חזון איש/אורח חיים/קה
סימן קה (מא)[עריכה]
א) עירובין כ' א' תוד"ה לא, אבל מפ"ק דשבת קשיא דקאמרינן כו' דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת, וממתנ' דהתם ל"ק דקתני דפשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני בעה"ב חייב ולא אמרינן כיון שהוציא כבר הוא מונח בידו שהוא מקום פטור, וכשנותן לידו של עני נותן ממקום פטור לרה"ר, דהתם כיון שלא עמד לפוש ממלאכתו לא חשיב הנחה במ"פ, משא"כ הכא בפיו לעולם חשיב הנחה בפיו והתחלת הבליעה הוא כח שני, והלכך קשיא להו מהא דאמר דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת, דהתם קשדי לי' אחר הנחה, ומיהו קשה אם איתא דהנחה ביד לא חשיב הנחה כיון שכבר קדם עסק ההוצאה בעקירה והוא עוסק בה גם עתה, א"כ מאי קאמר שבת ג' א' עקירת גופו כעקירת חפץ ואינו דומה לידו כו' ומאי קשיא לי' מידו כיון דנתן בעה"ב לתוך ידו של עני כבר הותחל הנעת החפץ להוצאה וכשמוציא העני הרי הוא כדין נוטל מבעה"ב כשהוא מהלך דלא חשיב עקירה, וה"נ הוצאת היד הוא בשעת הנעת החפץ להוצאה, וע"כ דכיון שבא לידו חשיב כמונח, ואפ"ה כשנוטל מידו של בעה"ב הוי מלאכה אף שנח בידו, דהנחה ביד אינו מבטל המלאכה, ויש לומר דלא דמי נוטל, לחברו נותן בידו, דהיכי דנוטל לא חשיב הנחה בידו להפסיק, אבל כשחברו נותנו והוא מוציא שפיר חשיב התחלת ההוצאה כעקירה.
ב) שם וי"ל דלא חשיב הנחה במ"פ אלא בדבר שהוא נוטל ממקומו כו' נראה דאם אחר נטל מידו הפשוטה לרשות אחרת ואותו האחר הוציא ודאי פטור דהרי עקר ממ"פ, אלא אותו שעוקר החפץ מרה"י והניח ברה"ר חייב אע"ג דנפש אחר העקירה בידו הפשוטה לרה"י דזהו דרך המלאכה ולא חשיב ב' כחות, ולזה חידשו דהיינו דוקא כשהוציא אח"כ ידו לרה"ר, ובזה נשלם המלאכה, אבל אם אחר שנח בידו הפשוטה לרה"י, זרק החפץ לרה"ר, אין זה מלאכה, כיון דהחפץ לא יצא מרה"י אלא ממ"פ, ואע"ג דכשהוציא ידו לרה"ר דחייב נמי העקירה היתה מרה"י למ"פ, וכן כשהוציא ידו מלאה לחוץ ונפש והניח חייב, אף ע"ג דההנחה הוא ממ"פ, יש לחלק בין ידו ועקירה או ידו והנחה בחד רשותא ואנו רוצין לחשבן כהפסק מ"פ, או ידו ברשות אחרת, כיון דבין עיקר ההעברה מרשות לרשות יש הנחה לא חשיב העברה מרה"י לרה"ר אלא ממ"פ, מיהו זה דוקא בפשט ידו לפנים ועקר חפץ ושהה וזרקו לרה"ר, אבל הוציא ידו לא חשיב ידו כמ"פ למחשב הפסק שידו מרה"י קמפיק, וחשיבא זאת מלאכה מעליתא, אף שאין ההוצאה ביד אלא בחפץ מיהו הוצאת חפץ באופן זה חשיב דרך מלאכה.
ג) שם בתו' וא"ת אכתי אפשר דלא אתי לידי חיוב חטאת כגון שיתן מידו זאת לידו אחרת, משמע דהקושיא היא דוקא לשיטת רש"י ואע"ג דאם יתן ליד חברו הפשוטה לרה"ר ודאי פטור לכו"ע מ"מ מיד ליד עדיפא.
ד) הק' הגרע"א לשיטת רש"י מהא דאמר שבת ג' א' א"ל חייב, ואינו דומה לידו כו' איך ס"ד דטעמא דנתן בעה"ב לתוך ידו של עני והוציא, דפטור משום דעקירת גופו אינו כעקירת חפץ, ובאמת יד הפשוטה לרשות אחרת נדונית כרשות שהיא בתוכה, אע"ג דגופו ברשות אחרת, א"כ תקשה לי' מתנ' לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר כו' אלא א"כ הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, הא אם הכניס שרי, ואמאי הלא המיעוט שברשות אחרת נדון כרשות אחרת והרי הוא מוציא מרשות לרשות, וי"ל דדוקא אי מחייבינן על עקירת גופו, אף שהחפץ במקומו, ס"ד דגם ידו הפשוטה לרשות אחרת חשיבא כנמצאת ברשות זאת, לענין שאם הוציאה אח"כ, מקרי מלאכת הוצאה, אבל אם לקח חפץ מיד הפשוטה והוציאו, ודאי לא חשיב עקירה מיד כעקירה מרשות, דשפיר ידע דלענין זה היד חולקת רשות לעצמה.
ה) ונראה דכל דברי התו' הוא למאי דבעי רבא צ"ט א' דהוא ברה"י ופי האמה ברה"ר בתר עקירה אזלינן, וחשיב עקירה ג"כ כמלאכה וגם לא אמרינן דעד מקום יציאה הוא בטל לגוף, אבל אי התם בתר יציאה אזלינן, ה"נ לאחר הבליעה כבר הוא בטל או שאין שם מלאכה על זה, ובזה נתישב גם קו' הגרע"א דאע"ג דרב נסתפק בטעמא דפטור עקירת היד, מ"מ אין לפשוט דבתר יציאה אזלינן דאל"כ תקשה לי' מתנ' די"ל דתרויהו מספקא לי'.
ו) שם בתו' ועוד נראה לפרש דלא דמי למשתין ורק כו' ר"ל אף אם התם בתר עקירה אזלינן מ"מ הכא בבליעה ודאי מתבטל לגוף מיד בבליעה, דהתם העקירה הוא לפרוש מהגוף אבל הכא הבליעה להתבטל לגוף, ונראה ללמוד מכאן דאם הוציא בגדו לרה"ר ולבשו ברה"ר כשהוא מהלך חייב.
ז) שבת ג' ב' תוד"ה היה, ונקט מבעוד יום כו' דאי כו' טוען עצמו משחשיכה ועמד לפוש כו' חייב משום עקירה ראשונה, הק' הגרע"א הא ממתנ' שמעינן דכשגופו וידו הן ברשות אחת, ובא חברו ועקר מידו והוציא חייב, וכי היכי דחשיב עקירה מידו עקירה ה"נ ליהוי הנחה לבטל עקירה ראשונה, וי"ל דאע"ג דלעוקר מידו חשיב האי יד כרשות עצמה מ"מ לענין אם החפץ במקומו ועקר גופו ויצא לרשות אחרת לא חשיב כפסקה עקירה ראשונה, כי היכי דמחלקינן לדידן בפשט ידו לפנים דלגבי חברו שעקר מידו חשיב מ"פ ולגבי דידי' לא חשיב הפסק מ"פ, ואף דלא דמי דהכא גם לענין הוצאה דידי' חשבינן לי' בעומד ברה"י כרה"י אלא שעקירת גופו אין זה מעשה הוצאה, מ"מ שפיר יש לחלק בהכי, ואפשר דה"נ לענין עקירת גופו לא חשבינן גופו כרה"י אלא הגוף אינו מתבטל לרשות, אע"ג דלענין עקירת חפץ חשבינן לי' כרה"י והלכך לענין לבטל עקירה ראשונה נמי לא חשיב יותר מיד הפשוטה, ולישנא דברייתא הכי משמע דקתני לפי שאינו דומה לידו, ומשמע דבא לאפוקי דלא נימא שאינו מתבטל לרשות כיד.
ח) ק' א' תוד"ה אחזתו, ורישא דקתני פטור מיירי כגון שפסק כחו ומחמת הרוח נתגלגל חוץ לד"א, לרבא ולר"י נמי רישא מיירי בפסק כחו, אלא דלרבא סיפא מיירי בנח ורישא נמי בהכי איירי, ואף דברישא אף בלא נח כיון שנפסק כחו פטור, מ"מ סתם לה ונקט מלתא פסיקתא דבגוני דחייב בנתגלגל מחוץ לד"א לתוך ד"א פטור בנתגלגל מתוך ד"א חוץ לד"א, אבל לר"ח דסיפא מיירי בלא נח קשיא להו דנהי דבסיפא חייב דתוך ג' חשיב הנחה לחיוב אבל אכתי לא חשיב הנחה לפטור, ופירשו דבזה הוי רישא דומיא דסיפא, דכי היכי דבסיפא נתגלגל שלא מחמת כחו, ה"נ רישא בנתגלגל שלא מחמת כחו והנה למדנו דנתגלגל מחמת כחו, חייב, והא דאמרינן בעירובין פ"ח א' דבחצר ד"א שופך מים לחצר והן מקלחין לרה"ר וכן בעשה עוקה, ובימה"ג אף בלא עוקה ובחצר פחותה שרי, ומבואר שם דכחו מרה"י לרה"ר אינו אלא מדרבנן אף במכוין שיצאו המים וכמש"כ רש"י שם ד"ה שופכין, צ"ל דהתם נמי מיירי שאין המים מקלחין מחמת כח זריקתו, אלא כטבע מים המוגרין, אבל אם שפכן סמוך ליצאתן ושפכן באלכסון והמים נמהרין לצאת בכח המרוץ שנתן בהן בזריקתו הויא הוצאה גמורה.
ט) כ' הרמב"ן במלחמות בסוגיא דכורת שבת ח' א' דטעמא דשבעה ומחצה פטור משום דאמרינן לבוד, והויא הנחה ואגדו למעלה מי', ואע"ג דאמר רבא דתוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו, זהו דוקא בזורק ממקום למקום שאין סופו לנוח אבל הכא כמעביר דמי שהרי סופו לנוח כאן, והגרע"א תמה שהרי רבא בסופו לנוח ג"כ קאמר דצריך הנחה כדאמר בהדיא ק' ב', וכן מוכח בעירובין צ"ח, ואפשר דכונת הרמב"ן בסופו לנוח שבאמת נח במקום הזה, מתחיל ההנחה בהגיע תוך ג' ואין לקרות הנחה אחרונה הנחה כיון שבא מתוך ג', והנחה מתוך ג' לקרקע הוא כמעביר, ולא חשיב הנחה, משא"כ בעקר מתוך ג' והכניס לרה"י כההיא דעירובין או שנשרף אחר שהגיע תוך ג', לא חשיב הנחה עדיין.
י) שבת צ"ז ב' אי להכי קבעי לה להכי לא קבעי לה כו' נראה דאי בעי שתנוח לסוף ד', לא שייך למימר קלוטה כמו שהונחה למפטרי' דלא נתקיימה מחשבתו, דענין מחשבת האדם הוא תלוי במציאות הדבר, וכל שלא נח ע"ג קרקע, לא נפסדה מחשבתו, ומיהו לחייבו תכף כשיצא מפתח רה"י משום הוצאה ע"י קלוטה ג"כ אי אפשר, דכיון דאין לו להמקום שטח לחיוב אין לו אויר, דאם נחליט שהחפץ כבר הוא נמצא במקום הזה בקביעות מקומו נתבטלה מחשבתו, והלכך אין בזה קלוטה אלא בסוף ד' חשיב כמונח, וחייב משום הוצאה ולא משום העברה, וכ"כ רש"י ד"ה ולמאי, והגרע"א תמה בזה ולמש"כ ניחא.
שם ולאו היינו דאמר לי' רבינא לר"א כו' ופרש"י ותו' דמוכיח מזה דאף בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' פטור, והגרע"א הק' למש"כ תו' ק' א' ד"ה אחזתו דלא אמר ר"י קלוטה כמ"ש אלא בניחא לי' שתנוח, א"כ אין להוכיח מזה כלום דאי לסוף ד' קבעי לה, לא אמרינן כלל קלוטה ביציאתו לרה"ר כיון דלא ניחא לי' בהאי הנחה, ולעולם אימא לך נתכוין לזרוק ח' וזרק ד' חייב, ונראה דדוקא בקורא בספר ונתגלגל דאם הונח ליכא חיוב חטאת משום דלא ניחא לי' בהאי הנחה וחשיב מתעסק, בזה לא אמרינן קלוטה כמ"ש, אבל בנתכוין לזרוק ח' וזרק ד' אם איתא דלא חשיב מתעסק וחייב בהנחה זו, ה"נ אמרינן בסוף ד' קלוטה כמ"ש.
עוד הק' הגרע"א למה באמת ל"א קלוטה כמ"ש ביציאתו לרה"ר [לדעת תו' בתירוץ אחד דר"י אף בלא ניחא לי' קאמר וסוגין במתגלגל] ואף דלסוף ד' קבעי לה, מ"מ לענין קלוטה הוי כשם משמעון דלא מזדרק ח' עד שיקלוט לסוף ד', ולמש"כ לעיל ל"ק הא, דכיון דאין להמקום שטח אין לו אויר.
יא) שבת צ"ז ב' תוד"ה למימרא, ואר"י דא"כ לא היה ר"י משמיענו שום חידוש, הק' הגרע"א אכתי תקשה למאי דמתני לה אדר"י מנ"ל דר"י מחייב אתולדה במקום אב, דלמא בנודע וחזר ונודע, ונראה דאי שמואל מפרש דפלוגתיהו בקלוטה כמ"ש, מאי דוחקי' באמר בכ"מ שתרצה תנוח, ור"י חייב שתים קאמר, לימא באמר עד דנפקא לרה"ר תנוח ורבנן פטרי לגמרי, אלא דשמואל סבר דעיקר אשמועינן ר"י דחייב אתולדה במקום אב, ודפריך דלמא לעולם ר"י חדא כו' ה"ה דה"מ למימר דרבנן חדא מחייבי דלית להו קלוטה, ור"י אית לי' ומחייב תרתי בנודע וחזר ונודע, אלא דכי פליגי בקלוטה ודאי אין צורך בזה אלא באמר עד דנפקא לרה"ר פליגי.
יב) צ"ב א' תוד"ה התם, וי"ל דרבה סבר אגד גוף שמי' אגד ור"י מפרש כו' הק' הגרע"א בנתן לתוך ידו של בעה"ב או בנטל ממנה והוציא אמאי חייב הא תכף כשהכניס ידו עם החפץ או כשנטל החפץ מבעה"ב החפץ כמונח מכח קלוטה כו' וכשחזר והוציא הוי עקירה חדשה ופטור כיון דכבר היה מקצתו בחוץ עכ"ל ולמש"כ סק"א כשנתן העני לתוך ידו של בעה"ב לא מקרי הנחה באמצע אלא הכל נעשה בתנועה אחת, אלא מכח קלוטה כמו שהונחה קשיא לי' להגרע"א, אמנם נראה דאם הוציא מקצת קופה לרה"ר וקדם שנח שפך הפירות מן הקופה לרה"ר חייב, ואע"ג דקופה על הארץ דלכו"ע תוך ג' כמונח במעביר, לענין חיוב, מ"מ לענין פטור לא אמרינן הכי, דאל"כ כל מוציא מרה"י לרה"ר דרך גרירא נימא כשיצא מקצת החפץ הרי הוא כמונח וליפטר, וכן לר"ע אף למעלה מג' נימא כמונח, וזהו בכלל דברי הגרע"א, אמנם מה דפסיקא לי' להגרע"א דאגד גוף הוי כאגד כלי, וחשיב כמונח, אלא דאיגודו מבפנים, צ"ע דלפ"ז פשט עני ידו מלאה לפנים ובא חברו ופשט ידו לפנים ונטל מתוך ידו והוציא לרה"ר חייב, שהרי בקופה כה"ג שהכניס מקצתה לפנים, ונטל פירות שהן בפנים והוציאן חייב, וכן העני שזרק מבפנים החפץ לרה"ר וידו נשארה בפנים חייב, ולא משמע כן אלא אגד גוף עדיף וחשיב מקום פטור דאינה לא כרה"י ולא כרה"ר, והלכך אף למ"ד קלוטה כמ"ש, או למטה מג' אי אגד גוף שמי' אגד, אף בזורק החפץ מידו לחוץ או חברו פשט ידו ועקר מידו והוציא פטור דממ"פ קא עקר, וכן מבואר בהדיא בתו' עירובין כ' א' ד"ה לא, ואין לומר דכונתם דמקרי מ"פ משום דבעינן עקירה ממקום ד', דהא מ"מ משום שבות איכא אף בפחות מד', אלא ע"כ דאגד גוף משוי לי' ליד כחלוקה מרשות ואינה מתבטלת, מיהו אף למש"כ דבאגד גוף לא שייך לומר קלוטה על החפץ שביד, עדיין יש מקום לשאול למה יתחייב העני כשנתן לתוך ידו של בעה"ב, בשהה באמת אחר פשיטתו, ואח"כ נתן לתוך ידו של בעה"ב, ובכה"ג ג"כ חייב כמש"כ תו' שם, ואף דלא שייך קלוטה מ"מ הנחה לפטור סגי בהנחה כל דהו אף בפחות מד', תדע דאילו נתן העני החפץ לתוך ידו של חברו הפשוטה ג"כ לפנים ואח"כ לקח מידו של חברו ונתן לתוך ידו של בעה"ב פטור, וכמבואר בתו' שם דאפי' מימין לשמאל מיפטר, וע"כ הא דלא חשיב הכא שהי' ביד הפסק, משום דכיון דמלאכה זו דהושטה מרה"י לרה"ר לעולם היא בב' כחות, מתחלה היא עקירת החפץ, ואח"כ החפץ נח, ומתחיל הושטת היד, לא אכפת לן בשהי' דאכתי דרך מלאכה זו כן, וכמבואר בתו' שם, ולפ"ז ל"ק קו' הגרע"א דאף אם חשיב קלוטה כהנחה, מ"מ לא מיפטר בהנחה זו, במלאכה דהושטה, ועי' לעיל סק"ז.
יג) שבת ד' א' תוד"ה אבל, כשהחפץ בידו של עני או של בעה"ב לא שייך קלוטה דהא כשנותן בעה"ב לתוך ידו והוציא לא מחייב, אין כונתם דכשגופו וידו ברשות אחת לא שייך קלוטה, דא"כ מאי מייתו ראי' מנתן בעה"ב לתוך ידו והוציא דפטור דהא התם טעמא משום אגד גופו כדאמר צ"ב א' וכמש"כ תו' שם, ואף אי נימא דלא שייך קלוטה בידו, אלא דלמ"ד קלוטה כמ"ש ה"ה דחייב בנתן לתוך יד דלא בעינן הנחה ע"ג מקום ד', אכתי צריך לומר הטעם דנתן בעה"ב לתוך ידו של עני והוציא פטור, משום אגד גופו, וא"כ שפיר י"ל דשייך קלוטה גם ביד, כשידו וגופו ברשות אחת, ומן הסברא הוא כן דהנחה ע"ג משהו עדיף מקלוטה כמש"כ הרשב"א, אלא כונתם, ביד הפשוטה לא שייך קלוטה משום דבתר גופא גרירא וכדאמר צ"ב א', וכן מש"כ בסמוך בד"ה דאמרינן דבמושיט לא שייך קלוטה היינו נמי משום אגד גוף.