חזון איש/אורח חיים/מג
סימן מג[עריכה]
א) שבת קכ"ב ב' אר"י קורנס של אגוזים לפצוע בו את האגוזין, נראה דלא בעשאו בתחלה לאגוזין דא"כ פשיטא, אלא של נפחין ויחדו לאגוזין וכן משמע בגמ' דקאמר רחת ומלגז מי מיחדי לי' לקטן, והאי יחוד היינו במחשבה כמו יחוד דעפר לעיל נ' א' דמידי דלאו בר עבידי מעשה הוא, ונראה דבעינן יחוד לעולם ולא לשבת אחת אפי' לדעת הר"ן לעיל שם בסוגיא דבאבן שיחדה לשבת אחת לפצע בה אגוזין סגי בהכי, התם אין האבן מיוחדת למלאכה אחרת אבל הכא סוף סוף מלאכתו לאיסור, ומיהו קשה דרחת ומלגז מוקים לה ר"י ביחדן לקטן וכמש"כ תו', וכיון שאין דרך ליחדן לכך לא מהני מחשבה וכמש"כ הראשונים ז"ל בטעם אבן ע"פ חבית דלא מהני יחוד כדאמר לקמן קכ"ה ב', ומיהו ביחוד בהדיא לעולם דעת השו"ע סימן ש"ח דמהני, וכמו שנתבאר לעיל סימן מ"ב, אי נמי ביחדן ועשה בהן מעשה, ועוד יש לומר דרב יהודה לא בעי יחוד לאגוזין שלא ישתמש בהן כלל מלאכתן, אלא שיחדן גם למלאכת היתר, וא"צ כאן מעשה, ובתו' הקשו מכלי קיואי ומהא דאמר ר"י שרגא דמשחא שרי לטלטולי, ונראה דלא קשיא להו מעיקר נר ישן דמותר לר"ש ושל מתכת שרי אף לר"י דאיכא לאוקמי' נמי ביחדן וכן שופר לעיל ל"ו א' איכא לאוקמי' ביחדו לגמע בו מים, אבל מדאסר ר"י בדנפטא משמע להו בלא יחדו. ומיהו אי ר"י בעי יחוד למלאכת היתר לחוד, אי אפשר לומר כן דהא ר"ש מתיר נר שכבה, והכא בעי ר"י יחוד אף לר"ש דהא מתני' כר"ש אתיא כמש"כ תו' ל"ו א' ד"ה הא ר"ש.
ב) קי"ג א' רש"י ד"ה מותר, ולא הוי מלאכתן לאיסור, ובד"ה מהו, והוי לי' דבר שמלאכתו לאיסור, נראה לפרש"י דמספקא לי' אי חשיב דבר שמלאכתו לאיסור, ונראה דרש"י פי' כן לישב קו' תו' לק' קכ"ב ב' דהא ר"י אסר כל דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו, ולפרש"י לדידן דקיי"ל כר"י דכובד העליון והתחתון אסור, היינו דוקא מחמה לצל, אבל לצורך גופו ומקומו שרי, אבל לקמן קכ"ג א' בפרש"י בשם רבנו הלוי מבואר דאף לצורך גופו ומקומו אסור, וכן פי' התו' קכ"ב ב' ד"ה רחת, ואפי' לר"ש אסור דהא שמואל ור' יוחנן כר"ש ס"ל קנ"ו ב'.
ג) קכ"ד א' אלא אר"פ הא ב"ש הא ב"ה, לפום סוגין דהכא קיי"ל דסומכין את הקדירה בבקעת למאי דקיי"ל כב"ה, אבל בביצה ל"ג א' פסקינן הלכתא יבשתא שרי רטיבתא אסור, ודעת הרי"ף והרז"ה והרמב"ן והר"ן דסוגיא דהתם פליגי אדהכא וקיי"ל כסוגיא דהתם משום דמה דאתמר בדוכתי' עדיף דמה שנראה לי' לרב אשי עיקר טפי קבעה לה בדוכתה, ומה שהקשו בסוגין דהא דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו שרי כבר פירשוה שם דעצים שאני שלא ניתנו אלא להסקה וגריעי מאוכלין וכלי תשמיש והחמירו בהן חכמים שלא לטלטלן אלא להסקה, והלכך לסמוך הדלת בבקעת אסור אפי' ביבשתא אבל לצלות ביבשתא שרי דמה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו כדאמר התם אבל רטיבתא אף בחיזרא לצלות אסור דלא שייך סברא מ"ל לצלות בו כו' כיון שאינו ראוי להסקה אלא ע"י תערובות יבשים, וכמו שבאר הר"ן שם, ונראה דאפי' להפוסקים במוקצה כר"ש אף ביו"ט, מ"מ הכא קיי"ל דלא כר"ש דטעמא דר"ש הכא דמתיר אינו משום דלית לי' מוקצה, דהא הכא דבר שמלאכתו להיתר ואפ"ה אסרי לה רבנן אלא פלוגתא אחריתא היא וקיי"ל כרבנן דאל"כ קשיא הלכתא אהלכתא, דמה שפרש"י דהאי הלכתא לא קיימא כבר דחוה התו' וגם אי אפשר לומר דרטיבתא אסור אף להסקה דא"כ ליפלגו ר"נ ור"ש בחיזרא להסקה ומדאפלגו לצלות בו מכלל דלהסקה שרי וכן אמר לעיל כ"ב ב' בסופלי דרטיבתא חזי להיסק גדול, וע"כ טעמא דאסרינן רטיבתא משום שלא ניתנו עצים אלא להסקה, וה"ה יבשתא לסמוך בה הקדירה, ויש כאן שיטה אחרת לר"ת ז"ל כמו שהביא הרא"ש ולפר"ת רטיבתא אסור לסמוך בה הקדירה ולצלות בה, אבל יבשתא שרי אף לסמוך בה הקדירה, ויש לעי' לפר"ת וכי ת"ק ור"ש בפלוגתא דב"ש וב"ה קמפלגי, ועי' במלחמות, ונראה דאין להקל לסמוך בה הקדירה כיון דדעת הרי"ף והרמב"ם והרז"ה והרמב"ן והר"ן להחמיר וסוגיא דביצה כותיהו רהיטא, ואע"ג דהרי"ף נקיט ברטיבא לישנא דמוקצה [ברי"ף שלפנינו ליתא אלא בל' הרא"ש שהעתיק ל' הרי"ף איתא כן וכ"ה בל' הרמב"ן במלחמות] ובמוקצה ביו"ט איכא כמה רבוותא דמקילי כמו שהביא הרא"ש שלהי ביצה, מ"מ אין הכרע להקל בעצים דהכא פלוגתא אחריתא היא כמש"כ לעיל, והרי"ף כללה בל' מוקצה משום דאית לי' מוקצה ביו"ט וכל הנאסר בטלטול נכלל בל' מוקצה, וזה דלא כאחרונים ז"ל שהביא המ"ב סי' תק"ב ס"ק כ"א דלהמתירים מוקצה ביו"ט שרי לסמוך קדירה בבקעת, ואם כונתם ז"ל לסמוך בשעת הדחק על ר"ת והרא"ש והטור, אינו ענין למוקצה דלפר"ת שרי אף למאן דאסר מוקצה.
ד) ביצה ל"ג א' תוד"ה והלכתא, אבל רטיבא אין ראוין להסקה, נראה דאין כונתם דאסורין להסקה אלא דלא מקרו ראוין להסקה ודבריהם יתכנו לפר"ת שהביא הרא"ש, ואי אפשר לומר דרטיבתא אסור להסקה כמש"כ סק"ג, וזה דלא כמהרל"ח בהגהותיו בטור סי' תק"ב והמ"ב שם סקכ"א, והק' הר"ן דהכא אסרינן רטיבתא ולעיל אמרינן בסופלי דמטלטלין לחיותא אפי' רטיבתא דחזא להיסק גדול ותירץ בשם תו' דהתם מטלטל הרבה יחד וראוי להסקה מה שמטלטל ומבואר מזה דהיסק גדול היינו אפי' כלן לחין שפיר נאחז בהו האש וראוין להסיק בהן, ויש לתמוה במה דניחא לי' להר"ן בתירוץ התו' דנראה דהתו' בשיטת ר"ת אזלי דיבשתא שרי אף לסמוך בה הדלת, וה"ה למשדי לחיותא, אבל לדעת הר"ן דיבשתא לא שרי אלא לצלות בו דדמי להסקה כיון דעביד לאוכל נפש כדאמר מ"ל לצלות בו מ"ל לצלות בגחלתו, אבל לסמוך הקדירה אסור א"כ לטלטל לחיותא נמי אסור וצ"ע.
ה) ויש לעי' למאי דקיי"ל דאין סומכין הקדירה בבקעת שלא ניתנו עצים אלא להסקה, איך שרינן לעיל ח' א' לכסות באפר חם שראוי לצלות בו אף שאפר אינו עומד לכיסוי דבאפר שהוסק ביו"ט קיימינן מ"מ כיון שראוין למלאכת היתר שרי לצורך גופו, ומ"ש מכל עצים דלא שרינן לצורך גופו, וכשהיו עצים אסור לטלטלינהו לכיסוי, וכשהוסקו ביו"ט אשתרו.
ו) שבת קכ"ד א' הא בקעת ביו"ט דבר שמלאכתו להיתר הוא כו', תימא דאמר ביצה ח' ב' הכניס עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה, אלמא דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו אסור, והכא ליכא לתרוצי גזירה יו"ט אטו שבת, וע"כ רבא דהתם לא ס"ל כהאי סוגיא אלא כסוגיא דביצה ל"ג א' דאמרינן לא נתנו עצים אלא להסקה, וס"ל לרבא דעפר נמי דינו כעצים לענין זה דאינו מותר אלא למה שהוכן, ולפר"ת דסוגיא דביצה נמי משום גזירה יו"ט אטו שבת צ"ע, ואפשר כיון דאזיל לי' לכסות בו צואה בטלה לי' הכנתו לצפור, דהא לא קאי השתא לצפור, ולאחר שיכסה בו צואה לא יהא ראוי עוד לכיסוי, ומיהו לקמן אמרינן ואם זרקה באשפה אסורה ופריך אלא מעתה זריק לי' לגלימי' כו' וצ"ע.
ז) ביצה כ"ח ב', שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביו"ט, בגמ' מוכח דאפי' לצורך מקומו אסור מדקאמר מידי דהוי אקוץ ברה"ר והיינו במונח במקום שהולכין והיינו לצורך מקומו, ואפ"ה אסור, ואפשר דשפוד דנמאס ואין ראוי לשום תשמיש הוי ככובד עליון ותחתון, שבת קי"ג, דאסר ר"י לטלטלינהו לצורך גופן ומקומן אף לר"ש דהא ר"י כר"ש ס"ל, ומיהו קשה דהא שפוד דבר שמלאכתו להיתר הוא וראוי לצלות בו עוד הפעם, וי"ל דמיירי שא"צ עוד לצלות, אבל קשה מאי איריא שפוד אפי' קדירה נמי, ובב"י סי' תקי"ח כ' בשם רי"ו משום דשפוד אינו משמש אלא מעשה קוץ החמירו בו, ורש"י כ' משום דנמאס, והנה כל הכלים מותרין לטלטלינהו אף מחמה לצל אף לאחר שאין דעתו לאשתמושי בהו כיון שמלאכתן להיתר וראוין למלאכתן, רק בשפוד החמירו, וחשבוהו כאין בו תורת כלי כיון שאינו עומד עתה לשום מלאכה, אבל כל שדעתו לצלות בו נראה דמותר לטלטלו אף לכל צורך ככל הכלים וכ"מ מל' רש"י, וכ"ה ל' הר"ן, אבל ל' הרי"ו שהביא ב"י משמע דאף קדם צלי' אסור לטלטלו אלא לצורך צלי, ולדבריו ז"ל מצינו דבר שמלאכתו להיתר ואסור לצורך גופו ומקומו ובשבת קכ"ד א' ל"מ כן וכמש"כ סק"ו, והטור סי' תקי"ח פירש דמיירי בחיזרא יבשתא דקיי"ל דשרי, ואמר דלאחר צלי' אסור לטלטלו, כיון דליכא תורת כלי עלי' וצ"ע מ"ש לאחר צלי' מקדם צלי' דהא דעת הטור סי' תק"ב דסומכין את הקדירה בבקעת יבשתא דכיון דראוי' להסקה מותר לצורך גופו, ואפי' לדעת הרי"ף וש"פ דקיי"ל דאין סומכין את הקדירה בבקעת מ"מ לא מצינו שאסרו עצים לצורך מקומן, ואת"ל דכיון דאסור לצורך גופו כש"כ לצורך מקומו דחמיר טפי כדמוכח שבת קכ"ד א', א"כ אף קדם צלי' נמי, ואפשר דבסתמא נמאס ואינו עומד להסקה, והלכך אסור בטלטול, ומיהו אי יהיב דעתו להסיקו שרי, ולפ"ז אסור לצלות בו פעם אחרת כיון שאין ראוי להסקה וגריעא מרטיבא, אבל אי אפשר לומר כן דמתחלת צלי' אידחי לי' וכי קמהפך באיסורא קמהפך וע"כ דראוי להסקה גם אחר צלי' ולמה אסור לטלטלו וצ"ע, ונראה לענין הלכה להחמיר בכל שפוד כל שאין דעתו לצלות בו עוד וכדעת רש"י ותו' [דאי הוו מפרשים כהטור לא הוו סתמו דבריהם] והרשב"א והרא"ה והר"ן ורי"ו והכלבו, והטור יחידאה בזה, אם לא במקום היזקא, והכלבו כ' דלצורך גופו ומקומו שרי וצ"ע דהא משום היזקא היינו לצורך מקומו ואפ"ה דוקא משום היזקא, והלכך נראה דאסור אף לצורך גופו ומקומו, וכ"כ במ"ב בשם המאירי, ובחיזרא אין חילוק בין קדם צלי' לאחר צלי', דלהסקה וצלי' שרי, ולגופו ומקומו אסור, דאנן קיי"ל דעצים לצורך גופן ומקומן אסור וכדעת הרי"ף וש"פ דלא כר"ת שהוא דעת הטור סי' תק"ב, ולמש"כ איזמל של מילה שרי לטלטלו לאחר שמל וכדעת רש"ל ודלא כהט"ז סי' ש"י סק"ג, שו"ר בבהגר"א יו"ד סי' רס"ו שהכריע מהתוספתא וירו' כהט"ז וצ"ל דאיזמל לא מקרי כלי עומד למלאכה כל שאין תינוק מזומן למול מפני שאין הזדמנות מלאכתו מצוי' כלל, והלכך כיון שמל התינוק לא חזי למידי וחשיב כאבן וכן לולב לאחר שיצא בו, ומיהו למש"כ לעיל לחלק בין שפוד לשאר כלים, י"ל דלולב דמי לשפוד שאינו כלי כלל, אבל סכין של מילה י"ל דשפיר הוי כלי, ול"ק קו' הגר"א, ואפשר שזה דעת הרי"ו בשם הרמב"ן שהביא ב"י.
ח) כ' הר"ן בסוגין וז"ל ומכאן מביאין ראי' לפסוק כר"י במוקצה ביו"ט דהא רבינא גופי' כו' ול"נ דהכא לא שייכא פלוגתיהו דר"י ור"ש במוקצה מחמת מיאוס כו' שהוקצה ביה"ש מחמת מיאוסו ולפיכך לר"י כו' אע"פ שהוא רוצה להשתמש כו' והרי הוא עכשו אצלו כאילו נסתלקה ממנו הקצאתו כו' אבל שפוד זה אינו כן שמעיו"ט ראוי היה כו' כל שהוא רוצה להשתמש בו אי אתה יכול לאסרו עליו אלא אם כן תאמר דלא חזי כלל כו', נראה כונת הר"ן דהכא אסור אף לר"ש דמאוס דשפוד גרע ממאוס דנר והוי האי שפוד כדבר דלא חזי כלל דמודה ר"ש, והכריח זה, דזה המאוס דנר שנחלקו בו ר"י ור"ש הוא כעין פלוגתיהו בעצים שבמוקצה ותורא דרדיא וכיו"ב שדעת האדם להקצותו קצת ור"י אסר לה בשביל זה, וה"נ נר חזי בעצמותו לתשמיש אלא שמפני מיאוסו הוא מוקצה קצת מדעת האדם ומחוסר הכנה, ולכו"ע מהני הכנה מע"ש לנר ישן, [במחשבה בעלמא דהוי מידי דלא עבידי בו מעשה ולכו"ע סגי במחשבה] אבל הכא בשפוד או לא הוי רק כמאוס דנר אין כאן חסרון הכנה כיון שהיה מוכן מע"ש ועומד עתה לתשמיש, וע"כ דעכשו אינו עומד לתשמיש כלל ולא מהני לי' הכנה, ולפי דברינו אין כונת הר"ן משום שאין מוקצה לחצי שבת, אלא שאינו מוקצה כלל, והגרע"א בתוספותיו בפ' כירה במשנת נר כ' ע"פ דברי הר"ן אלו דלר"ש אסור לטלטל נר ישן לצורך מקומו דעד השימוש הוא מוקצה, וזה תימא, ובגמ' שבת מ"ה א' שרינן לטלטל נר דחנוכתא מקמי חברי ואמר דכדאי ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד, ואם איתא הא כה"ג אף לר"ש אסור ודוחק לומר דמיירי בשל מתכת דוקא, וכונת הר"ן פשוטה דלר"ש דלא חשיב הקצאה וכל זמן שרוצה משתמש בה כה"ג לא חשיב מוקצה וחשיב כדבר שמלאכתו להיתר, ומה שהביא ראי' משפוד שאסור לצורך מקומו שאני שפוד דחשיב מוקצה אף לר"ש ואסור לכל תשמיש, ואם באנו לאסור טלטול נר ישן עד שעת שימוש גם תמרי דעסקי אסורין לר"ש עד אכילה ובשבת קכ"ח א' מבואר דלר"ש שרי לטלטל בשר תפל מחמה לצל משום דחזי לכלבים, אע"ג דאינו מוכן לכלבים.
ט) הרא"ש שלהי ביצה הביא דעת בה"ג דלדידן נולד אסור, וראיתם מרבא דאסר אוד שנשבר ביו"ט, וצ"ע כונתם דהא ודאי סתמא דהש"ס שבת (קנ"ו) [קנ"ז] דמוקים לה בפלוגתא דר"א ורבינא, וקיי"ל כרבינא לקולא, עדיפא מרבא, וצ"ל דכונתם דהא דרבינא במוקצה אבל לא בנולד, וצ"ע דהא לעיל כ"ט א' איצטריך לאשמעינן דאסר ר"י שברי כלים וגרעיני תמרה וקליפי אגוזים ושקלינן התם בדעת רב אי קבלה מני' דר"ח, אע"ג דאסר ר"י נר ישן ונתנבלה בשבת ותורי דרדיא, וע"כ דבשברי כלים וגרעיני תמרי קילי טפי, ואנן מתירין בכל הני דאסר ר"י, ואסרינן בהני, ואע"ג דאמר בריש ביצה קס"ד דאפי' מאן דשרי מוקצה בנולד אסור, האי נולד היינו דוקא ביצה דלא היתה בעולם כלל אבל שברי כלים בהדיא תניא דמותר וכמש"כ תו' שם.
י) כ' המ"ב סי' תקי"ח בבה"ל ד"ה אע"פ, בשם הגר"ז, דנבילה שנתנבלה ביו"ט חשיב נולד ואסור לבה"ג, וזה תמוה מאד דהא הרא"ש הביא בשם ר"ת דשמואל אסר נולד, ובנבילה שנתנבלה בשבת פסק שמואל קנ"ו ב' כר"ש אלמא לאו נולד הוא, וכן עיקר פלוגתא דר"א ורבינא איקבע בגמ' אפלוגתא דר"י ור"ש בנבילה ומבואר דר"א ורבינא תרויהו כר"ש ס"ל וטעמא דמלתא דבין חיים למיתה לא מקרי נולד כיון דדרך תשמישו הוא להמיתו, ובין שחוטה לנבילה ליכא פנים חדשות ולא דמי לשברי כלים, ולא דמי נמי לגרעיני תמרה דהתם נטפלין להאוכל וכשנוטל האוכל הוו להו כפנים חדשות, ונראה דחלבים לא מקרו נולד כיון שאין לאוכל צורך בהן ובאפי נפשיהו קיימו, ואפי' לר"י דאסר כל מוקצה מותר להדליק בחלב שנקרו ביו"ט וכן ליתן לכלבו, דעדיף מבני מעיים שנסרחו דשרי אף לר"י, ונראה דאף בנשחט ביו"ט אין החלב מוקצה אף לר"י דמאתמול דעתי' עלי' ואע"ג דבחיים יש לבהמה צורך בהן מ"מ כיון דבחיים אין ראוי לאדם ולאחר שחיטה כל חד ראוי למלתי' לא חשיב מוקצה והא דנקטו תו' כ"ט א' שנשחט מעיו"ט קושטא דמלתא נקטו דמיירי שנשחט מעיו"ט דבנשחט ביו"ט אין דרך למסרח ואי מתרמי שנסרח מוקצה הוא וכ"מ ל' הגמ' קמ"ג א' מאתמול דעתי' עלוי' דדוחק לומר דדעתו לכשישחטנה, וכונתם דמעיו"ט דחסר הכנה, שמעיו"ט עדיין מוכן לאדם, מ"מ כיון שאין לאוז צורך בהן וגם עבידי למסרח לא מקרי מוקצה, אבל המ"א סי' תצ"ט סק"ט כ' דחלבים ועור של הנשחט ביו"ט הוי מוקצה לר"י, וחשיב גם נולד, והלכך להפוסקים דאסרי מוקצה ביו"ט אסור וכן לדידן דמחמרינן בנולד, [ומש"כ בעט"ז להשיג על המ"א אין לדבריו ז"ל שום מובן, דהרכיב שבת ויו"ט ולא חלק ביניהם, ודעת הרי"ף והרמב"ם והשו"ע לחלק ביניהן, וביו"ט אסור עצמות וקליפין אף שהן ראוין למאכל בהמה] ומיהו נשחט ביו"ט ונסרחו בני מעיים ביו"ט נראה דאסור לכל הפירושים וכמש"כ לעיל, ומיהו אע"ג דלר"י אסור אפשר דלדידן דקי"ל כר"ש [לדעת רש"י וש"פ אף ביו"ט] שרי, אף להחמיר בנולד, דאפשר דנסרח לא חשיב נולד, ונראה דחשיב נולד מדפריך ביצה ל"ג א' אהא דאוד שנשבר מהא דשרי רבא למשדי בני מעיים לשונרא, והאי אוד שנשבר נולד הוא וכמש"כ בה"ג, וע"כ דבני מעים שנסרחו לא עדיף מאוד שנשבר, ובס' ק"נ נתקשה בזה בסוגיא דביצה שם, ולא ידענא למה, דהא בקושיתו לא הוי ס"ל דאורחי' למסרח ודעתי' עלוי' ושפיר חשיב נולד, וצ"ל דנסרח גרע מנתנבלה דלא חשיב נולד וכמש"כ לעיל, ומיהו קשה אי נסרח חשיב נולד היכי אמר שבת קכ"ח א' דרב סבר כר"ש בטלטול לגיר' רי"ף וש"פ בשר תפוח והיינו סרוח שנסרח ביו"ט והלא בשבת כ"ט א' מבואר דרב אסר לטלטל נולד, ולא מספקינן אלא אי קליפין חשיב מוקצה לר"י אבל אי חשיב מוקצה אסור לרב אף בטלטול, וע"כ דבה"ג גרס בשר תפל כרש"י וצ"ע.
יא) כתב בהג"א פ"ד דביצה סי' י"ב ולית כו' כר"ש ק"ל דמותר ומותר להשליך בני מעים לכלבים אע"ג דלא מסריח עכ"ל נראה דדבריו ז"ל ע"פ פרש"י דלפי' תו' אדרבה כי לא מסריח שרי אף לר"י דהא חזי לאדם, אבל לפרש"י כי נסרח פשיטא דמותר אלא אף אי לא נסרח נמי שרי, ומיהו גם לפרש"י אין נסרח פשוט יותר להיתרא מלא נסרח דעיקר היתרא משום דעבידי למסרח ומאתמול דעתי' עלוי', ועוד קשה דמשמע דמשום דקיי"ל כר"ש שרי, ובגמ' משמע דאף לר"י שרי, לכן נראה דהאי דלא מסרח היינו דלא עבידי למסרח כגון באופקים הקרים ואפ"ה שרי כבשר תפל דשרי לר"ש אע"ג דלא חזי לאומצא כמבואר שבת קכ"ח א' לפרש"י ותו', ושם קמ"ב ב', ומדברי המ"א סי' תצ"ט סק"ט נראה דפי' דברי הג"א ע"פ פי' תו' ומיירי בלא עבידי למסרח ונסרח ואין הלשון משמע כן, ומיהו עיקר דברי המ"א להוכיח דהג"א מתיר נולד מבואר כאן ברישא דהתיר אוד שנשבר ביו"ט.
יב) שבת קנ"ו ב' ואף לוי סבר הלכה כר"י כו' כי הוי מייתי טריפתא קמי' ביומא טבא כו' דלמא לא מתכשרא ואפי' לכלבים לא חזיא, יש לעי' כיון דנמצאת טריפה א"כ מאתמול לכלבים קיימא, י"ל דחיישינן דלמא השתא נטרפה וספק מוקצה אסור כדאמר ביצה ג' ב' ספיקה אסורה ומסקינן משום דהוי דבר שיל"מ, ולפ"ז טריפות סרכות והוגלד פי המכה שרי, ולא משמע כן, ונראה כיון דלכלבים אסור לשחטה הו"ל מוקצה ואע"ג דמספיקא מותר לשחטה, מ"מ כיון דהשחיטה בשביל אדם ודעתו לאדם לא חשיב מוכן לכלבים, ויש לעי' למ"ד ביצה כ"ז ב' מודה ר"ש בבע"ח שמתו א"כ אין ראי' דלוי כר"י ס"ל דהא לא הוי לי' לאסוקי אדעתי' כלל שתטרוף {א"ה, כמדומה דצ"ל שתטרף} ומיהו אי כבר נטרפה מאתמול אינה אלא חסרון הכנה, ומיהו אי נטרפה ביו"ט יש לאסור אף לר"ש, ולפ"ז אף להפוסקים במוקצה ביו"ט כר"ש, מ"מ אי קיימ"ל כמב"א משמי' דרבא דמודה ר"ש בבע"ח שמתו שאסורין, טריפה שנטרפה ביו"ט או דיש ספק שנטרפה ביו"ט אסורה בטלטול, וסוגין דמוכיח מהא דלוי דסבר כר"י צ"ל דמשמע לי' דאף בטריפות שידוע דמאתמול הוי איירי, א"נ סוגין כמבדר"י דחלוק הי' ר"ש אף בבע"ח שמתו, ובהג"א בסוגיא דביצה כ"ז ב' כ' אבל אם היתה בריאה ביה"ש ונטרפה ביו"ט אסור לטלטלה ולכך רואין את הטרפה ביו"ט אצל האשפה כו' וצ"ל דכונתם בטריפות דחיישינן שנולדו ביו"ט א"נ ס"ל דאף בטריפות שמאתמול מודה ר"ש דלא אסיק אדעתי' שתטרוף וסוגיא דשבת כמבדר"י ואנן קיי"ל כמב"א דמודה ר"ש בבע"ח שמתו ובטור ס"ס תצ"ז כתב דלר"ת דפוסק ביו"ט כר"ש אם נמצאת טרפה מותר לטלטלה וכ' ב"י דאפי' בבריאה איירי ואע"ג דהטור פסק דבריאה שמתה אסורה אף לר"ש הכא טריפה דרך להמצא, ולא חלק מרן בין טריפות דקדם יו"ט לנטרף ביו"ט, ונראה דיש להקל כדעת הטור דהא יש פוסקים כמבדר"י דחלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו, ומיהו בספק נולד הטריפה ביו"ט, או ודאי נטרפה ביו"ט, יש להחמיר, וכנתנבלה ביו"ט דהא רה"פ מחמירים במוקצה ביו"ט, ובזה לכמה פוסקים אף לר"ש אסור, ומיהו מש"כ במ"ב סי' תצ"ז ס"ק נ"א דחשיב נולד לא יתכן, דהא נתנבלה בשבת לא חשיב נולד כמש"כ סק"י וא"כ ע"כ נטרפה נמי מדמייתי בגמ' דלוי סבר כר"י מהא דאסר נטרפה, ולא מחלקינן שא"ה דהוי לי' נולד, [ומיהו אכתי הוי מצי לדחוי' יו"ט שאני משבת וע"כ דלא ס"ל לחלק, ואנן סמכינן אהא דר"נ בריש ביצה לחלק ביניהן וי"ל בנולד ג"כ דאנן סמכינן אהא דרבא דאסר אוד שנשבר ואהא דאסר ס"פ נוטל גרעיני תמרה ומיהו אין לחלק בין נטרפה לנתנבלה].
יג) שבת קכ"ג א' מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא, בתו' פירשו דלרבא בעינן שיטמא ע"י יחוד, ותימא דאמר לק' קכ"ד ב', חרס קטנה שרי לטלטולי בשבת ואע"ג דלא מהני לי' יחוד, וכן תנן התם במתנ' שברי עריבה לכסות כו' שברי זכוכית כו' ומשמע אע"ג דאין להן תוך, וי"ל דבכלי מתכת כה"ג היו טמאין ע"י יחוד אלמא כלי הוא, והא דטהור בחרס ועץ וזכוכית משום דבעינן תוך וליכא אבל שפיר מנא הוא, [ובזה נתיישבה קו' מהרש"א מקנה של זיתים עיי"ש] ומיהו קשה דאמר לק' קכ"ה א' קרומיות של מחצלת מותר לטלטלן ורבא גופי' אמר התם בר המדורי אסברא לי כו' וכן תנן דלתות הכלים שנתפרקו מותר לטלטלן, ולולא דבריהם י"ל דרבא מודה דטומאה כלי מעשה בעינן ושבת מידי דחזיא בעינן, אלא לענין נטילת קוץ ס"ל כיון דלא אכפת לי' לקוץ בין נקובה לשאינה נקובה ולא דמי לכל שברי כלים דאינן משמשין אלא בדוחק ואינן יפין כשאר כיסוין, וגם נטילת קוץ מלאכה חשובה היא, וע"כ הא דטהור, דאדם זורקה ונוטל נקובה שראוי לי' לתפירה ולנטילת הקוץ, והלכך גם לענין שבת לא חשיב עושה מעין מלאכה, ולפ"ז י"ל דגולמי דממלך עלה נמי לא חשיב כלי לענין טומאה, אלא לענין שבת, ומיהו מדלא מוקים לה בשיחדה לנטילת הקוץ משמע דכה"ג טמאה, ויש לעי' בניטל חודה ויחדה לנטילת הקוץ אי טמאה, ומדברי התו' משמע דלא מהני יחוד, וצ"ע מ"ש מגולמי, ונראה דאם יחדה לנטילת הקוץ מודה רבא דמותר לטלטלה אם יחדה לעולם בהדיא לדעת השו"ע סי' ש"ח וכמש"נ לעיל סי' מ"ב ולא השוה רבא שבת וטומאה אלא בסתמא, ומיהו אם ידוע בלבו שלא יקיימה אלא סופו לזורקה בין גרוטאות מקרי יחוד לשבת אחת, וכיון דאין דרך ליחדה לא מהני יחוד לזמן מועט כמש"נ סי' מ"ב, ובמ"ב סי' ש"ח ס"ק מ"ח כ' דמהני יחוד וסתם הדברים ונלמד מן המפורש סכ"ב שם, [עי' ס"ק כ"ד דדעת תו' זבחים כמש"כ].
יד) קכ"ד ב' ל"ש אלא שנשבר מע"ש, לפ"ז פלוגתתן אי חסר להו הכנה דלתשמיש חזיין כל שעושין מעין מלאכה, אלא דאין דעתי' עלי' מסתמא לר"י עד שיזמין ורבנן כר"ש, ופריך משברי כלים שאין עושין מעין מלאכה דמוכנין להסקה ובזה מודה ר"י דאין חסרון הכנה כיון דעיקרן להסקה הן עומדין, וע"כ בנשבר ביו"ט איירי, ואסר ר"י דחשיב לי' נולד, וכי היכי דשברי כלים שאין עושין מעין מלאכה חשיב נולד ה"נ עושין מעין מלאכה חשיב נולד ומכאן יש להוכיח דעושין מעין מלאכה חשיב נולד ואסור ביו"ט לדעת רמ"א סי' תצ"ה וכמש"כ מ"א סי' ש"ח ס"ו דאי מעין מלאכה לא חשיב נולד, א"כ לא פריך מידי דשפיר י"ל דבנשבר מע"ש פליגי ומשום חסרון הכנה אבל נשבר בשבת שרי אבל באין עושין מעין מלאכה ועומדין להסקה לא חסר הכנה בנשבר מעיו"ט ובנשבר ביו"ט חשיב נולד, ודברי הט"ז שם תמוהין מאד שהק' למה לא קיי"ל כרבא וכבר האריך בזה הרא"ש שלהי ביצה דדחינן דברי רבא דקיי"ל כרבינא שלהי שבת, ויש סומכים אדברי רבא בנולד עיי"ש, גם לא הזכיר הט"ז שהרי"ף והרמב"ם מחלקים בין שבת ליו"ט, ותימא על אחרונים ז"ל שהביא המ"ב שם בבה"ל, ד"ה לשום, שנטו מדברי המ"א, ודברי המ"א מוכרחים בסוגין, וכ"ה בהדיא בתו' בסוגין ד"ה ורבא, דלפי' הט"ז שפיר י"ל דרבא שרי אף בנשבר בשבת וכת"ק אע"ג דבעלמא אית ליה מוקצה, ובסי' תק"א הביא המ"ב בשעה"צ סמוכין לדבריהם מל' רש"י בסוגין ואינו ראי' כלל, ולא מצינו פלוגתא בגמ' אי חשיב נולד אלא אי נולד אסור ות"ק סבר מוכן הוא היינו דלא חשיב מוקצה דהא לכו"ע אסור מוקצה גרוגרות וצמוקים ואבנים והא דלא חשיב מוקצה חשיב מוכן וכן בחולין י"ד ב' חשיב לי' נולד לר"י, ומש"כ רש"י כיון דראוין למלאכה משום שאין עומד להסקה צריך שיהא ראוי למלאכה ובכלי חרס וזכוכית איירי וה"ה בשברי כלי עץ שאין ראוין למלאכה וראוין להסקה חשיב מוכן, ויש לעי' דלעיל כ"ט א' אשמעינן רב דאין מסיקין בשברי כלים לר"י הלא משנתנו היא זו דאסר ר"י מעין מלאכה, י"ל משום דמתני' איכא לאוקמי' בנשבר מע"ש ופליגי אי מוקצה היא.
ומיהו קשה הא דכ' הרי"ף בסוגין משמי' דרצ"ג דהלכה כר"י משום דר"מ ור"י הלכה כר"י, והרי"ף כ' כיון דשנה תנא דברי ר"מ בסתם הלכה כר"מ ואי פלוגתתן במוקצה הלא כבר הוכרע בגמ' שלהי שבת דהלכה כר"ש, וצ"ל דס"ל לרצ"ג דנולד חמיר טפי, וכדעת בה"ג, ומיהו קשה דהא ר"נ קאמר מאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד, וע"כ דדחינן דברי ר"נ מהא דרבא דאסר אוד שנשבר ביו"ט או מהא דאסר שלהי פ' נוטל גרעיני תמרה, ולמה לי' לר"צ לטעם דר"מ ור"י הלכה כר"י אבל לדעת אחרונים ז"ל החולקים על המ"א חכמים נמי אית להו מוקצה ואפ"ה בעושין מעין מלאכה סגי ולא חשיב מוקצה, ולמאי דקיי"ל כת"ק אף ביו"ט דקיי"ל כר"י שרי במעין מלאכה, והלכך אין פלוגתא זו פלוגתת המוקצה, ומיהו קשה דהא ר"מ לית לי' מוקצה מחמת מיאוס לעיל מ"ד א', וצ"ל דנולד אית לי', כי היכי דאית לי' מוקצה מחמת איסור, ומדברי הרי"ף והרא"ש ראי' גמורה לדעת החולקים על המג"א, דמעין מלאכה לאו מוקצה ולאו נולד הוא ואף ביו"ט שרי, אלא שסוגין לא נתישב לפ"ז וצ"ע.
טו) כתב במ"ב סי' תק"א דהא דמסיקין בשברי כלים שנשברו מעיו"ט היינו באין עושין מעין מלאכתן אף שעושין מעין מלאכה לדעת המ"א, וזה תימא דהא לכו"ע נשבר מעיו"ט ועושה מעין מלאכה חשיב כלי ואינו עומד להסקה, וכי נשבר ביו"ט ואינו ראוי למלאכה חשיב נולד, ואסור, וכן כשמסיק בהן אסור להפוך בהן כשנשרפו ואין ראוין למלאכה.
טז) קכ"ד ב' אבל בכרמלית לא כו', אפשר דדוקא במונח בכרמלית מע"ש אבל בהונח בשבת לא גרע מזרקה באשפה בשבת דשרי, ומיהו לא דמי דבאשפה ראוי ליטלה ולשמש בה אבל הכא לא צריך לה היום שאין ראוי להביא לחצר ובכרמלית ליכא מנא לכסוי' בו, ודמי לשפוד לאחר שנצלה דאמר ביצה כ"ח ב' דהוי מוקצה, ומיהו התם כ' ב"י בשם רי"ו משום דשפוד לאו כלי חשוב דמעשה קוץ משמש, ונראה דדוקא בחרסין אסרי שמואל ור"נ באין צורך לשימושן היום, אבל בכלי כה"ג אף שאין לו שימוש היום חשיב כלי וצ"ע, ומיהו דוקא באין צורך להן היום לשום שימוש אבל אי ראוין לאיזה תשמיש לא גריעי מדבר שמלאכתן לאיסור דמותרין לצורך גופן, אלא דשמואל ור"נ ס"ל דאין צורך בהן כלל, ורבא סבר דחזי לכפורי בי' ויש לעי' אי דוקא לצורך גופן שרי רבא או אפי' מחמה לצל, דאפשר דחשיב ככלי שמלאכתו לאיסור, כיון דאין ראוי היום למלאכתו, והא דשרי רבא ברה"ר היינו בעומד להכניסו אבל זרקו לרה"ר הוי כזרקו לאשפה, ואי מבעוד יום זרקו אסור, וכ"כ המ"ב סי' ש"ח ס"ז בבה"ל.
מש"כ הט"ז סי' ש"ח סק"ו לפרש דברי התו' קכ"ד ב' ד"ה ורבא, תמוה מאד ודברי תו' פשוטין דרבא אית לי' מוקצה, ואנן לית לן מוקצה והתו' ס"ל דר"י ורבנן בנולד פליגי וכמש"כ לעיל, ודברי הטור כבר פרשום אחרונים ז"ל והלכך למאן דמפרש דלת"ק מעין מלאכה, לאו נולד הוא, ושרי אף ביו"ט ואף למאן דאסר נולד שרי נשבר בשבת אפי' ברה"ר, כיון שעושה מעין מלאכה.
והא דשרי רבא לטלטולי משום דחזי לכפורי נראה דלאו דחשיב לי' מעין מלאכה במה שראוי לכפורי בו, דלא מצינו אלא מלאכת כיסוי דדרך בני אדם לקיימן להכי, אבל לכפורי לאו מלאכה הוא ואין משמרין החרס בשביל כך, אלא דחשיב לי' צורך בו כמו שופר לגמע בו מים ורחת ומלגז לתת עליו לקטן, אבל הראב"ד כ' דשירי פרוזמיות דוקא של טלית מצוה אבל שירי בגדים אף שאין בהן ג' ראוין לקינוח ולמדה מחרס, ומשמע דה"נ חשיב מלאכה לכפורי בו ומיהו שירי בגדים משמרין אותן לקינוח ועדיפי מחרס קטנה.
קכ"ה א' תוד"ה מחצלת, עי' מהרש"א אבל קשה למה הביא מהא דר"נ בחרס דאין ראי' משום דאיכא לאוקמא בנשבר מע"ש והוי להו להביא הא דשמואל דלית לי' מוקצה, ואפשר דמייתו מחרס דסגי מעין מלאכה ומדסתם שמואל נראה דבחד גוונא איירי, ומהא דשמואל לית לי' מוקצה אין ראי' דאיכא למימר נולד אית לי' וכדעת ר"ת שהביא הרא"ש שלהי ביצה, והלכך מייתו מהא דחרס קטנה.
יז) שבת מ"ה ב' הואיל ואדם קובע לו מקום א"ל אביי לר"י והרי כילת חתנים כו' וכתבו תו' היכי דקבע מקום לגמרי לכו"ע אסור כדאמר פ' כה"כ קכ"ג א', והיינו סיכי זיירי ומזורי דקפיד עלי', ונ' מדבריהם דהאי קובע לו מקום דהכא היינו שאין משתמשין במנורה אלא מלאכתה, ותימא דא"כ מאי פריך מכילת חתנים, הלא הכא מנורה מלאכתה לאיסור ולא הותר אלא לצורך גופו, ודוקא בדרך לפעמים לשמש בו לצורך גופו אבל דבר שאין דרך לשמש בו כלל מודה ר"ש דאסור כמו סכינא דאשכבתא ויתד של מחרישה וכיו"ב, וא"כ דין הוא שמנורה אסורה לר"ש, אבל כילת חתנים מלאכתה להיתר, ואפשר לפרש לולא דבריהם ז"ל דהאי קובע לה מקום היינו שאין מטלטלין אותה אלא משמשין בה במקומה וכל שקובעין לה מקום לא חשיב כלי לטלטול, ופריך מכילת חתנים, ומיהו בקביעות מקום גמור כה"ג נמי אסור וכמש"כ לעיל סי' מ"א ס"ק ט"ז, לענין נר בשבת, וכ"כ אחרונים ז"ל דאסור לטלטל מורה שעות שעל הכותל, עי' שע"ת סי' ש"ח סק"ה, ואין לו מקור נכון בגמ' אלא זכר לדבר בסוגין, ועי' תו' לעיל ל"ה א' ד"ה ואפילו, משמע דמפרשין כמש"כ.
יח) קכ"ד ב' כל הכלים הניטלים בשבת שבריהם ניטלים, נראה דאף כלי שמלאכתו לאיסור, ועכשו מלאכתו להיתר, או שהיו כלים מוקצים מחמת חסרון כיס ונשברו מע"ש מותרים אף מחמה לצל, אמנם בנשבר בשבת י"ל דהוי נולד אף לר"ש כמו אפר כירה שכ' תו' ביצה ח' א', דחשיב נולד אף לר"ש, מיהו יותר נראה דלא גרע מכלי שנעשה בשבת דשרי לר"ש כדמוכח שבת כ"ח ב', וצ"ע, ובפמ"ג סי' ש"ח האריך בזה, ולעיל נסתפקנו הא דמסיקין בשברי כלים אי בעינן שיהא רעוע מעיו"ט, וכמו כן יש להסתפק בעושין מעין מלאכה, ומסתימת אחרונים ז"ל משמע דאף בכלי בריא שנשבר מותר לר"ש [עי' ס"ק כ"א בארך].
יט) שבת מ"ז א' והתניא בגדי עניים לעניים כו' בתו' פירשו דברייתא לענין מדרס ומיהו נראה דכי היכי דיליף לענין קרטין דאין מטלטלין אותן בבית עשירים ה"ה דילפינן לענין בגדים דפחות מג"ט אין מטלטלין אותן בבית עשירים וכ"כ תו' לק' קכ"ז ב' ד"ה כיון, והא דאמר לק' קכ"ה א' מטלניות שאין בהן גע"ג דלא חזיא לעניים אסורין לטלטלן פי' בתו' דה"ה פחות מג"ט לעשירים, וסוגיא שם ל"מ כן דהא כל הסוגיא שם דשירי כלים עדיפי מחרסין וצרורות דעלמא דאין מטלטלין אותן אע"ג דחזיין לכסוי' מנא ואפילו יחדן לכיסוי צריכין תורת כלי, אבל שירי כלים בתשמיש כל דהו סגי להו, וכשאסר רב שירי פרוזמיות ממילא שמעינן דלא איירי ביש בהן ג"ט לעשירים או ג"א לעניים דלא גריעי שירי כלי מחתיכת בגד מתחלה, דהא רב לא אשמועינן אלא דשירי פרוזמיות אין להן עדיפות שירי כלים, וא"כ למה לי' לאביי לפרושי באין בהן גע"ג דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים, אם באמת אוסר רב אף ביש בהן ג' לעשירים הו"ל לפרש, והנה אביי בא לפרש ודברי רב יותר מפורשין מדברי אביי, ולולא דבריהם יש לפרש דאביי אשמעינן דביש בהן ג' אף לעשירים מותרים דדרך להשתמש בהן משום שהן שירי כלים.
והראב"ד כתב דשירי פרוזמיות היינו דוקא טליתות של מצוה אבל שאר שירי בגדים אף בפחות מג' על ג' מותר לטלטלן, והא דאמר בגדי עניים לעניים ומבואר בפשט הסוגיא שם דהוא הדין לענין טלטול בשבת התם בחתיכת בגד מתחלה [אפשר דאף בבא מבגד גדול של לפופי העומד לחתיכה ולתפירת בגדים לית לי' דין שירי כלים דדוקא בכלי שימוש נאמר] שיעורו ג' אצבעות לעניים וג"ט לעשירים ויש עוד שירים דאף לעניים שיעורן לטומאה ג"ט, והם קולי מטלניות דמבואר לעיל כ"ט א' דבעי יחוד לתשמיש והוא סמרטוט שנשחק ונבלה והילכך לא חשיב ובעי יחוד, ונראה לדעת תו' דמטלניות אלו אסורין לטלטלן עד שיחדן, אף לעניים, אבל לדעת הראב"ד לענין שבת הן מותרין בטלטול כיון שהן שירי כלים, ויש לעי' בפחות מג"ט בבית עשירים ויחדן לתשמיש אי מותר לטלטלן, אי הוי דבר שאין דרך ליחדו וצריך יחוד לעולם, או הוי דרכו בכך ומהני יחוד, ובמ"ב סי' ש"ח בשעה"צ אות נ"ה כ' דהניחו בקופסא שרי לטלטולי אף לעשירים אף בפחות מג"ט, ולמדה מקולי מטלניות לענין טומאה, והנה התם לא מהני הניחו בקופסא אלא ביחדו מתחלה לתשמיש ואח"כ הניחו בקופסא דלא חשיב ביטול תשמישו, אבל לא התקינו לתשמיש לא מהני הניחו בקופסא, ונראה דלענין שבת נמי לא מהני הניחו בקופסא אלא יחוד לתשמיש בעינן, וגם בקולי מטלניות לא נתבאר דמהני לעשירים, והנה הא דבגדי עניים פי' בתוס' לענין מדרס ולעולם טומאתו ביחוד, ואפ"ה לעשירים בעינן ג"ט וצ"ע.
כ) שירי בגדים ויש בהן ג"א והן של עשירים שהן טהורין לדעת התו' או שזרקן בעה"ב לאשפה שהן טהורין אף לדעת הראב"ד, אם לקחן עני מאשפה, הן מותרין אצלו בטלטול, דכל בגד בתחילה בבית עני שיעורי' בג"א, ומותר לטלטלו, ולא דמי לשברי כלים שזרקן באשפה דאפי' חזר ולקחן הוא עצמו הן אסורין, דהוו כשאר צרורות דאע"ג דחזי לכסוי מנא לאו כלים נינהו ואסורין בטלטול, ורק משום שבאין מכלי חשיבי ואדם משמש בהן, וכיון שנזרקו בטל חשיבותן, וכשחזר ונטלן כנוטל שאר צרורות, משא"כ בגד של שלש דראוי לעניים, וזה דלא כהט"ז סי' ש"ח ס"ק כ"ה, אמנם כל זה אם זכה בהן עני אבל כל זמן שהוא של עשיר אסור אף לעניים שאין מטלית זו עומדת לתשמיש אדם, וכן אם הוא של עניים מותר לטלטלה אף לעשיר כיון שעומדת לתשמיש אדם לאו מוקצה היא, ומש"כ תו' קכ"ז ב' א"נ אפי' לעשירים בבית עניים ר"ל כיון שהיא של עניים אף העשיר מותר לטלטלה, והאי א"נ אינו אלא כמוסיף ואינם פירושים חלוקים ודלא כהט"ז שם שחלק בין עשיר הדר בביתו של עני שאין לדברים אלו שרש בגמ' כלל.
ולענין פלוגתת תוס' והר"ן שהביא המ"א ס"ס ש"ח, נראה דאפשר להשוותן דעיקר תלוי אם החפץ עומד היום לתשמיש אדם, וכל שעומד לתשמיש אדם מותר לכל, כדמוכח מתרומה, אלא דבגדים שאין בהן ג"ט והן בבית עשיר אינן עומדין לתשמיש אדם שסופו לזרקן, אבל תרומה ביד ישראל סופו ליתנן לכהן, ואפשר שיתנן היום לכהן דקיי"ל כר"י ביצה י"ב ב' דמוליכין את התרומה, א"נ שיש לו כהן רגיל לאכול אצלו ומותר לכו"ע [יעוין תו' שם] וחשיב מוכן לאדם היום, ולענין אם נדרה מככר והככר שלה נראה דאם אין דעתה למתשל ואין דעת הבעל להפר לה והככר מוכן להמסר לאכילת אחרים מודה הר"ן דלא הוי מוקצה, אלא כשעומד הנדר לשאלה ולהפרה ואין דעתה למסור לאחרים בזה ס"ל להר"ן דחשיב מוקצה כיון שאין ראוי לבעלים ואין מוכן לאכילת אדם היום, ואפשר דהתו' מודים כה"ג, אלא בסתמא כל אוכל מוכן אף לאורחים, ועי' סוכה מ"ב א' מ"ד הואיל כו' וברש"י שם ד"ה קמ"ל, מבואר דכל שראוי לאחד מותר לכל.
כא) בס"ק י"ח כתבנו דמסיקין בשברי כלים לר"ש אף בשלמים שנשברו, ומצאתי שכ"כ המ"א סי' תק"א אלא שכתב הטעם דכלים עשוין להשבר, ולכאורה לאו כללא הוא, והלא אמרינן דמודה ר"ש בנר גדול דאינו מצפה שיכבה, וכן בבכור מי יימר דמזדקק לי' חכם, ומי יימר דנפל בו מום, וה"נ כלי עץ שלמים ובריאים מתקיימים שנים הרבה, ולעיל כתבנו דלא בעי ר"ש יושב ומצפה אלא בדבר שאינו מוכן אבל דבר המוכן לאו מוקצה הוא לר"ש אף שהוחלף צורתו, ולפ"ז נראה דהא דאמר שבת כ"ט א' נכרי שחקק קב בבקעת ישראל מסיקה, דוקא ביו"ט אבל חקק בשבת אסור אף לר"ש כיון דאינו עומד ומצפה, והכא בקעת מוקצה היא מע"ש, והמ"א סי' ש"ח ס"ק ט"ו כ' דא"י שעשה כלי בשבת אסור למאן דאסר נולד, ואינו אלא באופן דהיה מצפה לזה, אבל בלא"ה אסור לכו"ע, וכן בעשה א"י שופר ביו"ט מקרן של ישראל אסור באינו מצפה אף לר"ש, אבל בקעת נכרי וקרן נכרי יש להתיר לר"ש, ואף לר"י כ' המ"א סי' תקפ"ו להתיר, ולמש"כ נראה דכלי מוקצה מחמת ח"כ שנשבר בשבת אם היה בריא, שברי הכלי שעושין מעין מלאכה או מעין מלאכתן והוא עתה מלאכת היתר, אסורין אף לר"ש משום מוקצה ודלא כמש"כ ס"ק י"ח, והמ"א סי' ש"ח ס"ק י"ט כ' ג"כ שהן אסורין אלא שלמדן מדלתות הבית ולדבריו ז"ל אף ברעועין מע"ש אסורין, ולא ידענא האי היקישא דדלתות הבית אינן בכלל כלי תשמיש ואינן עומדין עכשו לתשמיש והלכך אף בנתפרקו בחול אסורין, ואפי' אם עומדין למלאכת תשמיש עכשו אינן כשירי כלים, אלא כשאר קורה, ובעי הזמנה ויחוד, אבל כלי המוקצה מחמת ח"כ כיון דאם נשברו מע"ש מותרין, כשנשברו בשבת נמי, והלא מבקעין עצים מן הקורה שנשברה ביו"ט ברעועה מעיו"ט אף שהוא מוקצה מחמת ח"כ מעיו"ט, ומ"ש שאר תשמיש מהסקה, ובמ"ב סי' ש"ח ס"ק ל"ה סתם כדברי המ"א בזה, ולמש"כ ברעועין מע"ש שבריהן ניטלין אף שהיו מוקצה ביה"ש.
כב) שבת מ"ט א' תוד"ה טומנין, אבל עור דמעיו"ט משמע התם דאסור לטלטל, לכאורה י"ל דהא דאמר התם התירו סופן משום תחלתן היינו לענין ליתן לפני הדורסין דיש בה משום עיבוד, אבל ראיתם מהא דאסרי ב"ש לאגבהינהו וע"כ משום מוקצה, ואי נשחט מעיו"ט מודו ב"ה לב"ש דאסור אף בטלטול, ומכאן ראי' למש"כ לעיל סק"י דעור לא חשיב נולד, דאי חשיב נולד נהי דחזי למזגא עלי' אכתי אי לאו דהתירו סופן משום תחלתן אסורין משום נולד, ומרא דשמעתא בביצה שם הוא עולא ואית לי' כר"י במוקצה שבת קנ"ו ב', ומיהו יש לדחות דראיתם מהא דאסרי ב"ש, וב"ש לית להו מוקצה ונולד כדתנן קמ"ג א' בש"א מגביהין מעל השלחן עצמות, ומאן דאסר מוקצה לא מפיך למתנ' [ולמאן דמפיך ב"ה לית להו מוקצה] ומיהו מסתימת דבריהם משמע דאי חזי למזגא מותר בכל טלטול אף שלא לצורך דלא למסרח, ואף לעולא דאסר מוקצה.
כג) שם בגמ' אבל של אומן כיון דקפיד עליהו לא מטלטלינן להו כו' ומסקינן תנאי היא, יש לפרש דעור יש עליה תורת כלי שמלאכתו לאיסור ומטלטלין לצורך גופו, ובאומן נחלקו משום דקפיד עלי' ומידי דקפיד אסור אפי' לצורך גופו, כיתד של מחרישה, אבל נראה דעור לא מקרי כלי כל שעומד לעשות ממנו כלים והוי כגיזי צמר דמבואר דאין מטלטלין אותן אפי' לצורך גופן כדאמר כיצד הוא עושה נוטל את הכיסוי כו' וכן בעצים העומדין להסקה אמר לק' קכ"ד א' דאין מטלטלין אותן בשבת לצורך גופן כגון לסמוך בהו הדלת דגריעי מכלים שמלאכתן לאיסור משום דליכא עליהו תורת כלי, והני שלחין מטלטלינן להו אפי' מחמה לצל משום דחזו למזגא עליהו, וכ"ת הא עצים נמי חזו לסמוך בהו הדלת ולמזגא עליהו, וי"ל דהכא דרך להשתמש בהן למזגא ולפעמים מיחדין עורות לכך והלכך בסתמא הוי כיחדן בהדיא למזגא וביחדן דין הוא דמותרין אפי' יחדן לשבת אחת כיון שהוא דבר שדרך לשמש בו האי תשמיש, וכמש"כ הר"ן לק' בסוגין, ולדעת הרשב"א שהביא הר"ן צ"ל דהכא כיון דאורחי' טפי בהאי שימוש לא בעינן שייחדו לעולם, דהכא משמע דשלחין של אומן סופו לעשות מהן כלים, וכן צ"ל בהא דתניא בסמוך בנסרים של אומן שאם חשב לתת עליהן פת לאורחים מותר לטלטלן, ומשמע דאפי' סופו ליטלן, ונראה דמאן דאסר שלחין של אומן היינו אע"ג דטמן בהו, ואע"ג דגיזי צמר מסקינן דאם טמן בהו מטלטלינן להו כל שאינן של הפתק, התם כיון שטמן בהו משאירן לכך, אבל הכא לא מיחדן להטמנה, ומאן דשרי שרי אף בלא טמן בהו ומשום דעומדין למזגא, ולקמן קמ"ב ב' דאמר כיפי חזיין למזגא עלי' צ"ל נמי דפעמים מיחדן לכך וחשיב כהזמינן למזגא.
כד) שם ע"ב תוד"ה לא, ואפ"ה מותר לטלטלו כו', אע"ג דבשבת מותר לטלטל אפי' עפר שהזמינו, היינו דוקא בהזמינן אבל הכא בשלחין דסתמא הוי כהזמינן, בזה בעינן שיהא מנא גם לענין טומאה, ומיהו איכא למימר דלענין שבת סגי ביחדן לזמן וכמש"כ ס"ק כ"ג, ולענין טומאה לאו מנא הוא עד שהוא מיוחד לתשמיש זה יחוד גמור, והתם במחט אם איתא דדרך להשתמש בה לנטילת הקוץ הוא יחוד גמור וא"כ אפי' לענין טומאה נמי ומדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת לאו מנא הוא.
ובזבחים צ"ד א' כתבו התו' לפי' ר"ת דעור לח אסור לטלטלו דאע"ג דמהני יחוד, מ"מ כל זמן שלא יחדו אסור לטלטלו, וכן מחט אע"ג דיחוד למיתוח מהני מ"מ כל זמן שלא יחדה אסור לטלטלה, ולכאורה נראה דמפרשים מדלענין טומאה לאו מנא הוא היינו שאינו מקבל טומאה עכשו וצ"ל דס"ל דדקין שבכ"ח א"צ יחוד ודלא כפרש"י, ואפשר דכונתם דאין זה כללא דאי מהני יחוד לטומאה שרי בשבת בלא יחוד, אלא דאי לא מהני יחוד לטומאה אסור לטלטל בשבת, והא דאמר במחט מדלענין טומאה לאו מנא הוא, היינו לענין נטילת הקוץ דבזה לא מהני יחוד, דסופו לזורקה, שתשמיש זה רק לפעמים רחוקות ולזמן קצר, ומשתמש במחט הנקובה שיש לו, ולא יקיים השבורה בשביל הקוץ, והא דלא שרי לטלטולא למחט שנטל חררה משום דראוי' למיתוח וככל שברי כלים שעושין מעין מלאכה ואפי' במלאכתן לאיסור כדאמר קכ"ה א' לענין עושה מעשה טפקא, משום שאין דרך ליחדן למיתוח כמו עור לח לישיבה, והלכך אע"ג דמהני יחוד אסור לטלטלה, ולפ"ז אפשר לפרש מדלענין טומאה לאו מנא הוא היינו בלא יחוד אבל עיקר הטעם משום שאדם זורקה, ועי' מ"א סי' ש"ח ס"ק כ"ד, ומש"כ לעיל ס"ק י"ג הן הנה דברי התוס' זבחים לפי האמור.