חזון איש/אורח חיים/מז
סימן מז[עריכה]
א) שבת קמ"ב א' ותיהוי כלכלה בסיס כו', כללו של סוגין, דמניח מדעת, נעשה בסיס לדבר האסור ואסור אפי' בניעור, ואפי' כשהניעור הוא לצורך דבר המותר, ואם נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ודבר המותר חשיב טפי, מותר לנער כשהניעור הוא לצורך דבר המותר, וכן בשכח דלא נעשה בסיס מותר לנער, כשהניעור לצורך דבר המותר, וכל מקום שמותר לנער אם אי אפשר לנער במקומו מותר לטלטלו למקום אחר בין שהעיכוב הוא מצד החפץ כגון חבית בין החביות, ובין שהעיכוב מצד המקום שצריך למקום הזה, מטלטלו למקום אחר בעודן עליו ומנערו, אבל כשאפשר לנער אסור לטלטלו בעודן עליו.
ב) שם תוד"ה ונישדינהו, וי"ל דא"צ כל כך טלטול התינוק, ע"כ כונתם דגם ביש לו געגועין א"צ כל כך טלטול התינוק, דאל"כ ביש לו געגועין הוי היתר גמור, ומאי פריך א"ה אפי' דינר נמי ופי' התו' דפריך כיון דשרינן טלטול משום געגועי התינוק אפי' דינר נמי לא ניחוש דלמא אתי לאתוי', ומאי פריך הלא בטלטול התינוק אין כאן איסור כלל כיון דאי אפשר לנער, אלא ודאי א"צ כל כך טלטול התינוק אפי' ביש לו געגועין, והא דכתבו דא"א לנער שיבכה התינוק אין כונתם דדמי לחבית בין החביות, אלא דשרינן לטלטל בלא ניעור שלא יבכה התינוק, וכ"ז דחוק דשרינן טלטול משום געגועין ולא יהא חשיב צורך בטלטול כמו פירות המטנפין וחבית בין החביות, ולולא דבריהם י"ל דהכא שאני דצריך לאבן לשעשע בו התינוק והוי הטלטול גם לצורך דבר האסור, ולא שרינן לטלטל בשכח או בנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר אלא במטלטל לצורך הניעור אבל מטלטל לצורך דבר האסור אף שלא נעשה דבר המותר בסיס לדבר האסור אסור וכמו שכתבו תו' מ"ד א', והכא נמי אף שאין התינוק בסיס להאבן מ"מ אסור לטלטלו עם האבן ודעת התו' דלא ניחא להו בזה צל"ע.
ג) קמ"א ב' תוד"ה א"ה, א"א בשלמא דתרווייהו מבטל להו כו', ולא ניחא להו לפרש דמדמה אבן וכיס דלא חשיבי ודין הוא דלבטלו, אבל דינר לא, דא"כ מאי מייתי ראי' לרבא מהא דהמוציא אדם וכליו עליו כו' דלמא כלים וטבעות חשיבי טפי, אלא ודאי עיקר השמיענו רבא דחשיב הוצאה מה שביד החי, ופריך לו ממתניתין וס"ד דטעמא דמשנתינו דטלטול האבן מתיחס אל התינוק ולא לנושא התינוק וה"נ בהוצאה וא"כ אין לחלק בין אבן לדינר, ובמסקנא דמשום געגועין שרינן נמי מקילינן בהאי טלטול דלא חשיב טלטול כל כך כיון שהאבן נישא בכח אחר.
שם תוד"ה תינוק, והוי מלאכה שאצ"ל, ק"ק למאי דפריך וליחייב משום תינוק היאך ניחא לי' מאי דפטור על הכיס.
ד) מ"ז א' תוד"ה ואמר, ואבן שע"פ החבית ה"א דמיירי שהוא מתוקן כו', ואע"ג דאבן שבכלכלה מוקמינן נמי לקמן קמ"ב א' בכלכלה פחותה, מ"מ שפיר מוכח מהא דהיכי דאפשר לנער צריך לנער, דאל"כ למה דחיק ר"י לאוקמי בכלכלה מלאה פירות לוקמי' באינה פחותה ובלא פירות, ומיהו קשה איך יתכן לאוקמא מתניתין באבן מתוקן על פי חבית, דהא ר' אסי אית לי' לקמן קכ"ה ב' דכה"ג נעשה כיסוי להחבית ולר' אמי שם אסור להטות כה"ג ומיהו כיון דלא סגי לי' במתניתן וצריך להביא מדברי אמוראים מייתא מהא דר"י, ומיהו קשה מאי קא קשיא להו ממתנ' דמעות שעל הכר ואבן שע"פ החבית, הא אמרינן התם דלצורך מקומו מטלטלין ועודן עליו, והכא נמי ע"כ בהכי איירי למאי דמסקינן דבמחתה אגב אפרה איירי, ואם אפשר לנער במקומו לא שרינן לטלטל כדאמר קמ"ב א' וע"כ באי אפשר לנער במקומו איירי, והלכך לא קא קשיא לי' אלא דבמניח נעשה בסיס ואפי' ניעור אסור, וזה מוכח מדברי ר"י, דלא משכחת לה היתר טלטול אלא במלאה פירות.
ה) מ"ד ב' תוד"ה הא, וקמ"ל דבאינה נשמטת שרי לגוררה טלטול גמור, מבואר מדבריהם דבאינה נשמטת אע"ג דאפשר לנער א"צ לנער, ועדיף משכח או בסיס לדבר האסור ולדבר המותר דבהני אע"ג דאין ההיתר נעשה בסיס לדבר האסור, מ"מ אם אפשר לנער ואינו מנער חשיב כמכין {א"ה, כמדומה דצ"ל כמכוין} לצורך דבר המוקצה לטלטלו, אבל הכא לא חשיב טלטול השידה כלצורך המעות, ודמי לשיורי הכוס וכמש"כ תו' מ"ז א' ד"ה הוה, ובזמן שהיא נשמטת נראה דאסור לגרור השידה בזמן שיש מעות על המוכני ואע"ג דאין השידה נעשה בסיס להמוכני, וגם אי אפשר לנער המוכני, מ"מ אסור לטלטל השידה דהרי הטלטול הוא גם לצורך המוכני לסייע טלטול השידה, וכל שמטלטל לצורך דבר המוקצה אסור וכמש"כ תו' מ"ד א', ולפ"ז י"ל דשכח מטלטל השידה אע"ג דמעות על המוכני ואפשר לנער א"צ לנער, כיון דאין המוכני בסיס לדבר האסור אלא טלטול המוכני בפני עצמה אסור, דחשיב כמטלטל המעות כיון דאפשר לנער ואינו מנער, אבל טלטול השידה שרי, כמו באינה נשמטת, ולפ"ז נתישב קו' התו' לוקמי' בשכח, דא"כ גם ביש עליו מעות מטלטל השידה, והאי אין גוררין אותה בשבת, היינו גרירת כל השידה דומיא דאינה נשמטת דשרי, דהיינו טלטול השידה.
ו) נ"א א' תוד"ה או, ועוד קשה לר"ת דהא תנן נוער את הכיסוי כו', לקמן קכ"ג א' כתבו התו' דמניח ע"מ ליטלו בשבת אע"ג דלא חשיב מניח לענין שהניעור מותר, מ"מ אסור לטלטלו למקום אחר במקום שאי אפשר לנער במקומו, מיהו נראה מדבריהם דהכא הטית הקדירה לא מקרי טלטול אלא ניעור, ורש"י ס"ל דזה מקרי טלטול, ומה שהק' ר"ת דבמתנ' קתני נוער את הכיסוי, לפנינו הגירסא נוטל את הכיסוי, ושפיר י"ל דהוא באופן שיכול ליגע בהכיסוי בלא טלטול מוקצה, ודעת ר"ת ור"י דכל שיכול לאחוז הקדירה ולנענעה עד שיפול כיסוי הקדירה ומה שעל הכיסוי עמו שרי, והכא בכיסוי הדוק בקדירה שלא יפול הכיסוי בנענוע והטיה, עד שיגביה הכיסוי מעל הקדירה קצת שירפה הדקתו, וזה אי אפשר בלא טלטול מוקצה דכיסוי המוקצה סובב כל כיסוי הקדירה, ולפר"י איירי בכיסוי רפוי שאפשר לנערו בהטיה אלא שהקדירה בקופה ולמעלה כל הכיסוי מוקצה.
ז) קכ"ג א' תוד"ה האי, ועצמות וקליפין כו' קים להו דגם מניח בשבת נעשה בסיס מהא דאמר לעיל מ"ב ב' אין נותנין כלי לקבל ביצה ואמר טעמא דמבטל כלי מהיכנו ואי שרי לנער לא חשיב מבטל כלי כדאמר שם בכופין סל לפני האפרוחין ועיי"ש בתוד"ה בעודן וכן לעיל מ"ד ב' יש עליה מעות אסור לטלטלה ופי' בתו' שם במניח ואסור לנער, ומש"כ טעם החילוק דמותר לנער ואסור לטלטל, משום שלא היה לו להניח שיצטרך לכך, לולא דבריהם י"ל דלכך אסור לטלטל כיון דהניח לפי שעה כל שמטלטל נראה כמטלטל לצורך דבר המוקצה וההיתר אינו אלא כמשמש לדבר המוקצה, משא"כ במנער כיון דעוסק בניעור והניעור הוא לצורך דבר המותר שרי, אבל בשוכח דלא נעשה בסיס אף לפי שעה והלכך בשאי אפשר לנערו במקומו מטלטלו למקום אחר, והא דמסלק את הטבלא כו' י"ל כיון דמניח מתחלה לצורך הניעור לא חשיב בסיס וכ"כ הר"ן ס"פ נוטל, וכן צ"ל לדעת הרז"ה דפי' הטעם בנוטל את הכיסוי משום שהכיסוי צורך הקדירה, ואין הקדירה צורך הכיסוי, ולא ס"ל סברת התו' דמניח ע"מ ליטול בשבת לא חשיב בסיס [ומיהו אין זה מוכרח דהרז"ה בס' המאור נקט גם טעם זה דכיון דאינו אלא לפי שעה לא חשיב בסיס] וע"כ הא דמסלק את הטבלא משום דמניח ע"מ לנער עדיף כסברת הר"ן, ובריש ביצה כ' תו' דלא חשיב מניח העצמות דלא חש היכן יפלו.
ונראה דלדעת הרז"ה והר"ן שכתבו בהא דנוטל את הכיסוי משום דהכיסוי צורך הקדירה, צ"ל דהיינו נמי טעמא דפוגלא ממטה למעלה אסור, דחשיב כטלטול ולא שרינן רק ניעור, וכל שמטלטלו נראה כמטלטל לצורך המוקצה וכאילו עוד צורך בהמוקצה לכסות הקדירה והצנון, והגרע"א בתוספותיו כ' בזה לפרש לשון רש"י קכ"ה ב' ד"ה לא שנו, עיי"ש בדבריו הנפלאים. [א"ה, ע"ע בזה, בסי' קנ"ו].
ח) מ"ז א' תוד"ה הוה, ואילו בפ"ב דביצה כו', לכאורה בשיורי כוסות כיון דדעתו לנערם היום לא חשיב בסיס וכמש"כ תו' בעצמות וקליפין לקמן נ"א א' ד"ה או, מיהו לקמן קכ"ג א' כ' תו' דדוקא בעצמות וקליפין שרינן משום שאי אפשר וכמש"כ סק"ז והילכך בשיורי כוסות יש לאסור הטלטול, אם לא משום דלא חשיבי ובטלי אגב כסא.
ט) קמ"ב ב' שכח ארנקי בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה, אע"ג דהטלטול הוא לצורך המוקצה ולא לצורך דבר המותר, וגם אפשר ליטול דבר המותר ולהניח דבר המוקצה, מ"מ שרי דכשדבר המותר מטלטל ע"י דבר האסור נעשה דבר האסור בסיס לדבר המותר, והלכך שרי טפי מאבן שבכלכלה.
קמ"ג א' תוד"ה רבא, ואנוחי לקנא דמיא כו', מדבריהם מבואר דמפרשי דגרעינין למטה ואוחז בגרעינין וסומך בהן הספל, וזהו דין ככר או תינוק דשרי אמוראי לעיל בשכח, וקשיא להו דלא אמרו אלא בשכח ולא במניח כדאמר לעיל, ומסקו כיון דלא אפשר האי טלטול מאתמול שרי ע"י ככר או תינוק, ואפשר דלמאי דמסיק רב אשי לעיל דלא אמרו כא"ת אלא למת בלבד, גם היכי דלא אפשר לטלטלו מאתמול לא שרינן ע"י כא"ת.
והר"ן מפרש דהאי אגב רפתא ואגב לקנא דמיא היינו דמניח הגרעינין על הרפתא ובלקניא, ומטלטל לצורך דבר המותר, ושרי דלא נעשה בסיס לדבר האסור כיון דלצורך הניעור מניח להו, וכל שלא נעשה בסיס לדבר האסור מטלטלו בעודן עליו לצורך מקומו כדאמר קמ"ב א' ב' וה"נ אי אפשר לו לנערן במקומו ומטלטל להו וזורקן, וכפי' הר"ן כ' הרא"ש ביצה כ"א ב' בשם ריב"א וכן מבואר במלחמות שם בסוגיא ויעו"ש.
י) מ"ז א' הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור, הגרע"א בתוספותיו פי' דנר ושמן בשעה שהוא דולק ראוי לצורך גופו היינו לצורך האור, והלכך קשיא לי' שיהא שרי לטלטלו בשעה שהוא דולק דבדבר שאינו ראוי כלל לצורך גופו מודה ר"ש דאסור לטלטלו, [וכבר כתבנו לעיל סי' מ"א לתמוה בזה] ותימא דא"כ למה לי' למימר משום בסיס ת"ל דמטלטל השלהבת וכל שמטלטל לצורך דבר האסור, אסור אף בלא נעשה בסיס לדבר האסור, וכמש"כ לעיל סק"א, ולמש"כ לעיל סי' מ"א ניחא הכל, ולמה שפירשנו שם דהנר חשיב מוקצה מחמת עצמו כל זמן שהוא דולק מפני שאינו ראוי לכלום, אף אם מניח עליה ככר מבעוד יום לא מהני, ובב"י סי' רע"ט בשם הכלבו והריב"ש מבואר דגם לדידן אין האיסור של נר אלא משום בסיס לדבר האסור והלכך דנו להתיר בככר על הנר מבעוד יום, וזה כדברי הגרע"א וצל"ע.
יא) שו"ע סי' ש"ח ס"ה י"מ לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפי' מחמה לצל ע"י ככר, זהו מדברי הרא"ש ונלמד מהא דמדוכה שיש בה שום קכ"ג א', ומבואר דשרי אפי' לכתחלה ועדיף כלי לדידן מארנקי מלאה מעות לאמוראי דשרי קמ"ב ב', דלא שרי אלא בשכח, ונראה דלדעת זו שרינן אפי' בסכינא דאשכבתא ע"י ככר, דהא רש"י פי' קכ"ג א' דמדוכה כסיכי זיירי, ואפ"ה ביש בה שום מטלטלין אותה, מיהו אין כן דעת שאר מפרשים, [עיי"ש במהרש"א קכ"ג ב' בתוד"ה איתבי'] אבל נר ודאי אסור ע"י ככר אף לדעת זו כדמוכח לעיל מ"ה א' דמניחין נר ע"ג דקל בשבת ואי שרי ע"י ככר בדין הוא לאסור, וכן שם בנר חנוכה לא אמרו לטלטלו ע"י ככר, ודעת הרז"ה דהא דמדוכה שיש בה שום שאני דלא חשיבא מלאכתו לאיסור כל זמן שהשום בתוכה, דכן הוא מלאכתה לשמש בה כל זמן שהשום בתוכה, אלא לאחר שהסיר השום הוי מלאכתה לאיסור, שאין דרך לשמש בה אלא לדיכה, ולא דמי לקדירה ביו"ט לאחר שאין דעתו לבשל בה היום שכתבנו בסי' מ"ג דלא חשיב מוקצה, דהתם ראוי' למלאכתה אבל הכא מתחלה מיוחדת לדיכה ואין ראוי' למלאכתה היום, וכן קדירה בשבת כל זמן שהתבשיל בתוכה שרי לטלטלה אפי' מחמה לצל לצורך הקדירה שאינו לצורך התבשיל, ולאחר שנתרוקנה, הוי ככלי שמלאכתו לאיסור, וכן הדין במיחם סאמאווא"ר שלנו, כ"ז שיש שם מים שרי, וריקן מחמה לצל אסור.
יב) רא"ש פ"ג דשבת סי' י"ט והק' ע"ז הר"י כו' ול"ק דהתם אף טלטול אין כאן כו' אבל בקש אינו מטלטל אלא בגופו כו' דאין {א"ה, כמדומה דצ"ל נראה דאין} כוונת הרא"ש לחלק בין טלטול ביד לטלטול בגוף, דכי היכי דבטלטול גמור אין חלוק אי מטלטל ביד או בשאר אבריו וכדאמר קי"ב א' דאסור לטלטל המנעל ע"ג רגלו, ה"נ לענין טלטול מן הצד אין לחלק בין יד לשאר אבר, אלא כונת הרא"ש שאין ענין שכיבה על הקש שם טלטול הקש, אלא שם תשמיש השכיבה, הלכך אף אם כונת השוכב לנער את הקש מותר, שהוא דבר נמשך מפעולת השכיבה, משא"כ בטלטול מת במטה דבאמת יש כאן טלטול שניהן ולאיזה מהן שמתכוין מתיחס אליו עיקר הטלטול, וכ"מ בל' הרמב"ן במלחמות וז"ל דשאני טלטול לתשמיש הצריך נענוע הקש עכ"ל, וכעין זה כתבו גם הרשב"א והריטב"א והר"ן, אלא שמרהיטת לשונם נראה דהא דתנן אבל מנענעו בגופו, היינו שמותר לשכוב עליו אף שמנענעו בגופו, אבל בכונת נענוע י"ל דאסור, אבל לדעת הרא"ש אף בכונת נענוע מותר, מיהו י"ל דגם לשאר רבותינו ז"ל אף בכונת נענוע מותר, וכונתם שבמעשיו אין היכר טלטול אלא שכיבה על המטה, והלכך הוי כטלטול מן הצד בדבר המותר, ועפ"ז אין כאן מחלוקת בין הראשונים ז"ל בדבר, ומיהו נראה מל' הראשונים ז"ל דדוקא בקש שעל המטה שכונת השוכב לשכב על המטה בין יהי' עלי' קש בין לא יהי', אבל חבילי קש שעל הארץ שעיקר כונתו שכיבה על המוקצה, י"ל דאסור כיון דכונתו ניכרת לישב על המוקצה והן מנענעות בגופו ומיתקנות לישב עליהן, וזה דעת המרדכי שהביא המ"א סי' ש"ח ס"ק מ"א, דאסור לישב ע"ג חריות מוקצה משום שמזיזן בישיבתו, והמ"א תמה עליו מקש שע"ג המטה, ולמש"כ ניחא, ואפשר לישב דעת המ"א דנהי דמכוין לישב על גבי המוקצה אבל אינו ניכר שמכוין לנענוען, אבל מל' הראשונים ז"ל שדקדקו שאינו מטלטל הקש מפני שצריך לו אלא מפני שהוא צריך למטה ואי אפשר לי' בלא נענוע הקש, משמע דאם מכוין לישיבה על הקש אסור, וצ"ע.
יג) ולפי האמור אין היתר כלל לטלטל מוקצה בדחיפת הרגל, לצורך המוקצה, אף לדעת הרא"ש, ודלא כהמ"ב סי' ש"ח ס"ק י"ג, וכש"כ שמדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן, איסורו מבואר, וכן מבואר בגמ' קכ"ז א' עושה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו ומשמע דוקא בכניסה ויציאה דרך הילוכו אבל לא בהדיא, ומבואר מזה דאף לצורך מקומו אסור לטלטל מוקצה ברגליו ולא מקרי טלטול מן הצד אלא טלטול גמור.
יד) וכ"ז דלא כהמ"א סי' שי"א ס"ק כ"ד, ודבריו ז"ל אינם מובנים לי דטלטול מן הצד לצורך מקומו מבואר בהדיא בגמ' קמ"ב א' ב' דלצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו, מיהו כ"ז במטלטל דבר המותר עם האסור אבל טלטול דבר האסור לחוד אסור וכבר כתבנו שאין כאן מחלוקת בין הר"ן והרא"ש, והמ"א סי' ש"ה סק"ט אזיל לשיטתו ולמש"כ אין כאן פלוגתא ודחיפת מוקצה בגופו אסור, והט"ז סי' ש"ח ס"ק י"ח התיר לגרר מוקצה בסכין, וחשיב לה טלטול מן הצד לצורך מקומו, מיהו י"ל דזה לא מקרי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר דלא אמרו אלא בשכח אבן בכלי דמטלטל הכלי עם האבן, דשם הטלטול על הכלי, אבל הכא עיקר הטלטול בשביל המוקצה, אף שכונתו לנקות השלחן אסור, והא דתנן קמ"ב ב' היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט ולא אסרינן משום טלטול מוקצה, התם מתבטלת בקינוח, ועוד דהוי כגרף של רעי דשרי.
טו) קמ"ב ב' מאן תנא דכל היכי דאיכא איסורא והיתרא כו', פי' התוספות דבפסולת מרובה בורר אוכל אבל לא הפסולת דפסולת מוקצה הוא, אבל בפסולת מועט אין בפסולת משום מוקצה דמתבטל, וה"נ בדין הוא שיהא האבן בטל ולא חשיב מוקצה, אם לא משום דאי בעי למשקל לא משתקל לי' יין, ונראה דהאי ביטול דפסולת המועט שלא יהא חשיב מוקצה, אינו בענין הביטול של תערובות דהא באבן ע"פ חבית אין כאן תערובות ולא שייך ביטול, אלא ענינו דאוכל המעוכב ע"י מוקצה מותר להפריש המוקצה מהאוכל ולא חשיב טלטול מוקצה אלא תיקון אוכל ולא גזרו חכמים ע"ז משום מוקצה, והלכך באוכל מרובה שרי להפריש המוקצה, ומה"ט הוי שרי למשקל אבן, אם לא דחשיב כפסולת מרובה, ומכאן למדנו דמותר להסיר זבוב או שאר מוקצה מהכוס והקערה בשבת היכי דליכא משום בורר ואין בזה משום טלטול מוקצה, וכש"כ היכי דמאיס דהוי כגרף, ובכלי כגון לקבל המוקצה בכף אפשר דשרי בכל מוקצה דלא נעשה בסיס כיון דמקבל על מנת לזרוק ואפשר דתחלת הקבלה חשיב טלטול ואסור, אבל למשקל מקערה אף ביד שרי כיון שהאוכל מרובה, [ויש לעי' דבאבן שבתוך הכלכלה מלאה פירות למה לא שקיל לה לאבן כמו דמותר פסולת המועט מתוך האוכל, וי"ל דדוקא במעורב הפסולת בתוך האוכל ולא משתקל לי' שפיר האוכל וצריך ברירה והלכך לא חשיב טלטול מוקצה אלא תיקון אוכל אבל האבן אינו מעורב, ואין צורך להאוכל למשקלי', ובאבן ע"פ החבית הוי ס"ד דשרי כיון דלא משתקל יין בלא נטילת האבן, ומשני דחשיב כפסולת מרובה כיון דלא משתקל יין בלא אבן].
טז) מ"ג א' קסבר מותר לטלטלו כו' בעודן עליו כו', מבואר בתו' דלא חשיב גמרו בידי אדם אלא דלכך מותר כשירדו משום דאין מוקצה לח"ש וכל שאין בידו להסירם בהיתר אע"ג דאם עבר והסיר מותר משום שאין מוקצה לח"ש, מ"מ חשיב מבטל כלי מהיכנו, אלא הכא משום שבידו להפריחם, ונראה דאסור לנער האפרוחים שאם היה מותר לנער, לא חשיב מוקצה כלל, דאף בהיה עלי' כל ביה"ש תנן מעות שעל הכר מנער, והכר מותר, ואף לר"י שרי, ואע"ג דאסור לטלטל בעודן עליו, מ"מ כיון דמנער ומטלטלו לא חשיב מוקצה כלל, ולא דמי לאפרוחים שע"ג הסל דצריך הפרחה, ואסור לנער, והא דאסור לנער האפרוחים מיירי בלא הקפיד עליהם שיהיו על הסל כל השבת אבל אם היה דעתו להפריחם מותר לנערם לדעת התו'.
יז) נ' ב' תוד"ה מקצת, ושמואל סבר כרבנן כו', עי' מהרש"א ומהר"ם דדבריהם לפי מאן דמפרש טעמא דהני אמוראי משום טלטול מן הצד, וע"כ שמואל כרבנן דראב"ת ואפ"ה דצה ושלפה והדר דצה שרי, אע"ג דאי אפשר בלא מזיז עפר, מ"מ לא חשיב טלטול מן הצד אלא ניעור, אבל בלא שלפה שהיא בחזק חשיב טלטול, וה"נ מחלקינן בין פוגלא ממטה למעלה דאסור למקצת עליו מגולין דשרי, וכמש"כ תו' עירובין ע"ז ב' ד"ה מקצת, ופגה שטמנה בתבן וחררה בגחלים דאמר לקמן קכ"ג א' דשרי לרבנן במקצתן מגולה התם לא שייך דצה ושלפה דתבן וגחלים לא מהדקי אהדדי ועדיף מדצה ושלפה, וכן פי' הגרע"א בדרו"ח, ומש"כ עוד הגרע"א בביאור דברי התו' מ"ד א', דס"ל דמתנ' דהיתה בין החביות מגביהה ומוטה על צדה אתיא כראב"ת ולא כרבנן ולדבריו גם הא דתנן ר"פ נוטל כלכלה והאבן בתוכה ונוטלין תרומה טמאה עם הטהורה ג"כ כראב"ת וכן הא דאמר שם ר"י אומר היתה מונחת באוצר כו' וכן הא דאמר שם לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו הכל כראב"ת ור"נ דאמר פוגלא ממטה למעלה אסור פליג על כל זה, וזה תימא, ובסוגין קמ"א א' אמר תנינא דלא כר"נ ולא קאמר מהני מתנ' דפ' נוטל, ומה שדקדק כן מל' התו' לא ידענא שום הכרח בדבריהם דפליגי אהא דפי' בפ' כל הכלים, וכל דבריהם הוא רק בניעור אבל לא בטלטול וכ"מ בדבריהם בעירובין שם, אבל בטלטול ובהגבהה שפיר י"ל דמניח ע"מ ליטלו בשבת אסור.
יח) ביצה ל"א ב' מתנ' בית מלא פירות שנפחת נוטל ממקום הפחת, כ' רש"י דלא חשיב מוקצה כיון שאין הפחיתה רק מדרבנן כמו בטבל שאם עבר ותיקנו מתוקן, ובתו' הקשו מסל הכפוי' לפני האפרוחים ומעות שעל המטה דאסור משום דהוקצה ביה"ש, וע"כ לחלק בין היכי שהמוקצה מסתלק מן העולם כמו בטבל, להיכי דהמוקצה בעולם כמו מעות שהסיר מן המטה וה"נ הכא לבינים שנפחתו איתנהו בעולם, ומסקו דמתנ' כר"ש, [וצ"ל דהוא באופן דיושב ומצפה מתי תפחות, א"נ כיון דפירות עומדין לאכילה והבית עומד להפתח א"צ יושב ומצפה וכמש"כ לעיל סי' מ"א] והקשו דא"כ סתם לן תנא כר"ש ביו"ט, ותירצו דמתנ' עיקרו לאשמעינן דאין פוחתין לכתחלה ונקט משנתו אליבא דר"ש, ולא יכול להזכיר שהוא כר"ש דאפשר ר"ש כר"מ ס"ל דפוחתין לכתחלה, וצ"ע דאכתי ליתני אין פוחתין ולמה לי' למתני שריותא דנפחת, או ליתני דאם נפחת אסור משום מוקצה כר"י ולמה לי' למתני משנתו כר"ש, וע"כ כר"ש ס"ל, ועוד קשה מה סברא הוא זה, דמשום דהמוקצה בעולם אסור נהי דהמעות בעולם הא מהמטה נסתלק המוקצה, ואפשר לפרש כונת הר"מ דטבל חשיב מוכן קדם הפרשה, כיון דהמוקצה יוכל להסתלק בלא איסור דאורייתא, אבל במטה שמעות עליה לא שייך לומר שהוא מוכן כשהמעות עליה כיון שאין מוקצתו מחמת עצמו אלא משום דנעשה בסיס להמעות, ולפ"ז י"ל דבית שנפחת דמי לטבל, מיהו אכתי קשה מעבר ובקר מום ביו"ט דאינו מן המוכן וכבר הקשו כן תו' שבת מ"ג א', ונראה דלא נאמר דבאיסור דרבנן אם נסתלק האיסור שרי אלא בטבל ופירות שבבית הסתום דפירות לאכילה הן עומדין רק איסורא מעכב עליהן, ודמי לבהמה דנשחטה בשבת דס"ל לאמוראי דשרי אף לר"י, ונהי דבמסקנא בחולין ט"ו א' לא קיימא הכי, אלא דלר"י חשיב מוקצה, היינו היכי דאיסור דאורייתא מעכב עלי' אבל היכי דאיסורא דרבנן מעכב כיון שנסתלק שרי, אבל מעות שעל המטה הרי דחי' בידים ויחדה לתשמיש המעות לפי שעה, וכן בכור כל שלא הותר אין דעתו עלי' שהרי הוא בחזקת תם ואין תקנה לאיסורו, [וזה נראה דעת הרז"ה והרא"ש והטור שכ' דלא חשיב מוקצה משום דאין כאן רק איסורא דרבנן בסתירתה ולא חששו לקו' התו'].
יט) שם בגמ' אר"ז ביו"ט אמרו כו' פלוגתא דר"מ ורבנן הוא משום איסור בנין וסתירה, דבשבת לכו"ע אסור משום שבות, וכחותמות שבקרקע, וביו"ט שרי ר"מ משום שמחת יו"ט והיינו דקמשני ר"ז ביו"ט אמרו דלא שרי ר"מ אלא ביו"ט והלכך לא קשיא נמי משום מוקצה, ומשמע דלא פליגי רבנן אלא משום סתירת אהל, אבל בשאר מוקצה מודים דשרי משום אוכל נפש, וזהו כונת תו' שהוכיחו מכאן כהריצב"א, ויש לעי' במש"כ התו' בד"ה ונפחת, ומ"מ קשה דהכא הפחת הוי בעולם כו' הלא אין איסור הפירות משום איסור טלטול הלבינים שהרי מותר טלטול מוקצה משום אוכל נפש, אלא משום איסור סתירת אהל, וצ"ל דכונתם דכל שאין הקצאת פירות מחמת עצמן אלא מחמת דבר אחר מקרי איתנהו בעולם.
כ) ונראה מדפריך בסוגין והאמר ר"נ כו' שרגינהו ודאי אקצינהו דאין היתר טלטול מוקצה ע"י דבר אחר אף לצורך דבר המותר, ודלא כהט"ז סי' ש"ח ס"ק י"ח, דאל"כ משכחת לה דפוחת בקנה ובכלי דליכא משום מוקצה ואיכא משום סתירת אהל, וכן מוכח בתו' במכלתין כ"ח ב' ד"ה גריפת, דטלטול מוקצה דהתם אינו אלא במגריפה, וכן משמע שבת מ"ה א' דאמר מניחין נר ע"ג דקל בשבת ואם איתא אכתי יוכל להסיר הנר ע"י ד"א, מיהו יש לדחות דכיון דאסור להשתמש בנר לצורך גופו אין לו צורך בו ולא חיישינן דלמא יטלו בשבת, אבל קשה בנר חנוכה שם למה לא שמטוה ע"י דבר אחר, וכן בטמן וכסה בדבר שאינו ניטל נ"א א' דתניא אינו נוטל ולא אמרינן תקנתא לגלות הקדירה ע"י דבר אחר, וכן בשלהי שבת לוי כי הוי מייתא טריפתא כו' דלמא לא מתכשרא כו' משמע קצת דאין תקנה למוקצה, וכן משמע קצת מהא דחשיב ביטול כלי מהיכנו, וכן מהא דהתירו סופן משום תחלתן, ומוכח מכ"ז דאסור לטלטל מוקצה בכל גופו ודלא כהמ"א סי' ש"ה סק"ט, ועי' לעיל ס"ק י"ד.
כא) ויש לעי' לפ"ז למה מותר לכבד הבית ולטלטל העפר והמוקצה, ואפשר דהוי כגרף, א"נ דעפר ומוקצה שעל הארץ בטלין כמו אוכל מרובה על הפסולת, ואין ע"ז שם טלטול וכמש"כ ס"ק ט"ו.
כב) שבת קמ"ב א' ת"י ד"ה ונשדינהו, והיינו ע"כ בידיו דאי זריק לה בכלי כו', משמע דאי זריק לה בכלי לא קשיא הכא, והוא משום דאי מפרשינן בכלי, מפרשינן דמנער בכלי אבל למשקל ביד ולמרמי בכלי לא מצרכינן לי' והלכך הכא בכלכלה פחותה אי אפשר לנער, שתפול גם האבן לתוך הפירות, או שתפול האבן ויפלו הפירות לארץ בשעת הניעור, לזה הוכיחו דאי אפשר לומר כן דא"כ גם בטמאה למעלה ינער לכלי אחר, וע"כ דלא מצרכינן לי' להביא כלי אחר, אבל מצרכינן לי' ליטול ביד על יד על יד, ואין לדחות ראיתם דלעולם מצרכינן לי' להביא כלי אחר, ומיהו בטמאה למעלה אי אפשר בניעור, דאי אפשר לצמצם הניעור שלא יפלו גם מהטהורים, וע"כ לומר כן לפרש"י שפי' לישדינהו לארץ כלן ולינקטינהו לטהורה ביד ויחזירנה, ולא פי' בפשוטו לישדינהו לטמאה ולינקטינהו לטהורה בכלכלה שנשארו שם, וע"כ שאי אפשר בניעור להזהר בכך, [ואפשר דרש"י ס"ל דדוקא בפירות הטהורין המיטנפין איירי אבל משום הצלת המוקצה לא שרינן, והלכך הוצרך רש"י לפרש דלישדינהו כלהו קאמר, ומשום דניעור אי אפשר לצמצם] דא"כ גם בטהורה למעלה אי אפשר שלא יפלו גם מהטמאים ועוד דבטמאה למעלה יוכל לנער כולן ולינקטינהו ביד ויחזירנה לכלכלה, דמ"ל ניעור על הארץ ומ"ל ניעור בכלי.
שם והשתא לא צריכנא לשינויא קמא כו', מבואר מדבריהם דהאי אבן לא הדקה ולא נעשית דופן לענין שתפקע שם מוקצה מהאבן וכדאמר לעיל קכ"ה ב' דבעינן הידוק, אבל הר"מ והטור מפרשים דהדקה ופקע לה שם מוקצה מינה, וא"כ אף בכלכלה ריקנית, ול"ג ולנעירינהו ועי' ב"י סי' ש"ט, ולשונו בתמיהתו על הר"מ בפי' המשנה אינו מדוקדק, דהר"מ אזיל כאן בשיטת התו' ומיירי באין האבן מהודקת.
ונראה דהא דשרי לטלטל הכלכלה והאבן בתוכה בפירות המיטנפין הוא משום דכל הטלטול מתיחס אל הפירות המותרים, ולא אל האבן, וכן בטמאה עם הטהורה, אלא היכא דאפשר לנער ואינו מנער מתיחס הטלטול גם אל המוקצה אבל היכא שבניעורו יהי' הפסד, ניכר שאין הטלטול משום צורך המוקצה בטלטולן, אלא ע"כ הוא מטלטלן, ובר"מ פכ"ה הט"ז כ' ובמקום הפסד לא גזרו, וצ"ע לא יטלטל ולא יפסיד, ועוד דגם לצורך מקומו אמרינן מטלטלו ועודן עליו, ואפשר דכונת הר"מ כיון דטלטול המוקצה הוא משום הפסד לא גזרו וכמו שפירשנו.
כג) שבת מ"ג ב' היכי דאיכא ככר או תינוק כו', בדרו"ח הקשה ליהוי מטה עצמה ככר, ודברי רבנו ז"ל בזה אינם מובנים דתקשה לכל הני דשרו לטלטל מוקצה ע"י ככר לק' קמ"ב ב', אע"ג דהטלטול לצורך דבר האסור וגם אפשר לנער שהרי יכול להסיר הככר, ואילו אבן שע"פ חבית ומעות שעל הכר צריך לנער, אע"ג דבשכח אין החבית והכר בסיס, ולמה לא חשיבי ככר, וכן באבן שבכלכלה מלאה פירות מבואר דאם אפשר לנער צריך לנער אע"ג שאין הכלכלה בסיס לדבר האסור, מיהו יש לומר דכיון דלא התירו אלא בשכח הכא הוי מניח שהרי אפשר בניעור, אבל נראה דהיכי דמטלטל המוקצה וההיתר נישא על ידו כיון דאפשר להסיר ההיתר ואינו מסירו נראה כאילו המוקצה טפילה להככר ועיקר הטלטול הוא לצורך הככר והמוקצה בסיס להככר תדע דלא מצינו בשכח ארנקי ע"ג הכר בחצר שיהא מותר לטלטלו בלא ככר, אלא ודאי כשהמוקצה בסיס לדבר המותר עדיף מדבר המותר נעשה בסיס להמוקצה, והלכך אף כשאינו בדין בסיס מ"מ אם אפשר בניעור אסור בטלטול, וגם הניעור לא שרי אלא לצורך דבר המותר ולא לצורך דבר האסור.