קטגוריה:דברים כג ב

מלבי"ם - התורה והמצוה

קיא.

לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה . הוראת "פצע" היא חבורה הבאה ע"י מכת חרב, או שאר כלי. ו"דכה", הוא שנדכה ונכתת, כמו דכו במדוכה , ו דך נכלם . ו"כרות", הוא שנחתך איזה חתיכה מהדבר. ופשטות הכתוב הוא, כי פצוע דכה וכרות , ר"ל או פצוע או המדוכה או הכרות. והמה באבר שפכה, ר"ל במה ששופך, והוא כנוי לגיד התולדה.

ורז"ל דרשו ביבמות ובספרי כאן, שאיזהו פצוע דכא? זהו שנפצעו ביצים שלו. ואיזהו כרות שפכה? שנכרת הגיד. ולכן יש שפירשו, שדכה הוא כנוי לביצים. ולא נמצא שום דוגמא לזה במקרא. ע"כ נראה שחז"ל דקדקו, מדלא כללם בחדא - פצוע ודכה וכרות. ויהיה גם פצוע ודכה, מחוברים לשפכה. וכתב פצוע דכה וכרות שפכה , ש"מ דפצוע דכא הוא דבר בפני עצמו. וכיון שכרות שפכה, פירושו על הגיד, כמו שמבואר שם בגמ' ובתוס', שע"י שנכרת הוא שופך, ואם לאו הוא מקלח. ולא פי' הכתוב, במה הוא הפצוע או הדכה. ע"כ נלמוד מענינו, שמסתמא בביצים מדבר, שהם כלי התולדה. וחז"ל למדו גם כרות בביצים ופצוע ודכה בגיד, כמ"ש שם; שאף בחוטי הביצים שהם כלי התולדה, יפסל שלש אלה.

ומ"ש בספרי "מנין אפי' מקצתה? ת"ל " דכה " ", פי' ש"פצוע" הוא כנוי לאיש הנפצע. ולכן הייתי אומר שאם נפצע בכולה, אז הוא נקרא "פצוע", אבל לא במקצתה! ת"ל " דכה ". והוראתו על האבר, ולא על האיש, שהיה לו לכתוב "המדוכה"! אלא האבר שנדכה נקרא כן. והאבר, אף אם נדכה במקצתו, ג"כ יקרא בשם "דכה".

ומ"ש "שאינו אלא סריס חמה", מפ' בגמ', שהוא כשר כמו סריס חמה. שכל הפסולים משלש אלה, המה רק אם באו ע"י מעשה.

ומ"ש לעיל "אפי' אחת אפי' מקצתו", מפורש שם בתוס', שניטל כולו, קל מנפגם במקצת.

בקהל ה' . אחרי שמדבר בבן ישראל, איך יאמר שלא יבא, הלא כבר בא?! מזה נלמד בנין אב, שכל מקום שנמצא " לא יבא בקהל ה' ", אין פי' שלא ישמור המצות, אלא פי' שלא יתחתן בבת ישראל. וטעם הדבר, כי אחרי שאברי התולדה שלו נתקלקלו ע"י מעשה, שלכך אינו ראוי להוליד, ע"כ אסור בבת ישראל. ובספר החינוך כ' טעם אחר ע"ש. וסובר ר"ש, גם גרים בכלל "קהל ה' ". "וחכ"א אינן אלא שלשה" - שקהל גרים, לא אקרי "קהל", וכל הפסולים לבא בקהל - מותרים בגיורת.