חבל נחלתו יב לט
סימן לט
חיוב בוצר בתרומות ומעשרות לאחר בציר הבעלים .
שאלה[עריכה]
יהודי קיבל רשות ממגדל ענבים לבצור את מה שנשאר בכרמו לאחר שהכרם נבצר בציר מכני מספר פעמים. האם הענבים חייבים בתרו"מ?
הקדמה
יש במקרה זה כמה שאלות שצריכות עיון:
א) האם פרי הכרם מופקר ולכן הוא פטור מתרו"מ או שהכורם אינו מפקיר את הפירות אלא רק נתן רשות לאדם זה לבצור את הנותר בו.
ב) בתוך הפירות הנקטפים מעורבות מתנות עניים שבכרם, מה דינן, ובמידה והן פטורות איך יפריש בלא חשש של הפרשה מן הפטור על החיוב.
א. חיוב בתרומות ומעשרות בבציר שלאחר בציר הבעלים
הלוקט בכרם לאחר שנגמרה בצירתו ונטלו עניים את מתנותיהם פטור ממעשרות. כן ניתן ללמוד מן המשנה במסכת פאה (פ"ח מ"א): "מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות, בפרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו"...
ופרש הרא"ש: "משילכו העניים בכרם ויבואו – בירושלמי מפרש הא דלא יהיב הכא שיעור בנמושות משום דזקנים חביבין עליהם ענבים ובאים מיד פי' באים והולכים ואין העניים מתייאשים בהליכתן וכן בזיתים מחמת הצנה שבשעת מסיקה אין הזקנים יוצאים".
והוסיף ר' עובדיה מברטנורא: "שמאחר שילכו בשדה לוקטים אחר לוקטים או הזקנים הללו שמאחרים ללכת ללקט אחר הכל כבר נתיאשו העניים מאותה שדה, וכל הנמצא בה אחר כך הוא הפקר לכל, בין לעניים בין לעשירים". וכן הביא בתויו"ט מרש"י בתענית (ו ע"א). ולפי"ז הלוקטים אחר העניים פטורים מתרו"מ.
וכ"פ הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"א הי"א): "מאימתי מותרין כל אדם בפרט ובעוללות משהלכו העניים בכרם ויבואו, הנשאר אחרי כן מותר לכל אדם".
וכתב הרדב"ז (שם): "ומתוך לשון הירושלמי משמע שאין מותר אחר זמן זה אלא לבעל השדה דגרסינן מתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידין עליהן הרי הם של בעל הבית ע"כ. ולפי זה הא דתנן מותרין לכל אדם לאו דוקא אלא לומר שמותרין לעשירים ולעולם בעל השדה דוקא ואפשר לחלק בין המתנות שאין העניים מקפידין עליהם שהם לבעל השדה אבל מה שנשאר אחר העניים אפשר לומר שהוא לכל אדם, והנכון אצלי שהכל לבעל השדה". עולה מדבריו שאסור לאחרים להיכנס לכרם וכל הנשאר לאחר כניסת עניים שייך לבעלים וממילא אף חייב בתרו"מ לכשיבצר.
אולם הכס"מ חולק: "מאימתי מותרים כל אדם בלקט וכו'. משנה ריש פרק ח' מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות ובפרק אלו מציאות (דף כ"א:) ובפ"ק דתענית (דף ו':) איפליגו ר"י ור"ל בפירוש נמושות ודברי רבינו כאן כפירוש ר"ל ויש לתמוה עליו. ומצאתי בשם הרשב"א שטעמו מפני שהוא סבור דר"י ור"ל לאו בדינא פליגי דבין הכי ובין הכי מותרים כל אדם לד"ה דבהכי עניים מתייאשים... ". ונראה מדבריו שכל אדם מותרים להיכנס וליטול.
ואולי אינם חולקים אלא בסתמא, שלרדב"ז אסור לכל אדם אלא לבעל הכרם לבדו ולכס"מ (וכן הרע"ב שהו"ד לעיל) מותר לכל אדם. אבל אם בעל הכרם אינו מתיר לאחרים להיכנס לכרמו, לכו"ע אינו הפקר, וא"כ הפירות חייבים בתרו"מ.
וראיתי שעסקו בכך אף האחרונים. החזון איש (יו"ד סימן רב, ח בד"ה בתורע"א) כתב: "בתורעק"א פאה פ"ח אות ע"ח הק' למה כל אדם מותרין בלקט לאחר שהלכו הנמושות, ליקני לי' חצרו לבעל השדה, ותירץ הרש"ש ז"ל בהגהותיו, דהיינו טעמא דלא קנתה לי' חצרו, משום שהגיע לחצר בעידן דאיסורא וכמש"כ הרא"ש, ולא דמי דהתם השלל אבדת ישראל הוא והרואה מתחייב להשיבה לכל ישראל, אבל הכא קדם שהלכו הנמושות אין כאן אבדה ואין כאן חיוב השבה, שהרי השדה עצמה היא של עניים ללכת בה וללקוט, וכשהלכו הנמושות ועניים מתיאשי היתירא הוא". ולכן עדיין קשה קוש' רעק"א.
אולם אף לרש"ש אם בעה"ב אינו מרשה לאחרים להיכנס לשדה אף שהוא לא זכה בפירות מכח שדהו, בכ"ז מי שיזכה בפירות (הוא או אחרים) חייב בתרו"מ כיון שאינם הפקר.
ב. מתנות עניים בכרם בימינו
לפני בצירת אחרים צריך בעל הכרם לתת מתנות עניים מהכרם.
הרמב"ם פסק (הל' מתנות עניים פ"א ה"ז): "נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם, הפרט והעוללות והפאה והשכחה"...
והשאלה היא מה הדין בימינו שעניים אינם באים ליטול מתנותיהם.
התשובה לכך ניתנה בחולין (קלד ע"ב) שם נאמר: "לוי זרע בכישר, ולא הוו עניים למשקל לקט, אתא לקמיה דרב ששת, אמר ליה: לעני ולגר תעזוב אותם – ולא לעורבים ולא לעטלפים". היינו כיון שלא יבואו עניים, אין חיוב הנחת ועזיבת מתנות עניים, ועדיין צריך לדון מה דין הפירות שהיו מיועדים למתנות עניים לענין תרו"מ.
ולכאורה צריך לעיין מה מגדיר את המתנה כמיועדת לעניים. בפאה המגדיר הוא קביעת הבעלים, ולכן אם לא יגיעו עניים ניתן לומר שאין חובת הנחה על הבעלים. פרט ושכחה מוגדרים בשעת בצירה, ענבים שנפלו בשעת בציר או אשכול שנשכח מחובר. לכאורה מעת ההתרחשות הן מוגדרות כמתנות עניים ולכן אף אם לא באו ולא יבואו עניים – הפירות הן אלה שעל העץ (שכחה), והן אלה שעל האדמה (פרט) נקבעו כמתנות עניים ונפטרו מתרו"מ. ובעוללות צורת גידול האשכולות (שאין לו כתף ונטף) פוטרת ממעשרות כבר מעת גידולן, ולא משנה דעת העניים ולכן אף אם מקדיש את כרמו העוללות לא קדשו (פאה פ"ז מ"ח).
אולם נראה שאין הדין כן אלא ההתייחסות למתנות עניים היא כוללת.
לפי בה"ג (הל' פאה) ושאילתות דרב אחאי גאון (סי' צח) אין חיוב הנחת מתנות עניים כאשר לא יבואו עניים. ומשמע לדבריהם שפקע הדין של מתנו"ע, וממילא אפילו עוללות יתחייבו במעשרות. ולענ"ד עדיין יש להסתפק בעוללות שאין הוא הקובע אלא גידול האשכול.
לעומת זאת הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"א הל' י-יג) והמאירי כתבו שחייב לעזוב את מתנות העניים אלא שנוטלם לעצמו ופטורים מתרו"מ (כ"כ פאה"ש בשיטת הרמב"ם פ"ד בי"ש אות' כא ו-לו).
לגבי המקרה שלפנינו יש נ"מ גדולה בין שתי הדעות.
לדעת בה"ג ושאילתות דין הפירות שכבי' הוגדרו כמתנ"ע – ככל הכרם, ולכן אם בעל הכרם הפקירם לאחר בצירו לכו"ע – פטורים מתרומות ומעשרות, ואם אינו מפקירם ומרשה רק לאדם זה להיכנס ולבצור את הנותר כל הפירות חייבים בתרו"מ ואין כאן תערובת חיוב ופטור.
לדעת הרמב"ם והמאירי, בכל מקרה מעורבים פירות של מתנות עניים בבציר הזה, ולכן אם בעל הכרם הפקירו לכל – כל הפירות פטורים מתרו"מ, חלקם מצד הפקר וחלקם מצד מתנו"ע – ובכך הדין זהה עם דין בה"ג ושאילתות (ומטעם שונה). אבל אם לא הפקירם לכל, ורק נתן רשות לאדם זה לבצור הרי לפני הבוצר טבל וחולין מעורבים שכן מתנות עניים פטורות ושאר בצירו הוא טבל.
עולה שלדעת הבה"ג ושאילתות חייבים בימינו להפריש תרו"מ אם הכרם לא הופקר לאחר בציר בעה"ב. ולדעת הרמב"ם ישנה אפשרות של טבל וחולין מעורבים וצריך אף הבוצר אחר הבוצרים להפריש תרו"מ ולהקפיד להפריש מן החיוב על החיוב.
דברי החזון איש (יו"ד סי' רב, ח) מטין לשיטת בה"ג שכן כתב: "ובעיקר דין לקט שו"פ לדידן, עדיין לא נשתנה ממש"כ הרמ"א סי' של"ב, דכפי ראות עינינו לא יטריח שום עני לילך בשדה ללקוט מ"ע שטרחו יותר על שכרו, ואצלנו הלחם בזול ומצוי, ועיקר העניות הוא לשאר הצרכים בין בסעודה ובין בכלי תשמיש ודירה וכביסה ובגדים ויתר הצרכים, ואין עני מחזיר על הפתחים מתרצה בפת לחם, וכש"כ שלא יטריח לקצור פאה ולדוש ולטחון ולאפות, ויבואו הערבים וילקטום שהם בתכונות מסוגלות לכך, וכמו שמלקטים את העשבים וענפי עץ בערי ישראל, ואף אם נניח שאם היו כל ישראל משמרים נתינת המתנות היה כדאי לעני להטריח, מ"מ השתא לא חייל לקט, שאם יהי' לקט לא ילקטוהו עניי ישראל, ובזה לא אמרה תורה, אף אם הוא שלא כהוגן בסיבת הדבר שגרם לזה מה שאין הרבים משמרים מצות פאה, אבל גם זה אינו מוכרע אם מנהגם שלא כדין וכמש"כ".
"ולקט בזה"ז דרבנן בין לדעת הפוסקים דקדושה שניה לא קדשה לע"ל ובין לדעת הר"מ משום דבעינן ביאת כולכם, דדין לקשו"פ כדין מעשר דבני ביקתא חדא נינהו וכמש"כ בפאה"ש סימן ד' ס"ק ל"ט".
ולשיטתו כיון שאין עניים באים ליטול מתנותיהם, לא נוצר כלל חיוב מתנו"ע ואף במתנו"ע שנוצרו משעת גידול (עוללות) אין חיוב ולא נפטרו מתרו"מ.
מסקנות למעשה
אם הבוצר האחרון בוצר ליין יפריש מיניה וביה וכיון שיש בילה מפטיר מן החיוב על החיוב. אם בוצר למאכל צריך להפריש ממקום אחר על הפירות כיון שלחלק מן השיטות יש כאן תערובת חיוב ופטור.
והעירוני על אגודות צדקה המתמחות באיסוף שאריות גידולי פירות וירקות והעברתם לנצרכים. ולפי דברינו הם צריכים להעמיד משגיח על תרומות ומעשרות למה שהם אוספים שיהא בקי היטב בדיני תרומות ומעשרות ובדיני מתנות עניים ויפריש מן החיוב על החיוב כדי שלא יאכיל את העניים טבלים. ובאשר ללקיטת גבאי צדקה כיד עניים מתנות עניים עי' בספרי ח"א סי' עה.