חזון איש/אורח חיים/מה
סימן מה[עריכה]
א) מ"ב סי' ש"ח ס"ק קמ"ט בין גדולים בין קטנים, ובס"ק ק"ן הקיל בכרמלית בגדולים, והנה הב"י הביא רק דעת הר"ן בזה, והר"ן סתם דבריו ז"ל ונראין כדוחק לחלק בדבר הסתום, אבל דברי הר"ן נראה דנובעין מדברי הרז"ה בס' המאור פ' נוטל שפי' דמתנ' נקטה עגלים וסיחים שהן בהמה גסה ואפי' קטנים שבהם נוח לדדותן, ושרי אפי' ברה"ר ולא גזרינן דלמא עקר להו, וברייתא בהמה חיה ועוף דקתני בבהמה דקה וחיה דקה דקשה לדדותן וגזרינן בהו, ולפ"ז דברי המ"ב אינם מדוקדקים שכ' דבעגלים גדולים מותר לדדות בכרמלית ולפי האמור גם עגלים קטנים מקרו גדולים לענין זה, וכדעת הרז"ה והר"ן הוא ג"כ דעת ריא"ז בשם זקנו הובא בשה"ג, ואפשר דיש לסמוך עליהו אפי' ברה"ר כיון דהוא איסורא דרבנן, ומדברי הרי"ף אין הכרח גמור להיפוך.
ב) התו' בשבת קכ"ח ב' הביאו גירסא אין עוקרין כו' ברה"ר ולפ"ז מותר לדדות אף ברה"ר דס"ל להאי תנא כר"נ ואפ"ה תרנגולת אסורה לדדות ברה"ר אע"ג דכי מקפיא נפשה נמי ליכא איסורא דאורייתא מ"מ אסור, ובחצר מותר לדדות ולא גזרינן דלמא מקפיא נפשה, והחמירו חכמים באיסור הוצאה יותר מאיסור טלטול מוקצה אע"ג דהוצאת חי נמי אינו אלא מדרבנן, ולפי גיר' זו אפשר לפרש דהאי תנא נמי כרבנן דר"נ ס"ל ומ"מ מתיר לדדות אף ברה"ר, ומשנתנו כותי' דייק כמש"כ הר"ן דמשנתנו משמע דאף ברה"ר מדדין דומיא דאשה את בנה, ואולי זה דעת ריא"ז שהביא בשה"ג, ולפי גיר' זו מבואר דדוחין התרנגולין מרה"ר לבית וכ"מ ממשנתנו לדעת הר"ן דמשנתנו ברה"ר, וכ"כ המ"ב לדינא [שם בשעה"צ ס"ק קכ"א] וצ"ל דהאי דוחין אינו דחי' שתנוע מכחו מרה"ר לרה"י דא"כ היינו הוצאה, אלא דחי' שתלך מעצמה.
ג) ובדין קטן שאינו יכול לילך בעצמו כ' במ"ב שם דעת רה"פ דהוא דאוריתא, ובאמת כן מוכח בהדיא בגמ' קמ"א ב' דאמר רבא כר"נ ס"ל וכ"כ תו' שבת צ"ד א' מחמת ראי' זו ומש"כ בן יומו לאו דוקא אלא כונתם כל זמן שאינו נוטל אחת ומניח אחת, ומש"כ במ"ב שם בבה"ל דאין כן דעת תו' שבת ק"ל א' אינו הכרח די"ל דכונתם לישב דברי ר"נ שלא יהא פליג על ר"א דקדם מני' טובא, איברא דלא מצינו דעת הפוסקים דאין הלכה כר"נ אחרי דרבא כר"נ ס"ל ולא מצינו אמוראי דפליגי עלי' יש לן למנקט כותי', וכן אמר ע"ז ט"ז א' דהלכה כב"ב שהוא כר"נ כדאמר שבת צ"ד א', והתויו"ט בפסחים פ"ד כ' דע"כ הרמב"ם לא גרס לה דהא פסק דלא כב"ב, והגרי"ב בגליון הוסיף דפ' בפי"ח מה"ש דלא כר"נ, ולפ"ז מבואר דלגירסתנו שזה גיר' הרי"ף והרא"ש והר"ן והמ"מ והגה"מ הלכה כר"נ, וא"כ אף קטן בן יומו אין אסור אלא מדרבנן לדעת כל הראשונים ז"ל זולת דעת הרז"ה דס"ל דמודה ר"נ בקטן שאינו מדדה, אמנם אינו נראה שהרמב"ם לא גרס בע"ז הלכה כב"ב אחרי שגיר' זו שנוי' בפי כל הראשונים ז"ל, וצ"ל דהר"מ מפרש הלכה כב"ב היינו דלא כרבי בע"ז שם, ודוקא בסוס המיוחד לרכיבה קאמר, אף דב"ב גופי' גם במיוחד לעופות התיר, ובהכי איירי מתנ', ולפ"ז אין הכרע דעת ש"פ בזה, ומשנתנו לפרש"י דמאן דאסר לדדות ברה"ר דלא כר"נ, כותי' דר"נ דייקא כמש"כ הר"ן דמשמעות המשנה דמדדין עגלים היינו אפי' ברה"ר, אם לא נחלק בין גסה לדקה וצ"ע, ומיהו דעת הר"ן בסוגין דאין הלכה כר"נ אע"ג דגרס בע"ז הלכה כב"ב וע"כ לומר כמש"כ לעיל.
ד) במ"ב שם באר פלוגתת הראשונים ז"ל בגורר דרש"י פי' דאסור מפני שנושאתו והר"ן פי' דבגורר ל"א חי נא"ע ונראה דאם אמו גוררתו ורגליו נוגעות בארץ היינו הוצאה כמבואר בתו' שבת ח' ב' ד"ה לא, ובהא לא אצטריך לאשמועינן, אלא בגורר רגליו מעט מעט קאמר ומן הדין לא מקרי הוצאה ואסור מדרבנן, ומפני שנושאתו שכ' רש"י היינו מדרבנן דגזרו לאסרו כמו שנושאתו, ושפיר הוסיף הר"ן דלכך אסרוהו דבתינוק הגורר איכא איסורא דאורייתא, מיהו אפשר דאף לר"נ גורר אסור והר"ן קושטא דמלתא קאמר, וכדמוכח סוגיא דפ' נוטל דרבנן פליגי אר"נ בתינוק, וכן במדדה והשתא גורר אסור אלא דלא שכיחא ומתנ' לא איירי בהכי.