חזון איש/אורח חיים/צ
סימן צ (כו)[עריכה]
א) עירובין ע"א ב' ור"י אמר ר"ש ורבנן בפלוגתא דריב"נ ורבנן קמפלגי כו' מהרש"א ז"ל פי' דר"י כאביי דאף בב' כלים א"צ לערב משום דראוי לערב, ולר"ש אף ביין ושמן ראוי לערב כריב"נ דשניהם חיבורין זל"ז, וצ"ע דמה ענין חיבורין לראוי לערב דיין ויין אין מקפידין על תערובתו, אבל יין ושמן מפסיד להו בתערובתו ומקפידין על תערובתו, ועוד דדוחק הוא דר"י פליג עלי' דרב רבי' דרבי', והריטב"א ז"ל פי' דר"י מוקי למתנ' ביין ושמן בכלי אחד ור"י כרב, ומיהו כלי אחד לא מהני אלא א"כ יין ושמן חיבורין זל"ז, ויש לעי' בשותף לזה בככר ולזה בככר, וב' הככרות בכלי אחד, מי אמרינן כיון דאינם חיבורין לטומאה צריך לערב, או דלמא כיון דמין אחד הן, עדיפי מיין ושמן וכיין ויין דמו, ומיהו בנתן כל אחד ככרו בחד מנא ואינם שותפין ודאי צריכין לערב כל שלא סמכו עליהן מע"ש לשם עירוב, דאל"כ לעולם א"צ לסמוך לשם עירוב, ולא הוי לי' לתנא לאשמועינן דין בעה"ב שהיה שותף לשכיניו, אבל כיון דבעה"ב שותף עם כל אחד יש כאן קירוב דעת וכעירוב דמו ועשאום חכמים כהקנו זל"ז כמש"כ תו' מ"ט א', ובזה י"ל דכי היכי דיין ושמן למ"ד חיבורין זל"ז מהני אע"ג דאין שלשתן שותפין בחד מלתא אלא שנים ביין ושנים בשמן ה"נ י"ל בככרות, וצ"ע, ועיקר הסברא דבשביל שהן חיבורין זל"ז מקרי עירוב לא עמדנו עליה וצ"ע.
ב) ונראה דאם ב' השכנים שותפין ביין ואין בעה"ב שותף עמהן לא מהני ואין כאן דין בית שמניחין בו את העירוב א"צ ליתן פת, דלא תקנו חכמים האי דינא אלא בשלשתן שותפין, ואם אחד מן השכנים שותף עם בעה"ב בשמן ועם האחר ביין ושניהם בכלי אחד למ"ד חיבורין זל"ז, צ"ע, ונראה דדוקא כשבעה"ב שהעירוב בביתו הוא שותף עם דירין האחרים, תקנו דא"צ לערב ולא באופן אחר.
ג) שם בחצר שבין ב' מבואות עסקינן כו' נראה דמיירי דכל החצרות שבמבוי פתוחות זו לזו ועירבו כלן יחד, א"נ באינן פתוחות זל"ז ושיתפו כלן במבוי חוץ מאותה החצר שבין ב' המבואות, ואותה החצר שבין ב' המבואות עירבו לעצמן, והלכך כשיש לאחד מבני המבוי שותפות עם אחד מבני החצר, א"צ לערב עוד, דאחד מבני המבוי הוא שליח לכלן כדין ה' שעירבו כשמוליכין עירובן למקום אחר אחד מוליך ע"י כלן כדאמר רבה לקמן ע"ג א', וכן אחד מבני החצר הוא שליח כדין עירוב בא אצלן, אבל אם לא עירבו כל בני המבוי, או כשלא עירבו בני החצר, לא יתכן דין זה אלא כשכלן שותפין ביין, ומתנ' משמע דבב' יחידין שותפין סגי, ומוכח מכאן דכשמוליכין העירוב לשתף במבוי אחד מוליך ע"י כלן, וכן מסתבר דמה לי אם מוליך העירוב לערב דרך פתח החצר עם שכיניו, ומה לי אם בא לשתף דרך המבוי, וכ"ה בהדיא בהר"י בסוגיא פ' ב' דבגרוגרת אחד לכל בני חצר סגי דהן כאחד לענין שיתוף.
ד) שם תוד"ה ור"ש, לר"ש כו' הכא ע"כ מיירי בנתנו עירובן באמצעית דלא יתכן יין ויין אלא בהכי, ורבה יכול למסבר בין כר"י ובין כר"ש, דאע"ג דר"י סבר דנתנו עירובן באמצעית בב' בתים אמצעית אסורה דאמר דיורין להחמיר, כמש"כ תו' מ"ח ב', הכא י"ל דלא שייך דיורין להחמיר כיון דאינן בב' בתים, א"נ רבה כר"ש, [ולמש"כ לעיל סי' כ"א ס"ק י"ד דר"י מודה דל"א דיורין להחמיר אלא דסבר דאף בב' בתים הוי להו כלהו ג' חצרות חד, הכא ודאי לא שייך זה ורבה יכול למסבר כר"י] והכא לא שייך ב' בתים כיון דשיתוף מבוי בחצר, ואפי' להפוסקים דסברי אף בחצר נראה דבתים אינם מחלקים כיון דאין העירוב עושה הדירה בבית אלא בכל החצר יחד, ומיהו הכא אף בבית אחד אינן נעשין כלן כאחת דהתם בג' חצרות שעשו לשם עירוב ואין הספק רק בהכרעת דעתם אם רצונם לערב שלשתן יחד או לא, אבל הכא כשלא עירבו אלא שחכמים עשאום קנין ודירה, לא הקנו אלא בכלן שותפין בכלי אחד וכי היכי דג' בני החצר צריכין לערב כשהן שותפין בב' כלים ואין האמצעי מצרפן, ה"נ ב' המבואות אינם מצטרפין ע"י בן החצר המשותף עם שניהן, וממילא נשאר החצר האמצעית עירוב עם זה ועם זה.
ה) ויש לעי' מ"ש ג' בע"ב בחצר אחת דאם שותף לזה ביין ולזה בשמן דלא מהני ומ"ש הכא דעירוב בני המבוי ויין השותפות הוא בב' כלים ומ"מ כשר מדין אחד מוליך ע"י כלן, וה"נ כיון דראובן ושמעון שותפין ביין נעשו חד, וכשלוי שותף עם שמעון בשמן הוי כעירוב בא אצלן, ולמה יגרע במה שהן בב' כלים, וי"ל דכשעירבו נעשין חד, אבל מדין שותפות לא תקנו חכמים שיהיו כחד שיועיל אח"כ שותפות של אחד מהן, אלא דוקא בשותפין כלן יחד.
ו) ולעיל מ"ח א' דפריך כיון דערבי להו חיצונות בהדי אמצעית הויא להו כחדא, הוי מצי לאוקמא דאמצעית שותף לזה ביין ולזה בשמן, אלא דמתני' בעירבה מיירי כדקתני.
ז) ע"א א' רש"י ד"ה שכנים, ואית דמפרשי כו' דאילו רבנן בחצר שבין ב' מבואות אפי' לזה ביין כו' נראה טעמם דלא תקנו חכמים דסגי בשותפות אלא בחד חצר ובחד מבוי דאוסרין זע"ז והוא עיקר תשמישיהו, אבל לא ממבוי למבוי.
ח) ע"א א' א"ל אביי מי דמי כו' א"צ לערב כלל, מאי א"צ לערב כו' לפרש"י לעיל מ"ט א' לשמואל אליבא דר"ש אמצעית אסורה עם שניהן, וא"כ א"א לפרש מתנ' בהכי דהא קתני דבעה"ב א"צ לערב, וע"כ דרבה כרב ס"ל, ותימא דהא תניא התם כותי' דשמואל ועי' תו' שם ד"ה זו, ולרב אליבא דרבנן בעה"ב עם שכנים צריך לערב, אבל שכנים עם בעה"ב א"צ לערב, ורש"י בד"ה למה כתב דלרבנן כיון דב' המבואות אסורין זע"ז היא נמי אסורה עמהן ושניהן אסורין עמה, וזה כשמואל דלרב הן מותרין עמה וצ"ע, ולפר"ת התם רבה כשמואל דלרב בעה"ב עם שכנים א"צ לערב ומתנ' משמע דגם בעה"ב עם שכנים אסור.
ט) ע"א ב' כגון שלקחו חבית של יין בשותפות צ"ע לענין הלכה אי קיי"ל כרבנן בזה או רבה מפרש מלתא דרב בהכי דהלכה כר"א בן תדאי [שו"ר ברמב"ם מבואר דלקחו בשותפות נמי סומכין עליו] ויש לעי' בזיכה להם אחד יין לשניהם אי מועיל שלא מדעתם וגם מדעתם אפשר דאינו מועיל עד שישתתפו בעצמם, ונראה פשוט דאפי' למ"ד המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב לעיל מ"ט א', הכא בבעה"ב שהיה שותף עם שכניו אף במקפיד מהני דהא סתם שותפין לעולם מקפידין [ואפשר דברביעית אינן מקפידין ומיהו מתנ' סתמא קתני] וא"כ בזיכה להם אחר את העירוב לא אכפת לן במקפידין כיון דהן שותפין בככר אחד, וברא"ש ס"ח א' {א"ה, עי' רא"ש פ"ד סוף אות י"ב} מבואר דאף בשותפין כה"ג פסול במקפיד, וע"כ דבזיכה להם אחר אין דין שותפין [שו"ר דד"ז מפורש בראב"ד בהשגות פ"ה ה"ב דהכא בשותפין לא אכפת לן במקפיד ונראה דלזה נוטה דעת המ"מ שם ודלא כהרמב"ם שם].
י) שם ר"י אמר ר"א ב"ת ורבנן בסומכין אשיתוף במקום עירוב קמפלגי, נראה דכי היכי דה' ששרוין בבית אחד, עירוב אחד לכלן ה"נ ה' ששרוין בחצר אחת עירוב אחד לכלן לענין שיתוף המבוי אף שהן בה' בתים חלוקין, והלכך אחד מהן שהוא שותף ביין סגי לכל בני החצר לענין שיתוף, ואת"ל דסומכין אשיתוף במקום עירוב א"צ תו ע"ח, ואת"ל דבשיתוף צריכין להשתתף כל דיורי החצר, צ"ל דהכא בכלן שותפין עסקינן.
יא) ע"א ב' תוד"ה בפת, וא"ת כשעירבו בחצרות בפת והניחו עירובן בבית אחד מן החצרות למה לא יועיל לכ"ע למבוי כו' נראה דע"ח עושה קנין או דירה של כל דיורי החצר בבית אחד וכל הבתים והחצרות משמשות לבית דירתן, ואם כל החצרות פתוחות זל"ז ועירבו כל בתי החצרות יחד ונעשו כל החצרות כחצר אחת הדין נותן שא"צ שיתוף שהרי אם אין במבוי אלא חצר אחת א"צ שיתוף, אלא צ"ל דכיון דהא דע"ח מאחד את כל הדיורין הוא מתקנת חכמים, ולא אמרו חכמים שיועיל ע"ח לעשות את החצרות אחת אלא לענין טלטול זה מזה, אבל לענין המבוי צריך עוד עירוב אע"ג דענין ב' העירובין חד, ולזה קשיא להו למה לא יועיל עירוב אחד כיון דענינו חד ולמה הצריכו חכמים שני עירובין, ובשביל זה חדשו שאין שיתוף מועיל במונח בבית, ואין כן דעת הפוסקים אלא ה"ט דלא סגי בחד פי' הריטב"א משום דלא תשתכח תורת עירוב כמו שאמר ר"מ והיינו משום דהוצאה מבית לחצר ומחצר למבוי ב' ענינים הן ולא נלמד זה מזה, וצריך לפרסם איסורא דתרויהו, והלכך הצריכו ב' עירובין, שאם יהי' עירוב חצרות לחוד כשהן פתוחות זל"ז יאמרו שהעירוב משום איסור הוצאה מבית לחצר ומחצר לחצר, אבל איסור הוצאה מחצר למבוי יתעלם, והלכך כשלא תהיינה פתוחות זל"ז ולא תהי' הוצאה מזל"ז לא ידעו לערב משום איסור הוצאה מחצר למבוי וכן כשישתתפו בשביל המבוי יתעלם איסור הוצאה מחצר לחצר, והא דקתני שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות לאו דוקא אלא ר"ל שתשתכח איסור הוצאה מחצר לחצר, והא דקתני אבותינו לא עירבו, ר"ל בשביל איסור הוצאה מחצר למבוי, או מחצר לחצר, כפי שיהי' טעותם, והלשון דחוק קצת.
יב) וכתב הריטב"א דאף למ"ד צריך עירוב וצריך שיתוף, מ"מ בפת אחד סגי למסמך עליו משום עירוב ומשום שיתוף, ומיהו בזה צריך שיהי' העירוב בפת דוקא ושיהא מונח בבית דוקא.
יג) הריטב"א ז"ל צדד שאין שיתוף מועיל במקום עירוב כשלא עירב כל חצר לעצמה, אבל הקשה ע"ז מסוגיא דלקמן ע"ג ב' בשכח אחד מבני חצר ולא עירב דאמר טעמא מאי אמר ר"מ בעינן עירוב כו' הרי מבואר דבלא עירבו לעצמן מהני שיתוף במקום עירוב מן הדין ורק משום דלא תשתכח ולרבנן דלית להו משום שכחה מועיל אף בשכחו כלן, ומה שפי' בזה הריטב"א לא עמדתי עלי' וצ"ע, עוד קשה מסוגיא ס"ז ב' נסמוך אשיתוף ואע"ג דהריטב"א פירשה שם דהתינוק היה בחצר אחרת, מ"מ משמע דחצרות ג"כ לא עירבו כדאמר שם ס"ח א' מבואה דאית בי' תרי גברי רברבי כו' לא עירוב ולא שיתוף, וכ"ת דכל החצרות לא עירבו יחד קאמר אבל כל חצר עירבה לעצמה דא"כ בקל לתקן שיהיו כלן יחד להביא עירובן למקום אחד, ואין לומר דחצר של רבה עירבה לעצמה, אבל שאר החצרות לא עירבו, וצריך לסמוך אשיתוף להביא מחצר לחצר, ושיתוף מועיל לזה, [וצ"ל דהתינוק בחצר, דלבית אסור להכניס] אכתי אף אם אין שיתוף מועיל במקום עירוב יביאו דרך מבוי דהא משמע דמחצר לחצר דרך מבוי מותר וא"צ למסמך אשיתוף אלא להביא מחצר לחצר דרך פתחים, דאל"כ לר"מ אין תקנה להביא מחצר לחצר היכי שאין פתוחין זל"ז, ועוד אותו עירוב של חצר יעשוהו לשיתוף וכדפריך ונקני להו מר רביעתא דחלא כו' ומשמע שיש לסמוך אשיתוף לחוד, ועוד דמשמע דברביעתא דחלא יתוקנו כל החצרות, וכ"ד כל הפוסקים דא"צ עירוב בחצרות כלל למ"ד סומכין אשיתוף במקום עירוב, ודלא כב"י סי' שפ"ז כמו שהשיגוהו בזה האחרונים ז"ל.
יד) ולענין הלכה דעת הרז"ה והרשב"א והריטב"א והרא"ש וכ"נ דעת הטור, וכ"ד המרדכי דסומכין אשיתוף במקום עירוב ואפי' שיתפו ביין וכן סומכין אעירוב במקום שיתוף, וטעמם דקיי"ל כר"י דנהגו העם כר"מ ואורוי' לא מורינן, וקיי"ל דאפי' ביין סומכין אשיתוף משום הלכה כדברי המיקל בעירוב, וסוגיא דינוקא דאשתפך חמימי' מכרעת כן וכמש"כ ריטב"א שם ס"ז ב' וכ"מ שם דפריך וליקני להו רביעתא דחלא, ואע"ג דמתנ' ע"ג ב' כר"מ צ"ל דמתנ' יחידאה כמש"כ הריטב"א או דלא תנינן בה פתוחות זל"ז וכמש"כ הרשב"א דאל"כ תקשה דר"י אדר"י דאמר הלכה כסתם משנה, והא דאיתא בירושלמי [הביאו הר"א בהשגות פ"ה הי"ד מה"ע] דנסמכין אשיתוף בשבת אחד מדוחק ודוקא כשאין מקפידין על פרוסתן צ"ל דההיא אתיא כר"מ, ולדידן לעולם סומכין אשיתוף, אבל דעת הרמב"ם דאין סומכין אשיתוף אלא כששיתפו בפת ונראה דפסק כר"מ וכמ"ד דבפת לא פליגי, והלכך פסק לההיא דירושלמי ובשיתפו ביין וכמו שפי' המ"מ, וכן העתיק דין המשנה בשכח אחד מבני חצר ולא עירב דסומכין אשיתוף משום כיון דרובה עירבו לא תשתכח, אבל לדעת הרא"ש וש"פ אין זה הטעם אלא דלעולם סומכין אשיתוף, [וק"ק למה שנה התנא בשכח אחד ליתני בלא עירבו כלל וע"כ דמתנ' כר"מ וכמו שפי' הריטב"א אבל לדעת הרשב"א דתירץ דר"י לא תנא פתוחות זל"ז ומתנ' כרבנן קשה למה תנא שכחת אחד, וי"ל דמתנ' בנתנו עירובן בחצר ובזה ס"ל להרשב"א דאין סומכין אשיתוף, אבל קשה דלפ"ז גם בשכחת יחיד נמי וצ"ע].
טו) והא דאמר ס"ז ב' נסמוך אשיתוף צ"ל דשיתוף פת קאמר א"נ משום מצוה סמכינן אשיתוף כיון דאינו אלא משום שלא תשתכח תורת עירוב, וכ"כ הר"י בסוגיא שם, אבל קשה בהא דאמר התם ניקני להו מר רביעתא דחלא.
טז) ונראה דיש להקל כדעת הרא"ש והמרדכי וש"פ לסמוך אשיתוף יין במקום עירוב, ונראה דאף בנתנו בחצר סמכינן, ואע"ג דדעת הרשב"א דבזה לא סמכינן אשיתוף אין כן דעת התו' והרא"ש והר"א שהביא הרא"ש, והריטב"א בחי' ע"א ב' ג"כ הזכיר סברת מגו ודחה דאם איתא דלא מהני שיתוף בבית א"כ צריך היכר שהוא שיתוף א"כ בדין הוא דלא מהני עירוב במקום שיתוף שאין השיתוף ניכר, אבל לסמוך אשיתוף במקום עירוב שפיר סמכינן אף בחצר, דע"כ הטעם כיון דעשו כלן מעשה שיתוף נתפרסם איסור הוצאה מרשות לרשות ולא הצריכו עירוב, וכ"נ דעת הרמב"ם דסומכין אשיתוף אף בנתנוהו בחצר, וכן נהגו ליתן עירוב בבהכ"נ אע"ג דדינו כחצר, וכמש"כ אחרונים ז"ל, וסומכין עליו משום עירוב.
יז) במ"ב סי' שפ"ז ס"ק י"ב כתב טוב לומר בפירוש בשעת הנחת עירוב שמניחו גם לשם שיתוף [ונראה דצ"ל גם לשם ע"ח דבשיתוף עסקינן] ודבריו תמוהין כיון דמניחין העירוב בבהכ"נ דהוא כחצר אינו מועיל כלום לע"ח וכמש"כ הריטב"א בהדיא דהיכי דעושה ב' עירובין בפת אחד צריך להניחו בבית דוקא, למ"ד אין סומכין אשיתוף במקום עירוב, ובזה לא נחלק אדם מעולם, וע"כ לא פליגי עלי' דהרשב"א דמהני שיתוף בחצר אלא למ"ד סומכין אשיתוף במקום עירוב, אבל למ"ד אין סומכין, וכן לדעת הריטב"א דאין סומכין אשיתוף אם לא עירבו החצרות לעצמן, לא מהני שיתוף כשמונח בחצר אף אם יעשוהו לשם עירוב חצרות ג"כ, אין התנאי מועיל כלום, וכן מש"כ בבה"ל סי' שס"ו ס"ג בד"ה ונ"ל, בשם הב"ח והגר"א אינו מדוקדק ודברי הגר"א הוא כמ"ד סומכין אשיתוף, ואין כאן ב' עירובין, ובזה לא שייך קו' הב"ח, והעיקר שאנו סומכין אשיתוף אף כשלא עירבו החצרות לעצמן.
יח)ל) שם בבה"ל ד"ה צריכים העתיק דברי הר"מ ואין נ"מ לדידן דמקילינן לסמוך אשיתוף דיין במקום עירוב, וכמש"נ לעיל.
יט) רא"ש סי' י"ז בהגה' וכן הגהת מיימ' כו' אך המיי' כתב בפ"ה הי"ד דאין מתירין לו ד"ז אלא מדוחק וכן הא"ז, לקמן סי' י"ט הביא בהגה' דברי א"ז דהוא כדעת הרמב"ם דאין סומכין אשיתוף במקום עירוב אלא בשיתפו בפת, מיהו במקום מצוה סמכינן אפי' בשיתוף יין, ומקורו מהא דאמר ס"ז ב' נסמוך אשיתוף, וכמש"נ לעיל דכן דעת הר"י, וד"ז לא באר הרמב"ם, ודברי הרמב"ם דסומכין אשיתוף מדוחק בדוחק של רשות איירי וצריך לזה ב' תנאים אחד שיהא שבת ראשונה, ושלא יהיו מקפידין על פרוסתן ומקורו מהירו' כמש"נ לעיל, ולפיכך דברי ההגהה בכאן אינו מכוון שכתב דסומכין אשיתוף מדוחק ולא הזכיר שאר התנאים, וכתב ע"ז דכן הוא דברי הא"ז ודברי הא"ז במקום מצוה.
כ) ע"ב א' תוד"ה נהגו, וא"ת מה מחאה שייך כאן אם מחמירין כר"מ כו' וי"ל דלא הוי ברכה לבטלה כו' נראה דדוקא בנוהגין כר"מ כחומריהן וכקוליהן, אבל אם מקילין לפעמים כרבנן אין להם לעשות כר"מ בשום פעם וכדאיתא בשו"ע או"ח סי' רל"ג ס"א והלכך לדידן דנהיגין כרבנן אם מברך הוי ברכה לבטלה, וכמש"כ ב"י סי' שפ"ז בשם תשובות אשכנזיות.
כא) שו"ע סי' שפ"ז ס"א ואם עירבו דרך פתחים שביניהם כו' ר"ל כשעשו ע"ח דהיינו שכלן קונין דירתן בבית אחד נתנו כל בני החצרות עירובן בבית אחד באחת החצרות כדין חצרות הפתוחות זו לזו דאם רצו מערבין אחד, ומש"כ המ"ב בבה"ל בד"ה ואם, בזה, אינו מובן כלל.
כב)ל) שם בה"ל ד"ה צריכין, אם אין מקפידין על פרוסתן ר"ל אם שואל אחד כו' אפשר לפרש דאין מקפידין על פרוסתן ליתן לעירוב קאמר, ולא חיישינן שלא יערבו לשבת אחרת, אבל הא דאמר כגון אנשי ברדלי' צריך להבין דמשמע שהם הצטיינו בזה וצ"ע.
כג) ע"ג ב' אלא טעמא דרב דקא סבר אין מבוי ניתר בלו"ק עד שיהא בו"ח פתוחים לתוכו, דין שיתוף מבוי אינו תלוי בזה דאע"ג דאינו ניתר בלחי, מ"מ אם תקנו בב' לחיים או בפס ד' משתפין בו וסומכין עליו משום ע"ח ג"כ, כמבואר ברשב"א בסוגין וכ"מ בתו' ע"ד א' ד"ה עד, אלא דסתם מבוי במשנה הוא הניתר בלחי דאל"כ הוא בשם חצר שדינו כחצר לשארי דברים וכמו שפי' תו', והלכך לדידן דלית לן מבוי הניתר בלחי משום דאין חצרות פתוחות למבוי שלנו דחצרות שלנו הן רחבות ואע"ג דהן מוקפין לדירה ודינן כחצר לכל מילי, מ"מ לענין דין מבוי צריך חצר דוקא שיהא עיקר תשמיש הבית שם, וכמו שהיה בימי חז"ל באופקים החמים, גם במבוי היה תשמיש דירה, ואינו כן במבואות שלנו, [וגם במבוי מפולש יש מקילין לדידן דדינו כחצר מפולש] מ"מ לענין דין שיתוף גם מבואות שלנו יש להן דין שיתוף, דכל שיש ב' רשויות של ב' בני אדם שכל אחד חלקו מיוחד, ופתוחות לרשות אחת משותפת, יש לרשות המשותפת דין מבוי ומשתתפין ביין, דכיון דמשתפין רשויות של חצרות ורחבות א"צ פת, וא"צ פת אלא לעירוב חצרות בלבד, דהיינו כשמשתפין בתים וכמו שפרש"י ע"א ב', ד"ה ואם, וד"ה ומשתתפין.
ויש לעי' בחצרות הפתוחות זו לזו ואינן פתוחות למבוי, וחצר אחת עירבה לעצמה אי משתתפין ביין לשתף כל החצרות שיהא מותר לטלטל מחצר המעורבת לשאר החצרות וכיון שיועיל לשיתוף יועיל לע"ח שיהא מותר להוציא ולהכניס מן הבתים לחצרות גם בחצרות שלא עירבו, ואע"ג דאם חצר מעורבת פתוחה לקרפף ודאי מהני שיתוף דלא שייך עירוב בקרפף, הכא בחצרות הפתוחות זל"ז י"ל דלאחר השיתוף הוא כחצר אחת, ובתי החצר הפתוחים לחצרות אוסרין על בני החצר שעירבו כדין שכח אחד ולא עירב, והלכך לענין טלטול מחצר לחצר צריך דוקא עירוב כל הבתים יחד וצ"ע.
כד) כשמערבין אצלנו את העיר צריך לומר בפירוש שהוא שיתוף, ואם אמר עירוב פסול דיעבד דהרבה חצרות אצלנו אינן פתוחות זל"ז ואינן יכולין לערב יחד, גם יש קרפיפות פחותות מב"ס שנכנסין בכלל השיתוף, וזה אפי' כשמניחין את העירוב בבית דירה, ואם המערב רוצה שיהא גם לע"ח לאותה חצר שהוא דר, משום שחושש לדעת האומרין שיש רה"ר גם לדידן, ואין כאן שיתוף, צריך להתנות שיהא לעירוב אם אינו מועיל לשיתוף, וצריך להניח בחדר שיהא ד"א על ד"א, דאל"כ לא חשיב דירה, וכמש"כ במ"ב סי' שס"ו ס"ג ד"ה ד"א, ואין לומר דלא אכפת לן בשם עירוב ושיתוף כיון דנהיגין לערב בככר אחד ולזכות לכלן וכיון שיש להן ככר בשותפות א"צ לערב ולשתף כדתנן ע"א א', ז"א דדוקא בבא בלגינו ושפך או בלקחו בשותפות אמרינן כן אבל לא בזיכה להם אחר, וכמש"כ סק"ט להסתפק בזה, ומיהו י"ל דזיכה להם אחר מהני מהא דאמר ע"ג ב' בנ"ח שהיו מסובין כו' הפת שעל השלחן סומכין עליה, ופי' הראשונים דפת של בעה"ב וחשיב כאילו זיכה להם, ומשמע דסומכין עליה בשבת קאמר וכן נלמד מדברי הרמ"א בהגה' סי' שס"ו סי"א שפירש כן וכ"מ באחרונים שם, ומיהו יש לחלק דמסובין ואוכלין יש עירוב הדעת יותר, ועוד דבזיכה להם שלא מדעתם גרע טפי וצ"ע, ומדברי המ"ב סי' שפ"ב בבה"ל ד"ה צריך מבואר דלא חילק בזה ובכל גווני סומכין על פת המשותף.
כה) שו"ע סי' שס"ה ס"ח מבוי שנשתתפו בו ונשברה הקורה אותה חצר שהעירוב מונח בה כו' מותרות אבל כו' ומיירי בנשברה בחול כמש"כ המ"א, במרדכי התפלא על ד"ז דזה הוי כנתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב דאמר ע"ה ב' דלר"ע פנימית אסורה ולא מצית למיחד דשא דעירוב החיצונה מרגילה, ואפי' רבנן ל"פ עלי' אלא דאמרה לה פנימית לחיצונה לתקוני שתפתיך כו', אבל הכא לא פשעה זו יותר מזו, ובתו' ס"ז א' הקשו באמת נימא אין דיורין להחמיר, ותירצו משום דפנימית פשעה ועי' מש"כ לעיל סי' כ"א ס"ק י"ב, ונראה דע"כ לא אמרינן עירוב מרגילה אלא אם הוא באופן שראוי החיצונה להשתתף עם הפנימית, אבל הכא שנשבר הקורה שאין החצרות ראויות להשתתף כיון שאינן פתוחות זו לזו לא אמרינן שכבר הורגלה, ולפ"ז גם בשכח אחד מן הפנימית ולא עירב ונפרצה החיצונה, קדם שקידש היום, לרה"ר או לכרמלית, פנימית מותרת דאחדא לדשא ומשתמשא.
כו) אבל יש לתמוה על האי דינא דמהר"מ כיון דלא עירבו בחצרות אלא נשתתפו במבוי, נהי דסומכין אעירוב במקום שיתוף {א"ה, כמדומה דצ"ל אשיתוף במקום עירוב} היינו היכי שהשיתוף קיים אבל הכא דבטל שיתוף, איך סומכין עליו משום עירוב, הרי ששיתפו ביין ונשבר הקורה היתכן שישאר העירוב בתועלתו לעירוב החצרות, ומה לי פת ומה לי יין, וצ"ל דמהר"מ מפרש דסומכין אשיתוף במקום עירוב היינו מע"ש וכשרצונו שיהי' לשתיהן, א"נ אפי' שלא לרצונו שלא תיקנו חכמים אלא עירוב אחד שמערב את הבתים והחצרות, אבל א"א לומר כן דהא קאמר או מערבין או משתתפין ותנן ע"ג א' עירבו בחצרות ולא נשתתפו, ואמר ס"ז ב' והא לא ערבינן לסמוך אשיתוף, וע"כ מוכח דאין השיתוף מועיל לערב בתים אלא הוא מערב את החצרות ובעירוב החצרות מתערבין הבתים, וא"כ כשנשבר הקורה בטל שיתוף ובטל עירוב, וצע"ג, מיהו אם כלן שותפין בככר אחד בפת השיתוף ומונח בבית, יש לסמוך עליו מדין בעה"ב שהיה שותף לשכיניו וכמש"כ ס"ק כ"ד, וכן אם חצר אחת פתוחה לאותה חצר שהעירוב מונח בה, י"ל דמקרי שיתוף מבואות אף שהמבוי אסור, כיון שמתיר מחצר לחצר, וכמש"כ לעיל ס"ק כ"ג.
כז) טור סי' שס"ו בב"י ד"ה כתב האגור, ותולין הפת כו' בב"ה כו' איך יוצאין בה הא לא הוי מקום פיתא ולא מקום לינה כו' נראה דא"צ להניח העירוב בבית אחד המערבין, אלא בבית הראוי לדירה, ושאלתם שב"ה אינו ראוי לפיתא ולינה, וכן פי' במ"ב סי' שס"ו ס"ק כ"ט.
והנה יש לבהכ"נ דין חצר מוקף לדירה משותף של כל באי ביהכ"נ, ואסור להוציא מחצר לביהכ"נ כלים ששבתו בבית, ועירוב מועיל מדין שיתוף מבוי, שמתערבין כל החצרות, ואע"ג דהדרין בחצר ביהכ"נ באין דרך פתח בתיהן לביהכ"נ, והשאר באין דרך רה"ר ומבואות, ודומה לזה בפתח ולזה דרך סולמות ולא יהיו הבאין אוסרין על דיורי חצר בהכ"נ, [וכמש"כ לעיל סי' כ"ב ס"ק י"א] ז"א דשאני חצר שהוא לתשמיש הבית, אבל בהכ"נ לאו תשמיש בית הוא, הלכך אסרי כל באי בהכ"נ על דיורי חצר בהכ"נ, מיהו בבהכ"נ גופי' מטלטלין ממקום למקום ואע"ג דהמקומות מכורין לכל אחד מקומו, מ"מ לא נתקן דין ע"ח על רשויות בעלים של קנין אלא על רשויות דיורין, שהרי בליכא דיורין אין אוסרין כדאמר כ"ה א', אף דהוא של בעלים אחרים, ודיורין אוסרין זע"ז אף בשבתו בבקעה, והכא בבהכ"נ אין כאן רשויות חלוקות בדירה כדתנן ה' ששבתו בטרקלין כו' [ע"ב א'].
ובשע"ת בסי' שס"ה סק"ה כתב בשם אה"ע דממקום למקום בבהכ"נ צריך עירוב, ומה"ט מניחין העירוב בבהכ"נ, [ונראה דר"ל דפעמים נפרץ חדר ביהכ"נ, ויש שם כלים ששבתו בבית כמו סודרא שהביאו דרך מלבוש] ולמש"כ ז"א.
ואחד נותן על ידי כלם בעירוב בית הכנסת כדין ה' השרוין בבית אחד.
כח) כתב בשע"ת בסי' שס"ו בשם הח"צ דאם מניחים ב' עירובין בב' בתי כנסיות הוי נתן עירובו בב' בתים וזה גרע מב' כלים, ונראה דאין דין ב' כלים וב' בתים אלא אם ה' דיורין בכלי אחד וה' הנשארין בכלי אחר, או בבית אחר, אבל אם כל הדיורין יש להם חלק בשתיהן, ודאי אחד מהן מועיל, ואינו מתבטל בשביל האחר.
כט) שו"ע שפ"ב ס"ז אם שכרו מהא"י לזמן כו' צריך לחזור ולשכור כו' במ"ב לעיל בבה"ל ד"ה צריך כתב להק' דהלא עירב ואח"כ שכר מהני, ונראה דעירב ואח"כ שכר זמן חלות שם עירוב הוא לאחר השכירות, וא"כ בכלה הזמן באמת נתבטל עתה ולאחר השכירות צריך להתחיל מחדש, והוא לא עירב אלא פעם אחת, ומש"כ דאכתי אפשר לסמוך עליו מדין בעה"ב שהיה שותף עם שכיניו, נראה דבזה אם נתוספו אח"כ דיורין אוסרין על בני העיר דלא שייך הכא לב ב"ד מתנה על הנתוספין, ואפי' בלא נתוספו דיורין, דוקא כשהן משותפין בככר אחד, אבל אם כל אחד נתן ככרו, אף שאין מקפידין זע"ז מ"מ לא מקרי בשביל זה משותפין בפת, דאל"כ לא מש"ל דין סומכין על עירוב במקום שיתוף, למש"כ הריטב"א דאם מתנה שיהא גם לשיתוף מהני לכו"ע, וא"כ אף כשלא התנה ליהוי שיתוף כיון שהן משותפין בפת העירוב למ"ד המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב, ואף למ"ד עירובו עירוב, {א"ה, כמדומה דצ"ל עירובו עירוב, ואף למ"ד אין עירובו ערוב} מ"מ סתמא דמלתא אין מקפידין זע"ז, וע"כ דלא די במה שאין מקפידין למקרי שותפין, והא דאמר ע"ג ב' בני חבורה שהיו מסובין כו' הפת שעל השלחן כו' ופי' הראשונים בפת של בעה"ב וכמבואר בשו"ע סי' שס"ו סעי' י"א ובאחרונים שם, צ"ל דמסובין שאני, וכן באחין שהיו אוכלין על שלחן אביהן ע"ב ב', לא אמרינן דפת של אביהן חשיב כעירוב כיון שהוא מוכן למאכלם, ואין מקפיד עליהם, וע"כ צ"ל דמסובין שאני.
ל) חמשה שנתנו תבשיליהן בתנור אחד ושכחו ולא עירבו אין סומכין על תבשילן משום שיתוף, כיון שלא סמכו עלי' מאתמול, ולא דמי לחבורה שהיו מסובין שסומכין על הפת שעל השלחן בשבת, ואע"ג דלא סמכו עלי' מאתמול, דהתם בכלם שותפים בפת, שקנו בשיתוף, או שאוכלין מבעה"ב אחד, וכמש"כ המ"מ פ"א מה"ע הי"ט. [א"ה, ע"ל סי' צ"א סק"ג].
לא) ע"ב א' תוד"ה ומודין, ומיהו אם יש לאדם סופר כו' כיון שכלם משתמשין כו' ועוד דאין משאיל כו' ומצי לסלוקינהו כו' נראה דדוקא בהני ג' טעמי שרינן אבל לא בחסר אחת מהן, דבמצי לסלוקינהו לחוד לא שרינן שהרי בנשים ועבדים פליגי ריב"ב וריב"ב לקמן ע"ג א' אע"ג דמצי לסלוקינהו מבית לבית וע"כ לא שרינן אלא משום שאשה לגבי בעלה ועבד לגבי רבו הרי הוא כאחד וכן בתלמיד לגבי רבו, אבל אחריני לא, וגם באותן דשרינן לא שרינן אלא באין עמהן דיורין או עירוב בא אצלן, והכא בסופר ומלמד דעת התו' דאף ביש עמהן דיורין ומוליכין עירובן למקום אחר, עירוב אחד לכלן, וגם התם שייך סברא שלא השאילן ע"מ לאסור עליו, דעיקר סברא זו אינו משום דחשיב כהתנה ע"מ שלא יאסרו עליו, שהמשכיר בית והתנה שלא יאסור עליו אין בתנאו כלום, כיון שהוא דר בבית מיוחד אוסר, אלא הכא כיון שהוא נטפל לבעה"ב והוא כאורח אצלו, מהני סברא שלא השאיל לו לאסור עליו ר"ל כיון דאם מאלם השכירות אוסר עליו בשביל זה מרופה השכירות והוא נטפל לבעה"ב וטעם זה שייך גם באשה ועבד, וע"כ דצריך גם טעם שמשתמשין ביחד בכל התשמישין בבית בעה"ב וזה מחשיב להו כאורח, וההיא דנשים ועבדים ביחד להם בית ואינו פתוח לבית הבעל, וכן מבואר ברשב"א וריטב"א, והיכי דלא מצי לסלוקינהו לא מהני מה שמשמשין בבית בעה"ב שאינו נטפל לבעה"ב.
לב) ודעת הרשב"א והריטב"א דלא מהני טעמא דאופין ומבשלין בבית בעה"ב מידי, והלכך אע"ג דמצי לסלוקינהו אסרי, וזה מוכח בדבריהם שהרי אשה ועבד מצי לסלוקינהו, וכן בשכירו ולקיטו במצי לסלוקינהו מיירי דאל"כ אין שוכרין מהן כמש"כ תו' ס"ו א' ד"ה מערב, ואפ"ה דחיק הרשב"א לאוקמי' ביש לו תפישת יד, או בלא יחד לי' רק מקום לאנוחי בי' מידי, משמע דבלא"ה אוסר, אף במצי לסלוקינהו, ובמ"ב סי' ש"ע בבה"ל ד"ה אינם אוסרים כתב לדינא דבמצי לסלוקינהו לחוד סגי לכו"ע ואין אוסר עליו וזה תמוה מאד דזה לכו"ע אוסר, ומש"כ דהרשב"א והריטב"א לא הזכירו טעם דאופה ומבשל, זה בכלל דבריהם שכתבו דחדרם פתוח לחדר בעה"ב ובזה הם כבני ביתו, ואופים ומבשלים לאו דוקא, אלא בנטפלין לבית בעה"ב כדרך בני ביתו הדבר תלוי, ומש"כ במ"ב שם ראי' לדבריו מהא דאורח אינו אוסר בפחות מל' יום וכש"כ במצי לסלוקי, אין זה ק"ו דכיון דהוא קבוע ודר שם מקרי שכן קבוע אף דמצי לסלוקי, ואורח גופי' דאוסר לאחר ל' אף במצי לסלוקי איירי, ובאמת בדברי הגר"א משמע כמש"כ המ"ב אבל אחרי שהדברים אינם מובנים לנו א"א לנו ללמוד ממנו, [ובנדרים פ"ח ב' דמוקי מתנ' בשיש לה חצר במבוי, איירי במקבלת פרס וכמ"ד נשים אוסרות, א"נ כשמוליכין העירוב למקום אחר א"נ בשאין בעלה בחצרה וכיון דאוסרת על בני החצר אוסרת נמי על בני מבוי, ולא מהני אף אם העירוב בחצר הבעל, ובר"ן שם כתב דהחצר הוא שכתב לה דו"ד אין לי בנכסיך, וצ"ע אף אם דרה בבית של הבעל נמי אוסרת וכדאמר בפשיטות ע"ג א' וכמש"כ הרשב"א והריטב"א שם ואי סמוכה על שלחן הבעל או שעירוב בא אצל הבעל משמע דאף בדרה בבית שלה אינה אוסרת, וצ"ע ועי' תו' ע"ט ב' ד"ה על ידי].
לג) ומש"כ המ"מ בשם הרשב"א הובא בהגהת שו"ע סי' שפ"ב ס"א דישראל שהשכיר לא"י אינו אוסר עליו דלא השכיר לו ביתו כדי שיאסור עליו, נראה דמיירי אף בלא מצי לסלוקי' ואף באין בית השוכר פתוח לבית משכיר, ומשום דחשיב כאילו שייר לנפשי' רשות עכו"מ לשימוש מידי וכשיעור שכירות שצריך, אלא שקשה ע"ז מהא דאמר בירו' והובא בשו"ע סי' שפ"ד דאכסנאי שנכנס ברשות אוסר לאחר ל', וכמו שהקשו אחרונים ז"ל ובדוחק י"ל דמיירי במתאכסן בבית של עצמו, או של הפקר, או של נכרי, [אבל אין לומר דקוסטר ואכסנאי ישראל קאמר דהלשון לא מתפרש כן וכמש"כ תו' ס"ט ב' ד"ה ושלהם] ולדינא א"א להקל כדברי המ"מ בשם הרשב"א, מכח ההיא דירו', ואף במצי לסלוקי', אם לא בהשכירו חדר בביתו ומשתמש עמו ויכול לסלוקי' וכאופן דמקילינן בישראל שהכניס מלמד וסופר בביתו, [ואולי כונת הגר"א לאוקמא ההיא דהגהת רמ"א סי' שפ"ב ס"א ג"כ באופן זה].
לד) דין אורח כפי הסכמת אחרונים ז"ל, אורח ישראל אף שהוא רגיל, ויש לו חדר בפ"ע ואינו משותף בתשמיש עם בעה"ב כלום, ויש לו פתח לחצר בפ"ע, ובע"ב אין לו תפישת יד בחדרו, וגם בעה"ב אינו יכול לסלקו, אפ"ה אינו אוסר, עד ל' יום, ומותר להוציא מחצר לביתו, ולא עוד אלא אף ביושב בכל החצר נעשה שכן לבני מבוי, ומשמע דמותר להוציא מביתו למבוי, ואורח א"י ג"כ כדין זה, אלא דברגיל אין לו דין אורח אף קדם ל' יום, ואורחים אוסרים זע"ז כשאין בעה"ב עמהן, ונראה דכשלא עירבו בחצר, אוסרין זע"ז בבית מחדר לחדר, וכן כשלא שיתפו אוסרין זע"ז בחצר, אם אין בחצר תושב אחד, ודוקא ישראל תושב עושה אותן אורחין אבל לא תושב א"י, ואף אם הן אורחין אצלו והוא בעל החצר, אפ"ה אוסרין זע"ז.
לה) שו"ע סי' שפ"ד ס"ב אנשי חיל כו' בבהגר"א הביא ירו' מהו לשכור רשות מהפונדק כו' ופי' הגר"א שזהו מה שנשאל בגמ' דילן ס"ה ב' בהוי משכיר ולא הוי שוכר אי אגרינן מיני', אתא ר' אפס כו' ושרא לון כו' וכי מאחר שהא"י בא ומוציאן לא עשינו כלום, ר"ל שהשוכר לא יקיים שכירות המשכיר ואע"ג דמיירי במצי מסלק לי' משכיר לשוכר כמבואר בגמ' דילן מ"מ השוכר יוציאם בע"כ, ומעתה אין הבתים שלנו כו' להוציא אינו יכול כו' נראה דהיו דרים האנסים עמהם בחדר אחד, ואפ"ה ראוי לאסור, אלא משום שהוא בע"כ ואינו יכול להוציאו לבעלים אינו אוסר, ונראה דאפי' אם הוא בחדר בפ"ע שלא ברשות אינו אוסר כיון שאינו יכול להוציאו לבעלים הרי הוא כאורח, אבל באנס שיכול להוציאו אוסר, ואפשר דאפי' אם הוא בחדר אחד עם ישראל אוסר, ונראה מדברי הגר"א דהכי קיי"ל דהיכי דהאנס יכול להוציאו אוסר עליו, ואע"ג דקיי"ל כר' אפס דשרא לון למיגר מהמשכיר, ובירו' משמע דמאן דאסר ביכול להוציאו אוסר למיגר מהמשכיר, צ"ל דאנן מחלקינן ביניהו וגם ר' אפס מודה דביכול להוציאו אוסר, [והא דאמר פ"ח א' יש דין גזל בשבת כו' בישראל איירי דציית דינא, והא דאכסנאי אוסר לאחר ל' ולא אמרינן דבעלים יחזור בו בשבת והוי דין גזל דאפשר דמסתמא כבר נתרצה שלא יוציאו בשבת, ועוד דהתם בני תחתונה אינם באים בשבת למלאת אבל הכא אכסנאי דר בשבת]. והא דאכסנאי אינו אוסר התם בעושה שלא ברשות אבל אינו יכול להוציא את הבעלים, וכ' עוד הגר"א דאפי' ברשות צריך תפישת יד, ולא אמרינן דלא השאיל לו כדי שיאסור עליו דלא אמרינן כן אלא ביכול לסלוקי', ונראה דכונת רבנו דמה שאינו יכול לסלוקי' מחמת אלמותו של הנכנס מקרי אינו יכול לסלוקי', דהא לא משמע דאיירי בהשאיל לו לזמן שאינו יכול לסלקו קדם הזמן וצ"ע, ולמש"כ לעיל אין היתר ביכול לסלוקי' בטענה שלא השאיל לו שיאסור עליו, אלא בהשאיל לו חדר בבית שהוא דר בו והחדר פתוח לביתו ונטפל לו, ואם כן הוא גם דעת הגר"א צ"ל דמפרש דברי המ"מ והוא הגהת הרמ"א סי' שפ"ב ס"א ישראל שהשכיר או שהשאיל ביתו ר"ל ביתו שהוא דר בו השאיל לו חדר, וה"נ הכא כונת הגר"א באופן זה.
לו) במ"ב סק"ו ואם משנה הפקיד מחוק כו' ר"ל ואינו אוסר לעולם, תימא שלא הביא דעת הגר"א דכל שהאנס יכול להוציאו לבעלים אוסר עליו ובזה מיירי המחבר, ובאמת משמע מדברי הרשב"א דאפי' בעשה כחוק יש לזה דין שלא ברשות, ולדעת הגר"א גם המחבר לא פליג בסברא זו, אלא שאוסר מכח דברי הירו' משום שיכול להוציאו.
לו)ל) שם בבה"ל ד"ה כלים, כתב לצדד להקל בכל כלים, ונראה דאין להקל בזה, דהכא לא נעשה בעה"ב כשכירו ולקיטו, אלא כישראל וא"י שדרים בחדר אחד המבואר סי' שפ"ב סט"ו, וזהו כונת הא"ר שהביא, ואף אם היה כשכירו, אכתי צריך לשכור ממנו לדעת הרשב"א בשו"ע שם סעי' י"ב, משא"כ בתפישת יד גמור.
לז) ס"ו א' תוד"ה מערב, ועוד י"ל דאם יחד העכו"מ לישראל כו' חדר אחד כו' ודוקא כשיחד לו חדר, אבל מקום בחדר לא מהני כיון דהמשכיר דר שם ועדיף מיש לו למשכיר תפישת יד בבית המושכר דהוי השוכר כאורח וכמבואר בשו"ע סי' שפ"ד ס"ב ויש לעי' בהא דירו' שהבאנו סק"ה באנס שנכנס לבית ישראל דאמר אין בתינו שלנו והלא כיון דהמשכיר דר הרי יש לו תפישת יד, וזה מהני גם בנכנס בע"כ כמבואר בשו"ע שם, וצ"ל דבירו' מיירי בלקח אנס חדר מיוחד, ולפ"ז צ"ל דהא דאמר להוציא אינו יכול, היינו שמניח חדר לבעה"ב, וצ"ע.
לח) שו"ע סי' שפ"ד ס"ב אנשי חיל כו' נראה דאם שכרו כל העיר, גם בזה מותר ואע"ג דהשתא לית להפקיד ששכרו ממנו רשות באותה חצר, הוי כשכיר שעבר משכירותו דלא נתבטל השכירות, וכמש"נ סי' י"ח, מיהו כשהם בחצר ישראל כבר כתבנו שם דצריך טעם למה יועיל שכירות רשות בבית שהיה של ישראל ואח"כ נמכר לעכו"מ, אבל למאי דמקילינן בזה, גם באנשי חיל יש להקל ובשעה"צ אות ו' התנה שיהא לשר שקנו ממנו רשות להוציא את אלו מן הבית, ול"י למה צריך תנאי זה, ולמעשה נראה להקל בזה, דהא הרשב"א מיקיל לגמרי בד"ז, וכש"כ ביש להן לבעה"ב תפישת יד, ונראה דתפישת יד מהני אף באין בעה"ב דר בבית זה, אלא בחצר, ואם תיקנו כל העיר אף בדר בחצר אחרת, וכדין אורח כמש"כ לעיל, ואם הבית שכור ולא נתבטל השכירות בשביל זה, מקרי השוכר בעה"ב, ומהני תפישת יד של השוכר, [ואם משיירין חדר אחד לבעה"ב ואין להם רשות להוציאו אפשר דגם המחבר מודה להקל וכמש"כ ס"ק ל"ז וצע"ב]. [ואנשי חיל שאינן אוכלין בבית אלא ישנים יש לעי' אי אסרי דאע"ג דקי"ל מ"פ גורם י"ל דאי מייתי להו ריפתא בביתם טפי ניחא להו].
לט) כבר כתבנו דישראל שהשכיר לא"י חדר מיוחד ואין לו תפישת יד אוסר עליו, אם לא ביכול לסלוקי' ובית בעה"ב פתוח לחדר המושכר, [ואע"ג דביכול לסלוקי' לחוד סגי לענין דיכול למיגר מהעכו"מ התם במשכיר עכו"מ אבל במשכיר ישראל לא וכמש"כ סי' י"ח] ונראה דאף אם השוכר הוא עבדו ומשרתו ומקבל פרס ממנו מ"מ אם אין בית בעה"ב פתוח לחדר המושכר אוסר, ואע"ג דבעירוב בא אצלן ושאין עמהן דיורין נחשבין כאחד, מ"מ כיון דכשמוליכין עירובן למקום אחר צריך עירוב לכאו"א כה"ג עכו"מ אוסר אף כשעירוב בא אצלן, מיהו כשאין עמהן דיורין אינו אוסר משום דהוי יחיד במקום עכו"מ.
מ) ולפ"ז ישראל שהשכיר לעכו"מ חדר מיוחד ויש לו תפישת יד לישראל לא מהני לדעת הר"י שהביא הרמ"א בהגה' סי' ש"ע ס"ב דלא מהני תפישת יד ביש עמהן דיורין ומוליכין עירובן למקום אחר, אמנם בשו"ע סי' שפ"ד ס"ב מבואר דמהני תפישת יד ישראל המשכיר שלא יאסור העכו"מ, וכמדומה דזה דלא כהר"י אלא תפ"י משוי לי' לשוכר כאורח, ואפי' מוליכין עירובן למקום אחר עירוב אחד לכלן, וכן הרשב"א בחי' ס"ד א' כתב דתפישת יד עכו"מ מהני שלא יאסור שכירו ולקיטו אף ביש לו חדר מיוחד, ומבואר דאף במוליכין עירובן למקום אחר מהני תפישת יד דהא התם במשכיר עכו"מ ואין עירוב בא אצלו וזה דלא כהר"י, ותימא על הרמ"א בסי' ש"ע שסתם כהר"י, ונראה להלכה דיש להקל כהרשב"א דמהני תפ"י אף במוליכין עירובן למקום אחר.
מא) קיי"ל דאין אוסר אלא מקום פיתא ולפ"ז אם יש כמה חדרים בבית וחדר אחד מיוחד לשלחנו בשבת, אין חשיב דירתו אלא חדר שהוא אוכל, ושאר החדרים הן כבית התבן, ולפ"ז מותר להוציא כלים ששבתו בשאר החדרים מחדרם לחצר בלא עירוב, וכן להכניס לתוכן כלים ששבתו בחצר, ומיהו מניחין ע"ח שמה דבעינן בית הראוי לדירה, ואם הניחו שם עירובן אפשר דחשיב בית, וכדאמר ע"ג א' בההוא אנן סהדי דאי מיתדר לי' התם כו' והרשב"א בחי' ע"ב ב' כתב האי טעמא על ע"ח למ"ד מקום לינה גורם, [וק"ק בעה"ב שהיה שותף לשכיניו מאי איכא למימר].
מב) ולפ"ז לא מהני עירובי חצירות בחצרות דידן היכי דאיכא תאים בראים שאינו אוכל בהם דנמצא דביתו דהיינו חדרו שאוכל פתוח לחצר דהיינו חדר של תשמיש, וחצרו פתוח לחצר השותפין, והרי הוא דומה לחצרות הפתוחות למבוי ואינן פתוחות זל"ז שאי אפשר להם לערב כל החצרות יחד, עד שישתתפו, ולפ"ז צריכין אנו לעשות שיתוף אף בחצר אחת כשמערבין אותה לבדה בכרכים, שמצוי הדבר שאין אוכלין בבתי בראי, וכש"כ כשיש בית שב' שכינים עוברין עליה לחצר, שיש לו דין בית שער, וכן כשאין בחדר האחרון ד' על ד', שאין לו דין בית אלא חצר, ויצא לנו קולא שא"צ פת וכשר אפי' בפרוסה, ולפ"ז צ"ל דהא דהוזכר ע"ח בחצר, מפני שהיו אוכלין בבתי בראי, [ולפ"ז בי' בתים זלפמ"ז צריך שיתוף ולא עירוב ול"מ כן, ואפשר דכל שמשמש שימוש חצר מקרי חצר, ולא מקרי מבוי אלא בחלוק בתשמישו מחצר, אבל בחד תשמיש הוי כב' חצרות ומערבין יחד, וצ"ע, ולמעשה נראה להתנות אם צריך עירוב יהא עירוב ואם צריך שתוף יהא שתוף] ואע"ג דבתי בראי חשיבי חצרות מ"מ לא חשיב החצר כדין מבוי לענין היתר בלחי וקורה דלא חשיב חצרות פתוחות לתוכו דבעינן חצרות ולא בתים והני בתים נינהו.