חזון איש/אורח חיים/לז

<< · חזון איש · אורח חיים · לז · >>

סימן לז

א) שבת ל"ו ב' איבעי להו לשהות תנן כו', נראה דחנניא ודאי לא פליג אבית הלל, וגם אין סברא לומר דס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דכולהו תנאי ס"ל דנחלקו כאן ב"ש וב"ה, אלא דחנניא ס"ל דב"ש וב"ה נחלקו בתבשיל באינה גרופה ובחזרה בגרופה, והלכך מבעי לי' אי מתנ' חנניא וכההיא מתנ' דספ"ק או משנתנו ר"י היא, ופליגא אמתנ' דלעיל, ומשום דסתימת המשנה משמע לשהות תנן, והשואת המשניות שלא יסתרו זא"ז הוא אי מפרשינן לא יתן לא יחזיר, מבעי לי' לשהות תנן או להחזיר תנן.

ל"ז א' אלא אי אמרת להחזיר תנן מתנ' מני כו', אע"ג דגם לחנניא איכא למפרך כמאן דלא כר"מ ודלא כר"י, מ"מ משמע לי' דרבי סתם אליבא תלמידי ר"ע ר"מ ור"י, ועוד דמצינו ר"מ ור"י דגרסי פלוגתת ב"ש וב"ה כמו תנא דמשנתנו אבל חנניא י"ל בדוחק דפליג וסבר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, והא דמשני לעולם אימא לך להחזיר תנן ותנא דידן כו' עיקרו סמיך אהא דחנניא ודאי הכי ס"ל דאל"כ ודאי אין ראוי לחסר משנתנו ולחדש פלוגתא דתנאי במה שלא שמענו.

ב) ודעת רש"י ותו' וגאוני קדמאי [כמש"כ הרז"ה והרמב"ן במלחמות] דהלכה כחנניא ובתו' סמכו מהא דדחקו בגמ' לחסר המשנה ולאוקמה כחנניא ואי לאו דהיו מחתימי התלמוד נוטים לקבוע הלכה כחנניא ודאי טפי עדיף לאוקמי מתנ' כרבנן וכהלכתא וכפשטא דמתנ', ועוד דבגמ' הביאו לבסוף דברי ר"ש בשם ר"י דלהחזיר תנן ורבא סיים עלה תנינא ור"ל דודאי להחזיר תנן דלא ליסתרו מתניתי אהדדי ובגמ' הוסיפו ור"ש דיוקא דמתנ' קמ"ל ואין צורך בזה שהרי איכא אמוראי דס"ל לשהות תנן ובגמ' שקלו וטרו בזה טובא, אלא לאשמעינן דדברי רבא עיקר דודאי מתנ' דלעיל מכרעת דלהחזיר תנן ומ"מ איצטריך לר"ש לאשמעינן דפשטא דמשנתנו לא דייקא הכי וכן השיב לו ר"י לאביי דבסורא משהו ורנב"י מרא דעובדא ומשהי לי' ואכיל.

אבל קשה לפ"ז הא דאמר לי' ר"ע ממישן לר"א אנן נעביד כר"י ומשמע דקאי אמצטמק ויפה לו ופלוגתא דמצטמק ויפה לו לא אזלא לחנניא דודאי חנניא אפי' מצטמק ויפה לו שרי כל שבשיל כמב"ד וכמו שהוכיחו תו' והרמב"ן מהא דתנן י"ט ב' אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעו"י ומפרשינן כמב"ד אע"ג דביצה מצטמק ויפה לו ועוד במתנ' קאמרי ב"ה חמין ותבשיל ורוב תבשיל מצטמק ויפה לו וכמש"כ הרמב"ן, אלא הני אמוראי ס"ל לשהות תנן אלא דס"ל דרבנן דפליגי אחנניא ס"ל דבעינן כל צרכו אבל בבשיל כל צרכו מותר לשהות אפי' לרבנן ובזה נחלקו אמוראי אי מצטמק ויפה לו ג"כ מותר לרבנן או מצטמק ויפה לו חשיב כלא בשיל כל צרכו, וא"כ ר"ע דאמר לי' לר"א אנן נעביד כר"י דסמיך לי' גמ' להא דאמר רשב"י משום ר"י דמצטמק ויפה לו מותר משמע דאהא קאי ומשמע דקיי"ל כרבנן דחנניא שאין משהין רק בבשיל כל צרכו, ואפשר דהא דאמר אנן נעביד כר"י היינו כפי פלוגתת אמוראי אליבא דר"י וקיצר בדבר אבל סמיך על ר"ש משמי' דר"י וכפי שהחזיק רבא, א"נ ר"ע לא הקיל כל כך אבל אנן מקילינן טפי דסתמא דגמ' שהביאה דברי רבא וסיימו ור"ש דיוקא דמתנ' קמ"ל היא מדרא בתראה שאחר ר"א.

ג) ודעת הרי"ף והר"מ דמאחר דסיימו בגמ' בדין מצטמק ויפה לו משמע דקיי"ל דלא כחנניא אלא כרבנן וגם בדין מצטמק ויפה לו פסקו לחומרא, והלכך אין משהין על אינה גרופה אלא בשיל כל צרכו ומצטמק ורע לו, ואנן נהיגין להקל כמש"כ רמ"א סימן רנ"ג.

ויש כאן שיטה אחרת של הרז"ה דס"ל דמצטמק ורע לו סגי בנתבשל כמב"ד, אבל מצטמק ויפה לו לכו"ע לא סגי כמב"ד אלא בעינן כל צרכו, ובכל צרכו ג"כ במנהגא תליא מלתא, והרמב"ן הרחיק דעת זו וכתב שדעת הגאונים להתיר בנתבשל כמב"ד אפי' מצטמק ויפה לו והאריך להוכיח כן מן הגמ' לדעת הפוסקים להחזיר תנן, ולשון הטוש"ע שהזכירו היתר מצטמק ויפה לו בנתבשל כל צרכו צ"ע אם הוא כדעת הרז"ה או שהוא לאו דוקא, ונראה דיש להקל אף במצטמק ויפה לו בבישול כמב"ד וכדעת הגאונים שהביא רמב"ן, וכן רש"י ותו' והרא"ש לא הזכירו לחלק בין תבשיל לתבשיל.

במ"ב סי' רנ"ג בבה"ל ד"ה ונהגו, כתב דטוב ליזהר שיהא מבושל כ"צ קדם חשכה ולסלקו מן האש, [נראה דר"ל אם הוא מצטמק ויפה לו דאי מצטמק ורע לו א"צ לסלק] דהא הרא"ש כתב דאין למחות משום שלא ישמעו, ואמנם נראה דאין כונת הרא"ש משום מוטב שיהיו שוגגין אלא כונתו ז"ל כיון דהמחמירים הם גדולי עולם כמו השאלתות והרי"ף ועוד, הי' ראוי להחמיר שלא להכנס לפלוגתא אבל מפני שיש כאן הרבה פעמים ביטול עונג שבת לא ישמעו להחמיר אלא כל שאפשר להקל מעיקר הדין יאמרו להקל ומעיקר הדין אפשר להמקילין להקל אחרי שהם מבני בניהם של אלו שהקילו ע"פ הוראת רבותיהם וגם כי הוא מד"ס ולכן הנח להם שיסמכו על דעת רבותינו המקילים, ואפשר שאין להחמיר אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן וכדאמר גם בגמ' דרנב"י מרא דעובדא משהו לי' ואכיל.

ד) ל"ז א' תוד"ה אא"ב, קשה לר"י היכי בעו למימר אליבא דרב דמתנ' להחזיר תנן כו' וי"ל דבלא"ה לא סבר לה רב כשום תנא כו' וכן ר"י דשרי לקמן כו', וע"כ איכא רבנן דפליגי אחנניא וס"ל דבעינן בישול כל צרכו ולרבנן כל צרכו כבשיל כמב"ד לחנניא [וכמש"כ תו' ל"ו ב' ד"ה חמין ומש"כ כאן דלא סבר כשום תנא ר"ל מתנאי דהוזכרו בהדיא ומיהו למאי דמפרשינן הא דר"י ל"ח א' דאסר להו ביצים המצומקות לשבת הבאה, אית לי' לר"י מצטמק ויפה לו אסור וכמו שפי' תו' שם דבאינה גרופה איירי אלא שאין הכרעה בגמ' בפירוש דברי ר"י], ואיכא תלתא תנאי, לר"י אסור באינה גרופה אפי' בשיל כל צרכו ומצטמק ורע לו דהא לא תני מה משהין על אינה גרופה ומשמע דלא כלום וכדאמר לק' ל"ח א' דר"מ מתיר חמין שהוחמו כל צרכן דיעבד אבל לכתחלה לא ובאינה גרופה לא פליג ר"י ועוד דר"י אמר התם דדוקא מצטמק ורע לו מותר ומשמע דוקא דיעבד ולרבנן דחנניא מותר בשיל כל צרכו ולר"י אפי' מצטוי"ל ולרו"ש דוקא מצטמק ורע לו, ולחנניא שרי בבשיל כמב"ד, והלכך שפיר י"ל דרב מוקי מתנ' כחנניא משום דמתנ' י"ט ב' כחנניא וכדאמר רב גופי' כ' א' דכדי שיצולו היינו כמב"ד משום דמתנ' שריא בפת בקרמו פניה אבל רב גופי' ס"ל כחכמים דחנניא דבעינן בשיל כל צרכו, ומיהו למאי דדחי דרב אסיפא קאי, שפיר י"ל דרב סבר לשהות תנן ומוקי מתנ' כרבנן דחנניא ובעינן כל צרכו ומתנ' בדלא בשיל כל צרכו, והא דאמר אא"ב לשהות תנן מתנ' ר"י היא, אינו אליבא דרו"ש ור"י דלדידהו מתנ' שריא בבשיל כל צרכו ור"י אוסר אפי' בשיל כל צרכו אפי' מצטמק ורע לו אלא לפום מאי דבעי למימר דלשהות תנן הכל אסור אפי' בשיל כל צרכו ובת"י כתבו דרו"ש ור"י סברי להחזיר תנן אלא דמתנ' בגמר כל צרכו והלכך לשהות מותר וסתמא דגמ' דאמר דאי להחזיר מתנ' חנניא היא, דלא כרו"ש ור"י, דסברי בגמ' דמתנ' אפי' בלא בשיל כל צרכו מתרת, ולפ"ז לא קיי"ל כרו"ש ור"י דסתמא דגמ' עדיפא דמשמע להו דאי להחזיר תנן לשהות משהין אפי' בלא בשיל כ"צ.

ובתוס' ל"ו ב' הוכיחו דסתם תבשיל היינו אפי' נתבשל כל צרכו מהא דאמר בגמ' לדברי האומר מחזירין מחזירין אפי' בשבת ואמר דאף ר"א סבר מחזירין אפי' בשבת כו' ודלמא התם הוחם כל צרכו, ולדעת הרי"ף דקיי"ל לשהות תנן ומ"מ בנתבשל כ"צ מותר, צ"ל דלענין חזרה ודאי אין חילוק ובמקום דאסור להחזיר אפי' הוחם כ"צ אסור, וכ"ה בר"מ דבאינה גרופה אסור להחזיר אפי' הוחם כ"צ, וגם בתו' שם מתפרש כן, והא דאמרי ב"ש חמין ולא תבשיל משמע בתו' שם דהיינו מצטמק ויפה לו, ואפשר דב"ש בכל תבשיל אסרי אפי' מצטמק ורע לו, וכן מוכח למש"כ ת"י לפרש לרו"ש דמתנ' להחזיר תנן ולשהות משהין ודוקא בבשיל כ"צ ומצטמק ורע לו וא"כ לב"ש אף מצטמק ורע לו.

ל"ח ב' תניא כותי' דאביי כו' כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא סומכין לו ואין נותנין על גביו, אי גרסינן ואין נותנין ע"ג, ע"כ צ"ל דאביי סבר דע"ג אסור בכופח אפי' גרוף וקטום דהא אביי ס"ל דגרוף בגפת ועצים הוי כקש וגבבא ולא ניחא לי' להחמיר בגרוף בגפת ועצים יותר מבקש וגבבא, וראב"א ס"ל דגרוף בגפת ועצים חמיר טפי, אבל להחמיר בקש וגבבא יותר מבגפת ועצים ודאי ליכא למ"ד וע"כ דאביי ס"ל דלענין ע"ג כופח כתנור לעולם בין בקש וגבבא ובין בגרוף בגפת ועצים, וברא"ש כתב דהא דתניא כותי' דאביי אינו אלא לענין סמיכה דבתנור אסור סמיכה ובכופח סומכין בקש וגבבא, אבל לענין על גבו קיי"ל כראב"א דבגפת ועצים אפי' גרף וקטם אסור, ואי גרסינן בברייתא ואין נותנין הרי מבואר כאביי דאפי' בקש וגבבא אין נותנין על גביו, ולפיכך הגיה הגר"א ונותנין ע"ג ואביי לקולא פליג דאפי' בגפת ועצים אי גרוף שפיר דמי, ובזה לא שמעינן בברייתא, ובת"י כתבו דאי גרסינן בגפת ועצים סומכין ואיירי בגרוף גרסינן ונותנין ע"ג ואי בקש וגבבא אין נותנין ע"ג כש"כ בגפת ועצים וגרף שאין נותנין על גביו, אלא ודאי גרסינן ברישא ונותנין ע"ג, וכן הוא בר"מ פ"ג ה"י דכופח שהוסק בקש וגבבא מחזירין ע"ג.

ובטור כתב דבכופח שהסיקו בקש וגבבא צריך גריפה וקטימה ובב"י תמה הלא לא הוזכר גריפה בקש וגבבא, ובב"ח כתב לישב ע"פ גירסתנו ואין נותנין, והוא תמוה דודאי הגירסא ונותנין, ואי גרסינן ואין נותנין, דין אין נותנין בלא גרף מבואר, אלא דאדרבה קשה מנ"ל להתיר בגרף, ומדברי הב"ח נראה שגירסא ואין נותנין מאפשרת להצריך גריפה בקש וגבבא אבל אין הדבר מוכרח ואינו מובן, ובב"י מבואר דכונתו דתמה על מה שהצריך הטור גריפה וכשהעתיק הגמ' העתיק ואין נותנין ואולי ט"ס הוא וצ"ל ונותנין.

בב"י הביא דברי המ"מ שנחלקו על הר"מ דאסר סמיכה בכופח שהסיקוהו בגפת ובעצים אע"ג דגרף, ואמרו שלא אסרו סמיכה בכופח אלא בלא גרף, וכתב ב"י דתליא בגירסא ואי גרסינן סומכין מבואר דלא נאסר סמיכה אלא בלא גרף, ונראה דאפי' אי גרסינן ואין סומכין י"ל דדוקא בלא גרף אבל בגרף נהי דמפרשינן כראב"א דכופח בגפת ועצים לא מהני גריפה להתיר על גבה מ"מ אין לאסור סמיכה, כיון דבכירה מותר מתרי טעמי, חדא דסמיכה מותרת אפי' אינה גרופה וגריפה מתרת אפי' על גבה ולא יהבינן לכופח תרי חומרי.

בת"י כתבו דאי גרסינן וסומכין גרסינן ונותנין על גבה ובתוכה, ולא תתכן גירסא זו אלא אי לשהות תנן אבל אי להחזיר תנן תוכה אסור אפי' גרופה.

ו) דינים

העולים לפי מנהגנו כדעת הפוסקים להחזיר תנן, משהין חמין ותבשיל סמוך לחשיכה אפי' תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו, כל שיהי' מבושל כמב"ד קדם שקה"ח [והוא שליש בישולו ולהר"מ חצי בישולו, והנה בישול הוא צורה בהאוכל ולא שייך בה חצאים במדה וצריך לשער בזמן הבישול, אם מתבשל כל צרכו בב' שעות, ארבעים רגעים הם לשליש בישולו, ונראין הדברים דעד שהמים מגיעים ליד סולדת אינו מן החשבון והתחלת הבישול הוא משעה שהיד סולדת], ומשהין בין בתנור בין בכירה בין על גבן בין לתוכן אע"ג דהסיקן בגפת ובעצים ולא גרף ולא קטם, נטלן בשבת אין מחזירין אם היא אינה גרופה וקטומה אבל גרופה או קטומה מחזירין, בד"א בכירה אבל תנור וכופח אפי' גרפן אין מחזירין להן, והא דמחזירין בכירה גרופה דוקא על גבה אבל לא לתוכה, ולענין לסמוך אצל דופנה מבחוץ יש חילוק בין כירה לתנור דלכירה מחזירין אפי' הסיקה בגפת ולא גרף, ולתנור אין סומכין בשבת אפי' הסיקו בקש וגבבא ואפי' גרף, ובכופח אי הסיקו בקש וגבבא סומכין בגפת ועצים אין סומכין אפי' גרף, כירה שהסיקוה בקש וגבבא מחזירין ע"ג אבל לא לתוכה, תנור שהסיקוהו בקש וגבבא אין מחזירין לא ע"ג ולא לתוכה ואף לסמוך אסור, כופח שהסיקוהו בקו"ג הרי הוא ככירה.

הרז"ה פי' דגרופה א"צ שיוציא כל הגחלים לחוץ אלא מסלקן לצד אחד ולזה נוטה דעת הר"ן ומשמע מדבריו ז"ל שאם הוציא הגחלים לחוץ מותר להחזיר לתוכה, ואין כן דעת רה"פ אלא צריך להוציא הגחלים לחוץ וכן סתם בשו"ע סעי' א', ואפ"ה אסור להחזיר לתוכה.

ז) כתב הר"ן בשם ר"ח דדין התנור דמתנ' הוא בתנור של נחתומין אבל תנור דידן כיון דהוא ככירה דנחתומין דינו ככירה [דהרי לא חילקו במתנ' בין כירה של בעה"ב לשל נחתומין וגם כירה דנחתומין מותר וע"כ דדוקא תנור של נחתומין דינו כתנור] מיהו כופח כיון דחללו מועט ובשביל זה חומו רב ודינו כתנור הוא אפי' כופח דבעה"ב, ודין כופח אינו אלא בחללו צר כפי מדת שפיתה אחת אבל אם חללו רחב אלא שמכוסה מחציתו למעלה דינו ככירה, וזו נראה כונת הכל בו שהביא ב"י שכתב ואלו הכירות שלנו כו' מאחר שגרפה כו', ונראה דנסתפק אם יש לו דין תנור, או אולי יש לו דין כופח מפני שאין לו אלא שפיתה אחת, ולזה אמר דכיון דהוא רחב בפנים אין לו דין כופח, וגם אין להסתפק בו בדין תנור כיון דכתב ר"ח דתנורים של בעה"ב דינם ככירה, ובב"י הביא דברי רי"ו דכירות שלנו אין חילוק בין שפיתת קדירה אחת לשפיתת ב' קדירות ואולי היו רחבות מבפנים, והר"ן שכתב דכירות שלנו הם כופח אפשר שבמקומו היו כופחים ממש ואפשר דס"ל כיון דסתום למעלה בבנין ואין לו אלא שפיתה אחת מחזיק חומו ודינו ככופח אע"ג דחללו רחב, ותנורים שפיהם מן הצד חומם אינו משתמר כתנורים שלהם ולפיכך אין לנו ליתן להם דין תנור ובב"י שם משמע דה"ט דהכל בו שכתב דתנורים שלנו דינם ככירה וא"כ איירי בפיהם מן הצד וצ"ל לפ"ז הא דהזכיר דברי ר"א הוא ללמוד דתנאי תנור הוא במדה חמורה בחום והלכך אין ראוי ליתן דין תנור בזמן שפיו מן הצד וא"כ בתנור של נחתומין קיימינן, ואפ"ה אין להם דין תנור, ומיהו נראה דצורת התנור קובעת דינה ואם יש לבעה"ב תנור בתכנית של הנחתומין היינו תנור של נחתומין, וכשנשתנו תכניות התנורים אצל הראשונים ז"ל היה להם להכריע על תכנית זו אם הוא תנור או כירה, והכריעו שהוא כתנור {א"ה, כמדומה דצ"ל כירה} ואין נפקותא בין של נחתומין לשל בעה"ב, ובמ"ב כתב להחמיר בשל נחתומין ולא משמע כן בראשונים, ואין נ"מ בזה לדינא לענין שהיה דאנו נוהגים היתר בשהי' כחנניא וחנניא מתיר אף בתנור בלא גרוף, וכן אין נ"מ בלהחזיר בתוכה דאפי' בכירה גרופה אסור להחזיר בתוכה, אלא נ"מ לענין להחזיר ע"ג דבתנור אסור ובכירה מותר וכן לענין לסמוך לה דבתנור אסור ובכירה מותר.

ח) הא דאסור להחזיר לתוך הכירה בשבת בגרופה או ע"ג ולסמוך בתנור אינו אלא אם החום גדול שהיס"ב אבל אם אין היס"ב מותר שאין דין השהי' מדין הטמנה בדבר המוסיף הבל שאין בשהי' הטמנה אלא הוא איסור מיוחד וכמו שהאריך הר"ן והרז"ה ולא אסרו חכמים אלא במקום שהיס"ב וכמש"כ הב"י והרמ"א בהגה', ומדברי המ"ב בבה"ל ד"ה אבל, מבואר שפי' דבעינן שיהא התבשיל הניתן שם והוא אין יס"ב יוכל להתחמם ולבוא לידי שיעור יס"ב והוא חום יותר גדול מיס"ב במקום הזה, וכבר דן בזה הב"י סי' שי"ח ד"ה מותר, לענין נגד המדורה, והכריע כן דאע"ג דאין היד שולטת כאן מ"מ כל שזה שניתן כאן לא יבוא לידי יד סולדת בו מותר וכמו שפי' הרא"ש.

וב"י הביא דברי הכלבו, שדן בתנור שאפו בו מע"ש ורוצה ליתן לתוכו בשבת להתחמם, וכתב לצדד להתיר משום שגרפו מע"ש ואף אם נשארו בו גחלים כבר כהו כל גחליו, ואינו מובן הלא אסור להחזיר לתוכה של כירה אפי' קטומה ואפי' גרופה, וא"כ אפי' אי יהבינן לתנור דידן דין כירה אסור להחזיר וכש"כ ליתן לכתחלה בשבת, ואי איירי שאי אפשר לבוא לחום שהיס"ב הו"ל לפרש זה ומשמע דאיירי דאפי' יכול לבוא לידי יס"ב שרי [וס"ל דאפי' אחר אפי' אין בו משום בישול אף שנצטנן וכדאיתא סי' שי"ח] ואולי ס"ל דגרוף נשארין מעט גחלים על הרוב [וכל' הר"מ פ"ג ה"ו] ולא חלקו חכמים בדבר [ודלא כהר"ן לעיל סק"ו] אבל כאן שלא הסיקה כלל לשהות עליה אין דרך לישאר למחר גחלים ובכגון זה לא שייך כל כך לדון משום לא פלוג, וכן מבואר בב"י שם.

והנה הב"י לא מצא שום היתר להחזיר ביום השבת לתוך התנור, כשהיה התבשיל בתנור, ואע"ג דכתב הר"ן דבירו' מפרש דאם נטל מע"ש ע"מ להחזיר ועודן בידו עד שחשכה מחזירין ובזה פליגי אמוראי בהניחה ע"ג קרקע מ"מ אין ללמוד מזה דאם נטל הקדירה בשבת מחזירין אפי' לתוכה דודאי גם הירו' מודה דהא דאמרו ב"ש נוטלין אבל לא מחזירין היינו אפי' נטל בשבת אין מחזירין וכן הא דאמר רב דב"ה לא התירו אלא על גבה אבל לא לתוכה היינו אפי' נטל בשבת אלא דהירו' סובר דבזה לכו"ע מחזירין אפי' הניחה ע"ג קרקע ולא נחלקו אלא בנטלה מבעו"י וחשכה, ודברי הד"מ תמוהים בזה וכמש"כ המ"א ס"ק ל"ה [ולשון המ"ב ס"ק ס"ז שכ' דהמ"א מצדד כב"י אינו מכוון דהמ"א אינו מניח כלל מקום לדברי הד"מ], ובמ"ב שם כתב לישב המנהג משום שאין התנור חם כל כך להרתיח ר"ל להחם כשיעור יס"ב, ואין לקבוע כן אחרי שבגמ' מבואר דאין מחזירין ביום השבת לפירש"י, וכן הכלבו נדחק להתיר ליתן לתנור שאפו אבל לא לתנור ששהו בו ליום השבת וא"כ אין הדבר פסוק בסתמא עד שיודע לך, ולפעמים יש שומן על קרקעית הכלי שנוח להם לבוא ליס"ב אף שכל הבשר או התבשיל לא יבוא ליס"ב, ולכן אין להקל עד שברי לו שהתנור כבר מצונן ולא יבוא ליס"ב, ויש להסתפק אם סמוך לפיו אין יס"ב ובעמקו יס"ב אי מותר להחזיר, ומסתבר דאסור שאין למסור לכל אחד תורתו בידו ואין כאן מחיצה המגדרת בין מקום האסור למקום המותר, ולפיכך אם יש שם גחלים עדיין אין כאן היתר ליתן במקום שאין היס"ב כיון שנותן לתוכו, ובמ"ב ס"ק ס"ח כתב להקל אם הגחלים לצד אחד, וכ"ז תמוה שאין כאן שום היתר מן הדין להחזיר לתוכה אפי' גרופה וקטומה וכמש"כ לעיל ואין כאן רק לדון להתיר במקום שאין היס"ב ואם מותר בתוכה בסמוך לפיו שאין היס"ב א"כ אפי' גחלים בוערות מותר כדין נותן כנגד המדורה בסי' שי"ח סי"ד, ואם תוכה אסור טפי [וכמש"כ במ"ב שם סט"ו לענין דבר שנתבשל כל צרכו דאע"ג דמותר כנגד המדורה אסור בתוך התנור וכמש"כ הרא"ש מ' ב' לחלק ביניהן] א"כ אף אם הוא קטום או גרוף לצד אחד אסור, [ועיקר דברי הישי"ע דלענין איסור חזרה סגי בגרוף לצד אחד אף דלמ"ד לשהות בעינן הוצאת הגחלים אינו מובן ואינו תח"י לעי' בו] ולדינא נראה דכל שהיס"ב בפנים אסור להחזיר אף אם יעמיד סמוך לפיו, וכש"כ כשיש עדיין גחלים בוערות אפי' הן עוממות, ומיהו אם נהגו להחזיר למקום שאין י"ס אין כח למחות, ובמ"ב סק"צ הזכיר היתר להחזיר אפי' התנור יס"ב ע"פ המנהג שכתב רמ"א ואין להיתר זה שום מקום כמש"כ המ"א, ואף הרמ"א כתב טוב להחמיר, אבל הטבה זו חיובית מעיקר דינא המפורש בגמ' אבל תוכה אסור ואין שום צד בהלכה לדון בזה, ובאמת לא הוזכר ברמ"א היתר חזרה לתוכה אלא בד"מ.

ועיקר דברי הר"ן צ"ע דהא בגמ' דידן לא הוזכר מחלקותן בנטל מבעוד יום וסתמא לא איירי בהכי, והנה הר"ן נזהר מזה וכתב לפרש מחזירין אפי' בשבת ר"ל דהחזרה הוא נתינה בתחלה בשבת דעדיין לא היה בשבת על הכירה, ועדיין צ"ע דהא מייתא עלה בגמ' ובירו' דר"א דהעלנו לו קומקמוס של חמין כו' ומאן דכר שמיה נטילה מבעו"י, ולולא דברי הר"ן יש לפרש הא דאמר בירו' נטלו מבעו"י וקידש עליו היום הוא מאמר כרות ור"ל בזה לא, ומצוי בירו' כן שלא סיימו ור"ל בתמי' שמא אף בזה מותר ודאי לא, ור"ס בן תדאי הוא מלתא באפי' נפשי'.

ט) במ"ב ס"ק פ"א דן בנותן ע"ג תנור בשבת בתנורי דידן שפתחן מן הצד וכתב בשם המ"א לדמות להא דס"ג בנותן קדירה ריקנית להפסיק בין קדירת התבשיל לבין הכירה והביא דברי מהרי"ל דצריך הפסק אחר, והנה בטור כתב דעל גבה מקרי על שפתה או על כיסוי שעל חללה [והוא לשון רש"י ל"ז א' ד"ה גבה, והוא מוכח בגמרא דהא מבעי לי' בסומך וע"ג הכיסוי ודאי חמיר מסומך לדופן ומדמבעי לי' לסמוך לדופן מכלל דעל הכיסוי אסור וזה שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש זה, ובמ"ב בבה"ל [ד"ה ליתן] דן מל' הר"מ בזה ואין ראוי לספק בזה ול' הר"מ אינו מורה בזה דסתם שהי' נקט] וב"י פי' על שפתה היינו על עובי הדופן ואפשר דעל שפתה היינו שפיתת הקדירה על חללה, ומ"מ מבואר בטור דהעמיד על הכיסוי לא מקרי סמיכה אלא על גבה, והנה הא דמהני הפסק קדירה ריקנית נראה דהוא שינוי שאין דרך בישול בכך וגם ממעט את החום הרבה, אבל הכיסוי שדרכו בכך ואינו ממעט החום כל כך הוא בכלל על גבה וכש"כ דדופן התנור עצמו לא חשיב הפסק ולא חשיב כסומך דדרך החום לבקוע למעלה ולא מקרי סומך אלא מן הצד, ואע"ג דבהגהמ"ר נקט לשון גרוף וקטום אינו אלא סמך בעלמא אבל עיקרו דחשיב כסומך ועדיף מסומך, ומ"מ דוקא חזרה מותר אבל ליתן לכתחלה בשבת אסור, וגם לסמוך בשבת לכתחלה אסור, ואע"ג דליתן כנגד המדורה שרי אפי' לכתחלה בשבת בדבר שנתבשל כ"צ והוא חם, י"ל דלסמוך אצל התנור הוא בגזירת חכמים טפי, ובת"י ל"ז ב' כתבו דדוקא בשמן שאין בו משום בישול שרי כנגד המדורה אף במקום שיס"ב למ"ד שאין בו משום בישול אבל תבשיל אסור אפי' כנגד המדורה, וכ"מ בתו' ל"ז א' ד"ה ת"ש, דדוקא במפסיק דופן שרי אבל מפסיק אויר לא, ואמנם מדברי הרא"ש נראה דמותר ליתן כנגד המדורה בנתבשל כל צרכו לכתחלה בשבת, ומדמה לי' כלסמוך, ומשמע דגם לסמוך מותר לכתחלה בשבת, וכ"כ במ"ב ס"ק ט"ו בשם הב"מ, אמנם מהא דמבעי לי' בגמ' מהו לסמוך משמע דבשבת ודאי אסור, דכיון דגזרו על תוכה וגבה גזרו על הסמיכה ורק להחזיר שרי, וכ"כ במ"ב שם [שעה"צ כ"א] בשם חידושי הר"ן, והנה בהפסיק בקדירה ריקנית נמי לא שרינן אלא חזרה.

ל"ז א' תוד"ה ת"ש, ומ"מ אין ללמוד מכאן לסמוך אצל האש כו', אי לסמוך לכתחלה בשבת אסור ע"כ כונתם להחזיר, וכונתם ששהו מבעו"י אצל מדורה, א"נ אפי' הסירו מע"ג כירה שאינה גרופה יש לדון להניח אצל מדורה דמקרי חזרה כדין מכירה לכירה דאמר בירו' דמקרי חזרה, והאי אצל האש שכתבו תו' היינו אפי' אין האש נוגעת בקדירה דבנוגעת בקדירה אינו ענין לסמיכה, אלא כונתם לחלק בין מפסיק דופן למפסיק אויר, והא דמתירין לק' מ' א' בשמן צ"ל דשאני שמן שאין בו בישול כלל וכמש"כ ת"י ל"ז ב'.

רא"ש פ"ג סי' י' והכי איתא בירו' כו', לכאורה אין זה מספיק דהא עיקר ראית הרא"ש משמן למ"ד אין בו משום בישול והתם מותר ליתן במקום שאפשר לבוא לי"ס, וע"כ כונת הרא"ש דאפי' למ"ד שמן מותר במקום שי"ס מ"מ צריך להניח אויר בין הקדירה לאש וזה הוי היכר, וזו דירו' מלתא באפי נפשה, ואפשר דעיקר קו' הרא"ש מקיתון של מים אבל שמן ודאי יש לחלק כמש"כ ת"י כיון דאין בו משום בישול עדיף, והוי ס"ד דהרא"ש דמניח במקום שהי"ס אלא שמסלקו מקדם ולזה פי' הרא"ש ע"פ הירו' דמניחו במקום שאי אפשר לבוא לידי י"ס, ולפ"ז אסור ליתן תבשיל אצל מדורה בשבת במקום שאפשר לבוא לידי י"ס אף שהוא חם ובישל כ"צ, ובשו"ע סי' שי"ח סט"ו כתב דמותר לכתחלה והיינו בהפסק אויר וכמש"כ במ"ב שם ס"ק צ"ד.

ובתוך התנור ודאי אסור וכמש"כ במ"ב שם ומש"כ במ"ב שם דאם נותן דבר המפסיק מותר תמוה דלא נאמר אלא במעמיד על גביו אבל תוך אויר התנור דכל האויר חם ואין הפסק בין קרקעיתו לקדירה מתיר כלום וכ"כ במ"ב שם בשם הח"א.

הקשה המ"ב למה כאן בס"ג לא התיר המחבר בהפסק קדירה ריקנית אלא חזרה ולק' ס"ה מתיר ליתן לכתחלה לחם ממולא בשר צונן על הקדירה שעל הכירה לחממו, וכ' בשם הפמ"ג דקדירה ריקנית משמשת לכירה וחשיב כמעמיד על הכירה אבל מעמיד על הקדירה שתבשיל בתוכה חשיב כמעמיד על הקדירה ולא כמעמיד ע"ג כירה, ואפשר שאם יש חום עולה לקדירה עליונה להרתיחה כגון שאם התחתונה גדולה ומלאה וכבדה להרתיח והעליונה קטנה ונוחה להרתיח היתה העליונה מרתחת קדם לתחתונה ודאי חשיבא כעומדת על הכירה אלא היה כאן היתר של הגהמ"ר ודוקא להחזיר אבל לא ליתן לכתחלה בשבת אבל באמת כל שהתחתונה מלאה היא בולעת חום הכירה ואין החום עולה לעליונה אלא מחום הקדירה והלכך גרע ממפסיק בקדירה ריקנית דהתם חום הכירה סלקא למעלה.

י) סימן רנ"ג ס"ב בהגה' ואפי' לכירה אחרת, ובמ"ב שם בשם הרמב"ם אפי' אם הבלה מרובה מראשונה, ונראה דאפי' מסמיכה לעל גבה מותר דלא אסרו בירו' אלא מטמינה לשיהוי אבל כל שיהוי אחת היא.

ס"ד יש למחות כו' ובמ"ב בשם אחרונים להקל כל זמן שלא נצטנן לגמרי, ובב"י הביא בשם הרשב"א להקל אפי' אם הקדירה על הכירה, ונראה דדוקא בכירה גרופה וקטומה דאל"כ אסור להחזיר והמים חמין שנטל מכירה אסור להחזיר לאותה כירה וכש"כ לכירה אחרת ואיך יתן המים לקדירה שע"ג כירה שאינה גרופה, ואף בכירה גרופה אין היתר אלא אם המים היו ג"כ ע"ג כירה או סמוכין לכירה במקום שיס"ב אבל אם היו טמונים אסור דהו"ל מחליף מהטמנה לשהי' וכן אם היו במקום שאין יס"ב אף שהן עדיין חמין שיס"ב מחום בישולן אסור דמקום שאין י"ס לא חשיב שיהוי והו"ל משהה בתחלה בשבת.

ואם נטל ונצטנן שאין היס"ב וכשיחזיר יבוא לי"ס, דעת המ"א דבטל לי' שיהוי ראשון כיון שנצטנן והלכך אפי' בדבר יבש שאין בו משום בישול או שלא נצטנן לגמרי דמקילינן אפי' בתבשיל שיש בו מרק, מ"מ ע"ג כירה אסור להחזיר, ובמ"ב הוכיח שאין מקור לזה והלכך כל שאין בו משום איסור בישול מחזיר אפי' ע"ג כירה כשהיא גרופה, וכ"כ בשם הגר"א.

יא) שהי' דנהוג בארצנו הק' שפתילת האש למטה תחת הפטפוט ושופתין הקדירה למעלה על הפטפוט, והאש תחת שולי הקדירה דינו ככירה שאינה גרופה, ואף אם מעמידין פח של מתכת ומשימין הקדירה בתוך הפח מ"מ לא חשיב כדין נתן קדירה ריקנית על הכירה להפסיק דהכא לא הוי רק ככיסה את הכירה בכיסוי' והעמיד הקדירה על הכיסוי דזה חשיב על גבה וכמש"כ לעיל סק"ט, והלכך אם נטל אין מחזירין בשבת אפי' עודה בידו ודעתו להחזיר, ואם העמיד קדירה ע"ג קדירה, קדירה העליונה נוטל ומחזיר, דע"ג קדירה אין בו משום איסור שהי' וכמש"כ סק"ט והלכך כל שאין בו משום איסור בישול כגון שהוא דבר יבש שאין בו מרק או תבשיל שהוא רותח ואפי' נצטנן, אבל לא נצטנן לגמרי, מחזירין ע"ג הקדירה, ואפי' היה טמון נותנו ע"ג קדירה העומדת על הפטפוט ולא חשיב כמשהה בתחלה בשבת, נטל את ב' הקדירות ורוצה להחזיר את העליונה תוך הפח אסור אפי' אם יעמיד קדירה ריקנית להפסיק דחשיב כמשהה בתחלה בשבת, רצה להחזיר את התחתונה נותן קדירה ריקנית להפסיק ומחזיר, [נראה דוקא קדירה של חרס ישנה מותר ליתן אבל של מתכת כשהיא ריקנית יש לחוש לבישול כדאיתא בר"מ פ"ט ה"ו דהמחמם את המתכות עד שנעשה גחלת ה"ז מבשל ואף אם עדיין לא נעשה גחלת נראה דאסור].

מן האמור נלמד כפי שרגילין להעמיד התבשיל תוך הפח למטה ועליו קומקום של חמין, את החמין נוטל ומחזיר כל זמן שהקדירה תוך הפח, לקח הקדירה מן הפח אי אפשר עוד להחזיר החמין, היה לו עוד קומקום טמון במוכין [או בקבוק מתוכן לשמור את החמין שקורין טרמו"ס] מותר ליתן לתוך הקומקום שעל הקדירה כל זמן שהחמין שנותן לא נצטננו לגמרי [והיו מבושלין מע"ש].

לשהות שרי כל שנתבשל כמב"ד קדם שקידש היום ואפי' בלא הפסק פח שרי כדין שהי' ע"ג כירה שאינה גרופה, מיהו אסור לכסות הקדירה בבגדים כיון שהקדירה ע"ג האש אבל כשנותן פח והקדירה תוך הפח מותר לכסות הפח בבגדים ואחרי שנהגו לכסותה הוצרכו לפח, ואמנם אם האש מוגן מאויר ובהסרתו את הקדירה מגיע אויר יש לחוש משום מבעיר ולכן צריך כיסוי על האש.

יב) הב"י הביא דברי הר"ן דהא דאסרינן בהניחו ע"ג קרקע אינו אלא בנטלו מבעו"י ולא החזירו עד שחשיכה וסיים ודבר פשוט הוא שאין כן דעת תו' והרא"ש וסיעתם שהרי הם אוסרים להחזיר אפי' מבעוד יום כו', ואינו מובן שהרי מה שהם אוסרים היינו באינה גרופה והכא בגרופה קיימינן דמותר להחזיר, אלא לענין הניחה ע"ג קרקע קיימינן, אלא דלפי' הר"ן צ"ל דהא דאמר בגמ' מחזירין אפי' בשבת היינו שתחלת השהי' ע"ג כירה נעשית בשבת אבל לפי' התו' והרא"ש דמחזירין אפי' בשבת הוא מלתא אחריתא, ממילא לא נזכר בגמ' דידן דין לקח מבעו"י וחשכה וממילא אי אפשר להתאים הירו' עם גמ' דידן, ולפ"ז גם לפרש"י בהא דמחזירין אפי' בשבת מוכח דלא כהר"ן.

ונראה דאין מקום להקל מדברי הר"ן וכמש"כ ב"י, ומיהו בדעתו להחזיר והניחו ע"ג קרקע או בעודן בידו ואין דעתו להחזיר דבזה יש מקילין כמש"כ ב"י בשם סה"ת ובמ"ב בבה"ל הביא עוד פוסקים מקילים, בזה יש מקום לצרף גם דעת הר"ן ואפשר דהיינו טעם המנהג שהביא רמ"א דמקילין להחזיר בהניחו ע"ג קרקע. ונראה דאין המנהג רק בדעתו להחזיר אבל הניחו ע"ג קרקע ואין דעתו להחזיר אין מנהג ולכן דקדק הרמ"א בס"ב ובס"ג להזכיר דין נתנו ע"ג קרקע להקל, ולא הזכיר אין דעתו להחזיר, דבזה לא מקילינן, ואם נטל הקדירה מבעו"י וחשכה אף בעודן בידו ודעתו להחזיר אסור להחזיר, ובמ"ב ס"ק נ"ו כתב להקל בעודן בידו ואין דעתו להחזיר ובדעתו להחזיר ונתנן ע"ג ספסל אבל לא בנתנן ע"ג קרקע, ואינו מובן שהרי בנטלן בשבת קיימינן וכבר כתב הרמ"א להקל אפי' נתנן ע"ג קרקע, ויש מקום להקל בנתנן ע"ג ספסל אפי' באין דעתו להחזיר בצירוף דעת הר"ן להקל בנטל בשבת, ומ"מ ראוי להחמיר בחזרה בהניחו ע"ג קרקע אפי' דעתו להחזיר שכן דעת רה"פ.

יג) סימן שי"ח סט"ו דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש כו' מותר להניחו כו' אפי' במקום שהי"ס כו', מקור פלוגתתם, משום דתנן שבת קמ"ה ב' כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וילפינן מזה דמבושל שנצטנן אין בו משום בישול במה שמחממין אותו, ובגמ' ל"ד א' אמר דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה שמא ירתיח ופרש"י שמא ימצא קדירתו צונן ובשעה שבא להטמין הרי בשיל כ"צ ומ"מ גזרינן דלמא ימצאנה צונן וירתיחנה אלמא דיש בהם משום בישול ובגמ' שם פריך א"ה ביה"ש נמי ופרש"י כיון דיש כאן משום מלאכה דאורייתא, ולפיכך פי' הרא"ש פרק כירה דיש חילוק בין דבר יבש לדבר לח דדבר יבש כיון שנתבשל אין בו עוד בישול אבל דבר לח דאינו מתרכך בבישולו אלא חמימותו זהו תיקונו וכל שנצטנן חוזר לקדמותו ויש בו בישול אחר בישול.

ודעת הרשב"א והר"ן דאפי' בלח אין בישול אחר בישול וההיא דס"פ ב"מ משום הבערה אתינן עלה דלמא יחתה, [והגר"א סי' רנ"ג כתב לשיטתם דשמא ירתיח היינו ע"ג האש או ע"ג כירה וצ"ע דאכתי אין כאן איסור דאורייתא וע"כ משום חיתוי אתינן עלה, ובסי' שי"ח הביא הגר"א גי' רי"ף ור"מ דקאי אדבר שמוסיף הבל מבעו"י וחיישינן שמא ירתיח ויגלה], ואפשר דחיישינן דלמא ימצא שלא נתבשל כ"צ, והנה נחלקו עוד הראשונים ז"ל כמה שיעור בישול שאין אחריה בישול דדעת הרשב"א והרא"ש דכל שנתבשל כמב"ד אין בה משום בישול וכדאמר שבת כ' א' כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בה משום בישולי עכו"מ, ודעת הר"מ דכל שלא נתבשל כ"צ יש בו משום בישול.

וכתב הרמ"א דאנן נוהגים להקל כדעת הרשב"א והר"ן דאפילו בדבר לח אין בישול אחר בישול אף שנצטנן אלא שאין אנו מקילין אלא בלא נצטנן לגמרי, והנה מעיקר הדין אין שום מקום לחלק בין נצטנן לגמרי ללא נצטנן לגמרי דכל שאין היס"ב חשיב מן הדין כצונן וע"כ שאנו תופשין לעיקר הדין כדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן שאין איסור לחמם את הצונן המבושל, אלא מפני שלא יבואו להקל בחמים לא נהגו להקל בצונן שאין חמימותו ניכרת, ואפשר דהוא משום גדר חזרה ע"ג גרופה דבנצטנן לגמרי לדעת המ"א בטלה שהי' ראשונה ומיהו משמע דבדבר יבש מקילינן אפי' בנצטנן לגמרי.

ס"ד וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו, ס"ל לרי"ו שאין הטעם משום דלח כשמצטנן חוזר לקדמותו, אלא ס"ל דמצטמק ויפה ההבדל בין חם לקר חשיב בו והוי שינוי צורה והרי מבשל אינו דוקא באוכלין אלא המחמם ברזל ג"כ מבשל ובגמ' ע"ד ב' דעצים בתנור נמי חשיב מבשל וה"נ שינוי טבע המאכל וצורתו ע"י האש בכלל מבשל משא"כ בדבר יבש או במים וכיו"ב, ואע"ג דדין זה נלמד מהא דאין טומנין משחשכה והתם אסרינן אפי' חמין כדאיתא סי' רנ"ז י"ל דלא פלוג חכמים בהטמנה, וכמו דס"ל לר"י בשהי' דאסור להשהות חמין שהוחמו כ"צ ע"ג כירה שאינה גרופה אע"ג דאין צורך לחיתוי אלא לא פלוג.

במ"ב בבה"ל נסתפק בשם הפמ"ג אם עדיין יד סולדת בו אבל הוא בכלי שני אם יש בו משום בישול כדין נצטנן, והדבר מפורש לאיסור בר"ן ר"פ ב"ט בשם הר"י דאסור לערות חמין לתוך חמין ושניהם י"ס ושניהם כלי ראשון משום דאיכא מ"ד בירו' דעירוי ככלי שני וכיון שיצאו המים הרי הן ככלי שני וכשבאין אח"כ לכ"ר הן מתבשלין, מיהו יש לתמוה דהא מבעי לן ל"ח ב' בפינה ממיחם למיחם ותיפוק לי' דאסור להחזיר משום איסור בישול שהרי ע"כ במחזיר במקום שהי"ס קיימינן דאל"כ אפי' ליתן לכתחלה בשבת מותר, ואף דיש לדחות דאיירי בדבר יבש מ"מ כל כהאי הו"ל לגמ' לפרש וב"י כתב בשם רי"ו דבגמ' משמע דכל זמן שהוא רותח אין בו משום בישול אף דנשתנה רתיחתו ואולי כונתו אף שעירה לכלי שני וכדמוכח מפינה ממיחם למיחם, ואי כונתו שנפחת חומו צ"ע היכן מוכח כן בגמ' ואי דלעולם נפחת חומו מנטילתו עד החזרתו א"צ ראי', ואולי כונתו ז"ל ממה שאמרו ל"ח ב' והעלנו לו קומקומוס מדיוטא התחתונה לדיוטא עליונה, מיהו דברי הר"י צ"ע.

הרוצה לחמם את הבשר המבושל כל צרכו מאתמול, נותנו על גבי קדירה העומדת על הפטפוט אף שהאש בפתילה עדיין תחת הקדירה כיון שהקדירה מפסקת, ואפי' יש שומן על הבשר ונמס אין לו דין דבר לח אלא דין דבר יבש וכמבואר סט"ז, ובמ"ב ס"ק ק"ה, והלכך אף אם הוא צונן גמור מותר ואף שיבוא לידי יס"ב, ואם רוצה להחם מרק צונן שיש לו מאתמול, אם א"א לבוא לידי יס"ב כשהקדירה מפסקת מותר, ואם אפשר לבוא לידי יס"ב אסור אף שבדעתו ליטלו קדם שיעשה יס"ב, בד"א כשהוא צונן גמור אבל אם הוא פושרין מותר, היה צונן ועירה לתוכן חמין מכלי שני ועכשו הן פושרין נראה דלא הותר בזה דבזמן שהן צוננין בשבת קבלנו עלינו להחמיר כדעת הר"י והרא"ש דלח צונן יש בו בישול אחר בישול ובמה שהיה צונן פעם אחת בשבת הדבר תלוי, וכן אם נתן על הפטפוט בהפסק קדירה ונעשה פושרין אינו רשאי עכשו להעמידו על פטפוט אחר [בהפסק קדירה] שהבלו מרובה לחממו עד שי"ס.

יד) במ"ב סי' שי"ח ס"ק צ"ב צ"ד, משמע מדבריו ז"ל דלדעת הרשב"א מותר אפי' אש המדורה נוגע בקדירה, וכן בבהגר"א ס"ז כתב דהר"ן ומ"מ פליגי על הרא"ש וס"ל דאצל המדורה חשיב כסומך, ואינו מובן היטב דנראה דבאש נוגע בקדירה הוי כדרך הבישול וגם לא דמי לסומך, ולכו"ע בעינן שיעמוד כנגד המדורה ולא תוך המדורה וכל שהקדירה נוגעת באש הוי תוך המדורה שכל היקף האש הוא בשם מדורה, ולא דנו התוספות והרא"ש אלא דאפי' יש אויר בין הקדירה והאש אכתי לא דמי לסומך דהתם מפסיק דופן ומ"מ לדינא הדבר אמת דכל דהניח אויר בין האש והקדירה מותר וכמש"כ סק"ט, ומיהו למש"כ שם לפרש דעת הרא"ש דלא הותר אלא במקום שאי אפשר לבוא לידי י"ס, ודאי יש כאן מחלוקת ולדעת הר"ן והמ"מ והרמב"ן והרשב"א מותר אפי' במקום שיבוא לידי י"ס, אבל לפ"ז דברי המ"ב ס"ק צ"ד אינם מכוונים שכתב לדעת הרא"ש צריך להרחיק קצת שיהי' היכר ולא די בזה אלא צריך להעמיד במקום שלא יבוא לידי י"ס, אבל דברי הגר"א אפשר לפרש כן דלדעת הרא"ש לעולם אין סומכין למדורה במקום שאפשר לבוא לידי יס"ב.

במ"ב ס"ק ק"א כתב דכנגד האש היינו ע"ג איזה כלי המפסיק, ולשון זה משמע שהאש למטה תחת הכלי המפסיק וזה אסור אפי' בהפסק כלי ריקנית כדין להשהות לכתחלה ע"ג כירה גרופה וכדאיתא סי' רנ"ג ס"ג, אלא איירי כנגד המדורה.

סט"ו דבר שנתבשל כ"צ והיא יבש כו' מותר להניחו כנגד המדורה כו', בבה"ל בשם אחרונים הק' דהא הו"ל צלי אחר בישול, וע"כ צ"ל דכל שלא יבוא לטעם צלי ממש אלא שיתיבש קצת אין בזה בישול אחר בישול, ואפשר דצלי קדר כדין בישול לענין זה, ודוקא צלי על גחלים או על שפוד יש בצלי' זו אחר בישול.

טו) סימן שי"ח סי"ח אם לא נתבשל כ"צ אין מוציאין בכף מהם כו', ברשב"א י"ח ב' הוכיח דאם הגיס פעם אחת וכבר נתבשל כמב"ד אין איסור בהגסה, מהא דמותר גרופה וקטומה לרבנן דחנניא ואסרי אינה גרופה, והלא בגמ' אמרינן דאפי' יורה עקורה גזרינן דלמא יגיס וא"כ גם בקדירה ע"ג כירה גרופה ליגזור דלמא יגיס וע"כ דאחר הגסה ראשונה וכבר נתבשל כמב"ד אין משום הגסה, וכן הוכיח מהא דאמר בעססיות ותורמוסין שמא יחתה ולא אמרו שמא יגיס, אלא דאכתי לא מוכרע אי הטעם משום דאין הגסה אחר הגסה ולפ"ז המגיס הגסה ראשונה אחר שנתבשל כמב"ד חייב, או הטעם דכל שאינו משום בישול אין בו משום הגסה, ואפי' הגסה ראשונה, אבל קדם שנתבשל כמב"ד יש הגסה אחר הגסה והרשב"א הביא דעת רמב"ן דאין הגסה אחר הגסה, ואפשר דדברי הרמב"ן בהגיס וחזר והגיס קדם שנתבשל כמב"ד אבל מודה הרמב"ן דלאחר שנתבשל כמב"ד כי היכי שאין בו משום בישול אין בו משום הגסה, וכ"כ הרא"ש פ' כירה סי' י"א דלאחר שנתבשל כמב"ד כשם שאין בו משום בישול אין בו משום הגסה, וכ"כ הר"ן בספ"ק, וכ"כ המ"מ פ"ג הי"א, ופי' כן גם דעת הר"מ, אלא שלפי דעת הר"מ פ"ט אף לאחר שמתבשל כמב"ד יש בו משום בישול והלכך יש בו משום הגסה, ולא מצינו מי שאסר הגסה לאחר שנתבשל כ"צ והרשב"א כתב למנהג פשוט ליטול בכף מהקדירה, ואף שבלשון הר"מ פ"ג הוזכר על האש דיבר בהוה דבאינה גרופה אין מחזירין על גבה והלכך כשהעמיד עליה קידרא חייתא ורוצה להחזיר אין לו תקנה שאם יטלנה לא יהא רשאי לחזור את המותר ורוצה ליטול בכף ולזה נקיט הר"מ בהוראת דין זה שהוא אסור, אבל אין נפקותא בין הוא על האש להעבירו מעל האש דאם בישל כ"צ מותר גם על האש ואם עדיין לא בישל כ"צ גם כשהעבירו אסור, וכ"כ הב"י ס"ס שי"ח, אבל הל"מ כתב דדעת הר"מ שאין במגיס משום בישול אלא כשהוא על האש ובשעה שמגיס מקבלת הקדירה הבל חדש מן האש אבל כשהעבירה מעל האש אין מגיס מכלל הבישול ודברי הר"מ פכ"א הי"ג מראין כן שהתנה בשחיקת הריפות בעץ הפרור שתהא אחר שהעבירה מעל האש, וע"כ בלא נתבשל כ"צ דאי נתבשל כ"צ גם על האש מותר ומ"מ לאחר שהעבירה מעל האש מותר, וכל זה לפי דברי המ"מ להשוות דעת הר"מ עם דעת שאר הראשונים ז"ל אבל סתימת דברי הר"מ דגם בבישול כ"צ איירי דמ"מ גיסה בשעה שהיא על האש הוא ענין מחודש וריסוקו חשיב בישול, והא דאמר בספ"ק שמא יגיס היינו משום צובע, וכמו שפי' הל"מ, ודברי הכלבו שהביא ב"י סי' רנ"ג דאסור ליתן מים חמים לתוך הקדירה כ"ז שהיא על האש משום מגיס וכל זמן שהיא על האש חייב משום מגיס הכונה לדברי הר"מ ומשמע דאיירי בנתבשל כ"צ דאל"כ איכא גם משום בישול שהחם של כ"ר מבשל ואף שגם השני חם מ"מ איכא הוספת בישול, אבל לפ"ז תשאר קו' הרשב"א למה מתירין רבנן דחנניא בגרופה יותר משאינה גרופה הלא הדין נותן שלא ישהה אף על גרופה אלא זה שנתבשל כ"צ וכבר אינה צריכה גיסה או שתהא הקדירה טוחה משום חשש שמא יגיס, ואחרי שדעת הרמב"ן [לאחר גיסה ראשונה] והרשב"א והרא"ש והר"ן דלאחר שבשיל כ"צ שאין בו משום בישול אין בו משום מגיס והמ"מ פי' גם דעת הר"מ כן אפשר להקל בדבר, ואמנם בהגסה ממש בזמן שהוא על האש ראוי לפרוש, אחרי שלדעת הר"מ היא מלאכה דאוריתא כפי מה שפירשו הכלבו, מ"מ ליטול בכף שהוא רק מדרבנן כדמשמע מל' הר"מ אסור כו' ונמצא כמבשל ומשמע שאינו מבשל ממש, וכ"ה בהדיא במ"מ, יש לסמוך להקל כש"פ אפי' כשהוא על האש וכמש"כ הראב"ד, ובמ"ב כתב להחמיר ליטול בכף כל זמן שהוא על האש, אף בנתבשל כ"צ, ונראה דברוצה להשאיר הקדירה כשהיא על כירה שאינה גרופה שאם יסלקה לא יוכל להחזיר, ואין לו תקנה אלא ליטול בכף, אפשר להקל.

ונראה דלהני רבוותא דסברי דכל שנתבשל כמב"ד [לדעת רשב"א וש"פ] או כ"צ [לדעת הר"מ והטור] אין איסור הגסה, אף איסור דרבנן ליכא, אף בעומד על האש, אע"ג דלענין בישול אחר בישול אסור ליתן מבושל כ"צ על האש מדרבנן התם איסורו מדין שהי' שמא יחתה, אבל מדין בישול אין חילוק בין נותן כנגד המדורה או נותן על האש, ולכן יש לתמוה על המ"מ דמשמע מדבריו דאע"ג דנתבשל כ"צ אין בו משום הגסה מה"ת בין שהוא על האש ובין שהעבירן מעל האש מ"מ בזמן שהוא על האש יש איסור דרבנן ואיסור זה לא מצאנוהו דנהי דלהעמידו על האש אסור אבל כי עומד על האש מע"ש למה אסור להגיס.

טז) מ"ח א' התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד, לדעת הר"מ והרשב"א והר"ן דאפי' בתבשיל וחמין אין בישול אחר בישול אע"ג דנצטנן, צ"ל דהא דתניא לק' נ"א ב' נותנין מיחם ע"ג מיחם לא בשביל שיחומו אלא בשביל שיהיו משומרים איירי בלא נתבשל כ"צ [ולדעת הרשב"א והר"ן בנתבשל כמב"ד סגי] וכל שיש בכחו של תחתון להרתיח העליון [היינו להביאו לידי י"ס] היינו שיחומו שהרי מוסיף לו עכשו חום והוי כנותן אצל מדורה וכל שלא בישל כל צורכו ונותנו כנגד המדורה חייב משום מבשל והא דבשביל שיהיו משומרים היינו שאין בכח התחתון להרתיח העליון אלא ע"י שנותן על המיחם משתמר חום העליון יותר, ויש לעי' בשיעורו דאפי' אם אין בכח התחתון להרתיח העליון אם היה העליון קר בתחלה אבל בזמן שהעליון חם מתחלה כל שהתחתון מעלה הבל שידו של אדם סולדת ע"כ יש כאן הוספת בישול כנותן כנגד המדורה ובנותן כנגד המדורה חם שלא נתבשל כ"צ מסתבר דאפי' אם הקדירה רחוקה קצת מן המדורה באופן שאילו היתה הקדירה קרה בתחלה לא היתה מתחממת מ"מ עכשו שהקדירה חמה בתחלה ומספיק חם זה להוסיף בישול יש כאן משום מבשל, [ויש מקום לומר דכל שקדירה עליונה חמה בי"ס ואינו נותנה על האש אלא על כ"ר לא מקרי בישול שאין כאן הוספה אלא שימור חום העליון שהרי יש בחום העליון לבדו לבשל אלא שהיה מצטנן ומסייע בחום התחתון להשתמר אבל כנגד המדורה הוא ענין מחודש, ולפ"ז יהי' פירוש שיחומו היינו שהיא קרה ובשביל שיהיו משומרים ר"ל שהיא חמה אפי' לא נתבשלה כ"צ, אבל בב"י סי' רנ"ח בשם הריב"ח מבואר דכל שלא נתבשל כ"צ אסור אפי' חמה, וכן יש ללמוד מהא דכ' הטור סי' רנ"ז שאם לא נתבשל כ"צ אסור להוסיף כיסוי דהוי מבשל בשבת], והנה מסקו תו' דר"ז אמר להתיר משום שנותן רק להפשיר, והוי ס"ד דר"ז דרבה אוסר דחשיב ע"ג מיחם כמשהה ע"ג כירה בתחלה בשבת דאפי' במקום דליכא משום בישול כגון נתבשלה כ"צ והיא חמה אסור, ולזה פריך לי' דע"ג קדירה אינה כע"ג כירה שהרי מיחם ע"ג מיחם מותר בנתבשל כ"צ ופריך ממעשים בכל יום אבל בברייתא איירי באין בתחתון כדי להרתיח, ובזה גם ע"ג כירה מותר, והשיב לי' רבה דלא משום לתא דאיסור שהי' קאסר אלא משום לתא דאיסור בישול שהרי אולודי קמוליד והוא דרך הבישול והלכך אע"ג דיסלקנה מקדם אסור.

ולדעת הר"י והרא"ש דכל לח שנצטנן יש בו משום בישול, מתפרש בנתבשל כ"צ ובשביל שיחומו היינו צונן ובשביל שיהיו משומרים היינו חמים, ולפ"ז י"ל דר"ז פריך מברייתא דמוכח דע"ג קדירה אינו כע"ג כירה. [א"ה, וע"ע במכתבים בזה, לק' סי' קנ"ו לסי' רנ"ג].

ולדעת הר"מ וש"פ דנתבשל כ"צ אפי' לח אין בו משום בישול וברייתא בלא נתבשל כ"צ, כותי' דהר"מ והטור דייקא, דאפי' נתבשל כמב"ד יש בו משום בישול כל שלא נתבשל כ"צ דלא מסתבר דאיירי בשבת בתבשיל שלא נתבשל כמב"ד, וגם הוא מוקצה אם אינו ראוי לכוס וצ"ע.

סימן שי"ח ס"ו כלי שיש בו דבר חם כו', המחבר ס"ל להחמיר בדבר לח שנצטנן שיש בו משום בישול כמש"כ ס"ד וסט"ו, וא"כ מתפרשת הברייתא דקתני בשביל שיחומו אסור ובשביל שיהיו משומרים מותר דר"ל דקדירה צוננת אסור וחמה מותרת ושיעור החם היינו י"ס ואם אין י"ס היינו צוננת, ולמש"כ הרמ"א להקל בצונן מפושר ולהחמיר בצונן גמור, יהי' הדין דבצונן גמור אסור ומפושר מותר, אבל אין פירוש הברייתא כן שאין בדין מקום לחלק בין צונן גמור למפושר וכמש"כ לעיל, אלא הוא מנהגא בעלמא להחמיר בצונן גמור, אבל הדין לדידן אמת לחלק בין צונן גמור למפושר והנה מיירי בבשיל כ"צ דאל"כ יש בו משום בישול מעיקר הדין, והט"ז כתב דאיירי אפי' בלא בשיל כ"צ ולמש"כ לעיל ז"א, ובמ"ב בשה"צ כתב דבר"ן משמע כהט"ז למה שפירשו הב"י סי' רנ"ח, ולמש"כ לעיל ז"א, דלדעת הר"ן מתפרש בשביל שיהיו משומרים שאין בכח הקדירה התחתונה להרתיח העליונה, ואמנם ברייתא איירי בהכרח בדבר שלא נתבשל כ"צ, כיון דבנתבשל כ"צ מותר ליתן כנגד המדורה אפי' כשנצטנן, וכ"ה למנהגנו דמקילינן בלא נצטנן לגמרי ליתן כנגד המדורה, וא"כ ברייתא ע"כ בלא בשיל כל צרכו וכמש"כ לעיל ובשביל שיהיו משומרים היינו בשאין בכחו של התחתון להרתיח.

יז) במ"ב ס"ק נ"א כתב דמותר לכסות בשבת גם העליון כיון שעוסק לכסות התחתון שנתגלה מכסה גם העליון, וכ"ז תמוה מאד ולא עלתה על דעת השו"ע ולא ע"ד הר"י והר"ן וכונת הר"י שהביא הר"ן הוא דכיסה את כוזא דמיא בשבת מדין מותר להטמין את הצונן אפי' בשבת והיה ס"ל לר"ז דאפי' נותנו ע"ג קומקומא באופן שאינו יכול להתחמם אלא לפשר הו"ל בכלל מטמין את הצונן, ורבה נזהי' והיה סבר ר"ז דאוסר משום הוספת הבל אפי' בלא כיסוי ופריך לי' שהרי מותר להעמיד בשבת מיחם ע"ג מיחם חם ע"ג חם ולא חשיב כנותן ע"ג כירה וה"נ מאי אכפת לן בהוספת הבל כיון שאינו מביא לידי י"ס ושהי' עצמה אין ראי' לאסור ומשני לי' התם אוקומי מוקים דהתם בצונן הוי אסור משום מבשל דאיירי בחם גמור אלא שנתבשל כ"צ, או דאיירי שגם התחתון אין בו כח להרתיח העליון, ובכל אופן התם מותר שאין הנידון אלא לענין איסור בשול ואין כאן חם התחתון בעליון לאסור משום בישול, אבל הכא הנידון בהיתר הטמנת צונן ולא הותר אלא בדבר שאינו מוסיף הבל אבל הכא חשיב כטומן את הצונן בדבר המוסיף הבל כי העליון מוליד חום בכל הכיסוי וזה לא הותר בצונן, אבל להטמין את החמין בשבת אסור בכל ענין ולא שייך כאן סברת אגב דאין האיסור משום טורח אלא האיסור בקדירה שמטמינה בשבת וכבר אמרו אין טומנין בדבר שאין מוסיף הבל משחשכה, והרי הוא עובר ומטמין בשבת, ומה שהביא במ"ב על התוס' דקתני טומנין מיחם כו' יש להגיה בתוס' ע"פ הגמ' אחרי שתוס' זו הובאה בגמ' והגי' בגמ' מניחים מיחם כו' וברא"ש ר"פ כירה הביא תשובה לגאון וכתוב שם להטמין על הכירה ומשמע דגם על שהי' נופל לשון הטמנה. [א"ה, וע"ע בסי' קנ"ו].

[לעיל כתבנו דליתן כוזא דמיא ע"ג קומקום חמין ולכסותו אסור דחשיב כטומן את הצונן בדבר המוסיף הבל, כי העליון מוליד חום בכל הכיסוי וזה לא הותר בצונן, ואינו מדוקדק דלאו משום טומן בדבר המוסיף הבל אתינן עלה דא"כ גם מבעו"י אסור, אלא כיון דמגיע לו חום חשיב כטומן את החמין ולא כמטמין צונן].

יח) טור סי'

רנ"ח ואם הניחו בע"ש מותר שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל, לדעת הטור לעיל סי' רנ"ג כל שמעמיד ע"ג גחלים מקרי הטמנה, והיה מקום לומר דמעמיד מיחם ע"ג מיחם הוי כמעמיד ע"ג גחלים, ואמר דזה מותר, אבל קשה דהלא חם ע"ג חם מותר אפי' בשבת הרי שאין בזה משום הטמנה, ועוד שהרי דברי הטור בקר, ונראה דבשניהם חמים ודאי לא אצטריך לאשמעינן אלא בעליון קר אשמעינן דלא נאסר אלא משום שבא לידי בישול אבל משום הטמנה ליכא דא"כ גם מבעו"י אסור אלא דוקא בשבת משום בישול. [א"ה, וע"ע מכתבים בסי' קנ"ו לסי' רנ"ג].

והנה אם העמיד קר ע"ג חם וכיסה בבגדים בשבת, כ' הר"ן בשם הר"י דזה אסור אפי' כשאי אפשר לבוא לי"ס דזה מקרי מטמין את החמין ולא כמטמין את הצונן, ואסור בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל, אבל מבעו"י מותר דאפי' אי חשבת לי' למטמין את החמין אכתי הוא כמטמין בדבר שאינו מוסיף הבל דמותר, ויש כאן מקום עיון ממש"כ הטור סי' רנ"ז דאם כיסה בבגדים והניח הקדירה בתוך כירה הגרופה אסור דחשיב כמטמין בדבר המוסיף הבל כיון דהכירה מוסיפה הבלה בבגדים, וכבר הקשו כן האחרונים ז"ל במ"ב סי' רנ"ח בבה"ל ד"ה שאין, ונראה דמוסיף הבל מחמת הקדירה אינו בכלל גזירת חכמים שהרי לעולם כשמטמין את החמים בדבר שאינו מוסיף הבל הם מוסיפים הבל ע"י הקדירה עצמה והלכך אף כשמעמיד על קדירה אחרת ג"כ מותר שלא אסרו להעמיד ב' קדירות תחת כיסוי אחד ואם אינו מכסה התחתון אלא העליון לא חמיר מאילו כיסה שניהם וזה שכתב ב"י ס"ס רנ"ח שאין זה מוסיף הבל מצד עצמו אלא הולך ומצטנן ר"ל דענין זה אינו עושה דין מוסיף הבל כאן, אבל הוספת הבל של כירה שפיר הוי בכלל הגזירה והלא גם רמץ הולך ומצטנן ועיקר הגזירה שמא יטמון ברמץ.

ודין שמטמין את הצונן ע"ג חם בשבת ליכא מאן דפליג עלי' דהר"י, וכן מבואר בר"ן בסוגיא דנותן אדם קיתון של מים כו' מ' ב' והוא מדברי הרשב"א, ומש"כ במ"ב סי' רנ"ח בשה"צ לדחות דמשום בישול אתינן עלה אינו מובן דבר"ן מבואר דמשום הטמנה בשבת אתינן עלה ויותר מבואר הדבר ברשב"א שסיים בהדיא דאע"ג דמותר להטמין הצונן שיפוג צינתו מ"מ ע"ג מיחם אסור וכדברי הר"י, ובמ"ב שם בשה"צ כ' להקל בדעתו להפיג צינתן וזה תימה דלאו במחשבתו תלוי אלא במניח תחת הכר שאין כאן תוספת הבל הוא בכלל מותר להטמין את הצונן אבל ע"ג מיחם אין זה בכלל היתר צונן אלא דינו כמטמין חמין בשבת ומעשה הטמנה זו אסורה.

יט) מ"ז ב' קופה שטמן בה אסור להניחה על גפת של זיתים, הר"י והרשב"א שהביא הר"ן פירשו שזה שמעמיד על הגפת אין בו משום מטמין ואילו לא נתן בגדים על הקדירה אלא נתן הקדירה בקופה והניח הקופה על הגפת שרי, אלא הכא ע"י הגפת הקדירה והבגדים שעליה מוסיפים הבל ושבין הבגדים להיות דבר המוסיף הבל, והלכך אם שהה הקדירה ע"ג כירה אסור לכסותה בבגדים דשבין הבגדים להיות מוסיפין הבל, ונראה דלפ"ז אין חילוק בין גרוף ואינו גרוף ואפי' בגרוף אסור.

ונראה דהא דפסיקא להו דלא חשיבא הטמנה ממש במה שמעמיד הקדירה על הגפת, דא"כ למה נקט קופה שטמן בו, משמע שטמן כבר בקופה קדם שהניחה על הגפת, לישמעינן שאין להעמיד על הגפת דחשיב הטמנה אף שאין הקדירה טמונה קודם שנתנה על הגפת כגון שלא כיסה הקדירה בבגדים ואת"ל דקופה עצמה חשיבא כבגדים אכתי מש"ל שהקופה גדולה ויש אויר בין קדירה לדפנות הקופה דלא חשיבא הטמנה אלא ש"מ דכה"ג באמת מותר, והטעם נראה דכיון דקופה מפסקת בין גפת לקדירה אין זה דרך הטמנה תדע שהרי גפת של שומשמין אע"ג שאין טומנין בו מ"מ דרך הקופה אינו מעלה הבל הרי שהקופה חוצצת והלכך גם בגפת של זתים אין דרך הטמנה בכך.

ודעת רמב"ן דמעמיד על גפת של זיתים חשיבא הטמנה ממש כיון דאין הקופה חוצצת בפני הבל של הגפת בשל זיתים, ואפשר נפרש לדעת רמב"ן דנקט קופה שטמן בה שדברו בהוה דבלא הטמנת בגדים אין מעמידין על הגפת שאין בכח הגפת שתחת שולי הקדירה לשמור חום הקדיר' בזמן שאויר שסביבות הקדיר' מתמיד לקרר הקדירה, ואפשר שמטעם זה באמת לא חשיבא הטמנה בדבר המוסיף הבל ומותר להעמיד על הגפת, אמנם בזמן שהקדירה מכוסה אז מחשבא הטמנה מצד הגפת עצמן וא"צ לומר דהבגדים שב דינן כדבר המוסיף הבל, והלכך ס"ל להרמב"ן דקדירה שע"ג כירה מותר לכסותה בבגדים, בזמן שיש אויר בין קדירה לגחלים, וכן בגרופה והקדירה על קרקעית הכירה, שאין על הקרקע שם הטמנה.

ובתוספות מ"ח א' ד"ה דזיתים, כתבו לישב המנהג שמסיקין את הגומא וגורפין אותה ומשימין הקדירה בתוכה ומכסין אותה בבגדים, ולא דמי לקופה שמניחין על הגפת, דלא אמרו אלא בגפת שראוי לשקוע קדירה בתוכה וראוי' להטמנה והלכך גזרו אף במטמין בבגדים ומעמיד על הגפת, אבל מעמיד על רצפת הגומא לא גזרינן, ועוד כתבו בשם ר"ב דשאני כירה גרופה שהבלה פוחת והולך אבל גפת מוסיף הבל לעולם, והנה לטעם ר"ב אין היתר רק בגרופה אבל בקטומה או שאינה גרופה וקטומה כלל, אסור לכסות בבגדים, אבל לתירוץ ראשון אפשר דדוקא בגרופה מותר אבל בקטומה אפי' הקדירה ע"ג פטפוט אסור, ומיהו אם הקדירה ע"ג גחלים ממש ודאי אסור, ואפי' בלא כיסוי בגדים אסור להעמיד הקדירה ע"ג גחלים דזה מקרי הטמנה.

והנה בשו"ע סי' רנ"ז ס"ח סתם להחמיר כדעת הר"י והרשב"א וכ' במ"ב שם ס"ק מ"ג בשם י"א דדוקא באינה גרופה מחמרינן אבל בגרופה דגם דעת תו' להקל אפשר להקל ומותר לכסות ושאין למחות במקילין בזה, אבל בקטומה אין להקל, [אף שיש מקום לומר דלתירוץ ראשון בתו' אין לאסור רק בנוגעת הקדירה בגחלים דומיא דמניח על הגפת מ"מ אין הדבר מוכרע די"ל דכל שגחלים תחת הקדירה ומעלים הבל על הקדירה ועל הבגדים הוא כמניח על הגפת, וכיון דלתירוץ ר"ב אסור אף בקטום ואף באין הקדירה נוגעת בגחלים וכ"ד הר"י והרשב"א והטור וכן דעת השו"ע אין להקל].

והנה במ"ב כתב בתנור שפתחו מן הצד שמתירין להשהות על גבה כדין גרופה וקטומה [ולמש"כ לעיל הטעם משום שהכיפה עבה ואין האש מגיע עליה וחשיב כסומך] מותר לכסות לדעת המקילין לכסות בגרופה, והדברים צ"ע שהרי טעם ר"ב שהולך ומתקרר ליכא כאן שהרי אש התנור הולך ומחמם והוי ככירה קטומה ולא כגרופה ולא נאמר טעם ר"ב אלא בגרף עכשו האש ואין כאן רק חום הקדום.

והנה הרא"ש והר"ן הביאו דברי ר"ח והגאונים דמשנת כירה איירי בקדירה ע"ג פטפוט של ברזל או ע"ג דופני הכירה אבל אם הקדירה ע"ג גחלים אסור משום הטמנה, והנה לפי דעת הרמב"ן דקופה שטמן בה אסור להניחה על הגפת הוא משום דחשיבא הטמנה על הגפת, מבואר שאיסור הטמנה הוא אפי' בנותן דבר המוסיף הבל תחת שולי הקדירה לחוד ואינו מטמין כל הקדירה בתוכו אבל לדעת הר"י והרשב"א דאסור לכסות הקדירה בבגדים אפי' בזמן שאויר מפסיק בין הקדירה לגחלים אין ראי' שתהא חשיבא הטמנה בנותן הקדירה ע"ג גחלים בזמן שכל הקדירה מגולה דקופה שטמן בה ונתנה על הגפת איכא טעמא אחריתא דהבגדים שבים לדין דבר המוסיף הבל, ואמנם מדסתמו הרא"ש והר"ן הדברים משמע דזה פשוט מסברא דכל שמטמין חלק אחד מן הקדירה כמטמין כולה כיון שהטמנה זו מוספת הבל בתבשיל, וכן מבואר בטור ס"ס רנ"ז בשם הרא"ש שדקדק שתהיינה דפנות החפירה גבוהות מן הקדירה ויתן לוח על החפירה ומשמע דכל שהבגדים על הקדירה אסור אף אם אין הבגדים סביבות הקדירה.

והנה הרז"ה הביא מי שאומר דגחלים ג"כ לא מקרי דבר המוסיף הבל בזמן שהם קטומות ועוממות והולכות, ולא נראה כן דעת הפוסקים שלא חילקו בדבר וסתמו שהקדירה לא תגע בגחלים [וכן רהיטא שמעתא ל"ד ב' דגזרו שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת, ואיך יתכן שמותר באמת להטמין ברמץ שיש בו גחלת, בזמן שהגחלים עוממות, ובאמת צ"ע לדעת המתירים איך יפרשו סוגיא זו, ואולי גי' כגי' הרי"ף בגמ' שם ולגי' הרי"ף מבואר כן וכמש"כ הר"ן לתמוה בזה, אבל י"ל דגזרו על שם הטמנה שמא יטמין ברמץ ויחתה, ולא אמרו משום בישול, משום שסתם קדירה בשבת מבושל כל צרכו, והלכך אמרו שמא יחתה ואיכא משום הבערה].

כתב ב"י סי' רנ"ז וז"ל וכ"כ בסמ"ג וסמ"ק והתרומה וז"ל ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדירה שמטמין אע"פ שאין גחלים סביבה כדאמרינן קופה שטמן כו', והנה אם הכונה הקדירה שמטמין היינו שמטמין בבגדים, יש לעי' מאי איריא שמטמין אפי' בלא בגדים אין להעמיד על הגחלים שהרי קדירה ע"ג גחלים היינו הטמנה, ואפשר דאפי' במפסיק אויר קאמר אבל ממה שסיים אע"פ שאין גחלים סביבה משמע דאף אם הגחלים נוגעים בשולי הקדירה לא מקרי הטמנה כל שאין גחלים סביב הקדירה, אבל לשון הר"ן והרא"ש בשם הגאונים מבואר דדוקא בקדירה ע"ג פטפוט של ברזל מציל מהטמנה.

ובב"י סי' רנ"ג הביא דברי הגה"מ בשם ראבי"ה והמרדכי בשם א"ז דמותר להעמיד גם על הגחלים ובא"ז מפורש הטעם דס"ל כדעת רשב"ם דכי היכי דשיהוי שרי ה"נ הטמנה שרי, ואנן לא קיי"ל כן אלא במקום שנהגו וכמש"כ הרמ"א סי' רנ"ז ס"ז ודוקא בנתבשל כל צורכו.

ובד"מ סי' רנ"ג אות ג' כתב דבסי' רנ"ז מבואר דלא מקרי הטמנה אלא במכסה מלמעלה ולכן סתם לדינא להקל ליתן בגחלים והוא תמוה מאד שאין לזה זכר בסי' רנ"ז, דהתם מבואר דמכסה מלמעלה חשיב כמטמין בדבר המוסיף הבל אפי' כשאין הקדירה על הגחלים אבל על הגחלים שפיר י"ל דחשיבא הטמנה, ואין מקום להקל ליתן בגחלים אלא ממש"כ הרז"ה ומדעת רשב"ם וכמש"כ לעיל, ואין כן דעת רה"פ.

מיהו בא"ז הוזכר עוד היתר לשהות על הגחלים, וז"ל ושיהוי זה אינה הטמנה אלא כגון כסא של ברזל כו' ע"כ פר"ח זצ"ל, משמע מלשונו שלשהות ע"ג גחלים ממש אסור ומל' רש"י שפי' ואנן דמשהינן ע"ג כירה כו' משמע שאף על הגחלים מותר כו' [צ"ע היכי משמע כן מל' רש"י] ואוקמא ר"א בבשרא אגומרי כו' ותו דתנן כו' ולא חררה ע"ג גחלים כו' ואע"ג דמל' רש"י משמע דבחררה שבתנור עסקינן מ"מ הא איהו נפשי' פירש דבתנור שאינו גרוף וקטום עסקינן, [אינו מובן אף אי איירי בתנור מ"מ החררה ע"ג גחלים שבתוכה ואי אפשר לפרש ע"ג גחלים דתנן היינו כנגד הגחלים מה הועיל במה שפרש"י שהתנור אינה גרופה] ולל"א נמי שפירש כו' וש"מ דכל שהוא כמב"ד כו' מותר לשהותו ע"ג גחלים ממש דהואיל שהיה שם מבעו"י לא חיישינן דלמא אתי לחתויי אבל ודאי להטמינו בתוך גחלים לצורך מחר בהא ודאי מסתברא כפר"ח דאסור, ולא נתפרש כונתו ז"ל מה בין רישא לסיפא, אי רישא לצורך לילה וסיפא לצורך מחר, הלא הטמנה לצורך לילה נמי אסור, גם לשונו ז"ל לא משמע דבא לחלק בין לצורך היום לצורך מחר, ואי כונתו לחלק בין מעמיד ע"ג גחלים למקיף הגחלים סביב הקדירה הו"ל לפרש, ונראה כונתו ז"ל לחלק בין מעמיד ומכוין להטמנה ובין משאיר הקדירה בלא כונת הטמנה.

כתב במ"ב סי' רנ"ג ס"ק ס"ט דמותר להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל בזמן שהקדירה מגולה למעלה, ע"פ דברי הרמ"א שאין הטמנה אלא א"כ הקדירה מכוסה למעלה, ולהאמור לעיל הדבר צ"ע ואין מקום להקל בזה, והטמנה בגחלים יש עוד צד היתר מדעת רשב"ם וכמש"כ לעיל אבל הטמנה בשבת אין שום סניף להקל ואין להקל בשום הטמנה המשמרת את החום אף שאין כל הקדירה מכוסה.

כתב במ"ב סי' רנ"ז ס"ק כ"ד בשם רש"ל דאפר חם או שארי דברים חמים לא מקרי דבר המוסיף הבל והוא ע"פ דעת ר"ב בתו' מ"ח א' והי"מ שהביא רז"ה [אלא שלהי"מ אף ביש בהם גחלים ובזה החמיר רש"ל] ומיהו לא הקילו בזה הרא"ש והטור, ובמ"ב ס"ק (י"ג) [מ"ג] כתב בשם אחרונים להקל בשהה ע"ג כירה גרופה וכיסה בבגדים משום דיש כאן סניף מדעת רמב"ן דלא מצרפינן שהי' והטמנה למחשב מטמין במוסיף הבל, אבל הטמנה גמורה באפר חם לא מצינו שהקילו, ואמנם אם יצטנן קדם שחשכה אף שיהי' עדיין חם ביה"ש ודאי יש להקל.

כ) במ"ב סי' רנ"ז ס"ק מ"ז הביא פלוגתת אחרונים ז"ל אי מהני שריק לענין הטמנה, וכתב דבא"ז מבואר להיתר, וקרוב הדבר שאילו ראוהו המחמירים לא היו מחמירים, ונראה דאין מדברי הא"ז סמך לד"ז והטמנה בארץ כנען שהזכיר לא היה כלל בגחלים אלא אצל הגחלים אי גריף או על גבי פטפוט שהרי הזכיר היתר בשיל, [ובריש דבריו ס"ל דהטמנה אסור אפי' בבשיל] וגם במה שסיים בהטמנת ריינוס וצרפת שהם מטמינים בגחלים משמע דברישא לא איירי במטמין בגחלים, ואילו כל ההיתר בהטמנתם של ארץ כנען הוא משום דשריק ובארץ ריינוס וצרפת לא היה שריק היה ראוי לקצר ולהדגיש החילוק ביניהן אלא בא"ז מילי מילי נקט והטמנת ארץ כנען ודאי שרי שהם נותנים בתנור ולא בגחלים ושריק.

כא) רנ"ג ס"ה בהגה' לכן אסור לומר לא"י להחם הקדירה אם נצטנן כו', פעמים שיש שבות משום נתינה במקום חם דגזרו שמא יחתה, וקורין איסור זה איסור חזרה, ויש שאסור משום בישול, כיצד תבשיל שבישל כ"צ והוא חם י"ס אין בו משום איסור בישול, דבר יבש אע"פ שהוא צונן גמור אין בו משום בישול. דבר שיש בו מרק והוא צונן במחלוקת שנוי' ולפי המנהג מחמרינן בנצטנן לגמרי ומקילינן במפושר, ובמקום שאין בו משום בישול מותר ליתן כנגד המדורה ובלבד שלא תגע הקדירה באש, ומותר ליתן ע"ג מיחם העומד על האש, ואין נ"מ במצבו הקדום של התבשיל, אם היה עדיין חם ממה שהוחם מבעו"י או שהיה מוטמן עד עכשו או שהיה עומד ע"ג כירה, בכל אופן מותר ליתנו כנגד המדורה או על המיחם, ואם נצטנן לגמרי אסור ליתנו כנגד המדורה או על המיחם במקום שאפשר לו לבוא לידי י"ס אף אם בדעתו להסירו קדם שיהא י"ס, וג"כ אין נפקותא במצבו הקדום, ואמנם לענין ליתנו ע"ג הכירה או לתוכה או לסמוך לה מבחוץ, היכי דאין בו משום איסור בישול משתנים הדינים לפי שינוי המצבים הקודמים של התבשיל, שאם היה חם מבעו"י או שהיה מוטמן אסור להשהותו עכשו ע"ג כירה אפי' גרופה ואפי' לסמוך לה מבחוץ ואפי' התבשיל עדיין חם יד סולדת, כל שהמקום שנותנו יש בכחו להחם חם של י"ס, היתה הקדירה עומדת על הכירה או תוכה או סמוך לה והסירה בשבת מותר להחזירה ע"ג כירה או לסמוך לה בין שהיא חם י"ס ובין שהיא פושרין, ואם הוא דבר יבש אפי' נצטנן לגמרי [לדעת המ"ב ולדעת המ"א נצטנן לגמרי אסור] אבל אסור להחזירה לתוך הכירה אפי' עודנה חם, בד"א בגרופה אבל אינה גרופה גבה אסור וסמוך לה מותר, והנה אסרינן כאן ע"י א"י כל השבותין בין האסורין משום בישול כגון תבשיל נצטנן לגמרי כנגד המדורה או ע"ג מיחם ובין האסורין משום חזרה כגון אלו שהיו מוטמנין ועכשו רוצה להניחן על הכירה או אצלה, או שהסירן מעל הכירה ורוצה להחזירן לתוכה שאלו אפי' חמין אסורין.

ונראה דעת הרמ"א לאסור כאן אמירה לנכרי ולא דמי לשבות דשבות במקום מצוה דמתירין כדאיתא סי' ש"ז ס"ה, דהכא בנצטנן לגמרי בדבר שיש בו מרק לדעת האוסרין יש בו בישול דאורייתא, ודבר יבש או תבשיל חם ונותן ע"ג כירה או תוכה או סמוך לה באחד מהאופנים האסורים לא שייך להתיר משום שבות דשבות דאין האיסור הנתינה אלא מציאות מצב זה אסרו חכמים ששרשו שמא יחתה והכל בכלל הגזירה אם יעמיד בעצמו או ע"י נכרי ואפי' העמיד נכרי או קוף חייב להסיר וכמו קדירה בשיל ולא בשיל העומדת מע"ש משקידש היום חייב להסירה וכמש"כ במ"ב סק"י ה"נ היכי דאסרו חכמים החזרה, ונותן ע"י נכרי גרע מנתן קוף שהרי זה נותן ממש ומ"ל בידים ומ"ל ע"י גרמא דידי', ובמ"ב בבה"ל כתב בשם אחרונים להקל לצורך שבת אמירה לא"י היכי דהאיסור משום חזרה ולהאמור אין לנטות מדעת האוסרין בזה, ואמנם ליתן כנגד המדורה או ע"ג מיחם תבשיל שנצטנן לגמרי שכתב המ"ב להקל כדעת הר"מ והרשב"א דאפי' נצטנן לגמרי אין בו משום בישול ונהי דמחמרינן ע"י ישראל, ע"י א"י אין להחמיר, הדבר מסתבר, אחרי שאנו מקילין ע"י ישראל בלא נצטנן לגמרי והוא ע"כ כדעת הר"מ והרשב"א והר"ן וכמש"כ לעיל.

ולהאמור יש לעי' בשריותא דהרמ"א ליתן ע"ג התנור ע"י א"י קדם שהוסק ואח"כ מבעיר הא"י את התנור ונהי דליכא משום אמירה לנכרי במה שמבעיר התנור אפי' בקדירה צוננת שעיקרו משום היסק התנור להחם הבית ואע"ג שיש כאן פ"ר של הבישול מ"מ לא אסרו אמירה לנכרי כה"ג וכמש"כ במ"ב, מ"מ כיון שניתן לדעת ישראל שתשאר הקדירה ע"ג כירה שאינה גרופה למה אין זו בכלל גזירת חזרה ומה תועלת שריותא יש בזה שבשעת הנחת הקדירה עדיין לא הוסק התנור מ"מ מתקיימת מחשבתו להחם התבשיל המוחזר ע"ג כירה שאינה גרופה שאסרו חכמים משום גזירת חיתוי, וע"כ צ"ל דחשבו הדבר לשהי' מע"ש ולא כחזרה כיון שבשעת הנחה התנור צונן, ואמנם י"ל דהחזרה ע"ג התנור בתנורים שפתחן מן הצד אינו בכלל ע"ג הכירה דכירות שלהן עיקר הבישול הוא על גבן ואפי' מעמיד ע"ג הכיסוי אין הכיסוי הפסק שהכיסוי דק והחום עובר בעדו ודרך לבשל גם על הכיסוי אבל ע"ג התנור אין דרך לבשל וחומו מועט מפני עובי הכיפה ואין משמשין שם רק לשמירת החום וחשיב כנותן נגד המדורה או ע"ג מיחם שעל האש, או כסומך, וזו כונת המ"ב ס"ק פ"א, ולפ"ז היה מותר ליתן גם אחר שהוסק, ונהי דמחמרינן לאחר שהוסק אבל קדם שהוסק מקילינן, וכן מקילינן לאחר היסק בנותן דף להפסיק ולמעט חומו.

מ"ב ס"ק צ"ה הזכיר חזרה על התנור כיש בו משום בישול ואין בו משום איסור החזרה וכ"כ בשעה"צ אות צ"ה ואינו מובן דע"ג התנור הוזכר כאן בדין איסור חזרה וכמש"כ בבה"ל ד"ה להחם ובמ"ב ס"ק ק"ג, ואמנם חזרה ע"ג תנור בבקר פעמים מותר אם כבר עממו הגחלים והרי הן קטומות, וזה היה צריך לפרש, ואולי כונתו למש"כ בס"ק פ"א דע"ג התנור לדידן חשיב כסומך.

והנה אי מעמיד קדם שהוסק התנור הוי ג"כ כמשהה בתחלה בשבת למדנו אם סוף אש לבוא להתנור כמו מכונה חשמלית שהוכן מע"ש לבוא בשעה פלונית, אסור ליתן לתוך התנור קדם שבא האש אפי' תבשיל שבשל כ"צ ואפי' הוא חם וכדין איסור חזרה דחשיב כמשהה בשבת, ואפי' אי בתנור שמסיק הנכרי לא חשיב משהה התם מחוסר מעשה של בעל בחירה אבל הכא דסוף חום לבוא מעצמו נראה דחשיב משהה.

כב) סימן רנ"ג ס"א או שהיה חי שלא נתבשל כלל, במ"ב ס"ק י"א כתב דאפי' הוחם מותר כיון דעצם הבישול לא נתבשל כלל, ונראה דר"ל דהוחם ולא הגיע לי"ס אבל כל שהגיע לי"ס היינו התחלת הבישול, ולכאורה נפל בבירא דין קדירה חייתא שהרי אי אפשר לצמצם ליתן סמוך לשקה"ח וכשמקדים הרי בשיל קצת קדם שקה"ח, אבל השתא דבעינן התחלת הבישול שפיר נותן קדם שקה"ח באופן שלא יהי' עדיין י"ס בשעת שקה"ח, מיהו שדא בה גרמא חייא קשה דאי שדי לתוך קדירה י"ס הרי מיד בשיל קצת, וצ"ל דקדירה בשיל ולא בשיל היה ונצטנן ועכשו נותן גרמא חייא, ומחזירו ע"ג הכירה.

בבה"ל ד"ה מסיח, משמע שאם דעתו לאכול בלילה אסור, ולפ"ז כל דין קידרא חייתא מכרעא בסתמא ולכאורה כל נותן קדירה יש בלבו יחוד לאיזה סעודה הוא מכינו, והיה נראה דלא גזרו חכמים אפי' דעתו לאוכלו בלילה ומצפה עליו כיון דעל הרוב אינן משהין קידרא חייתא אלא לצורך מחר, ובזה ניחא דעת הכלבו והגה"מ שהביא ב"י דבחושב בהדיא לצורך מחר מותר אפי' בשיל ולא בשיל, ומיהו אין הכרח לדיניהם דשפיר י"ל דלא פלוג בבשיל ולא בשיל.

בבה"ל ד"ה מותר, החליט דלסמוך מותר אפי' בחזרה אפי' לדעה קמייתא, וחילי' מהא דבעי למפשט מב' כירות המתאימות, וקתני שם בסיפא דמחזירין, ואין לדבר זה הכרע, דבאמת י"ל דהכל מספקא לי' אי מותר לסמוך לשהות ולהחזיר או שניהן אסורין או מותר לשהות ולא להחזיר, דכיון דחזינן בגמ' דחזרה חמירא ומספקא לי' בסמיכה לאסור שפיר ראוי לספק בכל מילי, ולמאי דבעי למפשט מב' כירות המתאימות ודאי גם חזרה מותר, אבל האי שינויי דשא"ה דשליט אוירא נראה דקיימא במסקנא ונ"מ דתנור וכירה המתאימות, משהין ע"ג כירה הגרופה אע"ג דבתנור סמיכה אסורה וא"כ אין לנו ראי' להתיר חזרה, וכיון שלא נתבאר להיתר ממילא אסורה, והלא לא נתבאר שאסור להחזיר אפי' בישל כ"צ ומ"מ פשוט בפי הפוסקים דאסור להחזיר אפי' בשיל כ"צ, ומיהו שא"ה דלעולם חזרה ביום השבת הוא לאחר שבשיל כל צורכו.

כב) במ"ב ס"ק כ"ב כתב בשם א"ר דבר"מ משמע דתנור שהסיקוהו בקש ובגבבא וגרפו דינו ככירה גרופה, והוא תימה דאדרבה בר"מ משמע דבקש וגבבא לא שייך לחלק דלעולם חשיב כגרוף וקטום ואחרי דאסרינן בתנור שהוסק בקש וגבבא אין נפקותא בין גרוף לאינו גרוף, ואילו היה חילוק בין גרוף לאינו גרוף היה הר"מ מפרשו בהדיא שאין כאן מקום לסתום בזמן שכל ההלכות האלו מפורשות ומפורטות בלשון הר"מ לכל חלוקיהון, וכן בגמ' משמע דבקש וגבבא אין חילוק בין גרוף לאינו גרוף, ואפשר דנתן קש וגבבא על הגחלים של העצים הוי כנתן עליהם נעורת של פשתן, ודברי הטור שחילק בכופח שהסיקוהו בקש בין גרוף לאינו גרוף כבר נתקשה בהן ב"י, ובמ"ב כתב דמבואר בכלבו ובחי' ר"ן להקל בתנור המוסק בקש וגרף וצ"ע בפנים דבריהם.

בבה"ל ד"ה אלא, בשם הגרע"א, דיש אוסרין להשהות זה שלא הגיע למב"ד אפי' ע"ג גרופה, וזה מבואר ברא"ש בשם הר"י דמפרש הא דאמר ספ"ק אין צולין כו' אלא כדי שיצולו מבעו"י היינו אפי' לרבנן דחנניא ומהני כדי שיצולו שיהא מותר לגרוף קדם שקידש היום ולהשאירן ע"ג הגרופה, ולכאורה משמע שכן דעת הרא"ש שלא העיר בזה כלום, וכן משמע ברשב"א י"ח ב', שכתב דהא דלא חיישינן בקדירה ע"ג כירה שמא יגיס משום דלאחר שנתבשל כמב"ד אין בהגסה משום בישול ואי מותר בגרופה אפי' לא נתבשל כמב"ד אכתי תקשה שמא יגיס, ואפי' אי נימא דבצלי מותר בגרופה אפי' לא נתבשל כמב"ד ודלא כהר"י אכתי בקדירה ראוי לאסור אלא א"כ טוחה משום שמא יגיס, ויש לעי' מאן פליג עליהו ומתיר אפי' לא הגיע למב"ד, ובב"י הביא בשם רי"ו בשם הר"י שאם לא הגיע מבעו"י כמב"ד אם נטל לא יחזיר ומשמע שאין איסור בשהי' ואמנם בב"י תמה אם עכשו הגיע למב"ד למה אסור להחזיר ואמנם לדעת הר"י ודאי הכי הוא דאסור להחזיר, אלא שיש לדון אפי' לא החזיר משום עבר ושהה או שכח ושהה, וב"י הביא בשם המ"מ בשם רמב"ן ורשב"א דאסור להחזיר אם לא הגיע למב"ד עכשו ומשמע דשהי' היתה בהיתר משמע דס"ל דמשהין ע"ג גרופה אפי' לא הגיע למב"ד אבל יש לעי' ניחוש שמא יגיס ולדעת רמב"ן דאחר הגסה ראשונה אין בו משום מגיס ניחא. [מש"כ לדייק מל' המ"מ דד' רמב"ן ורשב"א דבגו"ק מותר לשהות אפי' לא הגיע למאב"ד, הוא מבואר בהדיא בדבריהם ר"פ כירה].

כג) ל"ח א' שכח קדירה ע"ג כירה כו' בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כו', בגיטין נ"ג ב' אמרו דר"מ בדאורייתא לא קניס שוגג אטו מזיד ובדרבנן קניס, וצ"ע למה לא קניס הכא ר"מ בשהה כיון דאינו אלא איסור דרבנן, ואפשר כיון דכל עצמו הוא טורח בשביל לשמור את השבת שלא לבשל בשבת לא קנסינן לי' וכדאמר שם בגמ' נ"ד א' במעשר בשבת ובמטביל כליו, א"צ כיון דאיסורא משום מבשל דין השבותין כדין עיקר המלאכה, והאי במזיד לא יאכל היינו בו ביום כדס"ל לר"מ במבשל בשבת כמו שפרש"י ותו' חולין ט"ו א', ור"י ס"ל גיטין שם דבדאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד ובדרבנן לא קנסינן שוגג, ומשמע דר"י לא פליג אר"מ אלא במצטמק ויפה לו אבל בשוגג ומזיד לא פליג, ואע"ג דעיקר בישול הוא דאורייתא מ"מ שהי' שהוא דרבנן מודה ר"י דלא קנסינן בשוגג.

שם תוד"ה עבר, ואומר רשב"א דקדם גזירה בעי כו', נראה דר"י פירש דמבעי לי' לר"י לאחר גזירה דנהי דגזרו על השוגג מ"מ י"ל דלא גזרו אלא בחמין שלא הוחמו כ"צ ותבשיל שלא נתבשל כ"צ, דהוא רדוף לגמור בישולו ויש לחוש שיערים ויאמר שוגג הייתי, אבל בשיל כל צרכו לא קנסו אע"ג דמצטמק ויפה לו או אפי' במצטמק ויפה לו גזרו, אבל בלא נתבשל כל צרכו ליכא למבעי דודאי לאחר גזירה אסור, ורשב"א פי' דמבעי לי' קדם גזירה ומבעי לי' אף בלא נתבשל כ"צ ואף בלא בישול כמב"ד אי מודה ר"י לר"מ להתיר שוגג כיון דמבשל בשבת אוסר ר"י לאותו שבת אפי' שוגג, ויש לעי' לפ"ז מאי פשיט מר"י דלמא ההיא דר"י לאחר גזירה.

וב"י סי' רנ"ג פי' דעת הרי"ף והר"מ דמבעי לי' אחר גזירה אי גזרו אף בבשיל כ"צ ומצטמק ויפה לו והוא ממש כפי' תו' למש"כ לעיל אלא דלדעת תו' אין נפקותא לדינא בבעיא זו שהרי אנן קיי"ל דמצטמק ויפה לו משהין לכתחלה, אבל לדעת הרי"ף והר"מ דמצטמק וי"ל אסור להשהות יש נפקותא גם לדידן בבעיא זו והנה האיבעי לא איפשיטא וקיי"ל לקולא דאם שכח ושהה כל שבשיל כ"צ מותר אף שמצטמק וי"ל, ועפ"ז הם דברי הר"מ ושו"ע דעבר ושהה מצטמק וי"ל אסור דיעבד ושכח ושהה מצטמק וי"ל מותר דיעבד.

כד) סי' רנ"ג ס"א בהגה ואם החזירו ישראל כו', דין החזיר בשבת אי נאסר התבשיל לא הוזכר בגמ', והנה אם לא נתבשל כמאכל ב"ד בשעה שהחזיר, יש כאן משום מבשל, ולדעת השו"ע סימן שי"ח אף בשוגג אסור בו ביום, ולדעת הגר"א שם העיקר כדעת תו' דהלכה כר"מ ובשוגג מותר, ואם נתבשל כמב"ד ולא נתבשל כל צרכו לדעת הר"מ והטור [לעיל ס"ק י"ג] יש בו משום מבשל, ולדעת הרשב"א והרא"ש אין בו משום בישול אלא משום איסור חזרה, ובזה יש לדון אי נאסר דיעבד, וכן בנתבשל כ"צ והוא מצטמק ויפה לו, דאין בו משום בישול [זולת לדעת רי"ו] ויש בו משום חזרה, והנה בהחזיר במזיד ודאי אסור דיעבד דעד כאן ל"פ ר"מ ור"י אלא אי קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן אבל במזיד ודאי אסור, וכן קיי"ל כר"י ל"ח א' דאפי' היה מבושל כ"צ אם הוא מצטמק ויפה לו חשיב שבח לאסור דיעבד במזיד, אבל אם החזיר בשוגג יש להסתפק אי אסור דיעבד, שהרי בשכח ושהה קדם גזירה היה מותר, ואי אפשר לאסור בהחזיר משום האי גזירה שגזרו בשכח ושהה, שאין לנו בגזירת חכמים אלא מה שגזרו עליה ואם רבו משהין לא מצינו בגמ' שרבו מחזירין, והחזרה לא שכיחא כולי האי וגם חזרה בשבת חמירא להו, ואין לנו בזה אלא מה שאמרו בגמ', ואמנם יש מקום לדון לאסור את המוחזר לדעת הגר"א דהלכה כר"מ ור"מ גזר בדרבנן שוגג אטו מזיד, ואמנם כבר כתבנו לעיל דמהא דשרי ר"מ שוגג בשהה שמעינן דלא מחמרינן בדרבנן אלא ביש לעבירה שם בפני עצמה, אבל בישול ואבזרי דידה לא מחמרינן בשבותין יותר ממלאכה עצמה, וכש"כ לדעת השו"ע דהלכה כר"י ולא אסרו שוגג אלא בדאוריתא ולא בדרבנן, ועוד דאפי' אי הלכה כר"מ בדאוריתא, אין הלכה כמותו בדרבנן דלא תלי זה בזה, והלא סתמא דמתני' גטין נ"ב ב' דהמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטורין דלא כר"מ, והלכך הדין נותן דתבשיל המוחזר בשוגג אינו נאסר אם לא נעשה בו איסור בישול.

ואמנם למש"כ הרמב"ן במלחמות ר"פ כירה, להוכיח דהלכה כר"י דאף בשוגג אסור, מהא דשבת ק"ט א' דחב"א לא אכל שריקא טויא דעבדא דביתהו דזעירי, וכן שם ק"מ א' בחרדל שלשו מע"ש ומחו לי' בשבת דאמי' דאביי עבדא לי' ולא אכל ודביתהו דזעירי עבדא לי' לרחב"א ולא אכל וכן ביצה י"ד ב' דר"פ לא אכל דייסא, נראה דסבר דכי היכי דאסר ר"י שוגג במבשל ובנוטע ובשאר מלאכות ה"ה בשבותין דידהו והא דמתיר ר"י שוגג בדרבנן אינו אלא בדרבנן דאית לי' שם בפ"ע וכמש"כ לעיל דהרי כל הני דרבנן נינהו, וכבר הקשה כן הגר"א בביאורו סי' שי"ח על הרמב"ן אבל דעת הרמב"ן דמבשל דרבנן כמבשל דאוריתא ובורר דרבנן כבורר דאוריתא, וכדמוכח מהא דשרי ר"מ ל"ח א' שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת וכמש"כ לעיל, הדין נותן לפ"ז דמחזיר בשבת בשוגג לדעת השו"ע דהלכה כר"י אסור דיעבד, אף במקום דלא הוי איסור בישול אלא איסור חזרה, ואף בבשיל כ"צ ונצטמק וצימוקו יפה לו יש לאסור אע"ג דשרינן מצטמק ויפה לו בשהה בשוגג י"ל דע"כ לא מבעי לן אלא בשהה דלא קעביד מעשה בשבת, אבל החזיר בשבת כל שיש כאן שבח אסור.

עוד יש מקום לאסור החזיר בשבת אע"ג דקיי"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן, משום הא דאמרו ל"ח א' משרבו משהין במזיד גזרו על השוכח ובכלל גזירה זו כל מלאכות שבת דרבנן דנמצאין חשודין עליהן וסמך לזה מהא דאמר בירו' ר"פ כירה דאמר שם דקיי"ל כר"מ וכסתמא דמתני' דתרומות דמבשל בשבת בשוגג מותר ופריך מהא דגזרו על השוכח א"ר אילא נחשדו להיות מניחין ולא נחשדו להיות מבשלין, משמע דמה שנחשדו הוא בכלל הגזירה [וזו נראה כונת הגר"א סי' שי"ח].

ואי המוחזר בשבת אסור יש לעי' אי דוקא במצטמק ויפה לו, או אפי' מצטמק ורע לו, ואע"ג דבשכח קדירה מע"ש מותר מצטמק ויפה לו, ומצטמק ורע לו מותר אפי' שהה במזיד, מ"מ בהחזיר בשבת י"ל דאפי' מצטמק ורע לו אסור כיון דהוא מתבשל עכשו ע"י החזרתו ואולי היה חי היה מתבשל עכשו ע"ג כירה הרי הוא בכלל קנס חכמים, וזו נראה כונת הג"א ר"פ כירה, שכתבו וצ"ע אם החזיר באיסור בשוגג אם מותר באכילה אם לא, דדלמא דוקא שכח קדירה ובשלה שנתקן המאכל בשבת באיסור, אבל בהחזרה כבר היה ראוי לאכילה ואינו נהנה כל כך לא, [הדברים סתומים דהוי לי' לפרש דהחזיר מצטמק ורע לו, ואפשר דגם במצטמק וי"ל מסתפק שהרי מצטמק וי"ל לא אפשט אי אסור בשוגג ולדעת הרי"ף והר"מ נקטינן לקולא ומבעי לי' מה דינו בהחזיר בשבת] וכתבו עוד, ואע"ג דאם נכרי עשה לצורך ישראל מותר כה"ג שאין הישראל נהנה ממנו כל כך מ"מ כשישראל בעצמו עשה איסור אפשר דקנסוה רבנן, אי מיירי במצטמק וי"ל צ"ע מאי פסיקא לי' להתיר בהחזיר נכרי לצורך ישראל, ואי איירי במצטמק ורע לו ניחא, והא דמשמע דהנאה פורתא אית לי', י"ל דיש לו הנאה דניחא לי' בתבשיל חם, ובברייתא ל"ח א' דשרי חמין שהוחמו כל צורכן משמע דאע"ג דנהנה במה שלא נצטנן מ"מ לא אסרינן בשביל זה דיעבד, ואמנם בברייתא שרינן מצטמק ור"ל אפי' שהה במזיד ובהג"א משמע דלא מסתפק אלא בהחזיר בשוגג.

ולדינא כתב הרמ"א דאם החזיר והוא מצטמק ור"ל מותר ומשמע אפי' החזיר במזיד וכן הדין נותן כיון דבשהה נמי אסרינן דיעבד ומ"מ במצטמק ור"ל מותר משום שלא נהנה מן האיסור כדתניא ל"ח א', אין לנו לחדש ולאסור בהחזיר כיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום קנסא, אין להחמיר כל שלא נאמר בגמ', ומשמע דאין צריך להמתין עד שיצטנן אע"ג דנהנה במה שלא נצטנן, ואם הוא מצטמק וי"ל אסור, ול' הרמ"א ואם החזירו ישראל דינו כעבר ושהה, משמע דאפי' בשוגג אסור וכ"ה בהדיא במרדכי, ומיהו לדעת הר"מ דבשהה בשוגג תבשיל שנתבשל כ"צ שרי אפי' מצוי"ל, אין לנו מקור לאסור את המוחזר המבושל כ"צ ומצוי"ל, ואמנם אחרי שבמרדכי אסר והעתיקו הרמ"א כבר איכא הוראה לאיסור.

ומש"כ המ"א לאסור לו ולהתיר לאחרים, אין לדברים אלו מקום אלא לדעת המרדכי דלאחר גזירה אין אסור אלא לו, אבל לא משמע כן בגמ' דהא רחב"א אמר ול"ש ודין שוגג כדין מזיד, וכיון דרנב"י מפרש לי' לאיסורא הרי דין שוגג כדין מזיד, וכבר כתב כן הגר"א.

כה) סי' רנ"ז ס"א בהגה' י"א דאם שכח והטמין כו', הדברים סתומים בלשון המרדכי ויש שם בתחלת הפרק דהטמין בדבר המוסיף הבל בשוגג מותר וההיא דמתנ' שעשו אנשי טבריא במזיד, ולחד תירוצא שם מחלק בין טמן כל הקדירה לנמצאו מעט גחלים סביבות הקדירה, ואינו מובן דבתחלת הדברים כתב דאם שגג והטמין בדבר המוסיף הבל שרי ומשמע דאפי' בהטמנה גמורה, ועוד דקדק בתחלת דבריו ז"ל שהיה כבר מבושל כ"צ משמע דלא התיר אלא מצוי"ל וא"כ ל"ק ממעשה דאנשי טבריא, והנה הדין נותן דהטמין דינו כשכח ושהה וכמש"כ לעיל, ויהא מותר מצוי"ל, אבל בלא בשיל כ"צ ובישל בשבת אסור, והרמ"א סי' רנ"ז הביא י"א דאם שכח והטמין שרי לאכול, וכתב המ"א דוקא בבשיל כל צרכו דלא עדיף משהי' ר"ל דהלא לאחר גזירה אסרינן שהה בשוגג לדידן בלא נתבשל כמב"ד ולר"מ ור"י בלא נתבשל כ"צ, ושמעינן דאין היתר מטעם שבחו מועט אלא בבשיל כ"צ ומצוי"ל אבל כל שלא נתבשל כ"צ אף שכבר נתבשל כמאכל בן דורסאי מקרי שבחא לענין לאסור דיעבד, ולענין עיקר קנסא מסתבר דלא קיל הטמנה משהי' והרי אסרו במעשה דאנשי טבריא וכיון דאסור במזיד אסור בשוגג דכשם שחשודים להשהות חשודים להטמין, וכמו דאסרינן בהחזיר בשוגג.

ויש כאן בלשון הגר"א ז"ל דברים בלתי מובנים, שבדבריו ז"ל משמע דהאי י"א היינו דעת רשב"ם דכל שמותר להשהות מותר להטמין, ואינו מובן דא"כ מאי איריא דיעבד ושוגג, אפי' לכתחילה נמי, ובלשון המרדכי הלא מפורש להתיר שוגג בבשיל כ"צ וכדברי המ"א.

ומיהו לדינא למאי דסיים הרמ"א דדיעבד סמכינן על דעת האומרים דשהי' לצורך מחר מותר ועל דעת האומרים דדין הטמנה כדין שהי', א"כ כש"כ דיש להקל בהטמין לאחר שכבר נתבשל כמב"ד דקיי"ל דבשהי' מותר, ואין דברי המ"א אלא לפרש דעת י"א קמא שהביא הרמ"א, ואפשר שגם כונת הגר"א דנדחה גם י"א קמא היינו שאין להתיר בהטמין לאחר שבשיל כמב"ד מחמת דעת רשב"ם, אבל אכתי יש להתיר דיעבד בבשיל כ"צ ומצוי"ל וכמש"כ המ"א בדעת י"א קמא.

כו) סי' רנ"ג ס"א בהגה ואם החזירה א"י בשבת דינו כשכח, ר"ל אחרי דמיקילינן בשכח ושהה מבושל כ"צ ומצוי"ל שלא למחשב האי שבחא לאסור דיעבד, ומחמרינן בהחזיר בשוגג לאסור מצוי"ל והחילוק בין שהה להחזיר משום דבהחזיר עשה מעשה בשבת ובשהה לא עשה מעשה בשבת, א"כ הדין נותן דבהחזיר א"י בשבת לצורך ישראל חשיב כלא עשה מעשה בשבת ודינו כשהי' ויש להתיר מצוי"ל, והגר"א עשה סמוכין לזה מהא דבשל בשבת במזיד אפי' באיסורא דרבנן אסור לו עולמית לר"י ואילו באמירה לנכרי אינו אסור אלא בכדי שיעשו.

ונראה דאם החזיר א"י בשבת חייב לסלקו דכי היכי בשהי' אם נשאר על הכירה במקום דשהיתו אסור חייב לסלק וכמש"כ לעיל ה"נ אם הוחזר בשבת חייב לסלק דשרש איסור חזרה הוא מחשש דלא ליתי לחתויי וחייב לסלק, ולפ"ז אם לא סילק במזיד חשיב כחזרת מזיד, ובמזיד אסרינן דיעבד בשהי' אע"ג דלא עביד מעשה בשבת, וה"נ בחזרה אע"ג דלא עביד מעשה אסור דיעבד מצוי"ל, ולפ"ז אם החזיר א"י בצוויו של ישראל אם ידע דחזרה ע"י א"י אסור והזיד להקל בזה אסור דיעבד מצוי"ל, ואין דברי הרמ"א אלא בהחזיר שלא מדעת ישראל, או דשגג שמותר להחזיר ע"י א"י, וזה כדברי הלבוש שהביא בבה"ל ומה שתמך המ"ב בדברי הגר"א שכתב דע"י נכרי חשיב כשגג אין זה יסוד שאין כונת הגר"א אלא דחשיב כשכח בעשה שלא מדעתו, אבל בעשה מדעת ישראל לא ממעשה הנחת הקדירה ע"ג כירה אתינן עלה אלא מפני שחייב לסלקו ולא סלקו אתינן עלה, וכמש"כ לעיל ס"ק כ"א.

כז) רנ"ז ס"א אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה מותר. אם הוא מצטמק וי"ל לעולם יש שבחא אלא במור"ל אם היה צונן ונתחמם אסור אבל אם עומד בחומו מותר, ואפשר דר"ל אם לא נתבשל כ"צ אף שהיה חם מקדם ועכשו הוא חם אסור, אלא אם היה מבושל כל צרכו מותר, אבל צונן וחם שהזכיר הרמב"ן משמע דאפי' בבשיל כ"צ אם היה צונן והוחם אסור, ולפ"ז הא דאמר ל"ח א' אבל חמין שהוחמו כ"צ ותבשיל שבישל כ"צ בין בשוגג בין במזיד יאכל, היינו דוקא בחם מע"ש. והנה לדעת הר"י והרא"ש דכל שנצטנן יש בישול אחר בישול יש לומר דברייתא בחם קאמר דצונן הוי כלא נתבשל אבל לדעת הרשב"א דאפי' נצטנן אין בישול אחר בישול הרי שם תבשיל שבישל כ"צ כולל בין חם בין צונן, ועוד אפי' לדעת הרא"ש תבשיל שבישל כ"צ היינו אפי' צונן שהרי לרבנן דחנניא דאסרי לשהות תבשיל שלא בישל כ"צ ושרו בבשיל כ"צ היינו אפי' עכשו הוא צונן דאע"ג דיש בו דין בישול מותר דלא אתא לחתויי כיון דכבר הוא מבושל והלכך סתם תבשיל שבישל כ"צ היינו בין חם בין צונן, והדין נותן כיון דכבר נתבשל לא חשיב שבחא, ואף אי חשיב שבחא ליסגי להמתין עד שיצטנן.

והרמ"א סי' רנ"ג ס"ה כתב דאם אמר לא"י להחם הקדירה אסור אפי' דיעבד ואפי' לאכלו צונן אסור, ומשמע דאפי' מצטמק ור"ל אסור, מבואר דכל שיש בו איסור בישול חשבינן לי' שבחא לאסור אפי' נצטנן, ומיהו מקור דברי הרמ"א הם בתשובת הרשב"א שהביא ב"י והרשב"א ס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' בדבר לח, והא דאסר הרשב"א הוא משום שצוה לו לא"י להבעיר אש, כמבואר ברשב"א שם, ושמעינן דמצונן לחם חשיב לי' שבחא דלמה נחמיר באמירה לנכרי יותר מעבר ושהה לר"מ ל"ח א' דכל דליכא שבחא מותר לאכול וע"כ דהרשב"א חשיב לי' שבחא, ומיהו אי הטמין את החם בדבר המוסיף הבל מותר אע"ג דלולא ההטמנה היה מצטנן מ"מ כיון דלא מינכרא שבחא מותר.

ומבואר ברשב"א דכל דהוחם באיסור וראוי לקנסו אסרינן לכל השבת אפי' נצטנן כבר, ולפ"ז הדין נותן דגם בהחזיר בשבת דשרינן אם החזיר מבושל כ"צ ומצור"ל אף אם החזיר מזיד כמש"כ במ"ב סי' רנ"ג ס"ק ל"ו, אינו אלא בהחזיר חם, אבל החזיר צונן אסור דחומו חשיב שבחא, והלכך אפי' הי' דבר יבש שאין בו משום בישול לכו"ע מ"מ אסור דיעבד משום איסור חזרה ואפי' החזיר ע"י א"י, וכמש"כ ס"ק כ"א, ואפי' צונן אסור לאכלו, וזה דלא כמש"כ המ"ב סי' רנ"ג ס"ה בבה"ל ד"ה להחם בשם הפמ"ג.

דינים העולים. שכח קדירה [ע"ג כירה שאינה גרופה] שלא נתבשל כמב"ד בשעת קידוש היום [אפשר דהיינו צאת הכוכבים כיון שנתן הקדירה ע"ג כירה קדם ביה"ש, יעוין רש"י ל"ד א' ד"ה א"ה, מבואר דלרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש ראוי להתיר שבות הטמנה, והדין נותן דה"ה שהי', ואף שאין מתירין רק במקום מצוה כדאיתא סי' שמ"ב מ"מ דיעבד יש להתיר] אסור לאוכלו, וצריך להסירו אע"ג שהוא מוקצה [לא מצאנו הדבר אבל כן מסתבר] וכש"כ בשהה במזיד.

החזיר בשבת תבשיל שבישל כ"צ והוא מצור"ל, ע"ג כירה שאינה גרופה, והוא עדיין חם כדרך שבני אדם אוכלין מותר אע"ג שאילו לא החזירו היה מצטנן, ודין זה אפי' החזירו במזיד וכש"כ בשוגג.

היה צונן בשעה שהחזירו והוחם אסור לאכלו אפי' צונן ואפי' החזירו שוגג [כן משמע מדברי הרשב"א בתשובה שהביא הרמ"א סי' רנ"ג ס"ה וכמש"כ לעיל, וכ"מ מדברי הרמב"ן שהביא המחבר סי' רנ"ז ס"א] וכדין חזרה שהחמיר רמ"א סי' רנ"ג ס"א וכמש"כ לעיל, מיהו יש מקום להקל למש"כ המ"ב סי' שי"ח להקל כדעת תו' דהלכה כר"מ דבשוגג יאכל, ולמאי דהחמיר הרמ"א בנצטנן לגמרי בדבר שיש בו לחלוחית יש בו משום בישול, א"כ אין ראוי ליתן חומרת חזרה כיון שיש במעשיו משום בישול, ומ"מ נראה דאין דברי הרמ"א אלא משום חומרא אבל מעיקר הדין אין בו משום בישול וכמש"כ לעיל, ועוד דהא בשו"ע פסק כדעת הרי"ף והר"מ דהלכה כר"י דבבישל בשוגג לא יאכל.

אם החזיר תבשיל שלא נתבשל כ"צ במזיד ודאי אסור, בשוגג יש מקום להקל לדעת המ"ב כיון דלדעת הר"מ והטור יש בו משום בישול, ומ"מ כיון דבשו"ע סתם לאסור שוגג אף אם ניקיל כדעת הגר"א אינו אלא בבישול גמור אבל לאחר שנתבשל כמב"ד לדעת כמה פוסקים אין בו משום בישול ואין כאן אלא איסור חזרה.

היה מבושל כ"צ והוא מצוי"ל אפי' החזירו כשהוא חם אסור, ואפשר דוקא בניכר שבחא אבל במצטמק כבר כל צרכו ואין דעת בני אדם כבר על צימוקו ולא החזירו אלא שלא יצטנן מותר אפי' החזירו מזיד וכ"ש שוגג.

שפך חמין לתוך הקדירה שע"ג כירה [בין שהיא גרופה בין שאינה גרופה] והן חמין שי"ס, אין כאן משום בישול אלא משום איסור חזרה, ולכן אפילו עשה בשוגג אסור, וכן בנתן מים צוננין שהוחמו כ"צ מע"ש ונצטננו, אבל נתן מים חיים יש לו דין מבשל בשבת ולדעת המ"ב יש להקל בשוגג אם הוא לצורך.

היה מוטמן ונתנו בשבת ע"ג כירה [בין גרופה בין א"ג] וכן היתה קדירה נתונה ע"ג קדירה שע"ג כירה והסיר התחתונה ונתן עליונה ע"ג כירה דינו כהחזיר בשבת ואסור אפי' שוגג ואפי' מבושל כ"צ כל שהוא מצוי"ל על דרך שכתוב לעיל.

כח) רנ"ז ס"א אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה מותר, כתב המ"א דה"ה במטמין בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת, ומשמע אפי' מצוי"ל ואפי' לא בישל כ"צ, והדבר צ"ע שהרי לא התיר הרמב"ן עומד בחמימותו אלא מצור"ל שאין כאן שבחא, אבל מצוי"ל או שעדיין לא נתבשל כ"צ הרי בהטמנתו נעשה שבח דכל שמשתמר חומו הולך ובשיל וכמש"כ המ"ב בבה"ל לק' סעי' ד' ד"ה גורם, בשם אחרונים ז"ל, א"כ ראוי למיסר שבחא שנעשה באיסור.

כט) סי' שי"ח ס"א ובשוגג אסור בו ביום כו', בבהגר"א האריך להכריע דהלכה כר"מ, ואמנם עיקרו שיקול הדעת דמש"כ דמתנ' דתרומות עדיפא שהיא שנוי' להדיא, י"ל כיון דבגמ' אמרו דמתנ' דחולין כר"י א"כ ע"כ שנה כאן רבי דעת ר"י, ומ"ל בהדיא ומ"ל מדיוקא, ומה שכתב רבינו דאנחנו בני תורה, י"ל דכשאמרו חכמים להחמיר נגד הדין אין אנו מחמירין, אבל כאן דר"י אית לי' כן לדינא ולולא דעת ר"י לא היה רב מחמיר אלא דאורי כר"י גם לדידן צריך להורות כר"י, ומש"כ רבינו מהא דפריך בירו' ויעשה ר"ג שוגג אצל ר"צ צ"ע דאיסור שחיקת פלפלין ברחיים שלהן אינו אלא מדרבנן, ומותר לר"י, ואף שאנו מחמירין גם במלאכת שבות וכמש"כ לעיל, י"ל היינו לאחר גזירה וכל השבותין בכלל הגזירה לאסור שוגג.

ומש"כ תו' מהא דאמר שבת ל"ח א' המבשל בשבת כו' י"ל דנקטו ר"מ משום דבדרבנן ראוי להורות כן אף לר"י אלא דגזרו משום שרבו משהין, או משום דבעי למימר דאף לר"מ אסור כאן שוגג.

ל) כשמעמידין הקדירה על הפטפוט שתחתיו האש, כשנתבשל כמב"ד מבעוד יום, אסור לכסות את הקדירה אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל, כמבואר בשו"ע סי' רנ"ז ס"ח, ואם שגג וכיסה דינו כהטמין בדבר המוסיף הבל, ויש להקל דיעבד כפי שהתיר הרמ"א שם ס"א.

כשמעמידין פח על הפטפוט ומשימין הקדירה תוך הפח, מותר לכסות בבגדים את הפח אבל אסור לכסות הקדירה עצמה בתוך הפח, וכמבואר כ"ז בסי' רנ"ז ס"ח.

לא) נ"א א' אבל פנה ממיחם למיחם מותר, ופי' מותר להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, ופי' הר"מ פ"ד הל' ה' דזהו בכלל מותר להטמין את הצונן כיון דהוא כלי שני, ודוקא בדבר שאינו מוסיף הבל, אבל בדבר המוסיף הבל אף הצונן אסור אפי' מבעוד יום וכדאמר ל"ט א' שמא יטמין ברמץ אע"ג דביצה צוננת, וכדאמר שם אר"ח ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרי להו רבנן בטלה הטמנה כו' ואפי' מבעוד יום, אע"ג דהוי צונן, וכבר פירש כ"ז הר"ן ס"פ ב"ט, וכ"ה בר"מ שם ובשו"ע סי' רנ"ז ס"ו, ואם נצטנן שאין הי"ס אף בכ"ר לא עדיף מכ"ש ומותר לטומנו בדבר שאינו מוסיף הבל בשבת, ומש"כ במ"ב בשעה"צ ס"ק כ"ט לתלות הדבר בפלוגתא של ב"י והרמ"א בסי' שי"ח, למש"כ לעיל דברי הרמ"א הם משום שסומכין על דעת הפוסקים דאפי' בדבר לח אין בישול אחר בישול אלא שנהגו להחמיר בנצטנן לגמרי כדעת המחמירין, אבל כל שאין יס"ב הוא בכלל צונן, וכמש"כ ב"י סי' שי"ח וז"ל ומשמע לי שכל שהי"ס בו מקרי רותח, וכן הביא ב"י שם ל' הרי"ו וז"ל ומ"מ מוכח מהגמ' שאם לא נצטנן אפי' שינה מרתיחתו קצת מותר להחזירה, ומבואר דאם נצטנן עד שאין י"ס הוי בכלל צונן, [ויותר מזה מבואר לעיל ס"ק י"ג, דאפי' י"ס אם הוא בכ"ש יש בו משום בישול] והמתירים אינם מחלקים כלל בין יבש ללח, ואפי' בצונן גמור מותר, כמבואר דבריהם בב"י שם, וע"כ דברי רמ"א כדעת המתירים אלא גדר גדרו במנהגא להחמיר בנצטנן לגמרי, וכמש"כ לעיל ס"ק י"ג.

לב) מ' ב' ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ונראה דר"ל להכניס הפך תוך אמבטי, ואע"ג דזו חשיבא הטמנה כההיא דסילון של צונן לתוך אמה של חמין, ואסור להטמין את הצונן בכה"ג אפי' מבעו"י וכמש"כ לעיל, מ"מ בחמין שבכלי מותר להטמין את הצונן דהרי מותר ליתן צונן ע"ג מיחם מבעו"י ולכסות ולא מקרי מטמין בדבר המוסיף הבל דב' קדירות זעג"ז כחד קדירה הוא ולא אסרינן במה שהתחתון מעלה הבל לעליון, וכמש"כ לעיל ס"ק י"ח, אלא דבשבת אסור לכסות את הצונן העומד ע"ג מיחם דכה"ג יהבינן לצונן דין חמין, והו"ל כמטמין חמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, והכא בטומן צונן בתוך מים חמים כיון שאין כאן כיסוי אחר אלא המים עצמן אין כאן משום הטמנה דאפי' אי יהבת לי' להצונן דין חמין אין כאן איסור הטמנה דמותר ליתן כוס חמין לתוך קדירה של חמין ואין כאן איסור הטמנה, ומתנ' היא קמ"ה ב' כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת, וקשה נהי דבישול ליכא ליתסר משום הטמנה אלא ודאי בקדירה ליכא משום הטמנה.

ובמ"ב סי' רנ"ח כ' בשם אחרונים ז"ל דכלי צונן אסור לתחוב לתוך חמין משום הטמנה, והא דמבואר בגמ' מ' ב' דבמקום דליכא משום בישול מותר אפי' בכלי ראשון וכ"ה בשו"ע סי' שי"ח סי"ג דמותר ליתן לתוך כ"ש היינו באינו תוחב כל הכלי, והוא ע"פ דברי רמ"א שאין הטמנה במגולה מלמעלה אמנם למש"כ ס"ק י"ט דמקצתה טמונה מקרי הטמנה ואפי' העמידה ע"ג גחלים ולא כיסה כלל הויא הטמנה א"כ מוכח בגמ' דאין נתינה בחמים בכלל הטמנה וכמש"כ לעיל והלכך מותר להשקיע כוס צונן מוקף צמיד פתיל תוך חמים כל שאין בו משום בישול כגון בכלי שני, או מבושל ונצטנן באופן שאין בישול אחר בישול כגון יבש, או אפי' לח לדעת הר"מ וש"פ, ואין בזה משום הטמנה, ואף אם יגיע לי"ס מותר כיון דאין כאן שם הטמנה כלל.

והנה למדנו מהאמור כשצריכין להחם את המרק או התבשיל המבושלין כל צרכן מע"ש, בשביל תינוקות או בשביל מפונקים, מותר ליתן הכוס תוך מים חמים בכ"ש אף שהי"ס, ואין בזה לא משום בישול ולא משום הטמנה, ואף בכ"ר אם אי אפשר לכוס להתחמם שיהא י"ס.

נ"א א' מותר להטמין את הצונן, בר"ן פי' דעת רש"י דוקא מפני החמה שלא יחומו אבל שתפוג צינתן אסור ודעת הר"מ דאפי' שתפוג צינתן מותר, וכן נחלקו בפינה ממיחם למיחם, דלדעת רש"י דוקא בפינה כדי לקרר, ולדעת ר"מ אפי' פנה לאיזו סיבה כיון שהוא עכשו בכ"ש הו"ל כדין צונן דמותר להטמין את הצונן, ויש לעי' הלא בפירוש אמרו בגמ' השתא אקורי קא מקיר לה כו', וצ"ל דר"ל כיון דלא נמנע מלהקר לא גזרו עוד שירתיח אף שפנה ממיחם למיחם לאיזו סיבה.

והר"ן הסכים לדעת הר"מ וכ"כ במ"ב סי' רנ"ז ס"ק כ"ט לדינא, ונראה לפ"ז דמותר לערות מים ממיחם לבקבוק טרמ"ו בשבת, דאפי' אם נחשוב את הטרמ"ו כמוטמן במוכין אכתי יש כאן היתר של כלי שני, ואפשר דכלי מרוצף סביבו בבגד לא חשיב הטמנה, דלא גזרו אלא להטמין את הכלי בבגד, אבל ליתן בתוך כלי אינו בכלל הטמנה, דהרי כל כלי מגין על מה שבתוכו שלא יצטנן במהרה, ולא אסרו ליתן בתוך הכלי בשבת, ולפי זה אף לפרש"י שרי.

==סימן ==

תנ"א ס"ו כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו כו', ואפי' ידענו שנשתמש בו שימוש הצריך הכשר יותר חמור סגי בהכשר הקל וכמש"כ הרמ"ע סי' צ"ו, וכגון זה שרוב תשמישו בצונן וידענו שנשתמש בו בחמין, והטעם מבואר ברמ"ע שם וכ"ה בלשון הרשב"א שהביא ב"י, דכיון דידוע דבתוך מעל"ע לא השתמשו בו חמין אלא קדם מעל"ע ומה"ת מותר להשתמש בו בלא הגעלה בנט"ל מותר, ורבנן אסרו נט"ל לכתחלה, והקילו לזה שרוב תשמישו בצונן, אבל אם יש לו ספק שנשתמש בו חמין תוך מעל"ע צריך הגעלה, וכש"כ אם נשתמש בודאי תוך מעל"ע, וכמש"כ הרמ"ע שם.

ולהאמור נראה דמדוכה שתשמישה בתבלין ומיעוט בעירוב פת ותבלין אסור להשתמש בה תבלין בפסח ולא מהני כאן רוב תשמישה, כיון דכל היתר רוב תשמישו הוא על יסוד נותן טעם לפגם, וכשמשמש דבר חריף הרי נפל לי' היתר זה, וכל דין הכרעת רוב תשמישו הוא דוקא באין דרך תשמישו בדבר חריף, ועוד דלא נאמר למיזיל בתר רוב תשמישו אלא בחילוף צונן וחמין, או בחילוף בישול ותשמיש ע"י האור, ובזה השוו חכמים מדתן להקל בהכשר של רוב התשמיש, אבל כלי שרוב תשמישו בהיתר ומיעוט באיסור ודאי צריך הכשר אפי' אינו בן יומו, והלכך לא שייך להתיר מדוכה שנדך בה חמץ פעם אחת משום רוב תשמישה בתבלין.

ולשון המ"ב סק"פ במדוכות שלנו שרוב תשמישה בבשמים כו', אינו מדוקדק, שאם מיעוט תשמישה בחמץ ודאי אסור אלא ר"ל שמעולם לא נדך בה חמץ רק החשש שמא נתערבו פירורי פת בבשמים.

ותבלין יבשים דנו אחרונים ז"ל ביו"ד סי' צ"ו בדברי הש"ך שם ס"ק י"ז, בב"מ נקט בדברי הש"ך דיבש אינו מפליט ופי' הא דתבלין שנדוכו בשו"ע שם שהיו התבלין מעורבין בלח, ובפמ"ג פי' דדברי הש"ך היינו לדברי האו"ה אבל לי' לא ס"ל, אבל לשון הש"ך לא משמע כן, ואפשר דכל דברי הש"ך בחריפים שהם למטה מבצלים וכרישין כגון זנגבי"ל, והנידון אם הם כחלתית וצנון להפך הטעם לשבח באינו ב"י, אבל בב"י ודאי אסור [וכמבואר בש"ך דהת"ח הוכיח מדברי הטור דאינו ב"י לא מהני להתיר הזנגביל, ומבואר דבב"י אסור], ובזנגביל וממנו ולמטה יבש מותר בהדחה [מסתבר אפי' בב"י] וזו כונת הש"ך וכל דבר חריף יבש כו' כל דבר זולת החריפים האוסרים גם באינו ב"י כדין חלתית, אבל האוסרים בלחים באינו ב"י כולו, בהם אין חילוק בין לחים ליבשים, אבל זנגביל דבלח אינו אוסר אלא בב"י, ואין לו חריפות להמתיק את הפגום, כשהוא יבש אין לו כלל כח להפליט, ואפי' בב"י מותר, והיינו דכתב הש"ך ול"ד לחלתית כו' אפי' אינו מלחלח כו', ובזה ניחא דבס"ק י"ט נקט בפשיטות דפלפלין אוסר אפי' באינו ב"י אע"ג דסתם פלפלין יבשים, [וכמו שנתקשה הדמ"ר והפמ"ג והב"מ].

יו"ד סי' צ"ו ט"ז סק"י תימא הוא דבסי' ק"ג כו', בגליון הגרע"א תירץ דבתבלין איכא תרי ספיקי בפלוגתא דרבוותא, א, אם פלפלין מפליטין כלל דלמא צנון דוקא, ואת"ל דמפליט דלמא אינו מחליא לי' לשבח באינו ב"י, דצנון נמי אינו אוסר רק בב"י, אבל תבלין שנתבשלו בקדירה שאינה ב"י אין כאן רק ספק אחד אם הם מחלים לשבח את הפגום, ומיהו גם בזה יש להתיר לדעת הר"מ והרא"ש דלא אמרו מחליא לשבח רק בחלתית, ואת"ל דצנון כחלתית עדיין יש להתיר לדעת הסמ"ק דאין לך אלא מה שאמרו חכמים צנון אין שאר דברים לא, אלא לענין ס"ס אינו אלא ספק אחד, מיהו גם צנון באינו ב"י איכא ס"ס דלמא לא מפליט כלל [ובגמ' איירי ביש שומן על פני הסכין] ודלמא לא מחליא לשבח ומ"מ מחמרינן בזה, דהעיקר דבגמ' אסרינן משום דאגב חורפי' בולע מן הסכין, ומחמרינן אף באינו ב"י, אבל הא דתבלין שדכן במדוכה של בשר יש בהן נ"ט בר נ"ט, אין זה מכריע להקל דכיון דאסרינן בצנון אף באין הסכין ב"י, [אף דגם בצנון איכא ב' צדדים דלמא מותר נ"ט בנ"ט, ודלמא לא מחליא לשבח] גם תבלין יש לאסור אם נקטינן דתבלין מפליט.

הק' המ"א דהכא מתירין לכתחלה למלוח במלח שהיה מונח בכלי חמץ וביו"ד סי' צ"ה ס"ז כ' הרמ"א דהמחמיר תע"ב כי יש אוסרים לכתחלה, וכתב לחלק בין מדוכה לקערה, ובשאר כלים אסור לכתחלה, והדבר קשה וכי ישבו ב"ד על כך והתירו את המדוכה ואסרו שאר כלים, והנה מקור הדין בתו' חולין קי"ג א' ד"ה טהור, שכתבו מן הדין יש להתיר ליקח מלח מקערה של בשר וליתן לחלב והמחמיר תע"ב, ובמרדכי פסחים כתב דמותר ליקח מלח ממדוכה של חמץ לפסח, ויש לומר דבפסח צריך לשמור את המלח מעירוב פתי פת, ואין הנחת מלח בכלי חמץ אלא מקרה בודד ואין להחמיר, אבל מלח בכל השנה אם לוקחים מכלי בשר לחלב ומחלב לבשר הוי זלזול תמידי בבשר בחלב.

טז) ס"ז בוסר שדכין קדם הפסח כו', זה מדברי הסמ"ק והוא לשיטתו דסובר דדוקא צנון מפליט אגב חורפי' אבל לא שאר דברים [וכמו שסיים מידי דהוי אכרישין ובצלים שחתכן בסכין חולבת כו' הובא בט"ז], והביאו הגר"א יו"ד סי' צ"ו סק"י, וא"כ דברי המחבר כאן סותרים למש"כ יו"ד סי' צ"ו, דכרישין ובצלין ופירות חמוצים דינם כצנון, ומיהו אפשר שאין דברי הסמ"ק אלא להתיר אף במדוכה ב"י, אבל המחבר איירי בסתם כלי שאינו ב"י, ויש להקל משום צירוף דעת מהר"מ דדוקא חלתית מחליא לי' לשבח, וכמש"כ הגרע"א בדעת המחבר וכמש"כ לעיל ס"ק ט"ו, ולא הקיל אלא קדם הפסח אבל בפסח אף נט"ל מחמרינן ואין היתר משום אינו ב"י, ועוד דהסמ"ק כתב דאפשר דפלט משהו אלא שבטל במיעוטו, [ור"ל דאע"ג דאינו מפליט מ"מ הדחה בעי, ובטל במיעוטו, כיון שאין הנגיעה אלא במקום אחד ומתערב עם הכל ובטל כדין יבש ביבש] ובפסח לא בטל, [ודברי הט"ז תמוהין דאי חריף מפליט בעינן ס' נגד המדוכה, והסמ"ק ס"ל בהדיא דבצלים וכרישין אין מפליטין כלל].

ומיהו לדעת רמ"א יו"ד סי' צ"ו דמחמירין בתבלין שנדוכו במדוכה של בשר לאוכלן בחלב אפי' במדוכה שאינה ב"י ה"נ יש לאסור בבוסר אף קדם הפסח אף באינה ב"י, והרמ"א כאן הקיל אף בפסח, אפשר דטעמו דכיון דלא מצינו מי שאוסר בזה אפשר דלכו"ע לא חשיב חריף [ואיירי בפירות מתוקים אלא מפני שהן בוסר יש להם חימוץ] ואע"ג דהסמ"ק כתב הטעם משום דגם בצלים לא חשיב חריף לרווחא דמלתא כתב כן כיון דס"ל דצנון דוקא אבל אנן דפליגין עלי' בבצלים נקטינן כותי' בבוסר, וסמך לדבר מש"כ הת"ח בשם האו"ה דפירות חמוצים לא הוי דבר חריף, הובא בט"ז יו"ד סי' צ"ו סק"ט, ומשמע דבבצלים ס"ל דחשיב דבר חריף ופירות חמוצים לא.

ובמ"ב בשם אחרונים ז"ל כתב להחמיר ויהבינן לבוסר דין חריף והלכך אפי' קדם הפסח ואפי' אין המדוכה ב"י אסור, וכדין בצל שחתכו בסכין של בשר בסי' צ"ו ולדעת רמ"א אפי' אינו ב"י, וכתב עוד דבהפ"מ יש להקל וכדברי הט"ז יו"ד סי' צ"ו סק"ט, ואמנם הט"ז כתב מטעם שכתב מהרא"י, ואין דברי מהרא"י אלא בסתם כלים שאינם ב"י, ואין לאסור אלא אם נימא דכל החריפים דינם כחלתית ובזה יש לנו צירוף דעת מהר"מ דצנון אינו כחלתית, ולפ"ז בידוע שהוא ב"י אסור אף קדם הפסח, ובפסח אף באינו ב"י אסור, ויש כאן ב' צדדים לאיסור דלמא צנון כחלתית ודלמא נט"ל בפסח אסור.

ואם המדוכה אינה נקיה ודך קדם הפסח, אף לדעת רמ"א דבוסר אינו חריף יש כאן משהו חמץ הנדבק, ואע"ג דכל הפירות מתערבין מ"מ אין המשהו נבלל בכולו, אלא חשיב כתערובות יבש ביבש, ולדעת המ"א דיבש ביבש חוזר וניעור אסור, ולמש"כ לעיל סק"ה דאם לא בישל התערובות לא אמרינן חוזר וניעור מותר, ואם ריסק את הפירות ועשאן כמין עיסה הוי כלח בלח ולכו"ע אינו חוזר וניעור, ובמ"ב הביא פלוגתת אחרונים ז"ל בזה, ואין כאן מקום לב' דעות, וע"כ המ"א איירי בלא ריסקן לצורת הבלילה, והמתירין איירי בריסקן ונבללו.

וכן בחתך בסכין קדם הפסח אם ריסקן לכו"ע מותר ואם לא ריסקן לדעת המ"א יש לאסור משום חוזר וניעור, ולפיכך פי' דברי רמ"א דקדם הפסח מדיח אבל בפסח לא מהני הדחה דלמא נשאר משהו אבל למש"כ לעיל דגם יב"י אינו חוזר וניעור ניחא דאפי' לא בללן ונכנס הפסח מותר ואיירי באופן דאי אפשר להדיחן דמעורין זה בזה.

ס"ז בהגה' אבל אם נתערב כו' אין לחוש ולהחמיר ולאסור מספק, והא דלא שרינן אותו עצמו מספק שהרי אינו אלא ספק משהו, וע"כ מיירי בלא הובלל, והוי ביטול יבש ביבש ואינו ראוי להתיר מחמת ספק כיון דהוא פוגע באכילתו משהו חמץ בעין שעל פני החתך, ובמ"ב בשעה"צ אות קט"ז כתב דלהא"ר יש לפרש דברי רמ"א דלא אסר את הנחתך בסכין רק בפסח, דמיירי בנתערב ואינו חו"נ, ואי אפשר לומר כן דא"כ הו"ל ספק משהו ומותר.

יו"ד סי' צ"ו ש"ך ס"ק י"ב כתב דאם יש קמן סכין של איסור ב"י ויש ספק אם נחתך בסכין זה או בדבר אחר, בצנון אסור ובשאר פירות מותר, ובפ"ת סק"ב כתב בשם הת"י להתיר דגם בצנון יש כמה צדדים להקל, והדבר תימא דהלא בצנון מבואר בהדיא בגמ' דמפליט והסכימו הפוסקים דאפי' אין שומן על פניו אוסר משום חריף ולמה לא יהא ספיקו לחומרא.

יז) ס"ח זיתים שנזהרו לחתכם כו', דין זיתים כבצלים, ואנו מחמירים למיהב לבצלים דין צנון דלא כהסמ"ק, ודין חלתית דלא כמהר"מ, וא"כ אם חתך הזיתים בסכין של חמץ [שבלע חמץ בחמין או חמץ חריף ע"י דוחקא דסכינא] אפי' הסכין מקונח ואינו ב"י וחתכן קדם הפסח אסור בפסח שהרי יש כאן טעם חמץ, [ומיהו במקום הפסד אין למינקט תרי חומרי ובאינו ב"י מקילינן בנחתך קדם הפסח וכמש"כ לעיל].

ואם חתך זיתים הרבה ויש ס' כנגד הסכין ואפי' יש ק"ך כנגד הסכין עדיין הן אסורין דאפשר דמחציתן יש בהם טעם חמץ ואין כאן ביטול, אבל אם יש קכ"א כנגד הסכין הרי יש כאן רובא דהיתירא, ובטל המיעוט, כדין ביטול יבש ביבש קדם הפסח, ולמש"כ לעיל מותר לאוכלן בפסח, אבל אין לבשלן יחד, דאם יבשלן בפסח יאסרו כולם כדין חמץ במשהו כיון דהפשטת הטעם הוא בפסח.

בשלן קדם הפסח אף אם יש בהן ס' כנגד הסכין אין הבישול מועיל כלום שאין הגעלה באוכלין וכמש"כ הטור יו"ד סי' ק"ו, ואינו ענין לבצלים הבלועין בשר ובשלן בחלב ויש בחלב ס' דהתם החלב הנכנס לבצלים מקושר עם החלב שבקדירה, ואין החלב מקבל טעם בשר לעולם וכמש"כ חזו"א יו"ד סי' י"ח, אבל הכא הזיתים יש להם טעם חמץ והאוכלן בפסח חייב עליהן מה"ת משום טכ"ע, ואסור להשהותן בפסח משום ב"י כדין טכ"ע, מיהו באין הסכין ב"י אפשר להקל להשהות כיון דבהפסד מתירין, וכל זה בליכא קכ"א נגד הסכין אבל באיכא קכ"א כנגד הסכין א"כ רוב הזיתים אינם מחומצים והרי נתבטלו יבש ביבש קדם הפסח אפשר להקל דל"א חו"נ.

וזה כדברי המ"א אלא שצ"ע למה התיר להשהותן ואולי לא התיר להשהותן רק בסכין סתם ואין האיסור רק משום דעת הסה"ת דיהיב להו דין חלתית.

ובמ"ב כתב להקל אפי' בב"י, משום דנקט לי' לספיקא אי הבישול מפליט, אמנם דברי המ"א ברורים ואין שום מקום לומר דהבישול מפליט, ומדברי הט"ז אין ראי' כל כך שלא כתב דבבישול הבלוע יוצא ומותר אלא נקט בפשיטות דבכבישה אין הבלוע יוצא גם בב"ח, אבל עיקר דברי הט"ז והמ"א תמוהים שאין הבלוע באוכל ניתר בהגעלה לעולם ואין חילוק בין בלע איסור לבלע היתר אלא היתר הבצלים הוא מטעם אחר במש"כ לעיל, וזו כונת המ"א בסוף דבריו, ולא שייך ללמוד היתר חמץ משם, ואין לעשות שום סניף להקל משום הגעלה באוכלין.

ומש"כ המ"ב להחמיר באינו נקי אינו מובן דחמץ שעל פני הסכין אם אין הזיתים כחריף לא נבלע בזית רק שוכן על פני החתך ולזה ודאי מהני בישול להפשיטו בכל הזיתים ולהתבטל, ואם הזית כצנון ונבלע החמץ בתוך הזית דין הוא שבולע מן הסכין, ואין מקום להחמיר באינו נקי ולהקל בנקי, ומש"כ המ"ב דבהפ"מ סמכינן על הסוברין דפירות חמוצין אינם כצנון כבר כתבנו לעיל שאינו אלא בסתם כלים אבל לא בידוע שהוא ב"י.

יח) טור סי' תמ"ז ונ"ל דאפי' לדעת בעה"ת כו' אם אינה בת יומא כו', דברי רבנו סתומין אם כבש דבר חריף במאי מתסר הלא חריף לחוד בלא דוחקא דסכינא, או דיכה, אינה נאסרת, כדאיתא בס"ו במלח במדוכה, וע"כ הכונה שיהיו כבושים יותר ממעל"ע, ואילו היה דינם כחלתית היו נאסרין, מיהו קשה לפ"ז למה הצריך שיכבשם בכלי שאינה בת יומא, הלא לעולם מעל"ע דפגם קדם כמו שהקשו אחרונים, ואפשר שכובשין אותן במכבש ודכין אותן לכובשן, ואיכא דוחקא, ואילו הוו חריפי היו נאסרין, מיהו קשה כי הוי הכלי בן יומא נמי לישתרי כיון דלא הוו חריפי לא מפלטי, ונראה דלא אמר הטור אלא דמים מבטלין שלא יהא דינו כחלתית אבל עדיין הוא חריף לבלוע, ומיירי במים מועטים.

ובח"י מבואר דהזיתים ג' פרקים יש להם, א. קדם שעירבן במים הם חריפי. ב. כשעירבן במים הפגו חריפותן. ג. נתחמצו חזרו לדין חריף. ואם נימא דנתחמצו דינן כציר ושיעור כבישתן הוא כשיתן על האור וירתיח ואם נתפוש כדעת המ"א דבשיעור זה מפליטים מן הכלים, ומ"מ אין דינם כחלתית וטעם פגום אינו אוסרם [עי' לעיל סק"ט] ניחא לשון הטור דהצריך שיהא הכלי אב"י, דהם מתחמצין קדם מעל"ע ומפליטין מן הכלי ואם הכלי ב"י אסור, אבל אם הכלי אינו ב"י מותר, אמנם במ"ב כתב דלאחר שהחמיץ נאסר אפי' בטעם לפגם, ולפ"ז אם החמיץ בין תוך מעל"ע בין לאחר מעל"ע צריך להסירו קדם זמן שיתן על האש וירתיח, ואם שהה זמן זה אף קדם הפסח נאסר וקדם זמן זה לא נאסרו הזיתים אף בכלי ב"י.

והפמ"ג הק' אף אם פנה הזיתים אחר מעל"ע קדם שהחמיצו ליתסרו כיון שקבלו טעם פגום והשתא החמיצו הרי שב הטעם לשבח והוי כיין ע"ג גריסין רותחין ונצטננו ביו"ד סי' ק"ג והחוו"ד סי' צ"ו תירץ דהכא מותר מחמת נ"ט בנ"ט דהתירא, ולא אסר רמ"א סי' צ"ה ס"ב בחריף אלא כשהיה חריף בשעה שקבל את הטעם דמפליט בכח יפה, אבל כשלא היה חריף בשעת בליעה הוי כשאר נ"ט בנ"ט, מיהו לדעת הרשב"א דחמץ שמו עליו ולא דיינינן לי' בדין נ"ט בנ"ט יש לאסור, והחוו"ד שם כתב כיון דהוי בשעת בליעה לפגם הו"ל היתרא מחמת פגם, ואין זה מספיק דמ"מ טעם פגום וקלוש חמץ הוא וכי נהפך לשבח למה לא יאסור, ואמנם למש"כ לעיל ס"ק י"ד דעת הראשונים להתיר נ"ט בנ"ט קדם הפסח, דאין שם איסור חייל על טעם קלוש של נ"ט בנ"ט, ואפשר לפי סברא זו דבנ"ט בנ"ט פגום מודה הרשב"א כיון דכבר איקליש ונתבטל.

והא דאסרינן בב"י [אי חשיב כציר] או אפי' אינו ב"י בנתחמצו, היינו בליכא ס' כנגד הכלי, והוא כשהחמץ נבלע בכל הכלי, ע"י חמין או ע"י כבישה, ואז הזיתים הנאסרין אסורין באכילה ובהנאה ואסור לקיימן בפסח ואף באיסור דרבנן אסור לקיים ומדין חיוב בדיקה חייב האדם לבער כל חמץ הנמצא ברשותו ולא מהני לעשות מחיצה אלא בחמץ של אחרים אבל לא בחמץ שלו, וכמש"כ לעיל סי' קט"ז סק"ו, אבל מן הסתם החמץ בכלי בתערובות שאר מינים ומן הסתם מחזקינן דיש מה שבכלי ס' כנגד מעט החמץ אשר בדופני הכלי וכל שנעשה קדם הפסח הזיתים מותרין בפסח אפי' באכילה דלא אמרינן חו"נ.

כבש הזיתים בכלי ב"י ושהו מעל"ע לא נאסרו משום שקדם מעל"ע דפגם למעל"ע דכבישה וכמש"כ לעיל סק"ו.

כתב במ"ב סק"צ דאין המים מבטלין החריפות אלא א"כ המים יותר מהזיתים וכדברי הש"ך יו"ד סי' ע' סק"ן, והנה אנן קיימין אם הן חשיבי חריפי כחלתית לאסור נט"ל, ואינו ענין לדברי הש"ך דהתם הנידון אי דינן כציר דחשיב רותח או דינן כצונן, ובזה בעינן רוב מים, אבל הכא לענין נט"ל שפיר י"ל דבמעט מים פג חריפותן מעט ואינם כחלתית, ואדרבה דברי הטור ושו"ע מתפרשים דוקא במעט מים ועדיין הן חריפי לבלוע, אבל נט"ל מותר בהו, וכמש"כ לעיל, [ומיהו ברמ"א סי' צ"ה ס"ב וסי' קכ"ב ס"ג משמע דמיעוט מים אינו מבטל אף לענין נט"ל, ואפשר דאין כל הדברים שוין, וכן משמע לשון הרמ"א, שסיים דמשום מעט תבלין לא חשיב חריף] אבל עיקר שיעור מים לבטל החריפות לא שייך לקבוע בהן שיעור וכמש"כ המ"א ותלוי כפי חוזק החריפות, וגם לא דמי מערב מים בציר לח בלח לנותן מים ע"ג זיתים.

יט) תנ"א סי"א מחבת כו' מותרת בהגעלה, וביו"ד סי' קכ"א כתב המחבר דבשל עכו"ם צריך ליבון ובתשובת רמ"ע סי' צ"ו כתב דבשל עכו"ם השומן ג"כ איסור של חלב ושומן דגים טמאים וחשיב תשמישו ע"י האור כיון דהמחבת בולעת את האיסור בלא אמצעי, אבל בחמץ השומן אינו חמץ ויש אמצעי בין הכלי להאיסור, ומה מאד דבריו ז"ל תמוהין דלא הניח כאן מקום לדון, ובאמת היא פלוגתא דרבוותא ודעת רבנו יואל והרשב"א דגם בפסח צריך ליבון ודעת ראבי"ה והרא"ש פ' כ"ש דגם בשל עכו"מ סגי בהגעלה, והביאו ראי' מתוספתא שלהי ע"ז, והרשב"א בת"ה כתב דתיבת טוגנין בתוספתא מיותר, וטעם פלוגתתן מבואר ברא"ש וברשב"א משום דבשעת טיגון האור שואב את השמן ויש הרבה פעמים שהמחבת נוגעת בבשר עצמו ובעיסה עצמה, והרא"ש כתב כיון דמקום היבש מקושר עם כל הבשר שהוא לח ומבליע לחותו בהיבש בתמידות לא חשיב ע"י האור ואם אי אתה אומר כן גם בקדירה לפעמים הקדירה מקדיחה ומתיבש קצה אחד מן הבשר, ומבואר דעת כל הראשונים דלולא יובש השומן גם בשל עכו"מ סגי בהגעלה, ומה שהשומן עצמו אינו {א"ה, כמדומה דצ"ל עצמו אסור, אינו} מפסיד כלום דשומן כמים ולא חשיב תשמיש ע"י האור, ומה שהקיל המחבר בחמץ הוא משום דלעולם אין השפוד צריך ליבון אלא בבלע איסורא אבל מבשר לחלב גם שפוד סגי בהגעלה וכמו שהאריך הש"ך בנה"כ סי' צ"ג, אלא בחמץ נחלקו הראשונים ז"ל אי מקרי היתרא בלע, דעת הר"ן פ' כ"ש בשם הראב"ד ז"ל, דמקרי היתרא וסגי בהגעלה, ודעת הר"ן פ' כ"ש בשם הרמב"ן דחמץ שמו עליו, ונקט המחבר לחומרא בשפוד דצריך ליבון, אבל במחבת דדעת הרא"ש ודעמי' דאף באיסורא בלע סגי בהגעלה ואיכא ב' צדדים להקל הקיל המחבר בהגעלה, אבל בשל עכו"מ דודאי איסורא בלע הצריכה ליבון, וכ"ז מבואר בבהגר"א ביו"ד שם.

והש"ך ביו"ד שם הביא דברי רמ"ע וסיים דלדברי רמ"ע גם מבשר לחלב צריך ליבון וסיום זה תמוה דהא בהיתירא בלע אף בתשמישו ע"י האור סגי בהגעלה וכבר תמה עליו הגרע"א בגליון, אבל עיקר דברי רמ"ע שקבעם הש"ך דשומן וחמאה מקרי תשמישו ע"י האור הם נגד דברי הראשונים ז"ל ובהגרע"א בגליון שם הביא דברי הפמ"ג שכתב דכל משקין מקרי בישול ולא חשיב ע"י האור והגרע"א השיג עליו דזה נגד דברי הרמ"ע, אבל להאמור דברי הפמ"ג מכוונים שזה דעת כל הראשונים דלא כהרמ"ע.

ולפי דרכנו למדנו דכלי מתכת שמשפשפין את המתכת בחלב מהותך בשעת עשיית הכלי והמתכת חם שהיד סולדת בו, סגי לו בהגעלה וא"צ ליבון.

כ) ס"ט יבש ביבש כו' לא בטל וי"א כו', ואם נתבטל בע"פ יש לצדד להקל דלדעת השאלתות דחמץ בס' ה"ה דיבש ביבש בטל [והיכי דאיכא עוד צדדים להקל סמכינן על זה כמש"כ הח"י סי' תמ"ז סק"א בשם הרמ"א והמ"ב והמ"א] ולדעת הרא"ש גם בפסח בטל, ולדעת סה"ת נתבטל קדם הפסח לא אמרינן חוזר וניעור, [עי' לעיל סק"ה], ואמנם ברשב"א שהביא המ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה, מבואר דכ"ז לא מהני והתערובות אסור בפסח ואסרו אף להשהותו בפסח.

ואף לדעת המ"א דאמרינן חוזר וניעור אפשר דאין איסור בשהיה שהרי ר"ת היה סומך לענין שהיה על הוראתו כהשאלתות, ואע"ג דאנו מחמירים בנתערב בפסח לאסור הנאה ושהי' וכמש"כ רמ"א ס"א, אפשר דיבש ביבש קיל טפי משום דעת הרא"ש וכש"כ כשנתערב קדם הפסח, וכ"כ הב"ח סי' תס"ז בשם מרדכי הארוך דכרי חטים שיש בהן מבוקעות מותר להשהותן, מיהו המרדכי ס"ל דמעיקר הדין מותר לאוכלן ג"כ דאינו חו"נ, ולענין למכור חוץ מדמי החמץ, או להוליך דמי הנאתן לים ולהתיר הנאתן, ודאי אפשר להקל וכמש"כ לעיל סק"ג.

והיכי דנתערב יבש ביבש ונפל מספר האיסור בים הותרה התערובות לכו"ע אפי' נתערב בפסח, ואפי' החמץ היה ככרות שאינן בטלות, ודוקא נפל מעצמו אבל הפיל לים לא ואפי' בשוגג, ואם אכל בשוגג דעת הט"ז והש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ז, דלא הותרה התערובות, ומה שהק' הגר"א דקיי"ל דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד, י"ל דהכא שאני דנראה לו כמסיר את האיסור ושייר את ההיתר וחיישינן טפי שיעשה במזיד וזו נראה כונת הב"ח, [ומש"כ הפר"ת דהרא"ש לרווחא דמלתא כתב היתר משום דהפיל קדם שנודע התערובות אי אפשר להולמו דאם באכל שוגג לא אמרו ר"י לא היה הרא"ש צריך להטריח לחלק בין דברי ר"י לנידון דידי', והיה לי' לפרש ב' הטעמים שבנאכל לא אמרו ר"י וקדם שנודע לא אמרו ר"י, ולא עוד אלא שכתב הרא"ש שם דשוגג היינו כגון ששכח שנאסרו ע"י תערובות וע"כ כונתו דע"י שכחה זו אכל, דהרי בשביל ששכח שהוא איסור לא יטיל לים, מבואר דשוגג זה אסור, ודברי הרא"ש ז"ל שכתב דקדם שנודע התערובות לא שייך למקנסי' אטו אחר שנודע התערובות דשמא לעולם לא יודע התערובות, אינם מובנים למה לא ניחוש, אם באת להתיר בנודעה התערובות אחר שנאכל ולתלות האיסור בהנאכל, יבוא להטל לים בכל תערובות שיחשוב דלעולם תולין האיסור בהנאבד, ומה טעם הוא זה דשמא לעולם לא יודע התערובות הזה, ואולי הכונה שאם התערובות הזו תהא נאכלת כולה, אם לא נתלה האיסור בראשונים נמצא שכולם אוסרין {א"ה, כמדומה דצ"ל אוכלין} באיסור, וע"כ להעמיד על הדין ולומר דכולם אוכלין בהיתר, וא"כ כי נודע נמי, אבל אין זה מספיק וצ"ע].

ואם נתערב קדם הפסח לדעת המ"א דיב"י חו"נ או בככרות דלא בטלי הביא הב"ח סי' תס"ז בשם מרדכי הארוך בשם ראבי"ה דמותר לאכול מן התערובות כשיעור החמץ כדי להתיר את התערובות, ואין כאן מבטל איסור לכתחלה כיון דהוא קדם הפסח, ואמנם הרשב"א בתשובה שהביא המ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה כתב דאסור להוסיף חטים כדי שיהי' ס' כנגד המחומצות אף קדם הפסח כיון דכונתו לבטל, ונראה דלדעת זו אף להטל לים אסור אף קדם הפסח.

התה"ד סי' קי"ד הביא דעת הסמ"ק דקמח בקמח מקרי יבש ביבש והלכך חטים שיש בהם מחומצות אף שיש בחטים ס' כנגד המחומצות וטחנן קדם הפסח אסור לאפות מהן מצה בפסח, דהשתא נותן החמץ טעם במצה וחמץ בפסח במשהו, וביבש ביבש שבשלן בפסח לכו"ע אסור דלא שייך לומר שכבר נתבטל האיסור דאדרבה השתא הוכר האיסור ואילו השתא איכא טעם גמור אסור בכל האיסורים וממילא בחמץ במשהו וכמש"כ כל זה לעיל סק"ו.

והתה"ד הביא דעת החולקין וס"ל דקמח בקמח מקרי לח בלח, והלכך אם טחנן קדם הפסח מותר לאפותן בפסח דאין האפי' גורמת עירוב טפי שכבר הקמח נידון בטכ"ע אילו היה בחמץ כדי ליתן טעם, וכמו כן בחמץ בפסח היה אוסר במשהו, והשתא דנתבטל קדם הפסח אינו חו"נ.

ואם יש בחטים ס' כנגד המחומצות לכו"ע מותר לטוחנן ע"מ לאפותן בפסח ולא חשיב מבטל איסור דאין בטחינה מעשה מוכיחה על הביטול שאם רצונו לאוכלן קדם הפסח נמי טחינה בעו, אבל אם אין בחטים ס' ובא להוסיף קדם הפסח אוסר הרשב"א דחשיב מבטל איסור, והיינו כשחשב לטחון ולאפות ולאכלן בפסח, אבל אם דעתו להשהותן עד אחר הפסח, אין כאן במעשה ההוספה כלום שאם לא אמרו חמץ במשהו לענין שהיה סגי ברובא, ואם חמץ במשהו לענין שהיה כי איכא חמץ חד מאלף נמי.

כא) תמ"ז מ"ב ס"ק צ"ג, כתב דיב"י קדם הפסח חו"נ, אין ד"ז מוכרע וכמש"כ לעיל סק"ה, מיהו לבשלם יחד לכו"ע אסור.

שם ס"ק צ"ה כתב דאם נתערב חמץ במצה יב"י בפסח ונאכל כשיעור החמץ מותר השאר [והיינו אפי' ככר בככרות] למש"כ לעיל סק"ך אין הדין כן רק בנאבד מעצמו, אבל לא בנאכל בשוגג.

תנ"ג מ"ב סק"ך כתב דאם אין ס' כנגד החמץ ונכנס הפסח אסורים בהנאה וחייב לבערן, יש כאן ב' חלוקות, א. באפאן, ובזה אסור מן הדין מחמת טכ"ע מדרבנן כדין מין במינו, ובזה דוקא בדליכא ס' אבל באיכא ס' ונאפה קדם הפסח מותר אפי' באכילה, זולת לדעת הסובר דגם לח בלח חוזר וניעור, ב. בנכנס הפסח ועדיין לא נטחנו, בזה אפי' איכא ס' הן נאסרין בהנאה וחייב לבער כדין יב"י וביב"י לא הועיל ס', אלא נחתינן לפלוגתת הפוסקים אי אמרינן חו"נ ביב"י, ואם נטחן קדם הפסח לדעת הסוברין דקמח הוא לח בלח מותר לאפותן בפסח.

כב) תמ"ז סי"ב חמץ נוקשה אפי' בעיני' אינו אסור כו', נראה דהא דאמרו פסחים ל' א' דלר"ש לא קנסו בחמץ שעבר עליו הפסח אלא בעינא ולא בתערובות, זה דוקא בנתערב אחר הפסח אבל לא בנתערב קדם הפסח או תוך הפסח והיה מוזהר עליו לבערו ולא ביערו וכמש"כ לעיל סי' קט"ז ס"ק י"א, מיהו אינו אסור לר"ש לאחר הפסח אלא אם איסור אכילתו בפסח הוא מה"ת אבל אם איסור אכילתו הוא מדרבנן לא קניס ר"ש לאה"פ וכמש"כ לעיל שם וסי' קי"ז סקי"א, והלכך נתערב חמץ מב"מ ורובו מצה [היינו בנמוחו ונבללו] או שנתבשל חמץ ומצה ויש במצה טעם חמץ, אף שהיה מוזהר עליו לבערו מדרבנן, כיון דאין איסור באכילתו מה"ת מותר לאה"פ, וכן מין בשא"מ ואיכא ס' אפי' להסוברין דאסור להשהותו בנתערב בפסח, [או נתערב קדם הפסח להסוברין חו"נ אפי' בלח] מ"מ מותר לאה"פ, כיון דמה"ת מותר באכילה.

אבל מבשא"מ בפחות מס' כיון דאכילתו אסורה מה"ת אסור לאה"פ [אף לדעת החולקין על הטור ומתירין נתערב אחה"פ בפחות מס', נתערב קדם הפסח או תוך הפסח אסור].

ונראה דאפי' בטל בפסח מין במינו, או מין בשא"מ והיה ס' כנגד החמץ, מותר לאחר הפסח, דלא עדיף קנס שקנסו במבטל איסור לכתחלה, מאיסור משהו שאסרו חכמים בחמץ בפסח, שלא גזרו בו לאסור אחה"פ, ועוד דלא שייך קנס של מבטל איסור במערב בפסח כיון דחמץ בפסח במשהו ואין תערובתו גורם היתר כלל, [ואפי' לדעת הסוברין דאיסור משהו מותר להשהותו, וא"כ מרויח היתר שהיה, מ"מ אין זה מבטל איסור אלא גורם היתר], ואפי' אם כיון בתערובתו כדי שיהא מותר לאחר הפסח, נראה דלא חשיב מבטל איסור, כיון דלאחה"פ אין איסור כלל על חמץ זה כיון שלא נאסר מה"ת בפסח, אף דכל זה גרם לו תערובתו, מ"מ לאחה"פ אין כאן תערובות איסור בהיתר אלא כולו היתר, ועוד כיון דמקילינן לאה"פ בחמץ דרבנן אף שעבר עליהם עבירה בשהיתו מדרבנן כי איכא עוד קנסא דרבנן לא נתוסף בזה חומרא לענין דיעבד לאה"פ, ועדיף בזה עירב בפסח מעירב לאה"פ דעירב לאה"פ במזיד אסור, ומיהו ברא"ש ר"פ כ"ש מבואר דכל שמערב בכונה אף במערב קדם הפסח ואין כונתו לבטל אסור לאה"פ ולא מסתבר להתיר עירב בפסח יותר מעירב קדם הפסח, ואפשר שאין דברי הרא"ש אלא ביש בחמץ כדי ליתן טעם, אבל אין לאסור במשהו לאחר הפסח אם לא כשעירב במזיד משום קנסא, ובמ"ב ס"ק ק"ג כתב דאם עירב בפסח משהו אסור לאה"פ כדין מבטל איסור לכתחלה, וזה תימא שהרי חמץ בפסח אוסר במשהו ואין כאן ביטול איסור ומה שיגרום היתר לאחר פסח לא מקרי מבטל איסור אלא גורם שלא יאסר, וכמש"כ לעיל.

וכן פסק בשו"ע סי"ב בנוקשה דמותר לאה"פ כיון דאין אכילתו אסורה אלא מדרבנן, ולכאורה נראה דבכל מקום דלא קניס ר"ש לאה"פ, מותר אף באכילה, דאין לנו שום מקום לאסור באכילה כיון דלר"ש חמץ לאה"פ מותר, רק קנסא קניס, ובמקום דלא קניס למה יהא אסור באכילה, ואמנם בריב"ש סי' ג' כתב בהדיא דחמץ נוקשה לאחר הפסח מותר בהנאה ואסור באכילה, ונראה דתיבת ואסור באכילה הוא ט"ס שהרי ב"י לא העתיקו, והמ"א כתב בהדיא דמותר אפי' באכילה, וכן הגר"א כתב דאי כדברי הר"ן מותר אפי' באכילה, [מיהו הגר"א סיים דאין לנו מקור לזה ושפיר י"ל דכי היכי דאסרינן בחמץ לאחר שבטלו אף שאין ב"י אלא מדרבנן ה"נ בנוקשה, ומיהו זה אינו קשה אלא לדברי הר"ן דמתיר אפי' אי נוקשה אכילתו בלאו, אבל אי נוקשה מדרבנן שפיר י"ל דלא קנסינן לאה"פ].

ותערובות של יבש ביבש אף דאין איסור אכילתו אלא מדרבנן מ"מ כיון דהחמץ הוא בעינו אסור אף אה"פ, כן כתב הב"ח סי' תס"ז בשם מרדכי הארוך בשם ראבי"ה, מיהו בנתערב קדם הפסח תלי בפלוגתא אי חו"נ.

כג) שם סי"א בהגה' ובפחות מס' סגי לי' בהשלכת כו', זה הביא ב"י מהגה"מ [נדפס בסוף ה' חו"מ בסוף ה' הגעלה] ומבואר שם דפסק כרשב"ם דבכל תערובות של אה"נ מהני הולכת הנאה ליה"מ אבל למאי דסתם הרמ"א לעיל ס"א דלא כרשב"ם לא מהני הולכת הנאה ליה"מ, ואפשר דחמץ לאה"פ דאין איסורו אלא משום קנסא סמך הרמ"א על הרשב"ם, והולכת הנאה לא מהני רק להתיר בהנאה אבל לא באכילה שאין באכילה פדיה, וכמש"כ הרא"ש פ' הצלמים סי' ט', ודברי הב"י צ"ע במה שתמה למה אינו מותר באכילה, ובמ"ב ס"ק ק"ו כתב דאם נתערב לאה"פ מותר ע"י פדיה באכילה ואם נתערב קדם הפסח או בתוך הפסח אין הפדיה מתרת אלא הנאה, ואינו מובן שאם היה החמץ בעין בפסח ועבר עליו בב"י ולאה"פ נתערב באינו מינו בנו"ט, ואליבא דהטור דבנו"ט אסור, ואנו באין להתירו ע"פ דעת רשב"ם בפדיון, למה תהא התערובות מותרת באכילה, ומש"כ הט"ז דכיון דהוא ניזוק בנכסיו כבר הוא נקנס וא"צ תו למקנסי' ובלא קנס אין איסור בחמץ שעבר עליו הפסח, אינו מספיק כלל דכיון דחמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה ובהנאה לכל העולם הו"ל כשאר דבר איסור האסור באכילה ובהנאה ואין פדיון מועיל לענין אכילה, תדע שהרי לא נאמר פדיון אלא בתערובות אבל אם החמץ בעין לכו"ע לא מהני הולכת הנאה ליה"מ ולא אמרינן דתסגי לי' בניזוק בנכסיו, ומיהו אף בלא פדיון יש מקום להקל נתערב אה"פ אף בנו"ט כמש"כ המ"א דדעת ש"פ משמע דברובו היתר סגי אף שיש בו בנו"ט.

ונתערב מין בשא"מ בפסח בנו"ט דאסור לאה"פ ג"כ מקילינן בפדיון ודוקא ליהנות מהני הפדיון אבל לא לאכילה, וכן בנתערב קדם הפסח, דמין בשא"מ בנו"ט לא מהני נתערב בשעת היתר, ולמש"כ לעיל סי' קט"ז סק"י י"א אפי' בליכא כזית חמץ בתערובות.

כ' המ"ב ס"ק ק"ה דתערובות יב"י אפי' נתערב בפסח מותר לאה"פ וד"ז לא נתבאר בהדיא בפוסקים ובהגה"מ מבואר דאפי' נתערב קדם הפסח אסור לאה"פ דיבש ביבש מקרי חמץ בעין ואם אפשר להקל בנתערב קדם הפסח משום דיש סוברים דלא אמרינן חו"נ וכמש"כ לעיל סק"ך אבל נתערב בפסח דאין אנו מקילים [אף דלפי דעת השאלתות ולפי דעת הרא"ש מותר] ראוי לאסור גם אחר הפסח דלא מצינו מי שחולק על ראבי"ה בזה.

במ"ב בשעה"צ אות קע"ה פי' דעת הטור דמצריך ס' בנתערב אה"פ דאינו אלא במין בשא"מ, ובזה ניחא כל קושיות המ"א דהרי יש קולא לאחר זמן במין במינו בפחות מס' דקדם זמנו אסור ולאחר זמנו מותר, אבל המ"א לא פי' כן דברי הטור.

כד) סי' תמ"ז מ"א ס"ק מ"ה, מותר להוסיף עליהן כו' ולהשהותן, אינו מובן דהוספת חטין לכרי לבטל את החמוצות, הרשב"א אוסר אף קדם הפסח, דחשיב לי' מבטל איסור לכתחלה, והיינו שמוסיף ע"מ לטחון קדם הפסח, דבלא טחינה אין כאן ביטול דמה לי חד בתרי או חד באלף, אבל כשטוחן לפני הפסח, הו"ל לח בלח ובטל בס' ואינו חו"נ, והו"ל מבטל איסור, ודעת ראבי"ה שהביא המרדכי, שמותר להטל לים ולהתיר את התערובות קדם הפסח דלא חשיב מבטל איסור כיון דקדם הפסח לאו שם איסור עלה, ונשמע מזה דמותר להוסיף קדם הפסח.

והנה לא אסר הרשב"א להוסיף ולטחון קדם הפסח אלא בזמן שרצונו לאפות קדם הפסח, אבל אם רצונו לטחון כדי שיהי' ביטול קדם הפסח ויהא רשאי לקיימן בפסח, לא מצינו שאסר הרשב"א שהרי אין כאן ביטול איסור אלא גורם שלא יבא האיסור וכמש"כ לעיל, וכל דברי הרשב"א לבטלן כדי לאוכלן בפסח, ודברי המ"א דלדעת הרשב"א אסור לבטל אף בשביל להשהותן צ"ע, ואמנם מדברי הר"י שהביא הטור נראה דג"ז אסור וצ"ע.

כתב הטור בשם הר"י שאם החמיצו עיסה בשמרי שכר שעבר עליהם הפסח העיסה אסורה כיון שהשמרים הן מעמיד אין לזה דין תערובות, ואם מין בשא"מ בעינן ס' ה"נ במעמיד אסור אפי' איכא ס' דמעמיד חשיב כנו"ט, אבל אי לעולם סגי ברובא אפי' מין בשא"מ, צ"ל דמעמיד עדיף מנו"ט, וכ"מ לשון הר"י, אבל צ"ע מנ"ל לחדש זה בלי מקור בגמ'.