חבל נחלתו א קא

<< · חבל נחלתו · א · קא · >>

סימן קא- החזרת רכב גנוב

שאלה

ראובן קנה רכב משומש משמעון. לאחר הקניה, אחר בדיקה מקיפה התברר לו שהרכב גנוב (=מלוי). מה עליו לעשות עפ"י דין תורה?

תשובה השאלה מתפרסת על מספר אפשרויות ותחומים וננסה לבארם להלן.

ביד הגנב

במידה והגנב היה נתפס ובידו הגניבה, היה עליו להשיב את הגניבה לבעליה, כמבואר ברמב"ם [הל' גניבה פ"א הי"ב]: "הגניבה עצמה שהיא ביד גנב, ולא נשתנית חוזרת לבעליה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. נשתנית הגניבה ביד הגנב קנייה (=קנאה) וקנה שבחה, אפילו לפני יאוש, ואינו משלם אלא דמים". במקרה זה כיון שהגניבה לא נמצאת ביד גנב אין בכך נ"מ. כמו"כ אם הגנב פירק את הרכב ומכר את החלקים מוטל עליו לשלם ממון לבעליה, ולא את הגניבה גופה.

הגניבה ביד קונה קודם יאוש

במקרה שלנו הגנב לא נתפס, אולם הגניבה נתגלתה, כשהיא ביד קונה (ראובן). מה הדין במקרה כזה? נראה פשוט, שלא מוטלת עליו מצות השבת הגניבה כפי שמוטל על הגנב, מפני שרק לקח מגנב או מלוקח מן הגנב, ולא גנב בעצמו*. ואעפ"כ מוטלת עליו חובת החזרת הגניבה לבעליה (לוי), לאחר שיברר (דרך המשטרה), מי הוא בעל הרכב. בטעם החיוב כתב הרמ"א [חו"מ סי' שמ"ח ס"ז] משום השבת אבידה.

אלא שצריך לעיין מהו מעמדו של לוי — ממנו נגנב הרכב, עתה, כלפי הרכב.

אם לוי לא התייאש מן הרכב הרי הוא בעליו, וצריך להשיב אליו את הגניבה. כדברי ערוך השלחן [סי' שנ"ג ס"ה]: "שינוי רשות אינו קונה רק עם יאוש וגרע משינוי מעשה ושינוי השם והטעם דהרי לא נשתנה בעצם כלל ואף לא בשמו רק שנשתנה מרשות זה לרשות אחר". דין זה הוא דין מהתורה, אבל חכמים תקנו תקנת השוק בגנב שאינו מפורסם. כך דברי הגמרא בב"ק [קט"ו ע"א]: "רב פפא אמר: בגלימא דכו"ע לא פליגי דהדר למריה והכא בעשו בו תקנת השוק קמיפלגי. ור' יוחנן משום דר' ינאי אמר: הדין עם השני דינא דלוקח דלישקול מבעל הבית ועשו בו תקנת השוק". היינו אע"פ שבעצם חובת המחזיק את הגזילה להשיבה לבעליה ללא תשלום (וללכת ולתבוע את המוכר לו), חייבו חכמים את הנגזל לשלם לקונה את המחיר בו קנה את החפץ, והנגזל יתבע מהגזלן או מן הגנב את מעותיו.

תקנה זו נקראת תקנת השוק ומסבירה רש"י: "על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו". וכן פוסק הרמב"ם [הל' גניבה פ"ה ה"ב]: ."הגונב ומכר ולא נתייאשו הבעלים ואח"כ הוכר הגנב, ובאו עדים שזה החפץ שמכרו פלוני זה הוא גנבו בפנינו, חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותנין ללוקח דמים ששקל לגנב מפני תקנת השוק, והבעלים חוזרים ועושים דין עם הגנב. ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנין ללוקח כלום אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים ששקל לו".

היינו חכמים כדי להגן על זרימת המסחר הטילו על הנגנב ל'קנות' את הגניבה (שנית) מייד הקונה מהגנב, וללכת ולתבוע את הגנב על גניבתו. וכל זה כשלא ידועה הגניבה, והמקור ממנו קונים את הגניבה אינו גנב מפורסם, אבל אם הגנב ידוע, וידוע שהוא עוסק במכירת סחורות גנובות, הנגנב מוציא את החפץ הגזול ללא תשלום מייד הקונה והקונה תובע את הגנב, ומוציא ממנו מעות שקנה בהן*.

אמנם הטור [סי' שנ"ו] ועוד ראשונים מביאים דעה נוספת: "אבל ר"י כתב דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק, אלא אם ידע הלוקח ודאי שהוא גנוב אז צריך להחזירו בחנם וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל". הנ"מ לענייננו תהיה במי שקנה מן החשודים על הגניבות. לפי הרי"ף והרמב"ם לא עשו לקונה תקנת השוק מפני שהיה לו לחוש לכך שקונה סחורה גנובה לעומת זאת לפי הרא"ש אף במקרה זה עשו תקנת השוק. השו"ע פסק כרי"ף והרמב"ם, ואילו הרמ"א פסק כרא"ש*. ובבאר היטב [סי' שנ"ו ס"ק ז'] הכריע כרי"ף*. במקרה של גניבת רכב צריך לדון האם היה יאוש. פסק הרמ"א [סי' שס"ח]: "וסתם גניבה הוי יאוש אפילו בעכו"ם"*. היינו בכל מקרה של גניבה כבר היה יאוש. ולכאורה לפי"ז כל הדיון שדנו עד עתה אינו רלונטי.

אולם כיון שאין כאן קביעה מוחלטת שהיה יאוש צריך לעיין בכך. המחזיק רכב ונגנב בדר"כ פונה למשטרה, ואח"כ לביטוח. פניה למשטרה אינה מעידה בהכרח על יאוש, אלא על חיפוש והשתדלות למציאה. ונראה שפניה לביטוח מעידה על יאוש. שהנגנב מעיד שאינו מעוניין להתעסק בחיפוש הגניבה, והוא דורש מהביטוח את העמידה בהסכם עמו למקרה גניבה. במידה ולא היה ביטוח מקיף לרכב נראה שצריך לסמוך על ההלכה שסתם גניבה יאוש בעלים. עולה להלכה, שאם הרכב הגיע ליד הקונה קודם יאוש בעלים, כיון שקנה ללא ידיעה שהרכב גנוב, צריך הוא להודיע לנגנב והלה ישלם לו מחיר הקניה מיד הגנב ויקבל את רכבו, וילך הנגנב ויוציא את מעותיו מיד הגנב. אולם הקונה רכב ממקור מפוקפק נראה שלא עשו בו תקנת השוק, וע"כ הוא צריך לחזור למוכר לו (הגנב) וליטול את הממון ששילם עליו. ואם ידע שהרכב גנוב מחזיר את הרכב לנגנב ואינו נוטל ממונו מהגנב. במידה והוכרה הגניבה ולא הגנב נראה שזו מחלוקת ראשונים (מבוארת לעיל בהערה ) האם צריך להשיב לבעל הרכב ללא תשלום או לאו*.

הגניבה ביד קונה לאחר יאוש

עד כאן עסקנו שהגניבה הגיע ליד הקונה לפני יאוש. אמנם כאמור סתם גניבה יאוש בעלים וזהו המצב הרגיל שהנגנב ידע והתייאש ועתה הגניבה היא ביד הקונה לאחר יאוש ושינוי רשות.

הטור [סי' שנ"ג] הביא מחלוקת ראשונים. "ואם יש עם היאוש שינוי רשות קונה, פירוש שמכרה או נתנה לאחר. והרמב"ם כתב דאינו קונה אלא לענין שאין צריך להחזיר גוף הגניבה אבל צריך ליתן דמיה וכן כתב הרמב"ן. וה"ר יצחק כתב שקונה לגמרי ואין צריך ליתן אפילו הדמים והכי מסתברא". כלומר נחלקו הראשונים האם חל על הקונה חיוב כלשהו. ולעניננו לפי שיטת ר"י והטור, והאחרונים הוסיפו שכ"כ רש"י והרשב"א, הקונה מייד גנב לאחר יאוש פטור מלהשיב את הגניבה לבעליה, ואפילו יודעים של מי היתה קודם גניבה. ואף אחד אינו יכול לתבוע את הקונה להשיב את הגניבה או שוויה לבעלים או לביטוח. (שיטה זו הובאה ברמ"א וצריך לעיין האם קונה יכול לטעון קים לי ולהחזיק בגניבה).

כך סיכם בשלחן ערוך הגר"ז [הל' גזילה וגניבה סי"א]:

"אבל דבר המיטלטל שנגזל או נגנב ונתייאשו ממנו הבעלים ואח"כ נמכר או ניתן הרי זה נקנה להלוקח או להמקבל מתנה ביאוש ושינוי רשות, שהרי לא בא לרשותו באיסור גזל כיון שנתייאשו כבר בעליו ממנו קודם שבא לרשותו, והרי זה דומה למציאה ומותר ליהנות בו הוא וכל אדם מן הדין אלא שעשה איסור בתחילה בלקיחתו כיון שיודע שזהו גזול או גנוב ואסור בהנאה וכל האסור בהנאה אסור לקנותו"*.

שיטת הרמב"ם

הטור [סי' שנ"ו] מביא את שיטת הרמב"ם כך:

"נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעלים אלא נותן להם דמיו ומנכה להן דמיו מפני תקנת השוק אם לא היה המוכר גנב מפורסם, ואם לקח מגנב מפורסם אז אינו נותן ללוקח כלום וצריך להחזיר לו הכלי בלא ניכוי דמים".

על גירסא זו הקשה הכס"מ מספר קושיות:

לפי גירסא זו מחזיר הלוקח דמים לבעלים לאחר יאוש בקנה מגנב שאינו מפורסם ואיה תקנת השוק שנהגה כשהקניה היתה לפני יאוש?

לפי גירסא זו, לאחר יאוש שמשלם לנגנב, חמור מלפני יאוש שמקבל דמים מן הנגנב, וזה מצב שאינו סביר.

הלשון ואם לקח מגנב מפורסם אינו נותן כלום מלמדת שבגנב שאינו מפורסם הנגנב נותן לקונה וכיון שהתייאש הלוקח אינו צריך לתת את הגניבה לנגנב, וא"כ מדוע יתן לו הנגנב?

מהו הסיום שצריך להחזיר את הכלי, והרי לאחר יאוש ושינוי רשות אינו צריך להחזיר את הכלי אפילו בקונה מגנב מפורסם?

הכס"מ קובע שגירסא שאינה נכונה נזדמנה לפני הטור ומקבל כנכונה את גירסת המגיד משנה (שאף הוא מעיר שהגירסא אינה נכונה) והיא: "נותן דמים אם לקח מגנב מפורסם, או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם".

היינו: אחר יאוש קונה מגנב שאינו מפורסם פטור מהשבת החפץ ודמיו לנגנב, ואילו בגנב מפורסם משיב את שווי הגניבה (ולא בכמה שקנאה) לבעליה. ומסביר הכס"מ שלפי שיטת הרמב"ם אע"פ שהיה יאוש וש"ר חל חיוב להשבת הדמים לנגנב. אלא שבגנב שאינו מפורסם עשו תקנת השוק וע"כ פטור מהשבת ממון.

הראב"ד על הרמב"ם משיג: "א"א כל זה אין לו שורש ולא ענף והוא שיבוש המעתיק".

המגיד משנה מסתפק האם הראב"ד משיג על הנוסחה המשובשת ברמב"ם (וכך כתב הכס"מ), או שלשיטתו כיון שנקנה ביאוש וש"ר שוב לא שייך לדבר על השבת ממון (=כשיטת ר"י לעיל).

הב"ח יצא לישע נוסחת הטור ברמב"ם ומסביר שבגנב שאינו מפורסם הקונה משיב לנגנב את שווי הגניבה בניכוי מה ששילם לגנב וזוהי תקנת השוק. אבל בגנב מפורסם שלא עשו כלל תקנת השוק משלם את מלוא שווי הגניבה לנגנב. הנ"מ בין שתי ההסברות היא האם בגנב שאינו מפורסם מנכה הקונה מהשווי אותו הוא משיב לנגנב את המחיר שהוא קנה בו או שאינו מנכה*.

על נוסחת המ"מ והכס"מ מקשה הב"ח שלא מצאנו תקנת לקוחות כזו שהוא פטור מכל תשלומים. ובעיקר שבכל המקומות האחרים שהרמב"ם מזכיר קנין ביאוש וש"ר חייב בתשלומים, וקשה להעמיד כל המקומות בגנב שאינו מפורסם. אף הרמ"א בדרכי משה הסביר כב"ח וכ"כ הדרישה.

הנ"מ בין שתי השיטות היא אם הקונה קנה מהגנב (שאינו מפורסם) במחיר נמוך משוויו (כדרך הגנבים) כאן לפי שיטת המ"מ והכס"מ (וכ"פ בשו"ע) הקונה אינו משיב לנגנב כלום. ואילו לפי הד"מ הב"ח והדרישה [וכן בסמ"ע ס"ק ז'] הקונה משיב את שווי החפץ בניכוי המחיר אותו שילם לגנב.

פסיקת השו"ע

פסק השו"ע [סי' שנ"ג ס"ג]: "אם יש עם היאוש שינוי רשות בין שנתייאשו ואח"כ מכר הגנב בין שנתייאשו אחר שמכר [רמ"א: ויש חולקין], קנה לענין שאין הקונה צריך להחזיר גוף הגניבה אבל מחזיר דמים אם לקח מגנב מפורסם [רמ"א: וי"א דא"צ ליתן לו דמים דקנה לגמרי]. ואם לא היה גנב מפורסם אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק".

הש"ך [סי' שנ"ג ס"ק ה'] הצטרף לדעת השו"ע ומוכיח ממקו"א שזוהי הגירסא הבדוקה ברמב"ם. כמו"כ חולק הש"ך [שם ס"ק ו'] על השגת הרמ"א שלפי שיטת ר"י בגנב מפורסם אין הקונה צריך להשיב דמים. ודעתו היא שבגנב מפורסם כיון שבאיסורא אתי לידי הקונה לא היה שינוי רשות גמור ולכו"ע חייב להשיב דמים. וכל מחלוקתם היתה בגנב שאינו מפורסם. אולם הגר"א חלק על הש"ך וכתב שכל הפוסקים חולקים על הרמב"ם, שכן הרמב"ם סובר שיאוש וש"ר אינו קניין גמור אלא רק חיוב להשבת דמים. אולם שיטת שאר הראשונים שלאחר יאוש קונה לגמרי וממילא פטור מהשבת כל ממון לנגנב*.

מסקנה

אם המכונית נמכרה לאחר יאוש, שיטת הגר"א עפ"י רוב הראשונים שאף אם קנה מגנב מפורסם (בניגוד לשו"ע) אין הקונה משיב אפילו דמי המכונית לנגנב. והנגנב אם יכול לתבוע את הגנב יתבע, ואם לא יפסיד מעותיו. ולפי שיטה זו כש"כ בגנב שאינו מפורסם שאינו משלם כלל.

ושיטת השו"ע שבגנב מפורסם חייב הקונה להשיב את דמי החפץ לנגנב והוא יטרח להוציא ממונו מהגנב. ובגנב שאינו מפורסם פטור הקונה. כשלפי שטת הרמ"א ועוד אחרונים חל על הקונה חיוב השבת דמים אולם בניכוי מה ששילם לגנב.