יושב בבהמ"ד נמי אין לו עצה אחרת רק לבטל.
יז) פסחים ל' א' והאמר רבא ר"ש קנסא קניס כו', באמת הו"ל להקשות מני' ובי' כיון דאינו מתיר אלא תערובות ש"מ דבעיני' אסור א"כ תערובתו נמי ליתסר, אלא בעי לפרש דלא תקשה הא באמת אמר ר"ש דלאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום והביא דברי רבא דמ"מ אסור מדרבנן משום קנסא, וא"כ תקשה תערובתו נמי, ומשני דלא אסר אלא בעיני', ומשמע דמותר תערובתו אפי' איכא נו"ט דאי בליכא נו"ט מאי קשיא לי' מהא דאמר רבא דר"ש אסר משום קנסא דהא מ"מ אין ראוי להחמיר בו יותר משאר איסורין דבטלי בס', ואפשר דקשיא לי' במינו למה מותר, אבל למש"כ תו' דלא החמיר רבא אלא בחמץ אבל בעלמא סבר מין במינו בס' א"כ ליכא לאקשויי מידי, ועוד דר"י דאמר בין במינו בין שלא במינו מותר ע"כ אף דאיכא נו"ט קאמר דהא בליכא נו"ט אף בזמנו מותר, והא דפריך מרבא קאי גם אדר' יוחנן כדפרש"י כ"ט ב' ד"ה כר"ש, ועל זה משני דלא אמר ר"ש אנא בעיני' א"כ מבואר דלר"ש לאחר פסח בטל ברובו, ועוד אם איתא דפחות מס' אסור בשאינו מינו א"כ למ"ד מין במינו לא בטל בכל איסורין דין הוא דגם חמץ לאחר הפסח יאסור במינו במשהו ולעיל פריך שלא במינו מותר הא יהיב טעמא, ופרש"י דמדאסר במינו מכלל דכר"י ס"ל, אלמא דלר"ש מותר אף למ"ד מב"מ במשהו, וכן אמר שם במינו אסור כר"י אלמא דלר"ש מותר, ויש לתמוה על הטוש"ע ס"ס תמ"ז שפסקו דלאחר הפסח בטל בס' [באינו מינו, אבל במינו כתב במ"ב דבטל ברובו] וכבר כתב ב"י שאין כן דעת הרמב"ם, אלא ברובו בטל, וכ"ה בר"ן.
יח) ו' ב' אי נימא משום פרורין הא לא חשיבי, נראה דלענין חיוב מחיצה שתקנו חכמים כדאמר לעיל ו' ח', אין חילוק בין פירורין לגלוסקא יפה, והלכך חייבין לבדוק את הספרים משום חשש פירורין אף שאין בהם כזית.
ופירורין שעבר עליהם הפסח נראה דהן אסורין כמו חמץ שבטלו ועבר עליו הפסח, ואע"ג דלא שייך כאן לחוש שמא לא הפקיר בלב שלם, מ"מ נראה דלא חלקו חכמים בדבר.