חזון איש/אורח חיים/סא
סימן סא[עריכה]
א) סי' ש"מ ס"ג בהגה' אסור לשבר עוגה שכתוב עליה כו', האחרונים הביאו בשם הדמ"ר לחלוק על הרמ"א ואינו תח"י ואין מובן טעמו אי משום דאין דעתו לקיים אלא לאכול את העוגה לא מצינו בכותב דצריך לקיים ולא אמרו אלא דצריך לכתוב על דבר המתקיים כמש"כ הר"מ פי"א הט"ו אבל אם כתב על דבר המתקיים אלא דעתו שלא לקיימו כגון כותב בשבת בסוף היום ודעתו לשרוף את הכתב במוצאי שבת חייב וא"כ הכותב על העוגה בשבת חייב ואת"ל דעוגה דרכה להעלות עליה ירוקה ואין זה דבר המתקיים אכתי איכא איסורא, וא"כ המשברה הוי מוחק דרבנן, ואין כאן מקום היתר רק אם פס"ר דלא ניחא לי' מותר בדרבנן וכבר הכריע המ"א לאיסור, ואמנם למש"כ לעיל [סי' נ"ב סקט"ו] לפרש בדברי הטור דבתרי דרבנן מותר פס"ר דלא איכפת לי', ה"נ איכא תרי דרבנן אינו מתקיים ומוחק שלא ע"מ לכתוב אבל אין הדבר מוכרע דעוגה הויא דבר שאין מתקיים ובמ"ב התיר דרך אכילה דודאי איכא תרי דרבנן שלא ע"מ לכתוב וכלאחר יד, מיהו עיקר ההיתר דתרי דרבנן אינו מוכרע וכמש"כ שם ואין לו מקור בגמ', ומש"כ בדמ"ר דבעושה לסגולה אסור, נראה דהסגולה היא המחיקה וא"כ ניחא לי' במחיקה.
ומש"כ הט"ז להתיר דרך אכילה כמו שמותר בורר וטוחן דרך אכילה, תמוה דאכילה התמידית היא דרך ברירה ודרך טחינה ולא חייל עלי' שם עובדא ועמל מלאכה והלכך אף במכין סמוך לסעודה לאו טוחן ולאו בורר הוא אלא נטפל לאכילתו אבל אין אכילה התמידית דרך מחיקה ומלאכת מחיקה שפיר מלאכה היא דרך אכילה וכש"כ במשבר אפי' סמוך לסעודה.
ומש"כ במ"ב דכשהאותיות מהעוגה עצמה מותר אינו מובן דהעושה כן בשבת ודאי מקרי כותב אלא אם אינו מתקיים אין כאן חיוב ולכן סיים המ"א וצ"ע וכן מש"כ דבכתב במי פירות מותר אינו מובן דמ"מ כתב הוא, וכן הניח מ"א בצ"ע וכן אין חילוק בין אותיות לציורים וכמו שסיים המ"א בצ"ע.
ואמנם אם אין חילוק בין אותיות לצורות, ואין חילוק בין כותב על העוגה לעושה הצורה מהעוגה עצמה ע"כ דפס"ר בתרי דרבנן מותר דהא אמרי' פסחים ל"ז א' דיוצאין בפסח בסריקין הרי שאין בזה משום מוחק, ויותר נראה דצורה על הלחם לא חייל עלי' שם צורה אלא זהו תמונת הפת.
ובאותיות הכתובות על חודי הדפים, שדנו אחרונים ז"ל אי מותר לפתחו בשבת, וכתבו להתיר דהוי כדלת העשוי לפתוח ולנעול, נראה דלא דמי לבנין דהתם עיקר שם בנין הוא קביעות והמניח אבן ואין מבטלו לאו כלום הוא ואם מבטלו חייב משום בונה כדאמר ק"ב ב' אבל כותב ע"מ למחקו הוי כותב, אלא נראה כונתם דלא מקרי כותב על דבר המתקיים. והלכך אם כתב על חודי הדפים פטור, וא"כ במוחק ג"כ אינו אלא שבות, וגם אין זה אלא מקלקל לגבי הכתב, ולא הוי כמוחק ע"מ לכתוב, דזה אינו אלא כשיש לו צורך לכתב השני והראשון אינו במעלות השני, אבל הכא אין השני עדיף כלום מראשון והוי מקלקל, א"כ איכא תרי דרבנן בפס"ר, ומ"מ ראוי להחמיר.
ב) במ"ב סי' ש"מ סי"ג, הביא בשם אחרונים ז"ל שדנו אם מותר לפתוח אגרת חתומה ויש בזה ב' אופנים, א' באגרת עצמה דבוקת השפתות, ב' מונחת במעטפה, ובאופן א' אין כאן לא משום בונה ולא משום סותר אלא יש כאן משום קורע והכא הקריעה אינה דרך השחתה שהרי מקפיד שלא להשחית את הגליון שהרי צריך לאגרת ויש כאן מלאכת קורע ואפשר שהוא דאורייתא כמו פותח בית הצואר לדעת הר"מ פ"י ה"י, אבל לדעת רש"י כפי שביאר במ"ב שם דכל שהקריעה בנין לא הוי בכלל הקורע הנמנה בל"ט אבות, י"ל דה"נ לאו קורע הוא ולמש"כ סינ"א סק"ד אפשר דמודה הר"מ לרש"י] ומיהו יש כאן שבות של תיקון מנא, ואולי יש כאן קורע גם לפרש"י כיון שאין כאן מכה בפטיש שאין כאן בנין כלי, ולמעשה אין נפקותא כיון דלדעת הר"מ יש כאן משום קורע, ואי אפשר להקל בספיקא דרבוותא בדאורייתא, [ומיהו אין הכרע בדעת הר"מ וכמש"כ לקמן].
ובקריעת המעטפה אם אינו חושש למעטפה שתשחת הו"ל כקורע עור שעל פי חבית ואין כאן משום קורע [ומיהו התם איירי דבחול מתיר ובשבת קורע הו"ל מקלקל, אבל הכא דגם בחול קורע אפשר דלא חשיב קלקול ובקריעה דאורייתא אפשר דלא סמכינן אהא דעושה דרך קלקול וכונתו להוציא מה שבתוכה וכמש"כ לעיל, ומיהו היכי דהקרעים אינם ראוים לכלום ודאי מקלקל הוא, והלכך בעור שע"פ החבית אף אם היה דרכו לקרוע בחול מותר, אבל היכי דנשארה המעטפה ראויה ליתן בתוכה אף שאין דעתי' עלה אפשר דחשיבא קריעה של תיקון] וגם אין כאן משום סותר כיון דהפתיחה תיקון וכמש"כ סי' נ"א סקי"א בקופסא, ואמנם יש לאסור דזימנין דניחא לי' לשמש במעטפה וכמש"כ שם ס"ק י"א ואם באמת דעתי' לקיימה אפשר שהוא דאורייתא.
שפופרות של נייר הממולאים בשר והוא מבושל או מעושן תוך השפופרת, מותר לקרוע השפופרת בשבת ולהסירה מעל הבשר כדין קורע עור מעל פי החבית וקריעה דאורייתא אין כאן כיון דלעולם אין דעת בני אדם על השפופרת ואין כאן שום תיקון בנייר השפופרת.