חזון איש/אורח חיים/צח
סימן צח (לד)[עריכה]
א) עירובין ע"ט א' אר"ה ובלבד שלא יתן לתוך קופתו, ופרש"י בל"א משום מוקצה למחיצה זו, ולקמן פרש"י דאין איסור משום מוקצה אלא מה שהוא צורך למחיצה, ולפ"ז מותר עד י' בגובה על פני כל המחיצה וגם מותר עד לארץ במשך י' אמות, דפתחא הוי, אבל קשה דתקשה ברייתא דקתני זה נותן לתוך קופתו, דלענין מוקצה אין לחלק בין אית לי' תקרה ללית לי' תקרה, ואי ברייתא ביתר מצורך המחיצה וכדמשמע מפרש"י ד"ה כיון, מ"מ מסוגית הגמ' הוכרע דהפירוש בדברי ר"ה הוא כפי' הראשון שפרש"י, ולפי ל"א לא נתפרש סוגית הגמ' כלל, ונראה דגם לל"א אסור אף במה שאין בו צורך למחיצה, אלא דלל"ק דהאיסור הוא משום דלמא אתי לטלטולי אחר שתפחות מי', צריך לדחוקי דבהמה קלי קלי אכלה, ובאמת במה שהוא צורך המחיצה, אסור אף בבהמה ואף בקאים לה באפה ואזלה ואכלה, ואדרבה צריך לשמרה שלא תאכל, ולל"א אין האיסור דלמא אתי לטלטולי, אחר שתפחות, אלא האיסור דלמא יפחות וקסתר אהלא, ובהמה מותרת אף מה שצורך המחיצה וכדמסיק דקאים לה באפה, והשתא משני שפיר כיון דאיכא תקרה אי מיפחית מינכרא כו' והלכך מה שאין צורך המחיצה מותר ולא גזרינן דלמא מיפחית דמינכרא ולא יפחית, וזהו כונת רש"י וללישנא דמוקצה נמי אין איסור כו' ר"ל משום דמינכרא מותר המותר.
ב) ע"ט ב' פשיטא כו' פרש"י מאי אולמי' דתחומין מחצרות, וק"ק דהא מסקינן דבחצרות דוקא בדאיכא תקרה, והכא לא מינכרו בתבן התחום, וכן יש לעי' לפר"ח בתו' ע"ו א' ד"ה שניהם דתחומין חמירי, ואפשר דמסברא פריך פשיטא, אבל קשה מאי וכן דקתני.
ג) כ' הריטב"א וא"ת למה לא יתן לתוך קופתו כו' הא אמר בפ"ק, דשבת הואיל והותרה הותרה, וי"ל דחיישינן לשבתות אחרים כו' א"נ כיון דאתקצאי כו' נראה דהאי א"נ ט"ס הוא, וכונת רבנו להקשות גם לפי' השני דהאיסור משום סתירת אהל דתקשה הרי לא הקצהו לכל השבת שהרי א"צ למחיצה כולי יומא, ולזה תירץ דכיון דביהש"מ הוא מחיצה הוי כולי יומא מחיצה לענין איסור סתירה, אבל לפי' קמא ע"כ צ"ל משום שאר שבתות, ונראה דהא דלא אסרו בחול, דבשבת כיון דמטלטל בשבת זה אתי לטלטולי בשבת אחרינא אבל בחול רמי אנפשי' בשבת לדעת אי המחיצה כשירה עדיין, והרא"ש פי' דגם בחול אסור דלמא אתי לטלטולי בשבת, ומדברי אחרונים ז"ל נראה דלדעת הרא"ש בשבת שרי, ואפשר דבכלל חול הוא גם יום השבת ואסור משום שבת הבא, ולפי' הרא"ש אסור ליקח עץ ואבן מכל המחיצות שסביבות העיר אף בחול, אם לא שדעתו לסתור כל המחיצה, ואין אנו נזהרין בזה, ואפשר דלא גזרינן אלא במחיצת עראי כתבן וכאותה ששנינו.
ד) שם ש"מ דיורין הבאין בשבת אסורין ובתו' כ' יש דיורין הבאין בשבת שאסורים כגון ישראל וגר כו' וכן מצינו באתא עכו"מ בשבת וכן בביטל רשותו וחזר והחזיק, וכ' הרא"ש פ"ח ה"ו דכל דשכיח שישתנה בשבת לא אמרינן הואיל והותרה ולעיל סי' כ"ד סק"ב כתבנו דעת הרשב"א והריטב"א דכל שאדם משנה בכונה חשיב כעומד לכך מתחלה ולא אמרינן שבת הואיל והותרה, ופלוגתת הרא"ש והרשב"א הוא באתא ישראל בשבת, ויש לעי' דא"כ ה"נ כיון דקתני זה נותן לתוך קופתו ויאכיל א"כ שכיח הוא שתכלה הכותל וגם איהו עביד בידים ולא שייך בזה הואיל והותרה, ולפי' השני דהאיסור משום מוקצה ואותו שהמחיצה צורך בו אסור אף בדאיכא תקרה ניחא דהא נתמעט באיסור ובמקורה קאמר, אבל לפי' קמא דבדאיכא תקרה מותר למעט מי' דמינכרא ולא אתא לטלטולי קשה, ומיהו איכא לפרושי דמשום דמינכרא שרי מה שאין בו צורך המחיצה, ולא חיישינן דלמא אתא למיפחת מי' אבל למיפחת מי' אסור ולא אמרינן דמינכרא ולא אתא לטלטולי, אבל קשה דסוף סוף אי שרית לי' משום הואיל והותרה לית לן למיסר למיפחת מי', וכיון דשרית לי' לא שייך הואיל והותרה, ואפשר דמשום דאכתי אסור משום שבתות אחרות וכמש"כ הריטב"א והלכך בדין הוא דבשבת זו מותר, ולפ"ז צ"ל דקו' הראשונים על פרש"י דלמה לא יטלטל אחר שתפחות המחיצה, היינו דנקטו בפשיטות כמו שמבואר בגמ' דאמרינן בזה שבת הואיל והותרה, ואי בדין הוא דכיון דאי שרית לי' לא שייך הואיל והותרה, תקשה הא דפריך בגמ' ש"מ דיורין הבאין בשבת אסורין וע"כ צ"ל דאסור משום שבתות אחרות, ולפ"ז מוכרח דגם להרא"ש אסור גם בשבת, ואפשר לפרש דכל כה"ג דחוזר חלילה דאי שרית לי' לא שייך הואיל והותרה וראוי לאסור, ואי אסרת לי' ראוי להתיר קם דינא דאסור למפחת מי' ואי מפחית שרי, וקו' הראשונים הוא למה אסור מה שאין המחיצה צורך בו, והנה לפי' קמא דהאיסור למפחת מי' הוא משום דלמא אתא לטלטולי אסור אף להניח בהמתו לאכול, אבל לפי' השני דבהמתו אוכלת אף תוך י' קשה דאכתי עומד מאתמול למפחת ע"י בהמתו וצ"ל דלא שכיח, וצ"ע.
ה) ע"ט ב' דלמא דאמעט מאתמול, יש לעי' למאי דס"ד דאמעט בשבת היכי קתני מבטל רשותו הא אי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערבי ודמי להקיפום עכו"מ מחיצה בשבת לעיל ס"ז ב', וצ"ל דהכא עדיף כיון דהוא רשותו ומצי לבטולי אי פתח לי' פתח, וצ"ל דהכא עדיף מבא עכו"מ בשבת, וצ"ע, וצ"ל דהיו משמשין תמיד בשותפות בבית התבן דאל"כ דמי לביטול רשות מחצר לחצר ואף אם נעשו חצר אחת בשבת לא מהני דצריך להיות חצר אחת מבעוד יום כדמוכח ס"ז א' אליבא דמ"ד אין ב"ר מחצר לחצר לא תיבעי לך כו' וגם צ"ל דהאי בית התבן עדיף מחורבה ועי' לעיל ס"ו ב' רש"י ד"ה אין ב"ר בחורבה.
ו) שבת ק"א ב' תוד"ה נפסקו, דהכא כיון דנפסקו הוי כאילו הוי רה"ר ביניהם, נראה דאין כונתם דאסור לטלטולי מספינה לספינה משום דניידי מהדדי וקמטלטל דרך כרמלית, דמשמע דלמאי דמסיק דלערב ולטלטל קאמר תו לא מחלקינן בין ב' בתים לספינות ומותר לזרוק מזה לזה ולא חיישינן דלמא נפל [וכ"ה בהדיא במרדכי] ועוד דא"כ אכתי עירוב קיים אלא דאסור לטלטולי דלמא נפל ופשיטא דמהני חזר ונקשרו שאין הקשירה עושה מחיצה כלל, והפוסקים דנו מכאן לעלמא דחזר עירוב למקומו כמש"כ תו' עירובין ס"ה ב' ד"ה דאתא, לכן נראה דכונתם דהיכי דב' הבתים חלוקין זה מזה בהפסק מקום שמקום ההוא אינו עתה בכלל העירוב לא שייך הואיל והותרה, כיון דאינן סמוכות כלל זה לזה ועיר שהיא כמה פרסאות ועירבו יחד וחרבה ונשאר בית אחד במזרח ואחד במערב לא מסתבר כלל שישארו מעורבין, וספינות בלתי קשורות הרי הן ככרמלית מפסקת ביניהן, וכן נראה מדבריהם שסיימו להביא ראי' מג' בתים, ואי כונתם משום איסור טלטול א"צ ראי' לזה דמעולם לא הותרה לטלטל מספינה לכרמלית.
והרא"ש ספ"ק דעירובין כ' דבנפסקו בשבת אמרינן הואיל והותרה, ואפשר דס"ל דאע"ג דאינן ראוין לעירוב באינן קשורות מ"מ לא חשיב כמפסיק כרמלית כל שהן מוקפות, א"נ לא ס"ל האי סברא דאע"ג דמפסיק כרמלית אמרינן הואיל והותרה, ומותר לזרוק מזה לזה.
ז) שו"ע סי' שנ"ה ס"א בהגה' ב' ספינות זו אצל זו כו' אם קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו בין שהפתח למעלה מי' ובין שהפתח למטה מי', בד"א שהן של אדם אחד, אבל של ב' בני אדם, ולא עירבו, אין מטלטלין מזו לזו בין שהפתח למטה ובין שהפתח למעלה, ונראה דדוקא כשלא נח בהאויר פחות מד"ט שבין ספינה לספינה, אבל אם נח בין ספינה לספינה מותר למ"ד מותר להחליף ברשויות דרבנן, ואם אינן קשורות אם הפתח למעלה מי' מטלטלין מזו לזו בזריקה כדתניא לעיל צ"ז א' בב' בתים, ואע"ג דלמאי דפריש רבא ק"א ב' ספינות גריעי מבתים וחיישינן דלמא נפיל, מ"מ למאי דמסיק ר"ס שם דלענין עירוב מיירי אין לחלק בין ספינות לבתים, ולמטה מי' אסור לזרוק כיון דמפסיק כרמלית, וכי היכי דאסור לזרוק מרה"י לרה"י דרך רה"ר ולא נחלקו ר"ע וחכמים צ"ז א' אלא לענין חיובא, ה"נ אסור לזרוק דרך כרמלית, בד"א שהן של אדם אחד, אבל של ב' בני אדם אסור לזרוק מזו לזו אף למעלה מי' וכדתניא צ"ז א' שהוא משום שבות, ועירוב לא מהני כיון שאינן קשורות, היו קשורות ונפסקו בשבת אם הן של אדם אחד, דינן כמו שנפסקו מע"ש דלמעלה מי' מותר לזרוק מזו לזו, ולמטה מי' אסור, ולא שייך כאן הואיל והותרה דלא הותר מעולם לטלטל מספינה לכרמלית, ובזה לא נחלק הרא"ש, ואם הן של ב' בני אדם, למטה מי' אסורין ולמעלה מי' תליא בפלוגתת הרא"ש וש"פ דלהרא"ש מותר ולש"פ אסור.
וכל מש"כ במ"ב בזה אינו מובן שכתב בס"ק י"ז פלוגתת אחרונים ז"ל אי מותר באינן קשורות כשהן של אדם אחד, ולמטה מי', וכתב טעם פלוגתתן אי חיישינן דלמא נפל, ותמוה מאד דאי חיישינן דלמא נפל אין חילוק בין למעלה מי' ובין למטה מי', כדאמר בשבת צ"ז א' לימא תיהוי תיובתא כו' אע"ג דהוא למעלה מי', וע"כ מדשרינן למעלה מי' לא חיישינן דלמא נפל, ומ"מ למטה מי' אסור כמש"כ במרדכי משום דקמטלטל מרה"י לכרמלית, ואף שאין עושה הנחה בכרמלית אסור.
עוד כתב בסק"ך פלוגתת אחרונים אי מערבין באינן קשורות ע"י טלטול למעלה מי', והוא תמוה דפשוט בסוגיא דנפסקו נאסרו, ואין מערבין דרך זריקה, וכמש"כ בשם הב"מ, וכמדומה דלא נחלק בזה אדם, עוד כתב בבה"ל פלוגתת הרא"ש וש"פ בנפסקו בשבת ונקט לה על לשון הרמ"א דמיירי בטלטול למטה מי' ובזה מודה הרא"ש וכמש"כ לעיל.
ח) שבת ק"א ב' תוד"ה כי, וההיא דכל גגות כותל כו' איירי שלא היה אלא בית אחד בחצר זו כו' אבל הכא כשיש רבים כאן וכאן כו' צ"ע מה סברא היא זו לחלק בכך, ועוד מאי דחק צ"ג ב' לאוקמא דנפרצה מבעוד יום הא סתם חצר איכא ב' דיורין, ולכו"ע לא אמרינן שבת הואיל והותרה, ואפשר שזהו כונת התו' במה שסיימו בצ"ע בסוגיא דדיורין הבאין בשבת.
ט) במ"ב סי' שע"ד בבה"ל ד"ה ונסתם, הביא דברי הנ"א דבעירבו ואח"כ תקנו הצוה"פ בשבת ע"י עכו"מ כיון שרגילין לתקן חשיב עירוב, ונחלק עליו והביא ראי' מנפל מפולת נגד הפתח, והתם אינו עומד לפנות בשבת, אבל הכא עומד לתקן בשבת, מיהו יש ראי' בהיה עכו"מ כאן ושכרו מני' בשבת דכתבו תו' דמהני ביטול כיון דאי בעי לערובי מצי מערבי ע"י שכירות ומבואר מדבריהם דעירוב על סמך שישכרו בשבת לא מהני וראי' זו הביא המ"א לסתור דברי הרא"ש וע"כ צ"ל דשא"ה דבשעת הנחה לא היה עירוב, אבל בספינות בשעת הנחה היה עירוב, וה"נ עירבו ותיקנו צו"ה ע"י עכו"מ לא עדיף מעירבו והדר שכרו, מיהו באמת נראין דברי המ"ב דאף אם היה צו"ה קיים בשעת הנחה ונפסק וחזר ונתקן בשבת לא מהני ודוקא בעירבו לשנה שהיה לעירוב חלות שבת אחת ואח"כ נפסקו, ולפ"ז צ"ל דברייתא דשבת ק"א ב' נמי בעירבו לשבתות הרבה וזה דחוק מאד, וגם קשה לחלק בין חל העירוב שבת אחת ללא חל ודברי הרא"ש ז"ל צ"ע.
י) עירובין צ"ג ב' כותל שבין ב' חצרות שנפל רב אמר אין מטלטלין בו אלא בד"א, נראה דמודה רב בהא דתניא לעיל ע' ב' אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק משחשיכה אינו אוסר וכן תניא התם גר שמת משחשיכה ובא ישראל אחר והחזיק בנכסיו אינו אוסר, וה"ט דלא תקנו חכמים איסור רשויות אלא במה שהן בכניסת השבת, אבל הכא הכותל הוא המתיר אותן והרי נפל, וכן בעירב דרך הפתח ונסתם איך יטלטלו מזו לזו, ובלשון אחרת איכא למימר דלא אמרינן הואיל והותרה על שטח קרקע זה, אלא הבית והחצר עם כל תבניתו ומחיצתו וכל שנשתנה הרי הוא חדש ולא הותר מעולם וה"ט דנפל הכותל ונסתם הפתח אבל דיורין שבאו לדור בחצר הוא שינוי מן הצד ולא בחצר.
יא) עירובין י"ז א' תוד"ה עירב, ואין לומר דר' יצחק יעמיד הברייתא אליבא דר"י דהא מוקי נפשי' אפי' כר"י, תימא דתקשה באמת ברייתא לר' יצחק וכה"ג לא הוי שתיק בגמ' וי"ל דר"י מפרש לה באחד מבני חצר שמת והניח לאחד מן השוק, וראית התו' הוא מסוגית הגמ' דמפרש לה בנסתם הפתח, שמעינן מזה דהלכה כר"ה, והא דכתבו דאין לומר דר"י יעמיד הברייתא אליבא דר"י, מ"מ יש להוכיח דהלכה כר"י בהא, מסוגית הגמ', היינו משום דזה הכלל ע"כ כר"י אתיא, והנה התו' מפרשים דתסתיים נשאר במסקנא כמש"כ מהרש"א וס"ל דנסתם הפתח הוי כליתא לדיורין כיון דההיתר נעשה במה שהן דרין בבית אחד ועכשו ע"כ הן חלוקין בדירתן, ולפ"ז נסתם הפתח גרע מנפל הכותל שביניהם, ואע"ג דנסתם הפתח מקרי ליתא לדיורין, מ"מ עירבו בלא פתח ונפתח הפתח בשבת, אסור, ולא דמי לנתוספו דיורין בשבת דשרי, ונראה דנתוספו דיורין בשבת או מת אחד מן הדיורין אינו תלוי זה בזה דאי שרי במת אסור בנתוסף ואי שרי בנתוסף אסור במת, דאיכא למימר דתרויהו שרי מת מפני שכבר הותר, ונתוסף משום דאיכא עכשיו דיורין, ואיכא למימר דתרויהו אסירי מת מפני דליכא עכשו דיורין, ונתוספו משום דליכא דיורין מאתמול, אלא דר"ה ור"י נחלקו בתרויהו, מיהו לפי' הב' שכתבו דלמסקנא יתיר ר"י בנסתם הפתח, ואפ"ה אסר במת אחד מהן דליתא לדיורין, י"ל דאיסורא דמת ושריותא דנתוספו חד סברא הוא דלא אמרו חכמים דהוא רה"י גמורה אלא דהתירו שיירא ואסרו יחידים ובכניסת השבת נעשה רה"י רק לשיירא, ומאן דשרי במת ס"ל דשיירא הוא רק תנאי ברשות וכיון שהיתה שיירא החשיבוהו חכמים לרה"י, וממילא הותר לכל השבת והלכך נתוספו בשבת אסור.
יב) עירובין ע"ט ב' לעולם תרתי כיון דדש בי' כו' במ"א סי' ש"פ סק"ד הק' בשם הע"ש למה לי' לנעול לבטל גם ביתו ויהיו מותרים שניהם לאחר שיחזיק הזוכה לדעת הרמב"ם, וי"ל דהכא איירי דהיו בחצר דיורין אחרים ועירבו ביניהם, והלכך אם יבטל גם רשות ביתו יהא צריך לנעול פתחו מביתו לחצר [ואפשר דכיון שעירב הם כשותפין בביתו וצריך גם ביטולם של כל בני החצר עי' לעיל סי' כ"א ס"ק י"ד] וא"ת יבטלו גם החצר וכל בתי החצר, למ"ד יש ביטול רשות מחצר לחצר, י"ל דלא היו כל הבעלים כאן ונקט תקנה שכיחא, ועוד דרבים ליחיד אסורין להוציא אף לאחר שהחזיק היחיד, [עי' לעיל סי' כ"ד סק"ז].