חזון איש/אורח חיים/פד
סימן פד (כ)[עריכה]
א) עירובין ס"ה ב' שוכר כמערב דמי מה מערב מבעוד יום כו' רא"א לא נשכור, לכאורה נראה דלטעם זה אין חילוק בין בא עכו"מ מאתמול לבא עכו"מ בשבת, כיון דשוכר כמערב דמי ולא תקנו חכמים תועלת השכירות אלא לפני השבת, אבל במת עכו"מ בשבת, מהני ביטול דלא אמר אלא דתקנת שכירות אין כאן אבל ביטול מהני אע"ג דלא מצו לערובי מאתמול, ולפ"ז שמואל ור"א פליגי, דשמואל דתלי טעמא באין מערבין אין מבטלין, ס"ל דשוכרין אפי' בשבת דשוכר כמבטל רשות דמי, והלכך כשבא עכו"מ מאתמול שוכרין אפי' בשבת, וכן כשבטלו רשות לאחד מהן מבעוד יום ובא עכו"מ בשבת שוכרין ממנו אפי' בשבת, וביטול לא מהני ואפי' מת עכו"מ בשבת משום דאין מערבין אין מבטלין, ולר"א הוי אפכא.
ב) ס"ז א' תוד"ה אני, אלא היינו ר"א דאמר לא נשכור, צ"ע דהא בגמ' אמר לעיל שנסתפקו אי שוכר כמערב דמי ור"א דאמר לא נשכור היינו משום דשוכר כמערב, ומה ענין זה לביטול, וכן אמר שם תהו בה נהרדעי כו' מאי לאו מה מערב מבעוד יום כו', ונראה דהכא אליבא דשמואל פליגי וכן משמע קצת לעיל ס"ו א' דרב ששת כשמואל ס"ל דאמר לעיל גברא רבא כר"ז לא ידע כו' קא קשיא לי' דשמואל רבי' כו' ואפי' את"ל דהיכי דרוצה להשכיר לא שייך טעמא דתשתכח תורת עירוב יש לומר דמ"מ לא מהני ביטול לחוד כיון דקדם הביטול אין חצר זו ראוי' לעירוב וחשיב דביטול עושה אותה ראוי' לעירוב ואח"כ עושה ביטול את תקנת הביטול וחשיב תרתי ולא דמי למת עכו"מ בשבת, ודוחק, ולכן נראה עיקר כמסקנת דבריהם דאף ברוצה להשכיר שייך טעמא דתשתכח תורת עירוב.
ג) ס"ו א', אוסרין ואין מערבין א"מ לאתוי' מאי לאו לאתויי עכו"מ ואי דאתי מאתמול לוגר מאתמול כו' בתו' פירשו דאי אתי מאתמול ולא שכרו מיני' שוכרין ומבטלין בשבת, וצ"ע דסוף סוף השתא חצר שאין ראוי' לעירוב היא כיון דיש לעכו"מ חלק בחצר מבעוד יום, וזהו עיקר סברת שמואל שביטול בשבת הוא כעירוב וחצר שראוי' לעירוב חזיא לביטול אבל אינה ראוי' לעירוב אין בה ביטול, מיהו מה שלא עירבו לפני השבת ואין מערבין בשבת, זה לא מקרי אינה ראוי' לעירוב, אלא היכי דמבעוד יום יש לעכו"מ חלק בה שדבר זה מעכב את העירוב מקרי בכל השבת חצר דלא חזיא לעירוב, אבל קשה לחלק בין איתי' לעכו"מ מבעוד יום לליתי', ועוד לפי דבריהם הא דקאמר ואי דאתא מאתמול כו' אינו ענין להא דבעי לאוכוחי דאין מבטלין ולישנא לא משמע הכי, [ומיהו יש לפרש דבעי לאוכוחי דאפי' בעירבו ונתבטל העירוב בביאת העכו"מ מקרי אין מערבין ואין מבטלין וכמש"כ תו' ואי הוי מצינן לפרש מלתא דשמואל באתא עכו"מ מאתמול יש לומר דדוקא בלא עירבו קאמר שמואל ולזה מסיק ואי דאתי מאתמול כו' וע"כ שמואל באתא בשבת ומזה ראי' לדבריהם דאין העירוב חוזר למקומו].
ד) ואפשר לפרש הא דאמר ואי דאתי מאתמול היינו דמימרא דשמואל אוסרין ואין מערבין משמע דחצר דעכו"מ דר בה אין מבטלין, וזהו מלתא דפשיטא דכי היכי שאין מועיל עירוב אין מועיל ביטול משום חלקו של עכו"מ, וע"כ שמואל איירי שהוסרה סיבת העיכוב בשבת, שאין מועיל בעירוב ואין מערבין בשבת, אבל ביטול שישנו בשבת, הוי אמינא דמבטלין בשבת אחר שהוסרה הסיבה המעכבת, וע"ז קאמר כיון דחצר זו אינה ראוי' לעירוב מבעוד יום אין מבטלין בשבת, וזהו דקאמר ואי דאתי מאתמול ר"ל אם חצר שעכו"מ בתוכה קאמר שמואל לוגר מאתמול ר"ל לוגר ולערב או יבטל, ואי בלא שכירות הלא עירוב וביטול שוין, ועוד נראה דביטול מבעוד יום מהני בין איתי' לעכו"מ בין ליתי' דמבעוד יום לא שייך אינה ראוי' לעירוב כיון דחזיא למיגר אילו איתי' ושפיר חשיב ביטול וכי אתא אגרינן מיני' בשבת, והלכך מסיק דשמואל באתא בשבת איירי ואגרינן מיני' בשבת ומבטלינן בשבת, ונקט אתא מאתמול ואתא בשבת משום דאיירי בזה לעיל, וכאילו אמר אי דביטל מאתמול אמאי לא אלא לאו דאוגר בשבת וביטל בשבת, ולפ"ז לשמואל אפי' באתא מאתמול אין שוכרין ומבטלין בשבת ואפי' במת עכו"מ בשבת לפר"י דפסק כשמואל מסוגיא דלקמן ע' ב', מיהו הפוסקים הסכימו כפר"ח דהלכה כר"י ושוכרין ומבטלין בשבת, והיכי דביטלו מבעוד יום שוכרין בשבת אף לשמואל, דלענין שכירות שמואל כר"י ס"ל דאמר יפה עשיתם ששכרתם ולא פליג בזה אלא ר"א ולא קיי"ל כר"א בזה.
ה) ס"ה ב' תוד"ה איקלעו, ר"ל דאם לא היה בא לא היה אוסר כו' וא"ת כי אתא עכו"מ בשבת לוגרו מני' וי"ל דבטל לי' עירוב וכי מוגרו בשבת צריך ביטול רשות ואין מטלטל אלא אותו היחיד שבטלו לו, וכמש"כ תו' בסמוך בד"ה דאתא, ומיהו אין להוכיח מכאן דבריהם דבסמוך דאין העירוב חוזר למקומו אחר ששכרו בשבת, וי"ל דר"ל ותלמידי דר"ח כר"א ס"ל דאמר לא נשכור, א"נ כי היכי דלא לאסרו לטלטל בין ביאת עכו"מ עד שישכרו וגם אפשר שלא ירצה השוכר להשכיר.
ו) שם תוד"ה דאתא, דמיד כשבא העכו"מ בטל לי' עירוב, מכאן נראה דאחד מבני חצר שלא עירב עמהן, ויצא בשבת לחצר אחרת הן אסורין דלא חשיב עירוב כיון דאחד מהן לא נתן עירובו, ותימא דהא מבואר בסוגיא ע"ג א' דה' שכנים שעירבו יחד, ואח"כ עירבו שאר שכנים באחד מבתי החצר של ה' הראשונים א"צ כל ה' השכנים להביא פתן לבית העירוב של האחרונים [וכמש"נ לעיל סי' י"ט] אלמא דחשיב עירוב לחצאין למשוי להו לאותן שעירבו כמשותפין וכדרין בעיר אחד, וא"כ כי נשאר אחד שלא עירב ויצא בשבת למה בטל עירובן, וי"ל דדוקא כשנתנו שאר שכנים את עירובן באחד בתי ה' הראשונים שעירבו חשיב עירובן עירוב כיון דע"י ב' העירובין משתריא כל החצר, אבל כשמקצתן עירבו ומקצתן לא עירבו בטל לי' עירובן כיון דאינו מתיר כלום, וכשיצא אותו שלא עירב בשבת, אין עירוב בשבת.
ז) ס"ו א' ומה מערב ה' ששרוין בחצר אחת אחד מערב ע"י כלן שוכר נמי כו' לכאורה קשה הא אמר לקמן ע"ג א' דדוקא בליכא עמהן דיורין דכיון דהותרו בחצירן חשיבי כחבורה אחת להולכת עירוב, אבל הכא לענין היתר האי חצר עסקינן וכה"ג אין אחד מוליך ע"י כלן, וצ"ל דהכא עדיף לענין שכירות, אבל אין לומר דהכא כעירוב בא אצלן דמי, דטעמא דעירוב בא אצלן משום דחשיבי כלהו כשותפין בכל הבתים וכשעירוב בא אצלן אשתכח דכלהו דרין בחד בית, אבל הכא צריך האחד לזכות לכלן והוי כהולכת עירובן למקום אחר שצריך לזכות לכלן את דירתן, וא"ת כי זכי נמי רשות לעצמו לשתרו שהרי עירב עמהן מבעוד יום ותהני עירוב גם לרשות עכו"מ המושכר לו, וי"ל דכיון דעכו"מ אכתי נשאר בדירתו וראוי לאסור אלא כיון ששכר הפקיעו חכמים דירת עכו"מ [וכמש"כ לעיל סי' י"ז] וס"ד שצריך שישכרו כלן, ומיהו קשה שאם הוא שליח לכלן למה לא יועיל ואף אם עשו שליח אחד מן השוק לשכור להן מהני, וי"ל דהכא בשוכר לעצמו עסקינן ואפ"ה הותרו כלן, דכיון דבשכירות בטלה לה דירת עכו"מ מועיל זכות הזה לכלן, וענין השכירות אינו שכירות ממש דאפילו בשבתו בבקעה של אחרים ושל הפקר העכו"מ אוסר, ומהני שכירות, אף שאין כאן בעלים ולא משכיר, אלא הכא תקינו רבנן, והיינו נמי דמותר לשכור בשבת ולא הוי כמקח וממכר, וכמש"כ תו'.