חולין עה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · חולין · עה ב · >>

צורת הדף באתר היברובוקס באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה)


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | ראשונים | אחרונים

טעון שחיטה וחייב בזרוע והלחיים והקבה ואם מת טהור מלטמא במשא א"ל רבא טעון שחיטה כמאן כר"מ ואם מת טהור מלטמא במשא כמאן כרבנן וליטעמיך הא דתני רבי חייא השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב בזרוע והלחיים והקבה ואם מת טהור מלטמא במשא טעון שחיטה כמאן כר"מ ואם מת טהור מלטמא במשא כרבנן הא לא קשיא ר' חייא אם כבר מצאו מת קאמר אלא לדידך קשיא א"ל לדידי נמי לא קשיא ד' סימנים אכשר ביה רחמנא כי סליק ר' זירא אשכחיה לרב אסי דיתיב וקאמר ליה להא שמעתא א"ל יישר וכן אמר ר' יוחנן מכלל דפליג עליה ר"ש בן לקיש משהא הוה שהי ליה ושתיק ליה ואיכא דאמרי משתא הוה שתי ושתיק ליה:

רבי שמעון שזורי אומר אפילו וכו':

היינו תנא קמא אמר רב כהנא הפריס על גבי קרקע איכא בינייהו אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שמותר מאי טעמא כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר מאי טעמא תרי תמיהי מידכר דכירי אינשי אמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר"ש (בן) שזורי וכן היה רבי שמעון שזורי מתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות ר' יוחנן אמר הוא מותר ובנו אסור אדא בר חבו הוה ליה בן פקועה דנפל דובא עליה אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל שחטיה א"ל האמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר"ש שזורי וכן היה ר"ש שזורי מתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות ואפילו ר' יוחנן לא קאמר אלא בנו אבל איהו לא אמר ליה רבי יוחנן לדברי ר"ש שזורי קאמר והאמר רבין בר חנינא אמר עולא אמר רבי חנינא הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי במשנתנו הלכה כמותו אמר ליה אנא כי הא סבירא לי דאמר רבי יונתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי מסוכן דתנן בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר"ש (בן) שזורי אומר אף המסוכן תרומת מעשר של דמאי דתנן תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר"ש (בן) שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו:


רש"י[עריכה]

טעון שחיטה - להתירו באכילה דבשחיטת אמו טרפה אינו ניתר דא"כ הוה ליה כאחד מאיבריה:

וחייב בזרוע והלחיים והקבה - דזובחי הזבח קרינא ביה:

ואם מת - בלא שחיטה:

טהור מלטמא - דשחיטת אמו מטהרתו:

כר"מ - קס"ד לרבנן לא מהניא ליה שחיטה דידיה כלל דהא שוחט ועומד הוא:

כבר מצאו מת - במעי אמו קאמר וכולה ר"מ אמרה דמודה ר"מ בבן ט' מת דשחיטת אמו מתירתו וזה שאמו טרפה היא מתירתו מיהא מידי נבלה כאחד מאיבריה:

אלא לדידך - דלא מהדרת לי כבר מצאו קאמינא קשיא:

ד' סימנים - וכולה כרבנן ומודו רבנן דאם בא לשוחטו שוחט ומועיל לו ולא אמר שחוט ועומד הוא:

אשכחיה ר' אסי - לר' זירא:

יישר - שפיר קאמרת דד' סימנין כשרין בו וכן אמר רבי יוחנן:

מכלל דפליג עליה ריש לקיש - בעיא בעי מיניה שמעת שנחלק עליו:

מישהא הוה שהי ליה - מנהגו של ריש לקיש כשאומר רבי יוחנן שמועה שאינו מודה לו שהה ריש לקיש שעה או שתים קודם שיחלוק עליו אולי יחזור בו ובתוך כך יצא רבי אסי ולא שמע אם נחלק עליו:

משתא הוה שתי - שותה מים היה כשאמר רבי יוחנן ובתוך כך יצא רבי אסי:

הפריס - עמד על פרסותיו לת"ק כיון שהלך טעון שחיטה מדרבנן דאתי לחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה:

לדברי האומר - חנניא הוא באותו ואת בנו (לקמן דף עח:) דקאמר נוהג בזכרים:

אין לו תקנה - שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו ובהמה בחד סימן לא מיתכשרה והאי סימנא בתרא לא מצטרף לקמא שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד ולית ליה לרב משרשיא הא דאמרן לעיל ד' סימנים אכשר ביה רחמנא:

הכל מודים - ת"ק דפליג אדר"ש שזורי ומצריך שחיטה להפריס ע"ג קרקע מדרבנן בהאי מודי:

מידכר דכירי - קול יוצא עליו מאז קלוט זה בן פקועה הוא ומתוך שתמהין על קליטותו זוכרין את כל דבריו: הכי גרסינן איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה ואותה קלוטה פקועה היתה וזה הקלוט נמצא בה:

הוה ליה בן פקועה - שנתקיים וגדל:

דנפל דובא עליה - הזאב טרפו ולא היה יכול עוד לחיות:

זיל שחטיה - כרבנן דאמרי הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה:

ואפילו רבי יוחנן לא - קא פליג עליה דזעירי אלא בבנו:

במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי - ותו לא ושמעינן מינה דהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה:

היוצא בקולר - שנתחייב מיתה למלכות:

כתבו - אף על גב דלא אמר תנו דעתיה שיתנו לה ועשאן שלוחים אף לגרש אלא שהיה בהול על נפשו:

והמפרש - מן היישוב לים:

והיוצא בשיירא - למדברות:

המסוכן - מתוך חליו:

תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה - והרי הן מדומעין שאין תרומה עולה אלא באחד ומאה וכאן אין כאן אלא מאה והרי הוא הפסד גדול:

אף בחול - דהואיל ואין כאן תקנה הקילו לו חכמים לסמוך על עם הארץ לשואלו אם עישר תבואה שמכר לו ואוכלו על פיו אם אמר עשרתים והאי דנקט אף בחול משום דקתני רישא הלוקח פירות מיד שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרו דמאי שואלו בשבת דמשום כבוד שבת התירו לו לסמוך עליו אם אמר לו עשרתים ואוכל על פיו אותה סעודה לבדה ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר הדר קתני לה דרבי שמעון שזורי:

תוספות[עריכה]

ולטיעמיך הא דתני רבי חייא כו'. תימה כיון דשמיע ליה ברייתא לימא ברייתא:

בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. מה שפירש בקונטרס דהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו ובהמה בחד סימן לא מתכשרה וגם פירש דהאי בתרא לא מצטרף לקמא שאין לך שהייה גדולה יותר מזו וגם פירש דלרב משרשיא לית ליה הא דאמרינן לעיל ד' סימנים אכשר ביה רחמנא והכל מגומגם דאפילו היתה הבהמה ניתרת בסימן אחד אין להכשיר דחשיב כל סימן וסימן כחציו שחוט ואין רוב סימן שיהא ראוי לשחיטה ואפילו לא היתה השהייה פוסלת בשחיטה אין שייך להתיר כיון דחצי הגוף של ולד הבא מכח אמו לא נשחט כלל ואפילו מ"ד לעיל ד' סימנין אכשר ביה רחמנא מודה הכא דהתם שחיטת טרפה לא הויא שחיטה אבל כאן הוי כאילו נשחט חציו ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין (לעיל דף סט.) גבי מהו לחוש לזרעו של עובר דמשמע דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה דהתם הסימנין כשחוטין ושוב אינן בני שחיטה להתיר כלום ולפירוש הקונטרס כולה ההיא סוגיא דלא כוותיה וזה דוחק:

דנפל דובא עליה כו' זיל שחטיה. אע"ג דסבר כרבנן לא אסר משום דרוסת הזאב דדוקא בשחיטה גזרו דמיפרסמא אבל טרפות דידיה לא מיפרסמא כל כך ובקונטרס פירש נמי ולא היה עוד יכול לחיות ואפילו הכי שרי וכן נראה דלא על חנם השמיענו דנפל דובא עליה:

והא אמר רבין אמר רבי חנינא הלכה כר"ש שזורי. לא מייתי לה אלא משום ולא עוד דאי לאו הכי מאי אלימא דרבין מדזעירי:

אנא כי האי סבירא לי. וכן קי"ל דפסיק כאן הלכה למעשה ואהאי סמכינן להדליק בשבת בכל שמנים אע"ג דר"ש שזורי קאמר בפ' במה מדליקין (שבת דף כו.) בעיטרן ובנפט דוקא דאי אף בעיטרן קאמר היינו ת"ק:

אף בחול שואלו ואוכלו על פיו. בירושל' מפרש שאימת דימוע על ע"ה דכיון שהופרש חמור בעיניו יותר כשחוזר ומתערב ובטעמא דת"ק דלא שרי אלא בשבת פליגי בירושלמי חד אמר מפני כבוד שבת וחד אמר מפני שאימת שבת עליו והוא אומר אמת ופריך אי אימת שבת עליו הא דתניא מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ואי אומר אמת אמאי לא יאכל מפני שאין שבת עליו באימה ולמ"ד מפני כבוד שבת ל"ל שואלו ע"י עילה (עולה) ועוד פריך תנינא שואלו בחול לא יאכל בשבת ולמאן דאמר מפני כבוד שבת אמאי לא יאכל בשבת וקאמר לא אמרו אלא בשוגג אבל במזיד אסור דתנינא ושכח לעשרו: