חבל נחלתו יב לב
סימן לב
נדר או אמירה בטלה
שאלה[עריכה]
נערה הוכיחה את חברתה על כך שהיא הולכת ללא גרביים, המוּכחת ענתה לה בשחוק, 'חטאתי עויתי פשעתי, ושוב לא אעשה זאת' – האם יש בכך קבלה של מעשה טוב שדינה כנדר, או שדברי שחוק בעלמא?
הקדמה
יש לדעתי כמה סיבות שאמירה זאת אינה מחייבת. ראשית משום שלא אמרה בלשון נדר או שבועה ובלא הגדרה למה התחייבה. ועוד שהדבר נאמר בשחוק ובלא כוונה לקבל על עצמה וכמובן לא התחילה לנהוג כן.
א. קבלה בלא אמירת נדר ושבועה
נדון בתחילה מה הדין אם אמירתה היתה רצינית האם צריכה על קבלה זו התרת נדרים.
פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' רג ס"ו): "האומר: אשנה פרק זה, וירא שמא יתרשל בדבר, שרי ליה למנדר לזרוזי נפשיה. וכן אם ירא שיתקפו יצרו ויעבור על איזו מצוה ממצות לא תעשה, או יתרשל מקיום מצות עשה, מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו".
וכתב על כך הש"ך (ס"ק ה): "שרי ליה למנדר כו' – מיהו אפי' בדבור בעלמא שאומר אשנה הוי עליה חיוב נדר כדלקמן סי' רי"ג סעיף ב' וכ"פ רבי' ירוחם ני"ד ח"ג והסמ"ג דף ע"א סוף ע"ג ושאר פוסקים".
וכך כתב הר"ן (נדרים ח ע"א): "ותַרְתֵּי קמ"ל חדא דבקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא דמאי דאמרינן הכא לא הזכיר לא נדר ולא שבועה ואפ"ה בדבורא בעלמא סגי דומיא דמאי דאמרינן דקבלה בלחוד מהניא לצדקה כדכתיב בפיך זו צדקה וה"ה לכל דבר מצוה וקמ"ל נמי דעליו להשכים".
והרא"ש (י ע"א) כתב שאין זה נדר אלא שבועה: "כדלעיל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר וע"כ לא נדר גמור הוא דאין נדר אלא מתפיס בדבר הנדור, אלא שיש מפרשים דנשבע לשנות פרק זה קאמר".
ובאר החתם סופר (ח"ב, יו"ד, סי' קז): "ומה שכתבתי שהקבלה הוא נדר דאוריי' אעפ"י שלא אסר עצמו בלשון קונם מ"מ כל שמקבל על עצמו לעשותו דבר מצוה הוה דאוריי' ונפקא מפיך זו צדקה כ"כ ר"ן נדרים ח' ע"א ד"ה עליו להשכים וכו' והמקבל עליו פרישות שלא לעשות כגון נידון שלפנינו שלא לאכול חלב גוי או קבלת תענית נפקא לן מקבלת נזירות שאומר בלשון קבלה וכבר הארכתי בזה בגליון מג"א סקי"ו ואין כאן מקומו".
וא"כ לכאורה בעצם האמירה כבר התחייבה אותה נערה. ואע"פ שלא הוציאה בקבלתה לשון נדר או שבועה מפיה, בכ"ז אמירתה מחייבת כשבועה. וכאן אם זה מחייב זה מדין שבועה שהרי היא חייבה את עצמה ולא התפיסה ולא אסרה חפץ עליה.
וכ"פ בשולחן ערוך (יו"ד סי' ריג ס"ב): "האומר: אשנה פרק זה, הוי כאלו נדר לתת צדקה. (או לעשות שאר מצות ונדרו קיים) (וכן משמע בטור ורא"ש ופוסקים)".
והש"ך (ס"ק ז) כתב: "או לעשות כו' – כלומר או כשאומר לעשות שאר מצוה דינו גם כן כאומר אשנה פרק זה והוי נדר ועיין לעיל סימן רנ"ח ס"ג".
אלא שהיא רק אמרה על לשעבר שחטאה ואמרה שלא תשוב עוד לכסלה, אבל לא אמרה כלל מה היא התחייבה ומה קבלה על עצמה, ולכן אפילו אם היתה אומרת זאת ברצינות לא בררה מה קבלה על עצמה, ואין לאמירתה תוקף כאמירת אמן על שבועה שכן שם מזכירים במפורש לשון שבועה. ואע"פ שהבנות היו עסוקות באותו ענין בכ"ז אין היא כמושבעת מפי אחר שכן צריך שהמשביע ישביע ולא יוכיח.
רבי עקיבא איגר (על הגליון בשו"ע יו"ד) מפנה לתשובת מהר"ם פדואה (סס"י ע"ב) וז"ל שם:
"ולולא כי מסתפינא מחבריא אמינא שבנדון זה אין דין נדר כלל כי לא אמר לשון נדר ולא יד נדר כי ידוע הוא מהתלמוד שהנדר צריך לחול על החפץ וזה הוא הגורם הבדל בין נדר לשבועה שהנדר אסר חפצא עליו ושבועה אסר נפשו על החפץ ואם כן האיש הלזה שלא הזכיר לא אלה ולא שבועה כלל רק אעשה דבר פלוני הלא דבר הוא לבד, ואין בו לשון נדר וחושב אני שלא דברו הספרים בנודר לעלות לא"י באופן זה רק שאוסר שאר הישוב עליו בקונם, או כדומה לזה או ר"ל שבועה כי גם בשאר מקומות מצינו בנדרים שאמר לשון נדר ור"ל שבועה בריש ד' נדרים במאי נדרת באלקי ישראל. אכן מה אעשה שרבים כנגדי, ופוק חזי מאי עמא דבר וכל העם מקצה חושבים דבור זה לנדר, ולדעתי יצא להם מהא דאמרי' פרק קמא דנדרים אמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלקי ישראל והרא"ש שם מפרשו כצורתו וז"ל לאו היינו נדר דלא איקרי נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאלו נדר צדקה דאמרינן בפרק קמא דר"ה בפיך זו צדקה עכ"ל. אמנם הר"ן שם חולק עליו ואינו מפרש השמעתתא כצורתה וז"ל שם דאמר בהדיא בשבועה אשנה פרק כו' שהרי נדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתא לעולם באעשה כו' וכן משמע הסוגיא שם דפריך עלה והלא מושבע ועומד הוא ואי מדברת כמשמע' בנדר מאי פריך והא נדרים חלים ע"ד מצוה והרא"ש צריך לדחוק ולתרץ שם וכן הסמ"ג מביא מימרא זו ואמר שר"י מדקדק מן התלמוד שם שר"ל נשבע שישנה פ' זה ולא בדבור בעלמא אם כן לדברי ר"י ור"ן לא היה בית מיחוש בנדר זה ואף כי לא מלאני לבי להקל על האיש הנ"ל בעבור זה לבד פן ח"ו הרא"ש יריץ גולגלתי כי אולי גם זה יחשב כנדר צדקה כנ"ל מ"מ הנני להסכים על ידי הזקן המורה מצינגנ"ה שהורה להיתר מטעם אונס כנ"ל אף לדברי הרא"ש ואומר כי קריינא דאיגרתא ליהוי פרוונקא להתי' לו ע"י חרטה לחומרא כאשר כתב ויישר כחו וכל כי האי מילי מעלייתא לימרו משמי כי לא אתירנו בלתי התרת חכם ע"י חרטה מאחר שכבר הורה ככה כי ידמה אלי לחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר בכן אומר למ"כ שהתחיל במצוה גמור. ושלום לדייני ישראל ותלמידיהון".
עולה מדברי מהר"ם פדואה שסובר שאין בקבלת מצוה עליו משום נדר או שבועה. ורק מכיון שיש שהבינו זאת כנדר או כשבועה חייב התרה ע"י חרטה לחומרא.
במקרה שלפנינו יש לפקפק אם בכלל זה קרוי דבר מצוה – גרביים לְבָּנוֹת שהרי אין בכך אלא חומרא של צניעות ואין באי הכיסוי משום ערוה. ועוד, כפי שכתבתי לעיל הרי לא בררה דבריה ורק ענתה תשובה סתומה ועל כן אין זה נדר או שבועה. ודברי מהר"ם פדואה שלא התקבלו להלכה מסייעים אף הם לכך שאין בקבלה סתומה זו נדר או שבועה.
ב. קבלה בשחוק
כאמור מְקַבֶּלֶת התוכחה רצתה להשתיק את המוכיחה, ועל כן ענתה לה: חטאתי... ולא אשוב לעשות כן.
נראה שתגובה זו אפילו היתה בשבועה מפורשת נכללת בשבועת זירוזין.
במשנה בריש פרק שלישי בנדרים (כ ע"ב) נאמר: "ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זרוזין"...
ומפרש הר"ן:
"ארבעה נדרים התירו חכמים – ומפרש בגמרא שמותרין מאליהן בלא היתר חכם".
"נדרי זרוזין – שלא נדר אלא לזרז חבירו שלא יעמוד בדעתו כדמפרש ואזיל".
והריטב"א (שטמ"ק) הוסיף:
"נדרי זירוזין. פירוש שאין כונתו של הנודר לאיסור אלא שהוא נודר כדי לזרז את חבירו, וכיון שאין פיו ולבו שוין אינו נדר".
היינו כל נדר שאין פיו ולבו שוים ואינו מתכוין לקיים את היוצא מפיו אלא אומרו מסיבות אחרות – אינו נדר.
ונאמר בירושלמי (נדרים פ"ג ה"ב, שבועות פ"ג ה"ח):
"כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות".
וכ"כ הב"י (יו"ד סי' רלט): "וכתב עוד הר"ן (שם ד"ה כשם) דשבועות זירוזין נמי שרו והכי איתא בירושלמי (נדרים פ"ג ה"ב) וכן כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' שב)".
ואם כן אפילו היתה אומרת: שבועה שלא אלך ללא גרבים, בכ"ז כיון שאין פיה וליבה שוים ואינה מתכוונת אלא כדי שחברתה 'תרד' ממנה אין בכך שבועה ואינה צריכה התרת חכם שהיא רק שבועת זירוזים.
אלא שהבית יוסף (יו"ד סי' רלט) הוסיף בסוף דבריו: "והרמב"ם כתב בפרק שלישי מהלכות שבועות (ה"ה) דשבועות הבאי ושבועות שגגות ושבועות אונסין פטור עליהם וכתב עליו הראב"ד לא הוצרכו לומר שהוא פטור מקרבן אלא אמרו כשם שנדרי שגגות והבאי מותרין כך שבועות שגגות ושבועות הבאי מותרות. ומכל מקום מדלא הזכיר שבועות זירוזין משמע דסבירא ליה דאסורות הן ושלא כדברי הרשב"א והר"ן שכתבתי בסמוך".
וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה (נדרים פ"ג סוף מ"ג): "ודע שכל אלו הארבעה נדרים אין חילוק בהם בין נדר לשבועה כל זה אין צריך הפרה, חוץ מנדרי זירוזין שזה אסור בשבועות".
ורע"ב (נדרים פ"ג מ"ד) כתב: "וכל הני ארבעה נדרים דתנא במתניתין, דין הנדרים והשבועות שוים, ומה שמותר בנדר מותר בשבועה ואין צריכים התרה, חוץ מנדרי זירוזין בלבד שצריכים התרה מדברי סופרים, לפיכך השבועה אסורה בהם".
וכך פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' רלט ס"א): "דין השבועה כדין הנדר לכל דבר... ויש אומרים שכשם שנדרי זרוזין והבאי ואונסים ושגגות מותרים, הוא הדין לענין שבועה ...ומדברי הרמב"ם נראה דשבועות זירוזין אסורות. וגם בשאר שבועות נראה מדבריו שאף על פי שפטור מקרבן, איסורא מיהא איכא".
היינו מדברי הרמב"ם עולה שסובר ששבועות זירוזין אסורות וצריכות התרת חכם. כמו"כ מדברי הרמב"ם עולה שאסור להישבע שבועות אלו לכתחילה ויש בשבועות אלו איסור, אע"פ שאי"צ קרבן ואולי אף מצריך התרת חכם.
וכתב הש"ך (ס"ק ח): "ומדברי הרמב"ם כו' – ולעיל סי' רל"ב כתבו המחבר והרב בסתם שלא כדברי הרמב"ם".
ונראה מדבריו שלפחות לגבי צד האיסור (שכן הדיון שם בארבעת הנדרים שהתירו חכמים) סובר שהשו"ע והרמ"א אינם פוסקים כרמב"ם.
ובביאור הגר"א (סי' רלט ס"ק ה) כתב: "וגם בשאר כו'. ר"ל דאף על גב דאמרינן בד' נדרים אלו שא"צ היתר חכם מ"מ בשבועות יש לכתחלה להתירם אבל לישבע לכתחלה אף בנדרים אסור כמ"ש בסי' רל"ב סי"ג ומכל מקום לא קאי אלא אג' שבועות אבל שבועות אונסין אין חולק כנ"ל ואף לכתחלה מותר לישבע לאנס כמש"ש וכן אמרו בירושלמי בהדיא ג"כ".
עולה מביאור הגר"א שלדעת הרמב"ם שבועות אלה צריכות היתר חכם, ולא כתב שיש הבדל בין שבועת זירוזין לשאר שבועות של הבאי וכד'. ומוסיף שלכתחילה לכל הדעות אסור לנדור ולהישבע במקרים אלו, פרט לשבועות אנסים שמותר להישבע לכתחילה.
ונראה שהלכה נפסקה שלא כרמב"ם וכ"פ בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' שב) לגבי שבועות זירוזין:
"תשובה: חיי דמר, אף אני כתבתי שאני תמה מפני מה לא הזכירוה בגמרא, כדרך שהזכירו השאר. ומיהו, נראה שהיא מותרת, כנדרי זירוזין, שכן מצאתיה מפורש בגמרא דבני מערבא, והכין גרסינן התם: תני: כשם שנדרי זרוזין מותרין, כך שבועות זירוזין מותרין. ומ"מ, טעמא דכתב מר לאסור, מפני שהוציא שבועה מפיו, הרי שבועת הבאי גם כן מוציא שבועה מפיו? אלא שכן דרך העולם לדבר כן, ואינו אומר בדוקא, ואינו נשבע להעמיד דבריו שכן ראה ממש; ובזרוזין נמי לא נשבע בדוקא ולהעתיד [נראה שצ"ל: ולהעמיד] דבריו ממש, אלא כן דרך העולם לומר לזרז, ואין פיו ולבו שוין בסך שאמר, ודתני בירושלמי יכריע". וכ"פ רבינו ירוחם (תואו"ח ני"ד ח"ג).
וכן פסק והוכיח בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תעג): "ולענין אם שבועות זירוזין מותרות כנדרי זרוזין. בירושלמי כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות ואף על גב דתלמודא דידן לא מייתי להא לאו משום דלא קיי"ל הכי אלא משום דמלתא דפשיטא הוא דהא גבי נדרי אונסין דמתני' גבי נדרי זירוזין תנן ב"ה אומרים אף בשבועה. והא דמייתי תנא כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין לפרושי דאפילו הכי האי הוי שבועות שגגות וכן אידך דכשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי. ותמהתי על הרמב"ם ז"ל שלא כתב שבועות זירוזין מותרות כדכתב שבועות הבאי ואונסים דשגגות וכ"ת דס"ל כיון דתלמודא דידן לא מייתי הך ברייתא כדמייתי הנך לא ס"ל הכי ליתא דהא כתב ז"ל ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ואי איתא ה' הוו דנדרי זירוזין מותרין ושבועות זירוזין אסורות אלא ודאי בכולהו נדרים ושבועות שוין הם".
וכן בעל קול יעקב (הל' נדרים פ"ד ה"ג) הוכיח שהרמב"ם עצמו פסק ששבועת זירוזין מותרת: וז"ל: "והנה מאי דלא כתב רבינו בשבועות דשבועות זרוזין מותרים כבר כתב מרן כ"מ שם בשבועות דהיינו טעמא משום שלא אמרו בגמ' כשם שנדרי זרוזין מותרים כך שבועות זרוזין מותרים, ולדברי מרן ז"ל צריך להבין מ"ש רבינו בפ"ח מהל' אלו הל' י' ז"ל וכן הקורא לחבירו שיסעוד אצלו ומיאן ונשבע או נדר שלא יכנס לביתו ולא ישתה לו טיפת צונן ה"ז מותר להכנס לביתו וכו' הרי דס"ל דשבועות זרוזין נמי מותרים שכן כתב נדר או נשבע וביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאיני טועם זרוזין הוי כנראה מהש"ס בדף כ"א ע"א עי"ש".
וכ"פ בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש, אה"ע סי' רפג): "ורוב הפוסקים והירושלמי ס"ל דכמ"כ שבועות זריזין מותרות כמ"ש בב"י בי"ד רס"י רל"ט".
מסקנה[עריכה]
משני הטעמים שהבאנו נראה שאין כאן קבלה שהיא כשבועה הן מצד שלא קבלה עליה בפירוש כלום והן משום שזו רק חומרא והן משום שאף אם זה היה נאמר עם לשון שבועה היתה זו רק שבועת זירוזין. ובמקרה הנוכחי לא נאמרה כלל לשון שבועה ולכן אין צורך בשום התרה אף מדרבנן.