חבל נחלתו ג נט

<< · חבל נחלתו · ג · נט · >>

סימן נט- קניה במכולת ע"י ילד

שאלה

אשה שלחה את בנה (בן תשע) למכולת להביא לה ביצים לאפית עוגה. הוא שילם על הקניה מיד. הילד החליק בדרכו לביתו והביצים נשברו. האם המוכר חייב להחזיר את התשלום על הביצים?

תשובה

א

בעל החנות רצה להקנות לאם את הביצים אולם ע"י קטן לא ניתן להקנות לאחר, כדברי השו"ע (חו"מ סי' רמ"ג סי"ד): "אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהא הזוכה גדול ובן דעת, ואחד איש ואחד אשה, אפילו עבד אפילו אשת איש או שפחה (ודוקא מיד אחרים, אבל לא מרבו או מבעלה אלא במקום דזכיה לנפשיה) (המגיד פ"ד דזכיה)". וע"כ המוכר לא הקנה לאם.

אם בעל המכולת היה מקנה את המצרכים לילד עצמו, היה הילד קונה. כדברי ההלכה הבאה בשו"ע: "קטן שנותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו. רמ"א: ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו, אבל במציאה, לא). (המגיד פרק ד' דזכיה ור"נ פרק התקבל). (ועיין לעיל סימן רל"ה). ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה, לא לעצמו ולא לאחרים".

במקרה שלפנינו, הילד הוא שליח של אמו (אע"פ שאין שליחות לקטן) להביא לה מצרכים, ואע"פ שהקניה שולמה היא אינה נקנית לאם עד שתגיע לידיה או לביתה. וע"כ מצב הביצים שנטל הילד מהחנות הוא שאלה (מבעל המכולת לאם).

ב

לגבי שאלה מצאנו השאלה לאחר אף ע"י קטן, וצריך הסכמה של שני הצדדים לכך. בבבא מציעא (צ"ח ע"ב) במשנה: "השואל את הפרה. אמר לו השואל: שלחה לי ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, ביד עבדך, ביד שלוחך, ושלחה ומתה — חייב". מתבאר שאם השואל צוה על המשאיל להשאיל לו ע"י בנו וקבל עליו את השאלה — השואל חייב באונסיה. (וכן הוא שם פ' ע"ב). וכן הדין לכאורה במקרה שלפנינו. האם-הקונה, בקשה מהמוכר שימכור לה, אולם החפץ אינו נקנה לה עתה, אלא רק כשיגיע לידיה או לביתה, ורק אז התבצעה הקניה, ובינתיים החפץ מושאל לאם ע"י המוכר שהפקידו בידי בנה. ולפי"ז האם חייבת בנזק הביצים והמוכר זוכה בכספו.

ג

אלא שהקדמנו לעיל, שהבן שילם על הביצים טרם לקיחתם. וא"כ, גם המעות לא נקנו למוכר אלא כשהמקח נקנה לאם, שהרי מעות אינן קונות במטלטלין, והקדמת תשלום אינה יוצרת קנין. והמוכר הוא שומר על המעות עד שיקנה המקח, ולכאורה קיים כאן פטור של "בעליו עמו". שהרי בזמן שהמוכר השאיל את החפץ הוא קבל על עצמו שמירת המעות עבור השואל — האם, עד שיגמר המקח, וא"כ המקרה הוא "שמור לי והשאילני". ורש"י שצמצם במקרי בעליו עמו (עי' רש"י ב"מ פ"א ע"א, וטור ושו"ע ונו"כ סי' ש"ה), כתב שגדר בעליו עמו: "בעלים של חפץ במלאכתו של שומר" (פ"א ע"א ד"ה שמירה בבעלים היא). וכאן המוכר שומר על מעות השואל ומשאיל את החפץ עד לקנין. וא"כ לכאורה האם פטורה מהתשלום ועל המוכר להשיב לה את המעות*.

ד

אבל צריך לעיין האם המעות ניתנו לפקדון עד הקניה, או כהלואה שפרעונה הוא בקנין החפץ לשואל. והנ"מ תהיה האם לבעל המכולת מותר להשתמש במעות עוד לפני סיום הקנין. שכן אם בפקדון בידו אסור לו להשתמש בהם, ואם משתמש הרי הוא גזלן ושולח יד בפקדון חבירו. לעומת זאת מלוה להוצאה ניתנה. וכן מצאתי בשו"ת ויקרא אברהם (חלק חו"מ סי מ"ו) שכתב בשם מהרי"א (=לא מצאתי למי כוונתו): "וסיים נמצינו למידין שכל שלא מסר מעות לשם הלואה כי אם לשם מקח המעות הם כפקדון אצלו ואם הוציאן שלא ברשות גזל הם בידו". וכאן, המעות שנתנו קודם הקניה הן בגדר הלואה וא"כ אין המוכר שומר של האם השואלת.

ה

אם נאמר שהמעות ששילם הבן בחנות המכולת הם בגדר הלואה, תשאל השאלה: הרי זה דומה לקנין במלוה, שאשה אינה מקודשת בו כנפסק בשו"ע (אה"ע סי' כ"ח ס"ז). וקנין במלוה היינו שהאשה נקנית במחילת הלואה שהלוה לה הבעל קודם הקידושין. וכיון שמלוה להוצאה ניתנה אין כאן מעות. אבל כאן אין הקנין במלוה אלא החפץ בידי הקונה בהשאלה, ונעשה כאומר למוכר: 'מלוה שיש לי בידך יקנה לך כשיקנה החפץ לי', ובדרך זו ודאי קונה. כדברי הגמ' בקידושין (מ"ז ע"א): "ושוים במכר שזה קנה". ושם המדובר שהקנאת ההלואה תיצור קנין. ומפרש רש"י: "ושוין במכר — אם מכר לו קרקע שנקנה בכסף אם אמר ליה מלוה שיש לי עליך יהא לך בשביל המכר ונתרצה לו קנה הלוקח אם ישנה בעין". ולכאורה לפי"ז המעות הן בגדר מלוה עד שיגמר הקנין. וכן מצאנו בריש "איזהו נשך" כמה עסקאות של קניה תמורת חוב קודם (ע"ש במשנה ובדף ס"ב ע"ב-ס"ג ע"א).

ו

נראה על כן שיש לפנינו עיסקה כפולה, המוכר משאיל את הביצים לאם עד שיכנסו לחצירה או יוגבהו על ידה וכד'; והקונה מלוה למוכר מעות, והמוכר יפרע בתשלום המקח. אלא שעפי"ז כיון שהביצים נשברו קודם שבאו ליד האם נמצא שההלואה לא נפרעה. ולכאורה המוכר חייב בהחזרתם ליד האם. אולם כיון שהאם חייבת בתשלום הביצים למוכר, שהרי היא שאלה אותם ושואל חייב באונסין, נראה שהחיובים ההדדיים התקזזו ושניהם פטורים מלהחזיר זל"ז.

ז

וטענו כנגד מסקנה זו, שכיון שמנהג המדינה לשלוח ילדים להבאת מצרכים מהמכולת, וכוונת שני הצדדים שהמצרכים יקנו מייד כמו בקנית מבוגר, ממילא המצרכים נקנו מייד, ולא צריך לכל הדיון לעיל. ולדידי הטענה אינה נראית נכונה, מנהג מדינה הוא דבר שמקובל על כולם, וכאילו הותנה שינהגו כך ולא עפ"י הלכות מקח וממכר. כגון בריש פ' הפועלים (ב"מ פ"ג ע"א): "מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן". או להאכיל פועלים הכל כמנהג מדינה (שם). אבל פעולה שלא התבוננו בה כלל מבחינה הלכתית ונהגו שלא כדין בלי ידיעה אינה הופכת למנהג מדינה. מה גם שבמקום שקונים באשראי (וכך הרגילות בהרבה מקומות), הבעיה כלל לא מתעוררת. נמצא שהדיון נצרך וכן מסקנתו.

ח

ויש מקרים שאֵם העובדת במכולת בשכירות, שולחת ע"י בנה מצרכים לביתה, וצ"ע מה הדין במקרה זה, מפני שהיא עוסקת במלאכתו של בעל המכולת, והוא משאילה ע"י בנה מצרכים שיקנו לה רק בהכנסתם לביתה, וא"כ הוי "שמור לי ואשאילך" (ב"מ פ"א ע"א).

במקרה זה מובאת מחלוקת רש"י ורמ"ה (טור חו"מ סי' ש"ה). וכתב על כך הטור: "אבל רש"י פירש באלו שאינו שמירה בבעלים שאין כאן בעלים של כלים במלאכתו של שומר. ואפשר שדעת הרמ"ה כשמשאיל וגם שאל ממנו כליו הרי הוא עמו במלאכתו לשמור לו כליו השאול בידו וזה ניחא בהשאילני ואשאילך, אבל שמור לי ואשאילך אין המפקיד שהוא המשאיל עם הנפקד שהוא השואל, אלא כליו שאול לו ואין זה נקרא בעליו עמו. והשאילני ואשמור לך אין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו". היינו, אף הטור אינו מבין את הרמ"ה בשמור לי ואשאילך; ולגבי מקרה דידן הרי האשה היא במלאכתו של בעל המכולת ושומרת על חפציו והוא משאילה, אבל הוא אינו במלאכתה אלא חפציו בלבד.

הב"י כתב שמהרמב"ם נראה שסבר כרמ"ה. ומוסיף: "ובקושיית רבינו על פירוש זה דשמור לי ואשאילך אין המפקיד עמו במלאכתו, יש לדחוק ולומר: דכיון דכליו שאול לו הוי כאילו בעליו עמו".

בשו"ע פסק כרמב"ם, והרמ"א הביא את שיטת רש"י שאין זה בעליו עמו. הש"ך חיזק את שיטת הרמב"ם, אולם תלאה במעין התחייבות הדדית בין שני הצדדים שזה משאיל לזה כיון שהלה שומר על שלו ואין הדברים מחוורים לגמרי, שבגמרא תנאי זה לא נאמר בפירוש.

למסקנה, נלענ"ד, שכדי לצאת ידי ספק וידי שמים, ולא שכל צד יטען קים-לי, האם תגביה את המצרכים ולאחר מכן תמסרם לבנה, ובכך הם נקנו לה, ויוצאים ידי כל הדעות.