חבל נחלתו ג כז
סימן כז
מניעה מכיבוד אב לפי רצונו
שאלה
אב זקן זקוק לכל מיני טיפולים שאינם נוחים לו (כגון גילוח, גזיזת ציפורניים וכד') מי עדיף שיעשה לו אותם טיפולים: בנו או חתנו או מטפל מקצועי? ואם מצד כבודו של האב עדיף שיעשם מטפל מקצועי, האם הכיבוד צריך להיות מכספו של האב או מכספי הבן?
תשובה
א. נראה שצריך לדון מהו גדר כיבוד אב. אם האב אומר על דבר שאינו שכיח שזהו כבודו, או שאומר שמעשה כיבוד רגיל אינו מכבודו, האם הקובע את המעשה ככיבוד הוא האב, או הרגיל בין בני אדם רגילים.
ב. בחידושי הרמב"ן (יבמות ו' ע"א) כתב: "וא"ת והלא מכיון שאמר לו אביו חמר אחר בהמתך זהו כבודו, אין זה עיקר כבוד אלא מה שאמרו בקידושין איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו' וכל דבר שיש לו הנאה בו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כיבוד שאמרה תורה, וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו הטמא וכו' להביא פירות קאמר, אבל הטמא לחנם אין צריך לומר שלא ישמע לו". וכ"כ הרשב"א והריטב"א. עולה מדבריהם שהכיבוד הוא רק בדברים המורגלים אבל בדברים שאינם רגילים אינו כבודו, והבן אינו מצווה בכך.
אבל מצינו בגמרא (קידושין ל"א ע"ב): "א"ל רב יעקב בר אבוה לאביי כגון אנא דעד דאתינא מבי רב אבא מדלי לי כסא ואמא מזגה לי היכי אעביד? א"ל מאמך קביל ומאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה". ונראה ששאלתו של רב יעקב היתה מצד חוסר הכיבוד, שבמקום שהוא ישמש את את הוריו הם משמשים אותו. ועל כך ענה לו אביי שכיון שהם סוברים שזהו כבודם רשאי לקבל מהם, ומאביו לא יקבל בגלל היותו בן תורה.
וכן תוספות (קידושין ל"א ע"ב ד"ה ר' טרפון) מביאים מהירושלמי: "ועוד איתא בירושלמי דאמיה דר' ישמעאל כל שעתא ושעתא דהוה אתי רבי ישמעאל מבי מדרשא היתה רוחצת את רגליו והיתה שותה את המים, כששמע רבי ישמעאל שהיתה עושה כך היה מסרב בדבר, עד שבאת לפני חכמים והיתה קובלת על ר' ישמעאל בנה שלא היה מקיים מצות כיבוד, ונבהלו חכמים בדבר ושאלו לרבי ישמעאל וספר להם המעשה, וצוו לו שיניחנה לעשות רצונה ובענין זה הוא כיבוד". וכן פוסק רבינו ירוחם (נ"א ח"ד).
מתבאר שעשיית רצון האב היא כבודו ואפילו אם המעשה אינו שכיח. וע"כ ביחס להסבר הראשונים ביבמות צריך לומר ש"דבר שיש לו הנאה בו" הוא דוקא הנאה ממשית אבל הנאה מפני שאמר ונעשה רצונו, אינה מחיובי כיבוד או"א. וכן כתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' נ"ה) מדברי שו"ת מהר"ם מלובלין (סי' קל"ו): "אבל במילתא דלא שייך האב בגווי' פשיטא דאין כח באב למחות בבן לא משום כבוד ולא משום מורא, דל"ש כבוד אלא מאכילו ומשקהו כו'".
ג. ועפ"י דברים אלו ניתן לומר כך גם להיפך לגבי מעשה ששכיח אצל אחרים אבל לאב זה היא פעולה שאינה נוחה לו, ואע"פ שהיא נצרכת ושיגרתית כיון שהוא אינו רוצה בכך אין זה כבודו ולא יעשה לו. ונראה שצד זה פשוט יותר מהצד לעיל, שהרי אב שמחל על כבודו — כבודו מחול (קידושין ל"א ע"ב). וע"כ אב האומר לבן: אין זה מכבודי שתנעילני — מחל על כבודו, ואינו מצווה לעשות לו כן.
אמנם בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' תקכ"ד) מביא: "שאלת ממני אודיעך דעתי בהא דקי"ל האב שמחל על כבודו כבודו מחול, אם נפטר הבן ממצות כבד את אביך ואת אמך לגמרי, ואם מכבד אותו הוי כמכבד אינש דעלמא או לא". ומשיב: "נפטר הבן מן העונש אם לא כבד אבל אכתי מצוה איכא וכן ראיתי בשם הרמ"ה ז"ל בפרק אלו מציאות". וא"כ משמע שעדיין מוטל עליו החיוב. אולם נראה שאין הכוונה שהמצוה מוטלת עליו בפעולה זו שאביו מחל עליה, אלא בשאר פעולות. ורק אם אמר האב שאינו רוצה כלל בכיבוד מצד הבן ומחל על כבודו, לא פקעה המצוה מן הבן.
וכן כתב בספר חסידים (סי' קנ"ב): "רצונו של אדם זה הוא כבודו ואפילו לכיבוד אב ואם, שאל"כ אפילו צדיק גמור לא יוכל להנצל מן העבירה כיצד אביו ואמו יושיטו לו הכוס או ימזגו וכמה דברים שאין אדם יכול להשמט מהם. ולכן טוב הוא לכל יראי ה' שימחלו לבניהם את כבודם אף בלא ידיעתם כדי שלא להענישם כי הא דרב הונא קרע שיראי באפי רבה בריה להקניטו לראות אם יכעוס ומחל לו". והחלק הראשון מתאים למה שהסקנו למעלה שרצון חיובי של או"א בדבר שיש להם הנאה בכך הוא כבודם. ומאידך בחלק השני לימד שאם האב מחל על כבודו ואינו רוצה בכך אין הבן מצווה בכך. ואף במקרה דילן כיון שאין נוח לאב בכך ואינו מעוניין שיעשו לו טיפולים היגייניים אלה, אע"פ שהוא נצרך לכך והטיפולים יעשו לו בעל כרחו, אין הבן מצווה בכך שהרי האב מחל על עשייתם.
והנה בספר חסידים (סו"ס תקע"ג) כתב: "ומה שאמרו האב שמחל על כבודו כבודו מחול מדיני אדם אבל בדיני שמים חייב". והאחרונים התקשו בדבריו, עיי"ש במקור חסד לרה"ג ראובן מרגליות. ונראה שעכ"פ בדבר שישנו בזיון לאב (עי' לקמן) ומוחל על כבודו אינו נענש אף בדיני שמים. אבל בדבר שהאב מוחל אבל רוצה בו עובר בדיני שמים. ואולי זהו טעמו של מהר"ם (פסקי הרא"ש קידושין פ"א סי' נ"ז) "אמרו עליו על רבינו מאיר מרוטנבורג שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו". ואולי חשש שאף אם ימחלו זל"ז סו"ס יענשו בדיני שמים.
ד. ונראה שאם עושה לו כנגד רצונו (ובתנאי שאין זה פק"נ וכד') עובר במורא אב. כדברי תוס' (יבמות ו' ע"ב ד"ה יכול): "א"נ גבי אביו שייך מורא שלא יכעיסנו".
והחילוק הפשוט בין כיבוד למורא הוא שכיבוד הוא בפעולות חיוביות הגורמות להנאה לאב. ומורא הוא בהימנעות מפעולות אשר פוגעות במוראו (אם כי ראיתי חולקים בהגדרה זו). ולכן אם האב אינו רוצה שיעשו פעולות אלה — הבן העושה אותן עובר במורא אב.
ה. סיבה נוספת לאסור טיפולים אלו ע"י הבן היא מהטעם האמור בשאילתות (פרשת משפטים שאילתא ס"א) העוסק בטיפול רפואי של בן לאב, ומסיק: "אלמא אף על גב דמדאוריתא שרי חיישינן דילמא אתי למעבד חבורה. וכן אמרי' האב שמחל על כבודו כבודו מחול, הני מילי כבודו אבל הכאתו וקללתו לא". וכאן כיון שיצטרך לכוף את האב יכול להיגרר לדברים הנ"ל שאין בהם מחילה. וכן מביא הבית יוסף (יו"ד סי' של"ד אות ט"ו-ט"ז) מהריב"ש (סי' ר"כ): "וכתב עוד שם בשם הראב"ד שאין ביד החכם למחול כי מה שאמרו (קידושין לב.) דרב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו במידי דלית ליה בזיון אלא בדברים שאדם חייב לנהוג בו כבוד כגון לעמוד לפניו וכיוצא בזה, אבל על בזיונו אסור לו למחול, ודמי למה שאמרו (שם) האב שמחל על כבודו כבודו מחול דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן שאומר חירופים וגידופים". וכן מביא בטורי אבן (מגילה כ"ח ע"א).
וכ"כ הרמב"ם (הל' ממרים פ"ה הט"ו).: "ולא על הכאה ולא על הקללה בלבד הקפידה תורה אלא אף על הבזיון, שכל המבזה אביו או אמו אפילו בדברים ואפילו ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה, שנאמר ארור מקלה אביו ואמו, והרי הוא אומר עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם וגו', ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שיראו".
מכל הטעמים הללו ראוי לאדם לפרוש ממעשים אלו שאינם לרצונו של אב ואע"פ שהוא יצטרך לכך בכל אופן, בעשית בן יש בכך חשש לעבירות יותר מאשר מצוה.
ו. וצריך לעיין אם ישכור מטפל לאב מנכסי האב או מנכסי הבן.
כתב רבינו ירוחם (נתיב א חלק ד): "אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא ומשל אב כך פשוט בקדושין וכן פסק רי"ף משל אב וכן בשאלתות דרב אחא פרש' וישמע. וכבר כתבתי בספר מישרים בסופו כי רי"ף כתב שאין לו לבן ממון, אבל אם יש לו לבן ממון מוציאין ממנו בתור' צדק' ונותני' לאב וכן שדרו ממתיבתא. ונראה מדברי רי"ף שחייב לכבדו ולבטל ממלאכתו ואפילו שיחזור על הפתחים בשביל הביטול. ורמ"ה כתב שאינו חייב להוציא משלו אבל מבטל ממלאכתו כדי לכבדו, ודוקא שיש לו ממון לזון עצמו אפילו שיתבטל ממלאכתו אבל אם אין לו ואם יתבטל צריך להחזיר על הפתחים אינו חייב לבטל דומיא דכבוד המקום שאינו חייב לבטל ממלאכתו לבקר חולים ולנחם אבלים ושיחזור על הפתחים ע"כ". היינו לפי שתי הדעות כשאין לבן ממון חייב לכבדו בגופו, ונחלקו האם בשביל ביטול זמנו לכיבוד אביו צריך אף לחזר על הפתחים. לפי הרי"ף מחזר על הפתחים, ולפי הרמ"ה אם יצטרך לחזר על הפתחים בשביל כיבודו בגופו פטור מכיבוד או"א.
הטור (יו"ד סי' ר"מ) הביא את המחלוקת בצורה מעט שונה, וז"ל: "ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן את אביו כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל לאביו אבל חייב לכבדו בגופו אף ע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים. וכתב הרמ"ה דוקא דאית ליה לבן ממונא לאתזוני ביה ההוא יומא, אבל אי לית ליה לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים, וישמשו בשאר דברים שהשמש משמש בהן את רבו".
הטור הוסיף בדברי הרמ"ה שאם יש לבן כדי מזונותיו של אותו יום צריך להיבטל ממלאכתו ולכבד את אביו. והב"י כתב בטעם הוספת הטור: "ונראה שרבינו ליתן קצבה ליש לו ממון דקאמר הרמ"ה אתא ופריש דהיינו כדי לאיתזוני ביה ההוא יומא".
בשו"ע (יו"ד סי' ר"מ ס"ה) פסק: "זה שמאכילו ומשקהו, משל אב ואם, אם יש לו. ואם אין לאב, ויש לבן, כופין אותו וזן אביו כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן, אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו. אבל חייב לכבדו בגופו, אע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים. ודוקא דאית לבן מזונות לאיתזוני ההוא יומא, אבל אי לית ליה, לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזור על הפתחים".
פסיקתו של השו"ע במידת מזונות אותו יום היא עפ"י דברי הטור. אמנם הגר"א השיג על פסיקת השו"ע: "הוא תמוה ובאמת דהרמ"ה פליג על הנ"ל וכמ"ש ברי"ו בשמו. דירושלמי ס"ל כיבוד משל בן ועוד דמגמ' דילן משוה לכבוד המקום כמ"ש כבד כו' דלא כירושלמי דאמר יותר". היינו הגר"א חוזר למקור הפסיקה, ומסביר כי הפסיקה שבעבור כיבוד מחזר על הפתחים אפילו אין לבן כדי מזונותיו, נשענת על הירושלמי הסובר שכיבוד אב גדול מכבוד המקום ולכן לפי הירושלמי כיבוד משל בן אבל אנו הפוסקים כבבלי שמשל אב ולא משל בן סוברים שהושווה כבודם לכבוד המקום, וע"כ אין הבן צריך לחזר על הפתחים לשם כיבוד הוריו, וכדברי הרמ"ה לעיל: "דומיא דכבוד המקום שאינו חייב לבטל ממלאכתו לבקר חולים ולנחם אבלים ושיחזור על הפתחים". ומבין הרמ"ה שמצוות גמ"ח הן מצד כבוד המקום, וכשם שאינו צריך לחזר על הפתחים כדי לקיימן ה"ה לכיבוד או"א.