ובחרת בחיים/כי תצא

סדר כי תצא

[כ"א י"א] אשת – אפילו אשת איש.

לא מצאתי טעם אמאי אחר שפירש סיפיה דקרא חזר לפרש רישיה דקרא. ויתכן, להודיענו כחא דהיתירא מסיבת דישאנה באיסור ויפגע באשת איש. ולכן, אחר שפירש "אם אין הקב"ה מתירה", דכונת הכתוב הוא דאינו דלקחת בלתי רשות התורה, אז שייך שפיר אפילו.

אלא דניחזי אנן דבמלחמה דהרגו לבעל הרי אפילו בישראל יוצאת במיתת בעלה. וצ"ל דהוא חששא שמא ברח ונצול ועודינו חי. 

ולענין אין אישות לגוי, עי' לרש"י סדר קדושים ע"פ "את אשת רעהו", ועי' להרא"ם ובמה שתי' הרב באר בשדה ז"ל.

[שם כג] כי קללת אלהים - תלוי משל לב' אחים תאומים וכו'.

והכי איתא בירושלמי סוף ברכות דוגמא לזה בשם המלך אלכסנדרוס. ועי' מש"כ הרב חומת אנך ביהושע סימן ז' [ד"ה ומה תעשה] בזה.

וזה יהיה רמז הכתוב סדר בשלח "ויהי לי לישועה - זה אלי ואנוהו" שדרשו: "אדמה לו". וכיון שאני דומה לו, לכך יש לי ישועה, שלא יאמרו דמות המלך יש לזה שנהרג וק"ל.

[כב כג] ומצאה איש בעיר - פרצה קוראה לגנב.

והיינו ענין "ותצא דינה בת לאה". וזה רמז קרא במזמור מ"ה "כל כבודה בת מלך פנימה" - אז "תובלנה בשמחות וגיל, תבאנה בהיכל מלך". לאפוקי היוצאת מביתה לעיר "והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם אותם באבנים ומתו" וק"ל.

[כג ח,ט] לא תתעב מצרי - הא למדת שהמחטיאו יותר מן ההורגו.

עיין לרש"י סדר קדושים ע"פ "ואת הבהמה תהרוגו" יע"ש[1]. ועיין ברך את אברהם [דף קע"ז ע"ב][2] .

[כג יא] לא יבא אל תוך המחנה.

כתב הרא"ם ד"ה ואסור ליכנס למחנה לויה וכ"ש למחנה שכינה וז"ל: "וליכא למימר הכא אין מזהירין מן הדין, דמחנה שכינה ודלויה תרוייהו משום קדושתה של שכינה הוא, וכחד חשיבי להו. והא דאמרינן אין מזהירין מן הדין אינו אלא כמו ק"ו דבתו מבת בתו שהן גופות מתחלפות וכיוצא בו וכו' יע"ש.

ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו, אשתמטיתיה דברי הספרי בפ' נשא דדרשו להדייא וז"ל: וישלחו מן המחנה וכו', מחנה שכינה או שומע אני ממחנה לויה, ת"ל אל מחוץ למחנה תשלחו, שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו ממחנה לויה הקל ק"ו ממחנה שכינה חמור, אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וכו' וצ"ע.

ועו"ק ע"ד הרא"ם אלו, ממ"ש בספרי סדר חקת ע"פ "ואם לא יתחטא ביום השלישי" וכו' דהוה ס"ד לומר משום דאם מטמא המת באהל ק"ו במגע, ומשום דאין עונשין מן הדין אצטריך קרא יע"ש. והרי ה"נ הוי דבר אחד ומשם אחד, אלא הוי גוף חלוק זה מזה ואפי"ה דאין עונשין מן הדין וצ"ע.

[שם כה] שבעך - ולא אכילה גסה.

עיין בספר שמע אברהם [פלאג'י] סי' ך אות ג'.

[כד ז] והתעמר בו - איני חייב עד שישתמש בו.

עיין לרש"י בתחילת הפרשה ע"פ "לא תתעמר בה" שהרחיב הדיבור.

[שם טו] והיה בך חטא - מ"מ אלא שממהרין ליפרע ע"י הקורא יע"ש.

וכה"ג מצינו בש"ס בבכורות [דף נ"ה ע"ב] ואין לי אלא שקרא שמו עשירי, לא קרא שמו עשירי מנין, ת"ל "והיה קדש" מ"מ וכו', אלא דקרא כתיב בהדייא "יהיה קדש" אפי"ה אין הפרש בין והיה ליהיה וק"ל.

[שם יט] וברכך - ואעפ"י שבאה לידו שלא במתכוין ק"ו וכו'.

ועיין לרבינו סדר ויקרא ע"פ "ולא ידע ואשם והביא" יע"ש[3]. ועיין בקונטרס צדקה לחיים מ"ש בס"ד.

[כה ב] במספר מ' וכו' – [מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים].

ולפי"ז אין לשון חכמים מיושב על נכון, דקאמרי: "ואתי רבנן ובצרי חדא" [מכות כב:][4], דהרי משמעותיה דקרא כך הוא, ונמצא דבר מפורש בתורה. והתירוץ פשוט, דמי הוליד לנו האי משמעות אם לא רבנן שפירשו לנו. ועיין בקונ' החפץ חיים [סימן מ"ד] מה שכתבתי בדיני מלקות בס"ד.

[כה יא] כי ינצו אנשים - אין שלום יוצא מתוך ידי מצות.

יפורש עפ"י המעשה שהובא בספר והוכיח אברהם [ח"א] בפרק של זמן העומר, דמשה ואהרן עשו קטטה חינם לפנים, כדי שמהם ילמדו להרבות שלום, וכל זה בדיבור, אך כשישימו יד עד הכאה, אותו מחלוקת אינו מן השפה ולחוץ, אינו יוצא שלום מהם ודוק.

---

[1] ז"ל שם: ואת הבהמה תהרגו, אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. קל וחמר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחברו לעבור עברה. כיוצא בדבר אתה אומר (דברים יב ב) אבד תאבדון את כל המקומות, הרי דברים קל וחמר, מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת, שרוף וכלה, המטה את חברו מדרך חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה:

[2] ז"ל שם: הבט ימין וראה, דהטעם שאמרה תורה בל תשחית הוא, משום שלא נהיה כפוי טובה במה שהשפיע לנו הקב"ה. ולפי"ז אתה תחזה במדרש רבה ובתנחומא והובא בילקוט בס' פנחס וז"ל "צרור את המדינים, לפי שכתוב "כי תצור אל עיר לא תשחית את עצה", לאלו לא תעשו כן, אלא חבלו אילנותיהם. וכן אתה מוצא כשהלך יורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה להלחם במואב, מה כתיב, "והכיתם כל עיר מבצר, וכל עץ טוב תפילו, וכל מעיינות מים תסתמו". אמרו ליה, והכתיב "לא תשחית את עצה", אמר להם על האומות צוה, וזו קלה ובזויה היא, שנאמר "ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם", ואומר "לא תדרוש שלומם וטובתם" אלו האילנות הטובים, לכך נאמר "צרור את המדינים" ע"כ.

ומה שקראם קלה ובזויה מפורש שם בדרשה דלפני זה שאמרו "צרור את המדינים", ר"ש אומר המחטיאו יותר מן ההורגו, דאדום שקדמו בחרב כתיב "לא תתעב אדומי", עמון ומואב שקדמו בעבירה כתיב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" ע"כ. לזה סמיך בתר בכי דאומה קלה ובזויה היא ועי' בס' אמרי נועם ס' שופטים.

אלא דניחזי אנן איך ה' מתיר אסורים, דאסר לן "לא תשחית את עצה", בשביל שהחטיאו את ישראל היכי שרי לן בעבור זה, וכי בשביל שהם חטאו נעבור אנן אדאורייתא.

אכן נראה, דע"פ האמור יבוא על נכון, והוא, דכיון דטעם האיסור משום שלא נהיה כפויי טובה, הגם דלגבי הקב"ה אם צדקת מה תתן לו, עכ"ז התורה דרכיה דרכי נועם להדריכנו בדרך ישרה שלא יהיה האדם כפוי טובה, וא"כ היא הנותנת דלגבי עמון ומואב הותר לנו לאו זה ואינו שעה [פי' רוצה] לקיימו, כדי להודיע לכל באי עולם גנותם, והקב"ה משלם לפי מדתם ויתן להם כפעולתם, והיינו כמו שראיתי להרמב"ן עה"ת ולרבינו בחיי [על פסוק לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'], דהטעם הוא בשביל שהיו כפויי טובה ממה שהציל אברהם לאביהם ואמם מן החרב ומן השבי ובזכותו שלחם הי"ת מתוך ההפיכה והיו מחוייבים לעשות טובה עם ישראל ועשו עמהם רעה יע"ש... והשתא, כיון דעמון ומואב כפויי טובה היו, והכופר בטובתו של חבירו כאילו כופר בטובתו של מקום כאומרם, א"כ גם ה' העביר מהם שלא יהיה בטובתם שום איסור כפוי טובה. לא מבעיא בגופם, אלא לכל הנמצא תחת רשותם לא יהיה עליהם איסור כפוי טובה ולהכי התיר איסור דבל תשחית לגבי דידיהו כנלע"ד. 

[3] ז"ל שם: ר' יוסי הגלילי אומר הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע. רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו. וכי איזו מדה מרבה, של טובה או של פרענות, הוי אומר מדה טובה. אם מדת פרענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה המרבה, היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום הכפורים, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר (דברים יז ו) על פי שנים עדים או שלשה עדים וגו', אם מתקימת העדות בשנים, למה פרט לך הכתוב שלשה, אלא להביא שלישי להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו לענין ענש והזמה. אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עברה כעוברי עברה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

רבי אלעזר בן עזריה אומר כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה (דברים כד יט), הרי הוא אומר (דברים כד יט) למען יברכך וגו', קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע, אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה המנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הקדוש ברוך הוא קובע לו ברכה:

[4] אמרו בגמ' שם: אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי קמי גברא רבא, דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרי חדא ע"כ.