גם אתה יכול/פרק ד
פרק ד: בזכות מי יש שבע בארץ?[עריכה]
אמר רבי יוחנן: זכור לי שהיו נמכרים ארבעה סאים חיטה בסלע והיו הרבה "נפוחי רעב בטבריא, מפני שלא היה כסף לאנשים. אמר רבי יוחנן: זכור לי שהפועלים היו מסרבים לעבוד במזרח העיר, מפני שהיו מתים מריח המאפיות. אמר רבי יוחנן: זכור לי, שתינוק היה שובר חרוב, ודבש היה זב מהחרוב על שתי זרועותיו. אמר רבי אלעזר: זכור לי, שעורב היה לוקח בשר, ושומן היה נמרח מראש החומה ועד הארץ. אמר רבי יוחנן: זכור לי שנער ונערה בני שש עשרה ושבע עשרה היו משחקים בשוק ולא היו חוטאים. אמר רבי יוחנן: זכור לי, שהיו אומרים בבית המדרש: מי שמודה להם (לגויים)- נופל בידיהם. ומי שבוטח בהם (בגויים)- כל מה שיש לו יפול בידיהם. (בבא בתרא צ"א, ע"ב)
הגמרא מביאה שישה זיכרונות של רבי יוחנן1, שני הזיכרונות הראשונים מספרים על תקופת רעב שהיתה בטבריא. שני זיכרונות נוספים מספרים על תקופה של שובע. הזיכרון החמישי אינו קשור לכאורה לרעב או לשבע. הוא מספר אודות שמירה על גדרי הצניעות אצל הנוער. רבי יוחנן מסיים את זיכרונותיו בלימוד מבית המדרש, שם דנו בהתייחסות הראויה לגויים ולדבריהם. להלן נדון ברצף הזיכרונות, וננסה לעמוד על הקשר ביניהם. מתברר שדווקא הקשר בין הזיכרונות הוא שיביא אותנו למסרים העיקריים שבאגדה כולה.
א. נפוחי הרעב בטבריה[עריכה]
אמר רבי יוחנן: זכור לי שהיו נמכרים ארבעה סאים חיטה בסלע והיו הרבה "נפוחי רעב" בטבריא, מפני שלא היה כסף לאנשים.
רבי יוחנן מספר זיכרונות מהעבר. הוא זוכר שהיו בטבריה "נפוחי רעב", למרות שהיה אוכל בשפע. היו חיטים ומחירם היה זול, אולם בגלל העדר כסף אנשים לא יכלו לקנות אוכל, וסבלו חרפת רעב. וכדברי הגמרא: "ארבעה סאים של חיטים נמכרו בסלע אחד", אלא שהפרוטה לא היתה מצויה. ממילא בעיר היו אנשים שסבלו מרעב.
ב. מתים ברעב בגלל ריח המאפיות[עריכה]
אמר רבי יוחנן: זכור לי שהפועלים היו מסרבים לעבוד במזרח העיר בגלל ריח המאפיות. זאת מפני שהיו מתים (מריח המאפיות בעודם רעבים מאוד)
רבי יוחנן ממשיך בסיפורי הרעב. הוא זוכר תקופות בהם היה אוכל, אך היה מחסור בכסף. בעיר היו מאפיות, ואלה היו פעילות, כלומר היה לחם בעיר. רוח מערבית היתה גורמת לריח המאפיות להגיע לצד מזרח של העיר. הפועלים, שהיו רעבים וסבלו מרעב, אלה סירבו לעבוד במזרח העיר. זאת מאחר שקרה ופועלים רעבים שעבדו במזרח העיר מתו בגלל ריח המאפיות. בשני הזיכרונות מהרעב אנו מוצאים התפתחות והחמרה של המצב. הסיפור הראשון לא סיפר על מוות, אלא היו "נפוחי רעב", אנשים שבטנם נפוחה בגלל הרעב. לעומת זאת בסיפור השני מסופר על אנשים שמתים בגלל הרעב.
ג. השפע האלוקי תמיד קיים[עריכה]
בשני הסיפורים הנ"ל מודגש שיש אוכל, ובכל זאת אנשים מתים מרעב, זאת בגלל העדר כסף. בדרך זו הגמרא מדגישה כי השפע האלוקי תמיד קיים, זה אינו פוסק לרגע בעולם. השפע האלוקי הינו רב ועצום, הוא אינסופי. אלא מאי? אנו בחטאנו גורמים לכך שאיננו מסוגלים לקבל אותו. מציאות ה' ומציאות השכינה בארץ פירושה שפע ונתינה. הקב"ה הוא הטוב והמיטיב וברא את עולמו כדי להיטיב עם בריותיו. כל עוד אנו עובדים את ה', וזוכים להשראת השכינה בינינו, אנו נזכה לראות בכל טוב ה' . אולם כאשר אנו בחטאנו דוחקים את רגלי השכינה, הרי שהשפע מתרחק מאיתנו.
ד. חרוב שופע דבש[עריכה]
אמר רבי יוחנן: זכור לי, שתינוק היה שובר חרוב, ודבש היה זב מהחרוב על שתי זרועותיו.
לאחר שרבי יוחנן סיפר לנו שני סיפורי רעב מצמררים, הוא מספר זיכרונות מתקופות של שבע: הוא זוכר, שילד היה שובר חרוב, ושתי זרועותיו היו מתמלאות בדבש של החרוב. כידוע, החרוב3 הינו פרי יבש מאוד, ללא מיץ וללא עסיס כלל וכלל. אשר על כן הוא משמש מאכל בהמה. ואכן החרוב הינו הפרי הפָחוּת ביותר, ומשום כך הפך להיות סמל להסתפקות במועט. הנה כי כן אנו מוצאים באגדות חז"ל את החרוב. ובכל הפעמים הוא רומז להסתפקות במועט. להלן נביא שלוש דוגמאות לכך: 1. ר' חנינא בן דוסא היה עני מאוד וצדיק גדול. כאשר היה מבקש גשמים, תמיד תפילותיו נענו וירדו גשמים. כאשר רצתה הגמרא לציין שהוא היה מסתפק במועט היא ציינה שכל מזונו היה חרובים: "...כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת"4 . 2. רשב"י. כאשר רשב"י ובנו התחבאו במערה במשך 13 שנה, נעשה להם נס וצמח עץ חרוב בסמוך למערה, וממנו אכלו רשב"י ובנו במשך כל שהותם במערה5. 3. ר' אליעזר בן הורקנוס התנצח עם חכמים מי צודק ביחס ל"תנורו של עכנאי". בין היתר הביא ר' אליעזר את עץ החרוב לדיון. ובלשונו: "עץ החרוב יוכיח". כלומר, ר' אליעזר רצה לאמר שהוא היה סמל להתמדה שהרי הסתפק במועט שבמועט. ומשום כך יש לקבל את דעתו6. והנה אותו חרוב שהוא סמל היובש, סמל הפרי הפחות, הפרי המיועד לבהמה, חרוב זה היה נוטף דבש בזכרונות הילדות של ר' יוחנן. בדרך זו הגמרא מדגישה את עוצמת השפע. הארץ דשנה ופוריה, אפילו הפרי היבש במיוחד, החרוב, פרי זה מלא דבש.
ה. שאריות מזון מלאות שומן[עריכה]
אמר רבי אלעזר: זכור לי, שעורב היה לוקח בשר, ושומן היה נמרח מראש החומה ועד הארץ.
בסיפור הבא של השבע אפילו חיית הארץ זוכה מן ההפקר. האגדה מספרת על עורב שהיה לוקח חתיכת בשר שאנשים השליכו לרחוב. שאריות מזון שאנשים זרקו לאשפה. והנה כאשר העורב היה לוקח את הבשר ועף, שומן היה נוטף מהבשר ומלכלך את החומה מלמטה ועד למעלה. בתקופת השבע אפילו שאריות המזון היו מלאות שומן. צא וחשוב איך היה האוכל שאנשים אכלו, ודאי שומני ודשן. כדי להדגיש את השבע הגמרא הביאה שני סיפורי שבע שיש בהם הדרגתיות בעוצמת השבע. הסיפור הראשון עוסק בחרוב- בדרך כלל החרוב אינו ראוי למאכל אדם, הוא משמש יותר למאכל בהמה. והנה בתקופה זו, תקופת השבע, אפילו החרוב היה מלא דבש וראוי למאכל אדם. לעומת זאת הסיפור השני מספר על אשפה, שאריות בשר שאין חפץ בהם. אלה נזרקים לאשפה. והנה אפילו שאריות מזון אלו מלאות שומן. כלומר אפילו מזון שאמור להתאים לבני אדם, אלה מוותרים עליו ומותרים אותו לחית השדה ולעוף השמים.
ו. נער ונערה לא חוטאים[עריכה]
אמר רבי יוחנן: זכור לי שנער ונערה בני שש עשרה ושבע עשרה היו משחקים בשוק ולא היו חוטאים.
לאחר שני זיכרונות של רעב ושני זיכרונות של שבע הגמרא עוברת לזיכרונות נוספים של ר' יוחנן. הזיכרון הבא, לכאורה, אינו קשור לא לרעב ולא לשבע. ר' יוחנן זוכר שנער ונערה בני שש עשרה ושבע עשרה היו משחקים בשוק ולא היו חוטאים. סיפור קצר, תמים ופשוט, מה לו ולסיפורי הרעב והשבע? כמובן שאפשר לענות ולאמר, כי הגמרא הביאה רצף זיכרונות של רבי יוחנן , ולא מחייב שיש קשר ביניהם. אולם מקובל עלינו שחייב להיות קשר רעיוני בין כל חלקי האגדה. אשר על כן עלינו לבדוק את הקשר החבוי בין סיפורי הרעב והשבע לבין הסיפור על הצניעות של הנער והנערה.
ז. צניעות- הסיבה לשבע[עריכה]
כאמור, בסמוך לסיפורים על השבע הביאה הגמרא סיפור על נער ונערה שהיו משחקים בשוק ולא חטאו. נראה לאמר כי בדרך זו רצתה הגמרא לענות על השאלה, מהי הסיבה לשבע העצום שהיה. הסיפור על הנער והנערה בני שש עשרה ושבע עשרה שמשחקים בשוק ואינם חוטאים- סיפור זה הוא הוא הסיבה לשבע שתואר קודם לכן. ובעצם, באו חז"ל ולימדונו בדרך זו של הבאת הסיפורים באגדה, שאם שומרים על גדרי הצניעות, זוכים לשבע, כלומר לשפע האלוקי. מאידך התנהגות של פריצות ח"ו, הרי היא בבחינת "דוחק רגלי שכינה". הרחקת השכינה פירושה הרחקה של השפע האלוקי, קרי- רעב. הגמרא מדגישה את עניין השמירה של גדרי הצניעות דווקא על ידי נער ונערה בגיל שש עשרה ושבע עשרה. גיל זה הינו סמל היצריות, ואולי השיא של היצרים. והנה נער ונערה בגיל כל כך מועד אינם נכשלים ואינם חוטאים. אשר על כן ה' שוכן בתוך עמו, והתוצאה היא שה' משפיע את רוב טובו עלינו.
מהי הסיבה לרעב?
לאחר שני סיפורי הרעב הגמרא לא כתבה בגלל מה בא הרעב. היא כן רמזה לנו בגלל מה בא השבע, כי שמרו על גדרי הצניעות. ממילא אנו מבינים שבתקופה של הרעב, כנראה לא שמרו על גדרי הצניעות. אולם הגמרא לא כתבה זאת. היא רק רמזה על כך כאשר כתבה מדוע בא השבע, והמבין יבין… אבל הגמרא חלילה לה מלכתוב קטגוריה!
ח. איך מעירים הערות?[עריכה]
נראה לאמר כי חז"ל לימדו אותנו ברצף האגדות האלה, איך מעירים הערות. כאשר אפשר להעיר הערה חיובית, מחמאה, רצוי וכדאי. מדוע היה שבע? הגמרא עונה, כי שמרו על גדרי הצניעות. ומי שירצה יבין את ההפך. כלומר, הרעב בא מפני שלא שמרו על גדרי הצניעות. אולם הגמרא לא כתבה זאת, בשום פנים ואופן! אין זו דרכה של הגמרא, לחטט בחטאי עם ישראל. אלא להיפך כשיש סנגוריה, מאוד חשוב לאמר אותה. אך אם יש ח"ו קטיגוריה- הס מלהזכיר. הגמרא לא מוכנה לקחת על עצמה את תקפיד הקטיגור של עם ישראל!! ומכאן באופן כללי ביחס להערות. נמצאנו למדים, כי כאשר אתה עד לאירוע שלילי, אין צורך להעיר הערות. כדאי להתאפק ולהתאזר בסבלנות. עדיף להבליג ולחכות, עד שיזדמן לפניך אירוע חיובי. או אז יש לתת חיזוקים חיוביים, להרעיף מחמאות, ולהעיר הערות חיוביות. ממילא השומע יסיק את המסקנה הנכונה: מעשהו הקודם היה שלילי וראוי להערה ביקורתית, אלא שהעדיפו לא להעיר לו.
ט. הקשר בין צניעות לבין שבע[עריכה]
השאלה הנשאלת היא מה הקשר בין צניעות לבין השבע? האם יש קשר ישיר בין השניים? נראה לאמר כי יש ויש! אכן יש ביניהם קשר של גורם ותוצאה, כפי שנסביר להלן. התורה כותבת במפורש שבגלל תועבות של עריות הארץ מקיאה את יושביה. לאחר פירוט איסורי עריות בפרשת "אחרי מות" התורה מציינת במפורש קשר זה ובין היתר היא כותבת: "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקא הארץ את ישביה "7. מאידך התורה כותבת ביחס לארץ ישראל: "ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד עיני יהוה אלהיך בה מרשית השנה, ועד אחרית שנה"8. כלומר, ה' שוכן בארץ ישראל, ארץ הקודש, ומשרה את שכינתו בתוכה. מהי המשמעות ומהי התוצאה של שכינה בארץ? פירוש הדבר הוא שארץ ישראל היא מקום השפע האלוקי. הופעת בורא עולם, או לחלופין השראת שכינה במקום מסוים, פירוש הדבר- השפעת הבורא באותו מקום. זאת אומרת גילוי השפע האלוקי באותו מקום. על הקשר ההדוק בין שבע בארץ לבין שמירת גדרי עריות אפשר ללמוד מיוסף הצדיק. יוסף לא נכשל בעריות למרות הפיתויים הרבים של אשת פוטיפר. משום כך הוא הפך להיות סמל לעושר- "המשביר לכל הארץ". כמו כן יוסף קיבל ברכה מיעקב אביו, שלא תשלוט בו עין הרע. פירוש הדבר שכל מה שיש לו ישאר שלו ולא יאבד. הגמרא מסבירה מדוע יוסף זכה לברכה זו שהעושר הכלכלי לא יאבד ממנו: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין- עין שלא רצתה להָינוֹת ולזון ממה שאינו שלה ; תזכה ותאכל כמלא עין שלה"9. יוסף לא היה מוכן להָינוֹת ממה שאינו שלו, ולא נכשל בעריות למרות הפיתויים של אשת פוטיפר. משום כך ה' מודד לו מידה כנגד מידה, ונותן לו את מה ששייך לו, את הברכה האלוקית. זהו הפירוש: לא תשלוט בו עין הרע. מאידך מי שחוטא בעריות הוא כמו גזלן. הוא נהנה ממה שאינו שייך לו. משום כך ה' ישלם לו כגמולו וימנע ממנו את מה שהיה צריך להיות שייך לו, וימנע ממנו את השפע האלוקי. ובמקרה שלנו עלול לבוא רעב.
י. איך נשמרים מעריות?[עריכה]
אמר רבי יוחנן: זכור לי, שהיו אומרים בבית המדרש: מי שמודה להם (לגויים)- נופל בידיהם, ומי שבוטח בהם (בגויים)- כל מה שיש לו יפול בידיהם.
הגמרא מסיימת סדרה זו של זיכרונות בזיכרון של ר' יוחנן מבית המדרש. לאחר שני זיכרונות של רעב, שני זיכרונות של שבע וזיכרון ביחס לצניעות של נער ונערה, הגמרא מסיימת בזיכרון מבית המדרש. חכמים עסקו שם ביחסנו אל הגויים. ר' יוחנן זוכר שאמרו בבית המדרש: "מי שמודה להם (לגויים)- נופל בידיהם, ומי שבוטח בהם (בגויים)- סופו שכל מה שיש לו יפול בידיהם". נשאלת השאלה, מה עניין הלימוד הזה בבית המדרש לזיכרונות הקודמים? נראה לאמר שחלק זה של האגדה, הזיכרון השישי, מתייחס לזיכרון החמישי ביחס לנער ולנערה ששיחקו יחד בשוק ולא חטאו. אם האגדה היתה מסתיימת במעשה של הנער והנערה שלא חטאו, היינו נשארים בתמיהה: הא כיצד? איך יתכן? מה הסוד שלהם? בזכות מה מצליחים נער ונערה בני שש עשרה ושבע עשרה לשחק בשוק ולא לחטוא? סיפור על נער ונערה שלא חטאו אינו מלמד הרבה, יותר חשוב ללמוד מה הוא סודם של הנער והנערה? בזכות מה הם מצליחים לשמור על גדרי הצניעות ולא לחטוא? והנה מתברר שהגמרא אכן כתבה לנו את העניין הכי חשוב, מהי הסיבה שהם לא חטאו. איזה מנגנון הגנה היה להם? ואכן הזיכרון השישי עונה לנו על כך, כפי שנסביר להלן: דברי ר' יוחנן האחרונים אומרים דורשני. בבית המדרש אמרו: "מי שמודה להם נופל בידיהם". אמרו ולא פירטו, במה מודה להם? נראה לאמור, כי בכוונה חכמים שבבית המדרש לא רצו לפרט ולצמצם את "מודה להם". הדברים נכתבו כללית ובדווקא. ואכן רש"י פירש: "שלא להודות להם בכלום, לסתור את כל דבריהם". משמעות הדבר היא שמבית המדרש יצאה הוראה חד משמעית להתרחק מן הגויים לחלוטין. באו חז"ל ללמדנו כי כל התקרבות לאופנת הגויים, ולמנהגיהם היא חמורה מאוד, ועלולה לגרום להידרדרות מוסרית. הגויים מאופיינים בפריצות בכל מה שקשור לגדרי העריות. לכן אם רוצים להתרחק מעוון עריות, חובה עלינו להתרחק מכל מה שהגויים מייצגים. הנה כי כן הזיכרון השישי הוא ההסבר לזיכרון החמישי. איך מגיעים לכך שנער ונערה משחקים בשוק ולא חוטאים? מתרחקים מכל מנהגי הגויים, שומרים על הייחודיות של מנהגי ישראל. להתרחק מכל מה ש"מריח" כמנהג הגויים. בתחום המנהגים עדיף להיות שמרנים, מסתגרים ומתבצרים. כל השפעה חיצונית של הגויים ומנהגיהם, עלולה לגרום להידרדרות מוסרית חס וחלילה. נראה אם כן שבזיכרון השישי רצה ר' יוחנן לאמר שבתקופתו, בתקופת השבע, היהודים התרחקו מהגויים התרחקות מוחלטת. לכן זכו לשמור על האופי המיוחד והצנוע של עם ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בכך שנער ונערה בני שש עשרה ושבע עשרה היו משחקים בשוק ולא חוטאים. לא פלא אם כן שבתקופה כזו שרתה שכינה בעם. ופועל יוצא של כך- השפע האלוקי מצוי ובא לידי ביטוי בשבע הגדול.