חזון איש/אורח חיים/נז
סימן נז[עריכה]
שבת ע"ד ב' האי מאן דפרים סילקא כו', כתבו תו' אבל שאר אוכלין לא, ודבריהם סתומין מה חומר יש בסלקא משאר אוכלין, ובהג"א איתא אבל שאר ירק לא, ואפשר כונתם דוקא ירק שעיקרו לבישול וסילקא וכל דדמו לו וכדאמר ברכות ל"ח ב', אבל לקמן קי"ד ב' סתמו התו' משמע דבכל ירק דק יש בו משום טוחן, וכ"כ הב"י סי' שכ"א בשם הגה"מ בשם הר"י בשם רשב"ם ובשם הרא"מ דהרא"מ אסר פירות דק דק, והרשב"ם כתב להתיר פת משום שאין טוחן אחר טוחן, ומבואר דכל פירות וירקות חייב עליהן, אע"ג דנאכלים חי כמו פת, ורש"י פי' קכ"ח א' שלא יקטום בכלי משום טוחן כדין פרים סילקא, משמע נמי דלאו דוקא סילקא, וכן הר"מ פכ"א כתב סתם החותך ירק דק דק, וכ"ה בטוש"ע סי' שכ"א, ודברי התו' שלפנינו שכתבו דשאר אוכלין שרי יש לפרש על פת, וקשה לעשות סניף מדברי הג"א בשם ר"י כיון דל"מ לו חבר, וכן מדברי הרא"ש שתמה על פרש"י והסכים לפר"ח, אין לעשות סניף כמו שתמה בק"נ, וכן בשבת קי"ט א' אמרו ר"ח פרים סילקא ואי אפשר לפרשו אלא כפרש"י וכמו שתמה במשכנות יעקב, והטור לא חש להביא דעת הרא"ש בזה, ואחרי שהרי"ף והר"מ פי' כפרש"י וכן התו' וש"פ שהביא בהגה"מ, וכ"כ ב"י דהסמ"ג והמרדכי והר"ן הביאו דברי רשב"ם והיינו כפרש"י, דגם באוכל איכא טוחן, וכן הרשב"א דן בפירור פת והביאו גם הר"ן.
אמנם הר"מ הטיל בו תנאי דדוקא בחותך לבשל, ואם אמנם אין כן דעת רשב"ם וכל הפוסקים שהביאוהו שהרי דן בלפרר פת לאכול ולא לבשל, מ"מ נתוסף דעת הר"מ בחותך ע"מ לאכול לדעת האומרים שאין טחינה באוכל, ואמנם נראה דמודה הר"מ דאיסורא איכא אפי' בחותך לאכול וכמו שנסתפק ב"י, וזה מוכרע מהא דתניא בתוספתא פ"ק דביצה אין מרסקין דבילה גרוגרות וחרובין לפני זקנים הרי בהדיא דריסוק חרובין לאדם אסור כמו לפני בהמה וכן הדין נותן דכיון דאסר לה הר"מ משום שנראה כטוחן אין חילוק בין אדם לבהמה, וכן מבואר בר"מ פכ"א הי"ג והתיר שחיקת הריפות בעץ הפרור משום שאינן מחוסרין רק שחיקה הרי דבמחוסרין דיכה אסור אפי' ע"מ לאכול, ולפ"ז אין הכרע דרשב"ם וסיעתו ס"ל דחותך ירק דק דק הוא אפי' לאכילה דאפשר דמודים דחיוב ליכא אלא בחותך לבשל כדעת הר"מ, אלא שדנו לענין איסור, ומיהו סתימת דבריהם לא משמע הכי דכיון דאתו לדון בפירור פת מכח פרים סילקא הוו להו לפרש דהתם לבשל דוקא, ואע"ג דאיסורא איכא אפי' לאכילה מ"מ בפת מותר, ומשמע דעת הני רבוותא דאפי' לאכילה חייב דפירורין דקין לעולם שם טוחן עליהם, וכ"ה בהדיא ברשב"א בתשובה שהביא ב"י דפרים סילקא לאכלו לאחר שעה בו ביום חייב עלי', נמצינו למידין דחותך ירק דק דק לאכלו לאחר שעה יש בו ספק חיוב דאורייתא מחמת פלוגתא דרבוותא, [מיהו הרשב"א התנה שיהא דרכו בכך לבישול] ולכו"ע איסורא דרבנן איכא, ובירו' פ' כ"ג אמרו כהן דשחק תומא כו' כד שחיק במדוכתא משום טוחן, אע"ג דתומא חי עדיף כדאמר ברכות ל"ח ב', וזו ראי' מכרעת דיש טוחן אף בירק הנאכל חי ומשמע דאוכלו חי דהא סיים הירו' כד יהיב משקין משום לש, ולבשל אינו נותן בו משקין, וע"כ דמודה הר"מ דאיסורא איכא ויפרש הירו' חיוב דרבנן, ולדעת תו' אפשר דמודים בכתישה, וכן הרא"ש מודה בכתישה, ואין לנו שום סניף בכתישה מדברי התו' והרא"ש כיון דמפורש בירו' לאיסור, ואין סברא לחלק בין כותש במדוכה לחותך דק דק אלא לענין סמוך לסעודה אבל לא בעיקר טחינה באוכלין.
ואמנם כשחותכו לאכלו מיד בזה דעת הרשב"א והר"ן [מיהו אין הכרע שהר"ן הסכים עם הרשב"א שהרי סיים בדברי הסמ"ג להתיר בפת משום שכבר נטחנו ולא הכריע וכ"ה בהדיא בריב"ש סי' קפ"ד בדברי השואל דהסמ"ג פליג על הרשב"א וכ"ה בלשון ריב"ש שם שהדבר בלתי מוכרע] דשרי לכתחלה, ויש לתמוה על זה מהא דתניא בתוספתא אין מרסקין דבילה גרוגרות וחרובין לפני זקנים ולשון לפני זקנים מתפרש שהן מסובין לאכול, ואף אם יש לדחוק ולפרש ליתן לפני זקנים, מ"מ כיון דלפני זקנים באמת שרי, לא הו"ל לתנא למתני בלשון שיש לטעות, ועוד דתנא מהדר אתקנתא ויהיב שריותא בקתא דסכינא ליתני דמרסק סמוך לאכילה, ולכן נראה דלא התיר הרשב"א רק חיתוך דק דק כיון דעיקר החיתוך הוא דרך אכילה אין חילוק בין חתיכות קטנות וגדולות והכל מקרי דרך אכילה אבל ריסוק היינו כתישה כמעשה הטחינה ממש ואין זו דרך אכילה אלא תיקון המאכל על צורה אחרת אין אכילתו מיד פועלת כאן כלום.
ולהאמור נראה דריסוק פירות יש בהן חיוב חטאת אפי' סמוך לסעודה והא דתנן קנ"ה א' אין מרסקין את השחת ואת החרובין לפני הבהמה ומבואר בגמ' שאין כאן רק משום שבות של אשוויי אוכלא, או שבות של אטרוחי באוכלא, אבל משום טוחן ליכא, י"ל דאיירי בחתיכות גדולות קצת שאין עליהם שם טוחן, או דמיירי שאינן נפרכין לרסיסים אלא נעשין רכין ואין זה טחינה, ומיהו התוספ' דתניא אין מרסקין דבילה כו' לפני זקנים ע"כ משום טוחן דהא קיי"ל אשוויי אוכלי שרי אפי' לבהמה כש"כ לאדם ואטרוחי ודאי מטרחינן לאדם, וע"כ דאיירי בריסוק גמור שכן הצורך לזקנים, ונהרס כל הגוף וחשיב טוחן גמור ואין היתר רק בקתא דסכינא.
ובעיקר דינו של הרשב"א נראה דהרשב"ם וסמ"ג והמרדכי והרא"מ שהביא הגה"מ אינם מחלקים בין סמוך לסעודה או לא דלא לישתמיט שלא יהו מפרשים הדבר, ובתה"ד סי' נ"ו מבואר בהדיא שהבשר לפניו לאכול ואינו יכול ללעוס ורוצה לחתוך דק דק ולא הביא כלל דברי הרשב"א והר"ן, ובסברא יש לחלק בין בורר לטוחן שמשנה צורה הראשונה טפי, וגם אינו דרך אכילה.
ודברי הר"מ פכ"א הי"ח הניחם המ"מ בצ"ע וכן הכ"מ האריך אבל לא נתישבו עדיין, ואפשר דתיבת בפירות ט"ס וצ"ל בחתיכות, ומרסקין שהזכיר בשחת וחרובין היינו מחתכין וכמו שפי' רבנו במשנה וכן פרש"י, והיינו בחתיכות גדולות, ומפרש רבנו דלא אסרינן טורח אלא בשיש בו מעין מלאכה, ומאן דאמר אשווי אוכל שרי היינו דשרינן בשביל צערא דבעלי חיים ומאן דאמר אטרוחי באוכל שרי סבר דאשוויי אוכל חשיב טוחן טפי ואין להתירו.
והנה הב"י במסקנתו דן לענין אינשלד"א וצירף צדדי ההיתר. א. דעת תו' דדוקא סילקא [והוא כהעתקת הג"א ולמש"כ לעיל יש בזה פלוגתא בכונת ר"י]. ב. דעת ר"ח והרא"ש דלא הוזכר כלל דין חתיכת ירק. ג. דעת הר"מ דדוקא לבשל איכא חיוב ואולי לאכול מותר. ד. דעת רשב"א דלאכול מיד מותר. ה. שאין חותכין דק דק, ואחרי כל הנ"ל החמיר שיכוונו לעשות חתיכות גדולות קצת [משמע יותר מדרך שנהגו כדי לצאת מספק ואע"ג דצדד לומר שאין מי שחולק על הרשב"א מ"מ לא סמך ע"ז, והיה מסתפק דהראשונים דסתמו לא ס"ל כן, והנה ג' ההיתרים הראשונים נסתרים מהא דתני' בתוספ' שאין מרסקין דבילה גרוגרות וחרובין לפני הזקנים הרי דסילקא לאו דוקא, והרי דלא כהרא"ש דגם פירור אוכלין אסור והרי דאפי' לאכול אסור, ואין לנו לישב אלא דלפני זקנים שאינם יכולים לאכול קדם ריסוק שאני וכמו שכתב בתה"ד וכמש"כ המ"א, ואע"ג דבתה"ד כתב דיחיד שאינו יכול ללעוס הולכין אחר הרוב, אפשר דזה ששוה בכל זקנים שאני, והעיקר דלא כתב כן אלא בבשר שאין במינו טחינה, ועוד י"ל דתוספ' בדיכה ולא בחיתוך וכמו שהוכיח המ"א וזה שם טחינה עלי' טפי וכמש"כ לעיל.
ולמש"כ לעיל דתוספ' איירי אפי' בנותן לפניהם לאכול נסתר גם היתר הד' של סמוך לסעודה וצריכים אנו ג"כ לחלק בין זקנים לשאר בני אדם, או בין חיתוך לכתישה.
והנה המ"א ס"ק י"ד האריך להוכיח דתוס' איירי בכתישה ולא בחיתוך, וסיים ומ"מ נ"ל שהדין אמת דאסור לחתוך גרוגרות כיון שהוא ג"ק, וכמ"ש ס"ט, ומשמע דלפני מי שיכול ללועסו כך שרי, ובמ"ב בבה"ל השיג עליו דאפי' למי שיכול ללועסו כך אסור, ובאמת הדבר מתמיה דבכל הפוסקים שדנו בפרים סילקא לא הזכירו תנאי שיהא בשביל זה שאינו יכול לאכלו בלא זה, ואמנם יותר יש לתמוה שתלה איסורו לפני זקנים בלשון נראה לי ותלה עצמו אהא דס"ט, ובמה נסתפק הלא כאן בסי"ב כבר דחה המחבר כל שלשה ההיתירים שהזכיר בב"י וכתב דהחותך ירק דק דק חייב משום טוחן דלא כהרא"ש ודלא כתו' דדוקא סילקא, ודלא כהר"מ דדוקא לבשל, והרמ"א לא הגיה בזה כלום, ולמה יהא מותר דבילה וגרוגרות וחרובין לפני זקנים.
אבל יתכן שהמג"א פשוט בפיו דלפני זקנים הוא זקנים המסובין לאכול, ודברי הרמ"א שסיים דלאכול לאלתר מותר קאי אלחם וירק אבל לא קאי אגרוגרות וחרובין לפני זקנים, שהרי בהדיא אמרו לפני זקנים, וא"כ צריך טעם למה אסור לפני זקנים, ועל זה כתב המ"א דבאמת לא הוזכר בתוספ' חיתוך רק כתישה ובזה ניחא דאין כאן היתר דסמוך לאכילה, ויש מקום לומר דחיתוך לפני זקנים מותר כיון דהוא סמוך לאכילה, וכתב דמ"מ דעתו לאסור שאין אנו סומכין להתיר כדעת הרשב"א אלא בצירוף דעת הפוסקים שאין טחינה בשאר אוכלין או כדעת הרא"ש שאין טחינה באוכלין, ובסמוך לאכילה ממש אלימא טפי סברתם דלא מקרי טוחן אבל כל זה באפשר לאכלו אבל באינם יכולים לאכלו בלי פירור שם טוחן עליהם אפי' לאכול לאלתר וכמ"ש התה"ד והיינו דכתב המ"א ומ"מ נ"ל דהדין אמת כו', ר"ל דגם חיתוך אסור אפי' לאכול לאלתר ומשום דהוא ג"ק ורמז על דברי תה"ד דבס"ט, ועל זה סיים ומשמע דלפני מי שיכול ללועסו מותר, ו"לפני מי" היינו שהוא לפניו ומיסב לאכול.
נמצינו למידין דשחיקת בננות לפני התינוקות בשבת, שאינם יכולים ללעוס אפי' להאכילם לאלתר, אין כאן היתר של הרשב"א, וג' היתירים הראשונים שהזכיר ב"י כבר הכריע בשו"ע כפרש"י דפרים סילקא, ובכל ירק חייב וגם לא הזכיר ע"מ לבשל, וא"כ יש בזה חיוב חטאת, ואין לנו להתיר רק ע"י שינוי בקתא דסכינא או קתא דכף ומזלג, ולבריאות התינוק אין השינוי מזיק שאין כאן שינוי בתוצאות השחיקה, אלא שיש כאן שינוי בעבודתו של השוחק שצריך טרחא טפי.
לענין חיוב טוחן אין נפקותא בין דבר יבש שמתפרד לרסיסים נפרדים, ובין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב, שהרי דבילה וגרוגרות שנכתשין מתדבקים לגוש ומ"מ יש בהן משום טוחן, וכן הר"מ פכ"א הי"ג כתב דמותר לגמור שחיקת הריפות בקדירה שמורידה מעל האש כיון שאין מחוסרין דיכה, ומבואר דמצד שמתדבקין לגוש אחד לא נגרע איסור טחינה, וכן בהא דתנן שבת קל"ג א' לועס בשיניו פרש"י ותו' דמרויחין שהמלאכה ע"י שינוי אבל במה שנעשה גוש אחד כדרך הלעיסה לא הרווחנו כלום, וכן הדין נותן דחיבור הנעשה ע"י הלחות לא חשיב חיבור וכמבואר בר"מ פ"ו מטו"א הי"ד שאין חיבורי אדם חיבור, והנה קדם ששחק את הבננא טמא שנגע בה טימא את כולה ואם נגע בשחוקה אין טמא אלא מקום מגעו, ובננא שחתכה דק דק חייב משום טוחן, ושחוקה שהפרידה בסכין לפרורין דקין אין טחינה אחר טחינה.
ענין אין טחינה אחר טחינה שהזכירו פוסקים אינו ענין לאין בישול אחר בישול שנחלקו הפוסקים, דלכו"ע ארתח כופרא והדר ואיקושי וחזר וארתחה חייב וכן במתכת, דכל דהדר ואקושי הדרא לקמייתא אלא בבשר לא הדרא לקמייתא דבשר צונן מבושל נמי מבושל הוא, ובמים נחלקו הפוסקים אי מים מבושלים צונן יש בהן כח הבישול, אבל הא דאין טחינה בפת היינו שאין טוחן אלא בהפרדה של חיבור טבעי אבל הפרדה של חיבורי בני אדם אינו בכלל טוחן, אפי' בחיבר דבר שלא נטחן מעולם, אלא בא לעולם מפורד, ויש עוד שאלה בבישול אחר שנתבשל כמב"ד ופלוגתא זו היא אם מב"ד יש בו חשיבות בישול גמור שאחרי כן לא יפול עלי' כבר שם בישול וכיו"ב בטחינה מצינו מחוסר שחיקה.
סימן שכ"א ס"ט בהגה' דהואיל ואינן יכולין כו' קמשוי לי' אוכל, מל' הרמ"א משמע משום שאינן ראוין לאכילה מקרי אשוויי אוכל, והיה אפשר לומר דאע"ג דלא קיי"ל כר"ה קנ"ה א' דאסר אשוויי אוכל, התם האוכל עצמו ראוי בדוחק אבל הכא אינו ראוי טפי, אבל בתה"ד מבואר דמילי מילי קאמר ומש"כ דנוגע לאיסור אשוויי אוכלא היינו לר"ה, וא"כ למאי דקיי"ל בסי' שכ"ד כר"י אין כאן איסור אשוויי אוכלא, ומיהו זה קשיא רק אהא דכתב רמ"א לאסור משום אשוויי אוכלא, דלפ"ז גם באוכלן לאלתר יש לאסור אבל אם מכין שיאכלו אחר שעה יש לאסור משום טוחן כיון דאינן ראוין לאכילה בלא טחינה ומשום טעם שאינן ג"ק לא סמך תה"ד להתיר, ובמ"ב ס"ק ל"ג כתב דהרמ"א מיירי במניח לאחר זמן ובס"ק ל"ד כתב על דברי רמ"א דיש מקילים בזה והם דברים הסותרים זא"ז דבמניח לאחר זמן לא מצינו מי שמתיר.
ולמש"כ לעיל דעת מ"א דהרמ"א מיירי לפני התרנגולים שאוכלין עכשו ולשון לפני לא מתפרש אלא בהכי וכן הוא בתה"ד בהדיא בתחלת השאלה של חיתוך בשר צלי, ואפ"ה אסר כדברי תה"ד ולא סמך להקל כדעת רשב"א אלא בראוי לאכול בלא חיתוך וכמש"כ לעיל, ולשון אשוויי אוכלא שכתב רמ"א היינו דבזה איכא עלי' שם טוחן, ול"ק קו' הט"ז והגר"א.
ולשון וכל זה כו' שכתב רמ"א, כתבנו לעיל לפרש דקאי אדברי המחבר בחותך ירק דק דק, ועל פירור לחם, דלאלתר א"צ טעם שאין טוחן אחר טוחן, אבל קשה כיון דבג"ק וחותך לפני מי שאינו יכול ללעוס אסור גם לאלתר, א"כ ע"כ צריך לטעם שאין טוחן אחר טוחן, ואפשר דכיון דחיבור של קמח נעשה ע"י המים ודאי לא חשיב כטחינה בג"ק דהתם מחלק את גוף הטבעי, והרשב"ם חידש דמותר אפי' בחותך לאכול לאחר זמן דלא חשיב חיבור כלל, וזהו אין טוחן אחר טוחן וכמש"כ לעיל, ומ"מ אין הדבר מוכרע בכונת הרמ"א והמ"א, אבל בכל אופן הדברים נראים, ואין להקל בריסוק.
מש"כ בתה"ד דאין טחינה אלא בג"ק, אין כונתו ממש כעין שאמרו בעימור ובדישה דהא כותש רגבים חייב משום טוחן כמו שאמרו ע"ד ב' בעושה חביתא, ובביצה ח' ב', אלא כונתו באוכלא דוקא וכעין שכתבו תו' שאין טחינה באוכלין הנאכלין חיין ואין צריכין הדקה, כן י"ל דאפי' אלו דפליגי בשאר ירקות מודים בבשר דכיון שהן אוכלין ואינן ג"ק כלל אין עליהן שם טוחן, וכן מבואר בהדיא בלשון התה"ד דאתא עלה משום מיעוטא בפלוגתא ועלינו להשוות במאי דאפשר, ואם אין טחינה אלא בג"ק הוא בכל דבר אף באינו אוכלא אינו ענין לפלוגתתן ואין אנו ממעטין פלוגתתן בזה, אלא סברת לאו ג"ק מחזקת שאין טחינה בהאי אוכלא שאינו ג"ק והזכיר מה שאמרו בגמ' אין עימור אלא בג"ק, היינו לסמוך דלפעמים אם אינו ג"ק מאבדת צורת המלאכה דזהו הטעם שאין עימור אלא בג"ק, שצורת העימור אינו אלא בג"ק, דאי לא דהוי שינוי בצורת המלאכה לא היינו תופשין ג"ק לעיקר בגדר המלאכה אף דבמשכן היה המלאכה בג"ק, דהפרטים שאנו קובעין אותן דבעינן דומיא דמשכן הן דוקא בדברים שמביאים שינוי בצורת המלאכה דהא לא בעינן עורות אילים ועורות תחשים וכיו"ב ומצאתי בנ"א שהאריך לפרש כעין זה.
והא דהביא התה"ד דברי המתירים בלחם לפני התרנגולים משום שאין טוחן אחר טוחן, כחולקים על סברת תו' הוא כפי הצד דלהתו' מותר אפי' לפני מי שאינו יכול ללעוס שכל הנדון של תה"ד לפני מי שאינו יכול ללעוס ומביא דברי תו' להתיר וע"ז קאמר דשאר פוסקים חולקים בהחלט ואם התו' מודים ודאי אסור, ומ"מ מסיק דבאינו ג"ק מסתבר להתיר אפי' לפני מי שאינו יכול ללעוס, כיון שהוא יחיד, אבל אם אינו ראוי לשום אדם יש לאסור ועדיין אפשר לומר דבג"ק אפי' אם זה שאינו יכול לאכלו הוא יחיד אסור אף לדעת תוספות.