מח[עריכה]

ודרשו רבותינו זה בית החיים. ט"ס הוא. בש"ס בפ' הגוזל בתרא ד' ק' ע"א ובב"מ בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל:) איתא הכי והודעת להם זה בית חייהם. את הדרך זו גמ"ח. אשר ילכו זה ביקר חולים. בה זו קבורה. ואת המעשה זו הדין. אשר יעשו זו לפנים משורת הדין. וצריך להיות הגירסא בדברי רבינו דכתיב והודעת להם וכו'. בה זו קבורה ואפשר שלא היה בדברי רבינו רק והודעת להם וכו' וסמך א"ע אדברי הש"ס דדרש מבה זו קבורה והמדפיסים השמיטו תיבת וכו' ותלו א"ע במה דדרש שם והודעת להם זה בית חייהם ומחמת שעכשיו קוראין העולם לבית הקברות בית החיים. ודימו שזה הוא ג"כ הפיר' מבית חייהם דבש"ס ובאמת זה טעות דבית חייהם דש"ס הוא הפיר' שילמדו אומנות או ת"ת כמו שפיר' רש"י שם:

ואפי' זקן ואינו לפי כבודו. וכדאמרינן שם באלו מציאות (ד' ל' ע"ב) דמקשה שם הש"ס היינו גמ"ח ומשני לא נצרכה אלא לזקן:

שיש מתעסקין אחרים אין מבטלין. ודוקא ת"ת אבל כל אדם שאינו לומד מחוייב לבטל לכל אדם. וכדאמרינן מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה סמ"ג:

רק להוצאת המת. וכן לקוברו סמ"ג. דקרי מקרא ותני מתניתין:

ולמאן דמתני. ששונה לאחרים:

ובטומאת כהן בזמן הזה נראה דדעת רבינו הוא כמו דעת הרא"ש וטור שפירשו ע"פ הירושלמי דנזיר דשיעור הזה למאן דקרי ותני ולמאן דמתני הוא אף לכהן שמותר לטמא א"ע. היכא שאין בעיר שהמת שם כשיעור הנזכר דהוי כמו מת מצוה דילפינן בתורת כהנים מולאחותו דמטמא כהן ומת מצוה הוא לאו דוקא אבל דברי הגה"ה שכתב לפרש דברי רבינו שחייב הכהן לטמא אם אין שם אלא הוא משמע כמו דעת הרמב"ן ז"ל שפירש הירושלמי דוקא על מת מצוה שמצאו הכהן בדרך וכיון שהוטל המצוה על הכהן לקוברו אין לו להטיל המצוה על אחרים עד שימצא לו כל צורכו דהיינו כשיעור המפורש לכל אחד אבל לא במת בעיר ועיין בהרא"ש בהלכות קטנות אבל באמת לשון רבינו משמע יותר כדברי הרא"ש ז"ל: