גם אתה יכול/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרק ט: אין משבר בעולם כלל[עריכה]

חז"ל אומרים כי המשיח נולד בט' באב, כלומר ביום החורבן ממש1. להלן נביא שלושה מדרשי חז"ל שעוסקים בכך, וננסה בעזרת החונן לאדם דעת לעמוד על עומק המדרשים. בעיקר ננסה להבין לְמה התכוונו חז"ל באומרם שהמשיח נולד בט' באב, הרי עינינו רואות שחלפו אלפיים שנה, והוא טרם היגיע?! כמו כן ננסה להשליך רעיון זה לכל משבר ולכל נפילה. כלומר, איך מדרשי חז"ל מלמדים שהישועה והצמיחה נוצרים ובאים יחד עם המשבר והנפילה.

א. יוכבד נולדה בין החומות[עריכה]

הגלות של בני ישראל במצרים מתחילה עם ירידת יעקב וביתו למצרים. מדברי הגמרא להלן, אנו נראה כי חז"ל מצאו לנכון להדגיש, כי מיד עם תחילת הגלות התחילה גם הגאולה. או כפי שאמרנו לעיל: ביום החורבן נולד המשיח.

כו כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ. כז וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים. (בראשית מ"ו, כו-כז)


בתיאור הירידה למצרים התורה מציינת, כי בסך הכל ירדו למצרים שישים ושש נפש: "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקוב כל נפש שישים ושש". הכתוב ממשיך ומציין שיוסף ובניו כבר היו במצרים, והם אינם נמנים עם שישים ושישה היורדים: "ובני יוסף אשר ילדו לו במצרים נפש שנים..". לאחר מכן התורה מסכמת, כמה נפשות היו בסך הכל כאשר באו למצרים: "וכל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים...".

1. מי הוא השבעים ביורדי מצרים?[עריכה]

התורה סופרת שישים ושש נפש, ומוסיפה את יוסף ושני בניו, כלומר בסך הכל שישים ותשעה. אולם הפסוק מסכם ואומר כי סך הכל בית יעקב מונים שבעים נפש. נשאלת השאלה, מי הוא אותו אחד שהשלים לשבעים? יעקוב הוא השבעים?! נראה לאמר, כי לפי פשט הכתובים יעקב אבינו בעצמו הוא המשלים למניין שבעים. כאשר הפסוק מונה שישים ושש, הוא ציין: "כל הנפש.. יצאי ירכו..." ויעקב אינו נמנה עם יוצאי ירכו. אולם כאשר הפסוק מסכם ואומר סך הכל: "כל הנפש לבית יעקב..." הוא בודאי מצרף את יעקב אבינו. הרי יעקב הוא בודאי חלק מבית יעקב2.

2. חז"ל: יוכבד אמו של משה היא השבעים[עריכה]

"...דכתיב 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי'3. אפשר בת מאה ושלושים שנה וקרא לה 'בת'? דאמר רבי חמא בר חנינא: זו יוכבד שהורתה בדרך ונולדה בין החומות. דכתיב 'אשר ילדה אותה ללוי במצרים'4. לידתה במצרים והורתה שלא במצרים. ואמאי קרו לה "בת"? א"ר יהודה בר זבידא: מלמד שנולדו בה סימני נערות..." (ב"ב קי"ט, ע"ב: ק"כ, ע"א)


לפי גמרא זו יוכבד בת לוי בן יעקב נולדה בדיוק בכניסה למצרים. והיא המשלימה את מניין בית יעקב לשבעים נפש. כלומר, חז"ל מסברים כי יוכבד לא נספרה בין היורדים כי היא טרם נולדה. אולם כאשר נכנסו לחומות מצרים, מיד בכניסה, נולדה יוכבד. משום כך היא נספרת בין הבאים למצרים.
הסבר זה מעלה שלושה קשיים:
  1. נכדות לא נספרו: התורה מונה את בני יעקב ולא את נשותיהם, כמו כן היא מונה את הנכדים ולא את הנכדות. סביר מאוד שהיו גם נכדות, אולם התורה מנתה רק זכרים ולא נקבות5 ואכן התורה מציינת זאת במפורש: "...כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה ויצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב..."6. לפיכך אם סופרים גם נכדות, הרי שיש יותר משבעים נפש. ואם אין סופרים נכדות, אם כן מדוע יוכבד כן נספרת?!
  2. יוכבד ילדה את משה כשהיא בת 130: משה היה בן שמונים שנה ביציאת מצרים. כפי שכתוב: "ומשה בן שמונים שנה ואהרון בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה"7. מאידך חז"ל אומרים כי בני ישראל שהו במצרים 210 שנה (כמנין רד"ו): מאז הכניסה למצרים בשבעים נפש ועד ליציאת מצרים בשישים ריבוא8. לפיכך אם נאמר שיוכבד נולדה מיד בכניסת בני ישראל למצרים, הרי שהיא ילדה את משה כאשר היתה בת 130 שנה. הרי זהו נס גדול?! שרה ילדה בת 90 שנה, והתורה מציינת את הנס שבדבר9. מפתיע אם כן שיוכבד ילדה בת 130 והתורה לא התייחסה לנס זה?!10.
  3. מה פירוש "בין החומות": הגמרא כותבת כי יוכבד נולדה "בין החומות". ביטוי זה קצת קשה, וכי יש שתי חומות לעיר? מן הראוי היה להיכתב שיוכבד נולדה בתוך החומות, או לאחר הכניסה לחומות.
3. מהר"ל: תהליך הגלות והגאולה- תהליך מדוייק[עריכה]

המהר"ל מתייחס לשאלה מדוע יוכבד היא השבעים, ומדוע היא נולדה דווקא בין החומות11. לדבריו, גזירת הגלות על בית יעקב אמורה להתחיל בדיוק כאשר הם ימנו 70 נפש. גזירה זו היא חלק מתהליך הגלות והגאולה, שנאמרו בברית בין הבתרים. לדעת המהר"ל, התהליך של הגלות והגאולה הוא עניין מדוייק ביותר. כלומר, כאשר בני ישראל ימנו שבעים נפש בדיוק תחל גלות מצרים, זאת אומרת בית יעקב יכנסו למצרים. ואילו כאשר בני ישראל ימנו בדיוק שישים ריבוא תחל הגאולה, כלומר בני ישראל יצאו ממצרים. מאחר והתהליך הינו עניין מדוייק, הרי שלא יתכן שבני ישראל יהיו שבעים נפש לפני הכניסה למצרים. כי אז התהליך כולו מתעכב לחינם. כמו כן לא יתכן שבני ישראל יכנסו למצרים כשהם מונים שישים ותשע נפש והשבעים יוָלד במצרים. כי אז התהליך מואץ, ובני ישראל מתחילים את הגלות לפני הזמן. זאת אומרת הגלות תחל רק כאשר בני ישראל ימנו בדיוק שבעים נפש. לפיכך הגלות תחל בדיוק כאשר יוָלד השבעים לבית יעקב. משום כך הגמרא אומרת כי השבעים לבית יעקב נולד בדיוק ברגע הכניסה למצרים. וזהו הפירוש של הביטוי "בין החומות". כביכול מצרים מוקפת בשתי חומות. ויוכבד שהיא השבעים לבית יעקב נולדה כאשר בני ישראל היו בין החומה הראשונה לבין החומה השניה. לפי ההבנה שהגלות והגאולה זהו תהליך מדוייק מאוד, הרי יוכבד לא תיוָלד לפני הכניסה לחומה הראשונה ואפילו שעה אחת. שאם כן בני ישראל כבר מונים שבעים ועדיין הם מחוץ למצרים. מאידך לא יתכן שהיא תיוָלד אחרי החומה אפילו שעה אחת. שאם כן יצא שהגלות התחילה כשבני ישראל מונים רק שישים ותשע אלא חובה לאמר שהיא נולדה, כאשר בני ישראל היו בין החומה הראשונה לשניה, וזהו הזמן בדיוק שבו הגלות מתחילה. לסיכום, המדרש אומר כי יוכבד נולדה בדיוק, בו ברגע שהתחילה גלות מצרים. המדרש כותב זאת בדרכו שלו: "יוכבד נולדה בין החומות".

4. למה דווקא יוכבד?[עריכה]

המהר"ל הסביר את הביטוי "בין החומות", ובכך הוא ענה על השאלה, מדוע נאלץ המדרש לאמר כי ה-70 נולד בדיוק בן החומות. אולם המהר"ל לא ענה על השאלה, מדוע יוכבד היא השבעים? הרי הנכדות של יעקב אבינו לא נספרו במניין השבעים?

יוכבד-אם הגאולה

נראה לאמר כי יוכבד מופיעה במדרש כאִמו של משה ולאו דווקא כנכדה של יעקב. אכן היו עוד נכדות ליעקב אבינו , ואלה לא נספרו כלל. אלא שיוכבד היא סמל, היא אמו של משה. ניתן לאמר כי המדרש , יותר משהוא רצה לפתור את החידה המספרית- מי הוא השבעים, הוא רצה לאמר שהאִמה של הגואל נולדה בדיוק ברגע בו התחילה הגלות. כלומר ניצני הגאולה החלו מיד ובדיוק ברגע הראשון של הגלות. ברגע הכניסה למצרים. בדרך זו בא המדרש ללמדנו, כי הקב"ה בורא את הגאולה בו ברגע שהוא בורא את הגלות. באותו רגע שבו בני ישראל נכנסו למצרים והתחילו את הגלות המרה של שעבוד מצרים, בדיוק באותו רגע הקב"ה זרע את ניצני הגאולה. בדיוק באותו רגע יוכבד נולדה, ובנה משה הוא שיגאל את העם.

5. רגע המשבר הוא גם רגע ההתרוממות[עריכה]

המדרש מלמדנו רעיון עמוק ונפלא החורג מגבולות הגלות והגאולה, רעיון השייך לחיי היום יום ולמציאות השגרתית: כאשר הקב"ה מעניש, בו ברגע הוא נותן את הפיתרון. באותו רגע של המשבר ושל הנפילה צריכה להיות גם הצמיחה והישועה. בכל עונש שהאדם מקבל, כבר בעונש נמצאת הסליחה. בכל מכה שהאדם מקבל, מצויה שם גם התרופה. לכל משבר שאדם נקלע, הוא אמור לדעת שבמשבר עצמו מצוי הפיתרוֹן. אלא שלצערנו העיניים שלנו בשרניות מידיי. קשה לנו לראות מעבר לטווח הקצר בעיקר כשאנו נתונים בתוך בעיות וקשיים. הנטיה הטבעית מושכת אותנו למרה שחורה, וזו עוד יותר מקשה עלינו לראות אור בקצה המנהרה. זו אינה מאפשרת לנו לראות את הנחמה והישועה שאחרי המשבר. אך מצד האמת כבר במשבר יש פיתרון. כבר בנפילה יש התרוממות. כבר בחושך הצרות יש אור של ישועות ונחמות.



ב. משיח נולד ביום ט' באב[עריכה]

מעשה באדם אחד שהיה חורש בשור. בעת שהיה חורש, פרתו געתה. עבר- לידו ערבי אחד. א"ל: מי אתה? א"ל: יהודי אני. א"ל: התר שורך והתר את מחרשתך (ותפסיק לעבוד). א"ל: למה? א"ל: מפני שבית המקדש של היהודים חרב. א"ל: מהיכן אתה יודע? א"ל: מהגעיה של הפרה שלך. בעוד שהיה מדבר עמו געתה הפרה פעם נוספת. א"ל: קשור את שורך וקשור את מחרשתך (ותמשיך לעבוד) מפני שנולד מושיע היהודים (איכה רבתי, פרשה א', נא)

לפנינו מדרש חז"ל נוסף, העוסק בקשר ההדוק והמיידי בין הגלות לבין הגאולה. קשר המביע את הרעיון שהגלות והגאולה באים כאחד. להלן נדון במדרש זה, ננסה בעזרת ה' להתחקות אחרי המסרים הנוספים המופיעים בו.

1. "התר מחרשתך כי הבית חרב"[עריכה]

האגדה פותחת בתמונה של יהודי חורש. החורש בשדה הינו סמל לאדם בארצו, אשר חי חיים תקינים, חיי מעשה ועמל. האדם המוציא לחם מן הארץ הוא סמל לאדם הסביר-השגרתי-הרגיל עלֵי אדמות. והנה ביום בו חרב בית המקדש, היהודי שבאגדה חורש ואינו יודע על המתרחש. כמובן, יש להניח שהיהודי החורש לא היה בארץ ישראל, או שמא היה בקצה הארץ, על כן לא ידע מאומה על חורבן הבית. והנה בדווי12 שמזדמן למקום מסב את תשומת לבו לכך שהבית חרב ואומר לו להפסיק לחרוש: "התר את שורך והתר את מחרשתך". הבדוי שואל אותו: מי אתה? תשובת החורש: יהודי אני. עונה לו הבדוי: אם יהודי אתה, אינך יכול להתנהג כאילו כלום לא קרה. כאילו "עניינים כרגיל". בית המקדש של העם היהודי חרב, זאת אומרת שאתה אמור להפסיק לחרוש.

2. היהודי מחובר לגורל האומה[עריכה]

האגדה פתחה אם כן בתמונה שלוה של יהודי חורש בניגוד גמור למציאות החמורה של חורבן בית המקדש. תמונה כזו נראית יותר בדיונית מאשר מציאותית. היתכן כדבר הזה, שהעולם כמרקחה, האוייב הורס את ארץ ישראל, מגלה את העם היהודי ושורף את בית המקדש, והנה יהודי מסויים מנותק מכל המתרחש וממשיך לחרוש?! הוא ממשיך לחיות חיים תקינים ושגרתיים בניתוק מכל עמו?! אלא שדווקא בצורה זו האגדה באה ללמדנו שהיהודי אינו מסוגל לנתק את עצמו מגורל האומה! בכל מקום שהוא יהיה ואף בקצה העולם, יבוא "ערבי" כל שהוא, תהיה איזו פרה שתגעה, ויאמרו לו: דע לך אתה יהודי, האומה שלך במשבר, הבית חרב, ועליך להתחבר לגורל האומה. ולכן פירוש הדבר, תפסיק לחרוש כעת.

3. למה דווקא "ערבי" (בדוי)?![עריכה]

"הערבי"- הבדוי המופיע באגדה הוא המגלה ליהודי כי הבית חרב, והוא אומר ליהודי מה לעשות. היהודי אכן נשמע לו, היהודי אינו מדבר כלל במהלך האגדה. יתר על כן מי שנותן את הסימנים היא הפרה הגו¬ֹעה... השאלה הנשאלת היא מדוע המסר באגדה מופיע דרך ה"ערבי" והפרה? הרי ה"ערבי" והפרה משמשים מעין בת קול, אם כן מדוע הבת קול אינה באה דרך דמויות יותר מכובדות?! נראה לאמר כי חורבן בית המקדש זהו סמל לניתוק בין הקב"ה לעם ישראל. משום כך אין "בת קול"13. הניתוק בין הבורא לבין עמו מודגש על ידי כך שההודעה נמסרת דווקא על ידי "ערבי", על ידי אדם אנונימי וחסר זהות לאומית כל שהיא.

4. הולדת המשיח חלק מטבע האומה[עריכה]

בעוד שהיה מדבר עמו געתה הפרה פעם נוספת. אמר לו: קשור את שורך וקשור את מחרשתך (תמשיך לעבוד), מפני שנולד מושיע היהודים.

כאמור ה"ערבי" אמר ליהודי להתיר את המחרשה מהשור כי הבית חרב. אולם לא ברור אם הוא הספיק להתיר את המחרשה. מה שכן מודגש שבעודם מדברים הפרה גועה שוב. והערבי שוב מבין את געיית הפרה. והפעם בשורה בפיו: מושיעם של ישראל נולד זה עתה. לכן הוא אומר ליהודי לקשור שוב את השור ואת המחרשה. נראה לאמר כי החידוש הגדול ביותר של האגדה הוא לאו דווקא שהמשיח נולד . עם ישראל רגיל לבשורות מעודדות לאורך כל שנות הגלות. החידוש הגדול הוא מתי נולד המשיח. המשיח נולד בעודם מדברים. כלומר, היהודי לא הספיק לפרק את המחרשה וכבר אומרים לו לחבר אותה, כי המושיע נולד. יש באגדה הדגשה שהמושיע נולד בדיוק ברגע שבו אירע החורבן. זוהי כל האגדה כולה. אלא שעינינו רואות שכבר חלפו אלפיים שנות גלות והמשיח טרם בא. אם כן איך נתייחס לאגדה המדברת על הולדת המשיח. אולי זו סתם משאלת לב של כל יהודי?! נראה לאמר כי אם הבשורה על הולדת המשיח היתה באה על ידי יהודי, היינו מבינים זאת כמשאלת לב נצחית של העם היהודי. אולם דווקא מפני שהבדוי האלמוני מודיע זאת, ודווקא על ידי פרה מתקבל המסר, שהטבע הוא הוא שמודיע זאת. הפרה הגועה זהו עניין שבטבע. ויש כאן מסר עמוק: הולדת מושיען של ישראל וביום החורבן זוהי תופעה טבעית. זוהי המציאות הטבעית של עם ישראל. אין מציאות של עם ישראל ללא ישועה. עם ישראל לעולם אינו נזנח על ידי בורא עולם. יש אומנם מצבים של הסתר פנים. יש תקופות קשות בדברי ימי עם ישראל, אך תמיד תמיד המושיע נמצא בקרבנו. התרופה היא חלק מאיתנו. הישועה והגאולה כבר נמצאת . השאלה היא האם אנו ראויים לה?

5. יהודי חורש מביא את המשיח[עריכה]

נראה לאמר כי עיקרו של המדרש נמצא בסופו. כאשר מודיעים ליהודי שהמשיח נולד, מצווים עליו לקשור את השור ואת המחרשה ולהמשיך לחרוש את האדמה. מדוע היהודי נדרש לחרוש? הרי המשיח רק נולד, הגאולה לא תהיה בימים הקרובים?! יקח זמן עד שהמשיח יתגלה, ינהיג את עם ישראל ויבנה את בית המקדש. ובכל זאת היהודי מתבקש להמשיך לחרוש, כי מושיען של ישראל נולד. כדי לענות על שאלה זו, עלינו להבין קודם כל מה המשמעות העמוקה של האדם החורש ושל היהודי החורש? האדם החורש הינו סמל לאדם היצירתי, סמל לאדם העובד את אדמתו. האדם החורש הוא לא רק נוטע באדמתו, אלא הוא נטוע בה. זה באשר לאדם בכלל. ובאשר ליהודי? היהודי החורש הינו סמל למצב הטבעי של האומה. מצב של עם בארצו. עם יוצר , פעיל, בונה בארץ ומצמיח בה. עם הנוטע בארצו, זה עם הנטוע בארצו. העולה מכל הנאמר עד כאן, כאשר אומרים ליהודי להמשיך לחרוש כי המשיח נולד, פירוש הדבר, שאתה הפרט חייב להיות פעיל להבאת המשיח. משיח בא, פירושו עם ישראל באדמתו פועל ויוצר, חורש ונוטע. וכשאומרים שהמשיח נולד ואתה נדרש לחרוש, פירוש הדבר: תפעל לקידום המציאות של ימי משיח. כאשר כל היהודים יהיו בארץ, ויחרשו את האדמה, כלומר יגאלו את האדמה, אזי יבוא המשיח. לפי מדרש זה, כל אחד ואחד מסוגל וצריך לפעול לקידום ימי המשיח. כל יהודי שבא לארץ ופועל ויוצר חורש ומחייה את הארץ, הוא בעצם פועל להביא את המשיח.





ג. בשיא הנפילה יש לעסוק ברומו של עולם[עריכה]

ט וַתְּהִי רוּחַ יְהוָה רָעָה אֶל שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד. י וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט, בַּלַּיְלָה הוּא. יא וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל-בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת. יח וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בנוית (בְּנָיוֹת) (שמואל א, יט) א וַיִּבְרַח דָּוִד מנוות (מִנָּיוֹת) בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲו‍ֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי (שמואל א,כ)

1. דוד בורח מפני שאול אל שמואל הנביא[עריכה]

לאחר הצלחתו התלולה נאלץ דוד לברוח מפני חרב שאול. רגליו נושאות אותו לשמואל הנביא, למי שמשח אותו. כידוע, שם עירו של שמואל- "הרמה", וכן כתוב בין היתר: "ויבא אל שמואל הרמתה...". אולם בפרשה זו של המפגש דוד-שמואל מוזכרים שני מקומות- בהם נפגשים השנים גם "ניות"14 וגם "הרמה". ובין היתר כתוב כך: "ויֻגד לשאול לאמר הנה דוד בניות ברמה...". הפרשנים נדרשו לצירוף "בניות ברמה" ובסך הכל נתנו שלושה פירושים: 1. בית מדרש: תרגום יונתן פירש- תרגם: "בית אולפנא", כלומר בית מדרש. רש"י הביא את דברי התרגום. הרלב"ג הלך בעקבותיהם וכתב: "בית מדרש לנביאים אצל עיר הרמה". בדרך זו הלך גם הרד"ק: "מקום מיועד לנביאים, כפי שתרגם יונתן"15 וכן פירש בעל "מצודת דוד". 2. שם מקום: פירוש רבינו ישעיה: "רמה שם ההר, ניות שם מקום. כלומר ניות הינו מקום מוגדר "באיזור גדול הנקרא רמה. בדרך זו הלך גם הרד"ק: "שם מקום מחוץ לעיר רמה, אלא שקרוב לה". 3. ניות- נויו של עולם: לעומת פירושי הפשט הנ"ל פירשו חז"ל את הביטוי "בניות ברמה" על דרך הדרש. הם פירשו את המילה ניות מלשון- נוי.

2. מה עניין ניות אצל רמה?[עריכה]
כאמור, הגמרא פירשה את המילה "ניות" מלשון נוי. מאחר והנוי הגדול ביותר בעולם הוא בית המקדש, יוצא אם כן שדוד ושמואל דנו בענייני בית המקדש. לפי המדרש דוד ושמואל אכן היו בעיר הרמה, ושם הם דנו "בנויו של עולם", כלומר בבית המקדש. וזה לשון המדרש:
               

דרש רבא מאי דכתיב (מה פירוש הכתוב) "וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה"16 וכי מה עניין ניות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו17 של עולם. אמרו כתיב "וקמת ועלית אל המקום"18 מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא (לא ידעו היכן מקומו) אייתו ספר יהושע (הביאו את ספר יהושע). בכולהו כתיב (בכל השבטים כתוב): "וירד... ועלה הגבול...ותאר הגבול..."19 בשבט בנימין "ועלה" כתיב (כתוב), וירד לא כתיב. אמרי שמע מינה הכא הוא מקומו. (אמרו מסקנה שכאן הוא מקומו). סבור למבניה בעין עיטם דמדלי (חשבו לבנותו בעין עיטם, מפני שהוא גבוה מאוד). אמרי ניתתי ביה קליל (נלך למקום קצת יותר נמוך) כדכתיב "בין כתפיו שכן"20 ואי בעית אימא גמרי (ואם תרצה אמור עוד הסבר- ידוע ש) דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין. ואי מדלינן ליה מתפלג טובא (ואם נמקם את בית המקדש גבוה מידי ירחק המקום מאוד מנחלת שבט יהודה) מוטב שניתתי ביה פורתא כדכתיב (עדיף שננמיך אותו קצת כפי שכתוב) ובין כתפיו שכן. (זבחים נ"ד עב)

העולה מן המדרש, שדוד ושמואל עסקו "בנויו של עולם", כלומר בבית המקדש. זאת כאשר היו בעיר "הרמה", עירו של שמואל. השאלה המתבקשת היא, מה דחק את המדרש לצאת מפשוטו של מקרא, ולהסביר שדוד ושמואל עסקו בענייני בית המקדש? נראה לאמר כי הפירוש הזה של הגמרא, יותר ממה שהוא בא לבאר את המילה "ניות", הוא בא ללמדנו, במה יעסוק אדם בשעת משבר, כפי שנפרט להלן:

3. דוד בשיא המשבר[עריכה]

כידוע, שאול ניסה מספר פעמים להרוג את דוד, ולא עלתה בידו. לבסוף החליט דוד לברוח מעם שאול אחת ולתמיד. הוא בחר לברוח אל שמואל הנביא, מי שמשח אותו, הביא לו את רוח ה', גרם לו להצלחה המהירה והעצומה. רגעים אלו הם הקשים ביותר של דוד עד עתה. עד היום דוד חי בארמון המלכות, היה בעל תפקיד צבאי. חי עם אשתו בביתו, עם מיכל בתו של המלך. והנה דוד מאבד עתה את הכל: נשאר בודד ללא בית, ללא משפחה, ללא אשתו ולא הכבוד והתהילה. אם זה לא מספיק, הרי שגם אין לו מה לאכול. הוא נאלץ לבקש לחם מאחימלך הכהן הגדול, המשרת במשכן שבנוב. סיכומו של דבר, דוד נמצא עתה בנקודת השפל החמורה ביותר.

4. בשיא המשבר עוסקים ברומו של עולם[עריכה]

השאלה המתבקשת היא מדוע דוד ושמואל דנים דווקא בנושא בית המקדש? וכי הם לא מצאו נושא אחר לדון בו. נושא יותר דחוף ויותר שייך לרגעים האלה?! הרי דוד נמצא בסכנת נפשות, ואולי מן הראוי שידונו בהלכות הקשורות במצבו האישי של דוד: האם מותר לו להילחם בשאול? לאן כדאי לברוח? איך דוד אמור לנהוג כמשיח מצד אחד, אך נרדף על ידי המלך הנוכחי? והנה במצב האישי הכל כך קשה של דוד הוא עסוק דווקא בדברים שברומו של עולם וכדברי המדרש "בנויו של עולם". דוד ושמואל קובעים את המקום הראוי לבית הקבע של משכן ה'. דוד מתנתק ממצבו הבעייתי, ומצליח להתרומם ולהתעסק בדברים שברומו של עולם.


5. תכלית דוד- בית המקדש[עריכה]

אין ספק, העיסוק של דוד בענייני בית המקדש ברגעיו הקשים ביותר באים ללמדנו שאל לו לאדם לשקוע בעת משבר, אלא להיפך כאשר ח"ו אדם נופל, עליו לשאת פניו למעלה להתרומם ולחשוב קדימה. נשאלת השאלה מדוע דוד עסק דווקא בתוכניות של בית המקדש? התשובה כמובן, נעוצה ביחס הגומלין בין דוד לבית המקדש. כידוע, בית המקדש הוא תכלית כל העולם כולו. העולם נברא כדי שהברואים ידעו את ה' ויתקרבו אליו. עם ישראל זכה להיות העם הנבחר, וכל תכליתו של עם ישראל להתקרב אל ה' ולהודיע את שם ה' בעולם. להמליך את ה' על עם ישראל ועל העולם כולו, וכדברי הנביא "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"21. וכפי שאנו אומרים בתפילה: "לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך" עם ישראל ממלא את תפקידו בדרכים שונות. השיא של מימוש תפקידו זה של עם ישראל נעשה באמצעות בית המקדש. כשזה עמד על מכונו, כל עם ישראל וכל העולם כולו, ראו וידעו כי ה' שוכן בציון, כי "ה' מלך ומלכותו בכל משלה" וזהו המקום שה' "אִוָּה למושב לו"22. דוד חי בהבנה ברורה, שתפקידו כמלך מורכב מאוד. עליו להילחם בעמלק ולהשמידו, וכן עליו להילחם בכל אוייבי ישראל עד שהעם ישב בטח בארצו. לאחר מכן שיא תפקידו- בניית בית המקדש23. כל זה חזון וייעוד, אך בינתיים דוד חסר כל, ללא בית וללא לחם. דוד נמלט על נפשו אל שמואל הנביא. והנה במצב כל כך שפל וקשה. דוד עוסק בתכלית ממלכתו לעתיד. דוד עוסק בייעודו העיקרי בחייו. הוא עוסק במיקומו של בית המקדש.

6. "אין משבר בעולם כלל"[עריכה]

דווקא דרך מדרש זה מתחזק הלימוד הכל כך חשוב, "שאין משבר בעולם כלל". כלומר, גם בשעת משבר אל לך להיכנס לדיכאון, ליאוש ולחוסר מעש. הנפילה והמשבר הם חלק ממהלך חיים שגרתי, חלק ממהלך חיים תקין. כשאדם נופל עדיין מצבו טוב, אך אם בעקבות הנפילה, הוא יִכָּנס לחידלון, ליאוש ולאפס מעשה, כאן נמצאת הנפילה הגדולה. כאשר אדם ח"ו נופל, וגם בשעת המשבר הקשה ביותר, המדרש פונה אליו ומכוון אותו. כל כולו של המדרש צועק ואומר לך: תתנער מהר מהמשבר, תצעד קדימה, אל תשקע בדיכאון או בעצבות. תיכנס למצב חיובי, למצב של עשיה. תחשוב על התכלית בעולם ותפעל להגשים תכלית זו. ראה איך פעל דוד בשיא הנפילה. הוא הלך אל שמואל ועסק איתו בתכליתו כמלך: בניין בית המקדש. לסיום ולסיכום, דנוּ בשלוש אגדות חז"ל שונות, כל אחת עוסקת בעניין אחר לחלוטין , ובכל זאת רעיון משותף לשלושתן. שתי האגדות הראשונות עוסקות בגאולת ישראל: לידתה של יוכבד אמו של משה מיד עם תחילת גלות מצרים, ולידתו של המשיח באותו היום של חורבן בית המקדש. האגדה השלישית עוסקת במישור הפרט: דוד המלך עוסק במיקום של בית המקדש, וזת ברגעים הקשים ביותר. הרעיון המשותף לאגדות הנ"ל הוא שהקב"ה מכין את התרופה יחד עם המכה. ה' בורא את הגואל מיד עם תחילת הגלות. במישור הכללי: עם ישראל לעולם אינו נעזב על ידי אלוקיו. הקב"ה- עינו פקוחה על "בני בכורי ישראל". גם כשה' העניש והחריב את בית המקדש, באותו רגע ממש, הוא זרע את ניצני הגאולה. אותו רעיון בדיוק גם ביחס לפרט, כפי שמודגש אצל דוד המלך. כאשר אדם נקלע למשבר, עליו לדעת כי באותו רגע נעוץ הפיתרוֹן. כאשר אדם נופל- שם נמצאת גם התקומה שלו. על האדם לדעת כי בשעת משבר עליו לצמוח ולא לשקוע. עליו לזכור תמיד שהגואל נולד עם הגלות והתרופה באה עם המכה. לכן גם ברגעי שיא של נפילה ומשבר, יהיו קשים ככל שיהיו, על האדם להיות פעיל ולעסוק בדברים הכי גדולים והכי חשובים, לעסוק בתכליתו ובייעודו בחיים. אם כך ינהג אדם בשעת משבר, אזי המסקנה היא ש"אין משבר בעולם כלל".