חבל נחלתו טז לז
סימן לז
מטבע מעשר שני שנתערב ואבד
שאלה
אדם לא הבין היטב מהו ביעור מעשרות, הוא עירב בטעות את המטבע שעליו חילל מעשר שני עם מעותיו וקנה בהם, והמטבע אבד ממנו ואין ידוע אצל מי הוא. מה ראוי לעשות עתה כדי להציל את הבריות מקניה בדמי מע"ש?
א. האם ניתן לחלל מעשר שני שביד אחרים?
בשאלה שלפנינו ניתן, לכאורה, שבעל המטבע (לשעבר) יחלל את המטבע שאבד על מטבע או סוכר ויבער אותם מן העולם. וכן שאדם אחר יעשה אותו הדבר ויחלל על ממון שלו. אלא שכיון שהמטבע אינו ברשותם ולא שלהם צריך לדון אם חילול כזה מועיל.
דעת תוספות (ב"ק סח ע"ב ד"ה הוא דאמר כצנועין) שמשום זכות לבעל הפירות יכול אדם אחר לחלל את הפירות. וכך מסתיים הדיבור: "...ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי לן באין בין המודר (נדרים ד' לו:) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול [וע' תוס' קדושין נו. ד"ה מתקיף]". ועולה כיון שזו זכות יכול לחלל על מעותיו כדי להציל את הרבים.
וכן סיימו תוספות בקידושין (נו ע"א ד"ה מתקיף): "והר"ר מאיר מפרש שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד המוכר משום דזכות הוא לו למוכר וזכין לו לאדם שלא בפניו דהא זכייה מטעם שליחות והוי כמו שליח והכי נמי אמרינן בנדרים (דף לו:) דבעי התם התורם משלו על חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ועד כאן לא מיבעיא ליה התם אלא משום דאמר ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה אבל היכא דלא שייך כי אם זכות כי הכא עבדינן זכותיה אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי והשתא ניחא שכשהמעות ביד המוכר יצא לחולין אם יאכל הלוקח כנגדו אף על פי שאין בידו דכיון שהוא זכות למוכר יעשה לוקח שלוחו ויחללנו".
וא"כ יכול כל אדם ליטול מטבע ולומר שמטבע המע"ש היכן שהוא נמצא יהא מחולל על מטבע שבידו ולאבדו מן העולם. וכאן, מה שהקשו תוס' מגזלן וצנועים אינו שייך, דכאן המטבעות של מע"ש ברשותו ובבעלותו של מי שעברו אליו והם לא עברו בגזילה או גניבה אלא בפעולות קנייניות רגילות. ולכן הוא יכול להיות שלוחם לחלל את מע"ש שברשותם, וזו זכות עבורם שהם עצמם לא יפגעו בקדושת מע"ש, שהרי צריך לקנות ממעות מע"ש רק אוכלין. ובימינו שלא ניתן לאכול מע"ש צריך לאבד את המעות הן משום ביעור מעשרות והן כדי להציל את הבריות מפגיעה בקדושת מעשר שני.
וכן בחידושי הרשב"א (ב"ק סח ע"ב): "...עוד הקשו היכי מדמה כלל הקדש לחלול נטע רבעי שהרי דין הוא שיחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעת הבעלים כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, והא דמבעיא לן בפרק אין בין המודר התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא היינו טעמא משום דדלמא כיון דילי' הוא ניחא ליה למעבדה אבל הכא ודאי ניחא להו להנך מלקטין שיחללו אותן הבעלים משיאכלו הם באיסור, וצ"ע".
וכ"נ משו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' נב) שכתב: "...ואגב דאיירינן במילי דבכור באתי להזכיר מה ששאלו בעיר אלטונבורג פעם אחת מכרה אם של ב"ב פרה מעוברת שלו לכותי בלתי ידיעתו נראה דהוי מכירה משום דזכין לאדם שלא בפניו ודומה לזה כתבו התוס' ב"ק דף ס"ט ע"ב בד"ה והצנועין דמחללין נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו דזכות היא לו יעיון שם וכן לענין חלה דאית' בי"ד סי' שכ"ה דאם זכות לבעל העיסה כגון שהיתה עיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשותו אף שאינו נעשה שליח בלתי רשותו לענין תרומה כמו דאית' במסכת תרומות דף ל"ו ע"ב ואפ"ה היכי דזכות הוא לו נעשה שליח שלא מדעתו א"כ הכי נמי גבי בכור כמו כן גבי חמץ אם לא היה ב"ב בביתו ומכר איש אחר חמצו הוי כשלוחו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ועיין בט"ז ובי"ד סי' שנ"ב סי' ל"א ס"ק ט"ו מה שחידש שם על הרמב"ן וכן כל זכי' מטעם שליחות כמו שכתבו התוס' בפ"ק דגיטין דף י"א ע"ב ד"ה התופס לבעל חוב עיין שם".
ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' קג) קיים את מכירת החמץ ע"י החזן אף שלא קיבל יפוי כח למכור בעצמו אלא החתים את אנשי העיר על יפוי כח עבור ממונה אחר, מטעם זכות להם במכירת חמץ.
ב. מעות מעשר שני בטלות ברוב
אלא שעד שאנו מציעים שכדי להציל הנאה אסורה ממעות מעשר שני שנתערבו, צריך לדון מדוע בכלל צריכים זאת. הרי דמי המעשר שני שבעליהם השתמש בהם לקניה נתערבו ולכאורה בטלו ברוב.
כך נאמר בפסחים (ז ע"א): "והא תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר, אם רוב חולין – חולין, אם רוב מעשר – מעשר".
ואצלנו ודאי רוב המטבעות בעולם הם חולין וא"כ המע"ש בטל ברוב ואי"צ לחללו.
כך כתב בתורת הבית הארוך (בית ד שער א דף יז ע"ב): "אלמא מדקאמר משא"כ במע"ש דבטיל ברובא שמע מינה דמעשר שני ביבש בטל ברוב ממש".
והטור (יו"ד סי' קט) פסק: "חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות יבש ביבש בטלה אפילו חד בתרי ולכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינה בין שלא במינה כגון שנפרד לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה אבל בעל התרומות כתב דוקא שנתערב במינה אבל מין בשאינו מינו אפי' יבש ביבש צריך ששים כיון דאם יבשלם יתן בהם טעם. וכיון שנתבטל החתיכה ברוב מותר לגמרי ואפילו איסורא דרבנן ליכא ומותר לאדם אחד לאכול כולם ביחד אף על פי שבודאי אוכל האיסור וכן מותר לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו ואין צריך להשליך אחד כנגד האיסור".
ובשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' סה) מוכיח שאין צורך כדי לבטל בחד בתרי אלא די ברוב כלשהו לבטל וז"ל: "ונראה פשוט דסגי ברוב כל דהוא ובכל דוכתי פריך סתם ברובא בטיל בגיד הנשה גבי גיד וחתיכה של נבלה ובב"מ בפ' הזהב דף משא"כ במעשר שני דבטיל ברוב דמינה מייתי הרשב"א והר"ן ז"ל ראי' דיבש ביבש בטל ברוב כמבואר בדבריהם והביאום הב"י סי' ק"ט וכן כל הפוסקים אמרו מין במינו בטל ברוב הן אמת שהזכירו ג"כ חד בתרי בטל מ"מ כיון שברוב מקומות אמרו סתם בטל ברוב ולא אישתמט חד מינייהו לומר בטל בכפל ש"מ כמ"ש".
וכך כתב בשערי יושר (ש"ג פט"ז סי' שט): "ואין בהיתר הנאסר מחמת התערובות כח התפסה לאסור הדמים, שהם ניכרים שהם באים מחמתן כיון דהפירות עצמן אילו היו ניכרים בפני עצמן היו מותרים, ואף דבמעשר שני שבטל ברוב חולין מפורש בגמרא ב"מ דף נ"ג ע"א דאם פדה נגד המע"ש שבתערובות אין הדמים נתפסים רק מדרבנן, משום דמדרבנן אין מע"ש בטל דהוי דבר שיש לו מתירין, אבל מה"ת כיון דבטל ברוב הוי כחולין, ולא אמרינן איסור שבהן להיכן הלך, דהתם כיון דהמע"ש הוא בתערובות ואין עליו דין קדושת מע"ש ליכא בזה תורת פדיון, ולא מהני בזה מה שיהיה הכסף פדיה ניכר, דליכא על מה לפדות". (ועי' להלן בדברי תלמיד הרשב"א).
וכך השיב בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' קה): "הנה כי כן כתב בספר פאת השולחן (הל' מעשר עני י"ג סעי' ט"ו) בבית ישראל שם (אות י"ט), במה שהביא שם התוספתא (פ"ד דדמאי), וכתב שם: ועי' מ"ש הגאון בטורי אבן (באבני שהם בר"ה בד"ה ויצבור גורנו וכו'), ומאריך ומסיק דלענין מעשר עני ומעשר שני אם יש רוב באחד המיעוט בטל, וא"צ להפריש כלל, דהמיעוט בטל ברוב, וכמאן דליתא דמי, וכמ"ש שם בשם הרשב"א ור"ת, שתירצו על מה שהקשו הא טבל הו"ל דבר שיל"מ, די"ל דאינו נקרא דבר שיל"מ אלא כשיש לו להפריש ממקום אחר, שאלו אתה מזקיקו ליקח ממקום אחר פעמים אין לו ונפסד כדי להתירו, ולא אמרן דשיל"מ אלא שיותר לו בלי הפסד כלל עיין שם".
עולה לפי"ד שאין צורך לחלל את המטבע של חילול מע"ש שנתערב, משום שכבר בטל ברוב והרי הוא חולין כרוב המטבעות.
ג. דבר שיש לו מתירין אין בטל ברוב
ונשאלתי: הרי מע"ש הוא דבר שיש לו מתירין שניתן להעלותו לירושלים ולאוכלו וכן הדין במטבע של מע"ש שזה דינו. ואף אם נאמר שבדורנו זה לא ניתן שכולנו טמאים וא"א לאוכלו בירושלים הרי ניתן לחללו ויחשב חילול זה כדבר שיש לו מתירין וע"כ לא יבטל ברוב.
ולכאורה ניתן להביא ראיה לשאלתם מן האמור בבבא מציעא (נה ע"ב): "והא תנן: סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו – מביא בסלע מעות, ואומר כל מקום שישנה סלע של מעשר שני מחוללת על מעות הללו. ובורר את היפה שבהן, ומחללו עליה"...
ואם כן אף כאן נעשה כן כדי להציל את הציבור משימוש במעות מע"ש.
אמנם הראשונים נקטו שחילול מע"ש אינו מחשיבו כדבר שיש לו מתירין, וכמה הסברים לכך:
א) בחידושי הריטב"א (פסחים ז ע"א) כתב: "יש מקשים מעות מעשר היכי בטלי דהא הוו להו דבר שיש לו מתירין על ידי חילול וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, ותירצו דכי אמרינן דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל כגון איסור שנתערב בהיתר ברובא דאיתיה קמן ואפי' יבש ביבש, ואפי' בספק איסור אפשר דאמרינן הכי כההיא דאמרינן בפ"ק דביצה (ג' ב') וספיקה אסור נתערבה באלף כולן אסורות (ו)[ל]מאן דמפרש דאפי' אספיקה קאי, אבל ברובא דליתיה קמן אלא דפריש מכלל שאר דברים (נטל) [של] איסור והיתר ולא ידעינן מהיכא, ודאי אזלינן בתר רובא ואפי' דבר שיש לו מתירין, מיהו עדיין הקשו דהא חזינן דהתם ספק ביצה אסורה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולא תלינן דהאי ביצה מרובא דעלמא דקודם יום טוב הוה, ותירצו דהתם נמי כיון דקינה של תרנגולין עשויה ליבדק ודרך תרנגולין להוליד בכל יום דינא הוא דניזיל בתר בתרא וניתלי דהיום נולדה, ואף על גב דבעלמא ספיקא דרבנן לקולא משום דהוי דבר שיש לו מתירין אזלינן לחומרא כאילו היא של תורה, וקרוב לזה פירשו בתוספות, ע"כ להרי"ט ז"ל".
עולה שמטבע של מעשר שני שאינו לפנינו בטל ברוב ואין מחללים אותו על מעות שבידינו אפילו כל התערובת שייכת לאדם אחד וק"ו שאי"צ לחללו מדין זכיה לרבים.
וכך מסביר זאת בחידושי ר' שמעון שקופ (נדרים סימן כו): "וכוונתו דבאיסור המתערב עם ההיתר ונתהפך האיסור להיתר, אפי' אם יהיה מפריד האיסור בפנ"ע שלא יהא עם התערובות, דהיינו ע"י פדיון, לא אמרינן דיהיה חוזר האיסור כדמעיקרא, כגון דמצינו במעשר שני שנתערב בחולין דמתבטל ברוב ולא אמרינן דלהוי דבר שישל"מ דהיינו ע"י פדיון, דכיון דמיבטל ברוב ממילא לא צריך פדיון, והא דחשיב להו תנא דשיל"מ לא הוה אלא מדרבנן. ולכאורה קשה אמאי לא מהני פדיון המעשר שני מן התורה דנימא איסור שבהן להיכן הלך כמו דאמרינן הכא היתר להיכן הלך, ע"ז קאמר הר"ן הכא דאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר. דהיינו דכיון דבעת התערובות נתהפך האיסור להיתר נתבטלה סיבת האיסור, וא"כ הלא ליכא שום סיבת חלות האיסור שיחול המעשר שני על מעות הפדיון. דבשלמא היכא דהיתר נתערב עם איסור [כמו בגידולי ששית שרבו עליהם גידולי שביעית], אף על גב דבעת שהיו עם התערובות נתהפך ההיתר לאיסור ואיכא נמי על ההיתר סיבת האיסור, זה דוקא בעת דהוי עם התערובות ביחד, אבל במעות הפדיון דליתנהו עם התערובות ביחד הלא ליכא גבייהו סיבת האיסור, וכיון דמחליף אותם על התערובות ונבטלה מהם סיבת האיסור הוי ממילא היתר, ולכך שפיר אמרינן דבהפרדתן גופא כמפריד ההיתר מן האיסור. אבל בפדיון מעשר שני דהתם צריך המעות פדיון לתפוס האיסור מהמע"ש, וכיון דעם התערובות נבטלה ממנו סיבת האיסור וא"כ ליכא סיבת האיסור ממה שיתפסו המעות"...
ב) עוד נראה לומר שחילול האיסור אינו מחשיב את מטבע המע"ש כדבר שיש לו מתירין ודוקא עשיה כדינו דהיינו בזמן שמותר לאוכלו או במקום שמותר לאוכלו היא מחשיבה זאת כיש לו מתירין, אבל פעולה חיצונית אינה מחשיבה זאת כיש לו מתירין.
וכ"נ בתוספות (בבא מציעא נג ע"א): "הוה ליה דבר שיש לו מתירין – וא"ת תרומה נמי יש לו מתירין בשאלה כדאמר בפ' הנודר (נדרים דף נט.) וי"ל כדאמר התם מי הוי מצוה לאתשולי עלה אי נמי שנתנה לכהן שאינו יכול לשאול עליה עוד שאינה ברשותו". כלומר השאלה על התרומה אינה פעולה כמצותו אלא פעולה צדדית של דרך תיקון מצב ולכן לא תחשיב זאת כדבר שיש לו מתירין. וכן חילול מטבע מע"ש על מטבע אינו מחשיב זאת כדבר שיש לו מתירין.
וכן בתוספות הרא"ש (ב"מ נג ע"א) כותב אותם דברים: "הוה ליה דבר שיש לו מתירין. ומשום דאי בעי הוה מיתשיל עליה לא חשיב ליה דבר שיש לו מתירין, אף על גב דקונמות חשיבא ליה דבר שיש לו מתירין מחמת כך בנדרים פרק הנודר מן הירק, לא דמי דקונמות מצוה לאתשולי עלייהו מדר' נתן דאמר הנודר כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן בשעת איסור הבמות אבל תרומה ומעשר אין מצוה להחזירן לטיבלן והכי איתא בנדרים".
ג) בראשונים אחרים תירוץ אחר לאותה שאלה שדבר שיש לו מתירין הוא דוקא שניתר כדרכו אבל לא בהוצאות יתרות של האדם.
כך כתב תלמיד הרשב"א (שיטת הקדמונים, ב"מ נג ע"א): "מסוגיית הגמרא שבמקום זה למדנו לענין איסורין שאע"פ שאמרו כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו מתבטל כמו שכתבנו ביום טוב פרק ראשון, אין הדברים אמורים אלא בשאותו [היתר] עתיד לבא מעצמו בלי שום טורח ובלי שום הוצאה, אבל כל שהוא צריך לעשות בו הוצאה של כלום אינו נקרא דבר שיש לו מתירין מאחר שאין ההיתר בא אלא על ידי הוצאתו. כיצד, הרי שנתערבה קערה אסורה באחרות של היתר בכדי ביטולה, אין אומרין הואיל ואפשר להגעיל את כולן דבר שיש לו מתירין הוא, אלא הרי היא מתבטלת ברוב מאחר שאין היתרה בא [אלא] ע"י טורח והוצאה. וכן כל כיוצא בזה1".
וא"כ כיון שהתרת המע"ש המעורב היא ע"י הוצאה נוספת – אי"צ בה כיון שאין זה נחשב לדבר שיש לו מתירין.
ד) כך כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נה): "וכתב ע"ז החת"ס2 "דאחר שכבר בטל ברוב מה"ת אף על גב דמדרבנן לא בטל, תו אינו תופס פדיונו אפי' מדרבנן דהוה כמו שאינו בנמצא בעולם" עכ"ל, וצ"ע דמ"ש ממעשר שני שבטל ברוב מה"ת ומהני פדיון]".
כלומר גם אם נחשיב זאת כדבר שיש לו מתירין, כיון שזו חומרא רק מדרבנן, אין המע"ש שבתוך התערובת ובטל מן התורה תופס את פדיונו – וא"כ לא ניתן לפדותו.
ועי' בשיעורי ר' דוד (ב"מ נג ע"א סי' שז).
מסקנה
דמי חילול מע"ש שנתערבו בחולין והם לפניו החולין והמעשר – מחלל את המעשר על מעות אחרים. דמי חילול מע"ש שיצאו מרשותו ואבדו ממנו לכאורה יכול כל אדם לחללם כדי להציל משימוש חולין בדמי מע"ש. אולם למעשה כיון שדמי המע"ש אבדו ונתערבו בכלל המטבעות בעולם אין צריך לחללם והרי הם בטלו ברוב והם חולין.