חבש פאר/פרק א
אליכם אישים אקרא[עריכה]
כבוד שם־שמים הוא השורש והעיקר ועמוד כל הבריאה וכל התורה כולה כי (משלי אז) "כּל פעל ד' למענהו", וכדחז"ל (פרק שנו חכמים) "כל מה שברא הקדוש־ברוך־הוא" בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר (ישעי' מג) "כּל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'"–והביאור בזה פשוט, כיון שנתן לנו רשות לדמות הבורא יתברך בדרך משל לנבראיו, כדי להבין בפרטות מה שאפשר להבין מגלוי שלמות האדון יתברך, ובודאי כל אשר עיני שכל לו יודע, שאין ערך כלל להמשל אל הנמשל רק לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע מידיעה פרטית, מצד מלכותו יתברך והנהגתו והנהגתו וכמ"ש (משלי כה) "וכבוד מלכים חקר דבר" כנודע. מכל מקום נוכל להבין שכל מה שיתעלה המשל בערך, כן יגדל ביותר ערך הפרט ההוא המתגלה ע"י המשל ההוא. והנה מה שמיחסים להשי"ת אברים גשמיים כבר נודע שהוא כדי להתבונן דש השלמות בו ית' כביכול, הכולל כל הכוחות והיכולות שבעולם, וכח השלמות הנמצא באברים המתוארים גם כן בכלל, באופן נשגב באין קץ ותכלית. אם כן כאשר אצלנו אינו דומה ערך פעולת הרגל לערך פעולת העין או הראש בכלל "על דרך משל" אנו יודעים מזה, שכמו כן מה שמתגלה לנו מאור ד' ית' ע"י כנוי ראש, הוא באופן יותר נשגב ממה שאנו משיגים בכנוי רגל. א"כ כאשר נתבונן על הנהגת העולם כולו נראה, כי ההסבה העקרית לתקון האמתי והסדר הנכון שבבני אדם, אינו, כי אם נתינת הכבוד למי שראוי לכבדו. מכבוד החכמים–מסתעף אהבת תורה וחכמה, ומדות טובות ויראת ד'. מכבוד הורים–מסתעף חנוך ישר העושה פרי ברכה בלב הבנים לעת יגדלו. למעלה מזה. מכבוד מלכים–מסתעף כללות התקון האמיתי בחיי האדם המדיני. נמצא, כי רגש הכבוד פועל לקיום העולם בכלל. גם הרגשת כבוד הנפש האלהית שבאדם, תמנעהו מהשפיל כבודו בפעולות מגונות, שאינם תפארת לעושיהם. נמצא שאנו משיגים בכח הכבוד המיוחס לנבראים, פעולה שלמה ומתוקנת, מה שאין אנו משיגים בשום כח והרגש בעולם. מזה אנו מבינים כי אור השי"ת בדרך הבנה פרטית שיתגלה לנו בכנוי "כבוד" הוא מרומם ונשגב מכל מה שאפשר להתבונן בכנויים. וכל דרכי הכבוד שאנו נותנים לשמו ית', מקנים בנפשנו קדושת זיו מאורו יתברך המתגלה בזה. ולהפך ח"ו כל שמץ עון חלול שם־שמים, מקלקל במקום הנורא הזה שהוא יסוד העולם ועמוד התורה כולה.
נדע ברור מכל הדברים והאמת האלה, כיון שכבודו ית' הוא יסודו של עולם ותקונו, א"כ כל מה שיתרבה כבוד שם שמים כן ירבו ברכות ושפע טוב וכבוד בעולם. ויחולו על ראש המכבדים שמו ית' ומברכתם יבורכו כל באי עולם. וכמו כן המעוט בכבודו ית', ואין צריך לומר ח"ו זלזול בכבודו של מעלה חלילה. מחויב שיגרום כל תקלה וכל השחתה ח"ו. הרחמן ישים חלקנו ומנוחתנו כבוד לשמו, וכמו שאמר הכתוב (שמואל א ב) "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו":
ועתה אחינו בשרנו יראי ד' ית' החרדים אל דברו. אליכם אישים אקרא. כשופר ארים קולי בקול מר צורח. כי רעה גדולה אנחנו עושים על נפשותינו. הנה יש בידנו מצוה אדירה וחביבה, שהקב"ה תלה בה כבודו ית' וכבודנו. והיא עוז לנו. וכמו שדרשו רז"ל (ברכות ו) "ומנין שהתפלין עוז הם לישראל, שנאמר (תהלים כט)"ד' עוז לעמו יתן", ועוז לו ית', כמו שדרשו שם מקרא דכתיב (ישעי' סב) "נשבע ד' בימינו ובזרוע עוזו": בימינו–זו תורה, ובזרוע עוזו–אלו תפלין", ואדון הנביאים ע"ה נענה בבקשתו (שמות לג) "הראני נא את כבודך", (שם) "וראית את אחורי" ואמרו חז"ל (ברכות ז) "מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפלין", הרי ביחוד נקרא שם כבודו ית' על שם תפילין של ראש דוקא, וכמו כן אמרו חז"ל (שם) על פסוק (דברים כח) "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך"–ר' אליעזר הגדול אומר: "אלו תפלין שבראש", ובודאי היראה שהיא מצד שם ד' היא יראת הכבוד והרוממות. וכמו כן התפלין הם תפארתנו ופארנו שנאמר (ישעי' סא) "לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר" וכמו כן אמרו (מגילה טז) "ויקר אלו תפלין" ויקר–פרושו "כבוד" וכמש"כ (אסתר א') "יתנו יקר לבעליהן" וכמש"כ (תהלים קלט) "ולי מה יקרו רעיך אל" ואמרו חז"ל מזה (סנהדרין לח) "אדם הראשון בלשון ארמי סיפר", והרא"ש ז"ל היה מברך עוטר ישראל בתפארה אחר הנחת תפלין (שו"ע א"ה סי' כ"ה סעי' ג') והיא מארכת ימים כמשחז"ל (מנחות מד) "כל המניח תפלין מאריך ימים שנאמר (ישעי' לח)"ד' עליהם יחיו", והכל הוא משום שהם ביחוד מיוחדים לשם כבודו ית' שהוא כבודן של ישראל וכמו שאחז"ל (ברכות ו') "תפלין דמרי עלמא מאי כתיב בהו (דה"י א יז) "ומי כעמך ישראל וגו'" (דברים ד) "כי מי גוי גדול וגו'" וקוב"ה משתבח בהם בשבחייהו דישראל, ובודאי תקצר היריעה מהכיל יקר ערך רוממות קדושת המצוה הזאת. אע"פ שלא לנו המשפט לשקול ערכן של מצות. וכמו שאחז"ל (ירושלמי פ"א דפאה) על פסוק (משלי ה') "אורח חיים פן תפלס, נעו מעגלותיה לא תדע"–"טלטל הקב"ה מעגלותיה של תורה, שלא נדע איזה מצוה שכרה מרובה יותר", וכולן אהובים וברורים, אשרי הזוכה בהם ועושה אותם באהבה ושמחת לב. אבל, כבר הורוהו חז"ל במצות המפורשים כיוצאים מהכלל, כמו שאחז"ל (מנחות מג:) "שקולה מצוה זו–כנגד כל המצות כולן" ובהאי גוונא, מצינו שבמקום שכבר מצאנו מפורש בתורה או בדברי חז"ל, רמזים או מאמרים
איה יראת ד' ואהבתנו המחויבת להיות בלבנו, ואיה אהבת אותנו אחינו בני בריתנו כי נתעלם מהם. ובשביל דבר קל הערך ונח לתקן כזה, נניחם ללכת בלא חמדה. וד' ית' יודע כמה הלכו לעולמם ואין בידם מצות תפלין של ראש כל ימיהם, רק עונות ופשעים של ברכות לבטלה (במקום שמברכים על מצות) מדי יום ביומו, ר"ל. ועל מי הקולר תלוי,–אם לא על מי שבידם למחות. (שבת נה) וכי אין עונש ההתעלמות מדבר קל כזה, הרבה יותר מ"עונשו של לבן בציצית", שדמו חז"ל ל"חותם של טיט" מפני קלות מציאות (מנחות מג:) ואם כן הדבר בדבר שיש בו על כל פנים איזה טורח והפסד מועט. מה נאמר למניעתינו ליישר דרך ד' לפני המון אלפי בני עמנו. היות אשר, או מחסרון ידיעה או מרוב טירדא בהבלי הזמן, אשר היצר אינו מניח להתיישב כלל בעת עשותו אחת מכל מצות ד' ית'. אם עושה אותה כמו שציוה האדון ית'. "ותהי יראתנו אותו ית' מצות אנשים מלומדה" (ישעי' כט) והנה מה נעשה לאיש המוני. ומה נועיל אם נרבה אמרים. הלא לאשר לא ידע קרא ספר–לא יסכן דבר. ואשר ידע ומבין ספר,–אך לבבו פונה כל היום להבלי אלילי כספו, או נפשו מרה לו בבקשת טרפו,–כבר הוכה בהשעת עינים מצד ההרגל הגובר על כל מדע ומוסר, אבל אתם המשכילים בעם. עובדי עבודת הקודש, אין לכם במה להצטדק. עליכם לשום לב על דרכיכם, ולשאת ידיכם קודש, למען כבוד השי"ת ותוה"ק שהיא פארנו,–ותפארתכם עליה.
והנה בעוה"ר, מצות תפלין מאז היתה מרופה בידינו. וד' העיר את רוח רבנו משה בעל הסמ"ג ז"ל. והוכיח את גלות החל הזה, להחזיק במצות תפלין. ודבריו עשו פרי ברכה. וב"ה התחזקה מצות תפלין אצלנו, עד אשר כל אשר בשם ישראל יכונה לא ימנע מהנחת תפלין בעת ק"ש ותפילה עכ"פ. ובודאי, גברא רבה כרבינו משה. בעת כתת את רגליו בגלות ישראל להוכיח על מצות תפלין השגיח גם שתהיה תקנתו שלימה. ויניחו על מקום הראוי להם. כי "חזקה על חבר–ובפרט קדוש ד' מכובד כמותו ז"ל.–שלא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן" (עירובין לב) אבל מי יגלה עפר מעיניו ז"ל. ויראה כי יד הזמן הרס את רוב בנינו אשר כונן בקודש. ועדינו הורד מעלינו אל מקום אשר לא לכבוד הוא לנו–כ"א לבושת ונם לכלימה. ואנחנו המתרפים במלאכת ד', נעשינו הבריס לאיש משחית. הוא ההרגל המשרש כל דבר מצוה ומקלקל כל תקון עבודה:
יראה ורעד הלא תבא בנו. אם לא נחיש מפלט לנו. לתקן את המעוות, להוסיף אומץ ולפקח כל איש בבית מדרשו. להזכיר ולהעיר את הנכשלים בבטול מצות תפלין של ראש. ומכניסים עצמם להיות בכלל "פושעי ישראל בגופן" (ר"ה יז)–על לא דבר, ולבנו לא יחרד, ונטמון ידינו בצלחת לאמר–שלום עליך נפשי. הלא, חלילה, נפשנו תחת נפשם, אם לא נעמוד על המשמר כאשר יאתה. ולמי יש בידו למחות בדבר כזה, יותר מרב העיר, האב"ד בכל עיר אשר דבריו נשמעים, ומי לא ישמע לקולו בנתנו מאמרים לעלוי מצוה אחת מהמצות. הרשות נתונה להתבונן, שהיא מצות שרשית אחוזה במקום גבוה מעל גבוה. אע"פ שאין קץ ותכלית למעלת כולם.–המה בערך אור ד' ית' המתראה לנו בראיית הנשמה ע"י הכנויים, שאין דומה גלוי אורו יתברך בכנוי זה לזולתו וכמש"נ. אע"פ שבאמת הכל אחדות השי"ת אשר אין קץ ותכלית ליחודו. רק בערכנו אין הבנתנו שזה בזה כמו בזה.–בערך זה נתבונן על ערך המצות המרוממות בפי חז"ל. אנו יודעים ברור שהמה עולים במעלות הקודש–בערכנו–מול שאר המצות, אע"פ שבאמת מצד קיום דבר השי"ת, הכל אחד במעלה נפלאה שאין לה ערך ומשל כלל:
וכיון שכל יסוד התורה והעבודה הוא כפי הערך אלינו מאורו ית' המתגלה כנודע. ודאי אנו חייבים להתבונן במה שהורשינו ולעורר ביותר כשאנו רואים זלזול ורפיון ידים חס ושלום. במצוה המרוממת בדברי תוה"ק ובפי חז"ל. אע"פ שאנו צריכים וחייבים חוב שאין לו ערך, להזהר ולהזהיר על מצוה קלה כחמורה. מ"מ לפי חומר המצוה, כה תרבה החובה ותגדל חלילה האשמה בהעלמת עין: