ברק השחר/קהלת
| ברק השחר: |
ביאור על איזה פסוקי קהלת
קהלת וכו ידוע כי באדם ד׳ כחות. דומם, צומח, חי, מדבר.
הדומם אין בו נפש כלל ושמו מעיד עליו. וצומח יש בו נפש אחת והוא נפש הצומחת. ובחי יש בו עוד רוח החיוני ובו נגמר גדר החי. ובאדם עוד כח השכלי והוא המדבר - כי אין נקרא מדבר אלא על השכל כידוע. כי גם בעופות יש מדברים כידוע.
נמצא באדם ג׳ נפשות -- הצומח, והחי, והשכלי. והן נפש רוח נשמה. הנפש משכנו בכבד. ורוח בלב. ונשמה במוח. וכל אחד הולך ומתאוה לשרשו.
הנפש מתאוה מאכל ומשתה, כי הוא הזן ומגדל ומוליד, לכן הוא מתאוה לאלו הדברים. וכן ידוע שכל הגידול והמאכל בא אל הכבד וממנו לשאר האברים. וכן כל התאות באים מן הכבד כידוע בזוהר ע"פ הלעיטני נא וכו׳ ובשאר מקומות.
והרוח מתאוה כבוד ועושר, כי כחות הרוח הוא המעוררת כידוע. וכל מדות הקנאה והגאוה ושאר המידות ענפים לאלו והכל בלב. ולכן אמרו לב רע שורש לכל מדות רעות, וכן לב טוב לכל מידות טובות וכו׳ כמ"ש באבות "שבכלל דבריו וכו׳".
והן נקרא נפש ורוח הבהמית כי הן ג"כ בבהמה. לכן הם מתאוים דברים בהמים.
והנשמה הוא חלק אלקי ממעל, מתאוה לדברים אלקיים, והיא במוח מקום החכמה והמחשבה וכמ"ש איוב והחכמה מאין תמצא ובמשלי בהרבה מקומות. וכן המחשבה הוא הדביקות והיראה, שכל משנה תורה מפליג בהן וכמ"ש "ועתה ישראל וכו׳" והרבה פסוקים כידוע.
ואמרו הקדמונים כי אלו השלשה, שבהן נגמר גדר האדם, עמדו בשלשה בני אדם -- קין הבל שת.
קין היה עובד אדמה לאכול ולשתות ממנה. והבל רועה צאן כמ"ש ועשתרות צאנך למה נקרא שמם עשתרות שמעשרות את בעליהן, ואמרו כבשים ללבושך ר"י הוה קארי למאני מכבדותא. וידוע כי התאוה והכבוד הן שתי בנות לוט שהן המתאוה והמתעוררת, והן התאומות שנולדו עם קין והבל. וידוע כי ג׳ מדות הן המוציאות מן העולם, שהן שרשים לכל המדות, והן הקנאה והתאוה והכבוד. ותאוה הוא בנפש וקנאה וכבוד הן ברוח.
והן ג׳ מדות בתלמידיו של בלעם הרשע: "ונפש רחבה" הוא התאוה, לכן כינו אותה בנפש, "ורוח גבוהה" הוא הכבוד וז"ש ורוח וכו׳ "ועין רעה" - הוא הקנאה.
נמצא שני מדות ברוח. וז"ש תאומה יתירה נולדה עם הבל. ובשניהם אין לשמים, כי אפילו צדקתן אינן לש"ש. כי אם בעל נפש התאוה עושה צדקה -- עושה משיורי מאכלו לאחר שאינו יכול להכניס בבטנו כמו שהאריך בס׳ הקנה. ובעל רוח גבוהה אינו עושה כי אם לעשות לו שם בארץ כמ"ש בזוהר על פסוק "ונעשה לנו שם", דבנין בי כנישתא ושמין עטרה בראש ס"ת והכל לקנות שם שעליהן נאמר "כל הבשר חציר" (ישעיהו מ, ו) שהן בעלי תאוה מרבה בשר כמ"ש וכל יצר מחשבות לבו וכו' בשגם הוא בשר וכמ"ש ר"ח על הפסוק בכלות בשרך וכו׳ שהן אין עושין חסד כלל כ"א למלאות גופן: "וכל חסדו כציץ וכו'", שהן בעלי הכבוד שהן עושין חסד אבל הוא כציץ השדה והן כלים. "יבש חציר נבל ציץ".
אבל חלק שלישי שהוא חלק אלקי -- "ודבר אלקינו יקום לעולם" (ישעיהו מ, ח) כמו שכתוב במדרש הנעלם. כי הנפש ורוח הבהמית נכללין בהבל וקין ואין חילוק בין ב׳ המדות הנ"ל אלא שזה אין עושה כלל, ואם עושה הוא מן השיורין. וזה עושה מן המובחר לקנות שם כמ"ש ויבא קין מפרי האדמה וכו׳ -- מן הפחות. ואמרו זרע פשתן היה לפי שאינו נאכל הזרע ואין צריך לו כמ"ש (משנה, כלאים ב, ז) היה שלו ושל חבירו חיטים מותר לבדוק בתלם של פשתן ולא וכו', ואמרו הטעם כי אין זורע שם פשתן כ"א לבדוק השדה ומשליך הפשתן לחוץ, לכן אין בה משום כלאים. אבל הבל הביא מבכורות צאנו וכו' ולפיכך וישע ה׳ אל הבל וכו' כמ"ש לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה. ואמר אצל הבל "הביא גם הוא" - לפי שגבי קין אין חידוש שהביא -- אחר שאין יכול להכניס בבטנו מה יעשה בה. אבל הבל -- שלעולם אין אדם מת וחצי תאותו בידו כמ"ש אוהב כסף לא ישבע כסף -- מ"מ הביא.
ושתי אלו המדות מתגברים באדם, פעם מושך לכאן ופעם מושך לכאן, כמ"ש ב"ב שפיך מהאי להאי ומהאי להאי. וכ"ז בהיותו בין הבריות אבל בהתבודדו אינו מקום לכבוד ואז גוברת התאוה. וז"ש "ויהי בהיותם בשדה ויקם וכו'".
והשלישי שת שהוא בצלמו, כי זה הוא גדר האדם, ואמרו באגדה מכלל דראשונים שידא הם. וזהו שת כמ"ש שממנו הושתת העולם, והוא "תחת הבל", כי עד עכשיו נדבק מחשבתו להרבות הון, ועכשיו נדבק בו ית'. אבל קין עדיין נשאר, כי אין נפרד האכילה והשתיה כל ימי האדם ממנו עד שנמחה במותו. ואמרו כי כל המדות הרעות נמשך מחלק השני כנ"ל "שבכלל דבריו וכו׳".
וע"ז חיבר שלמה המע"ה כל ספר קהלת כידוע שכל ספרו מדבר הכל מזה. ולכן אמר בכל הספר "הבל" לרמז ע"ז והענין הוא באמת הבל. ולכן קראה לראשון קין כמ"ש קניתי איש את ה׳, ר"ל בזה יש בו שותפות לה׳, כי גדר האדם באכילה ושתיה לעבודת ה׳. אבל הבל אין בו מאומה לה׳ ואין יכול לבוא למעלת הנשמה בעוד זה החלק בו. ולכן נאמר "זרע אחר תחת הבל וכו'". ובו ב׳ מדות הרעות הנ"ל. והן שתי נשים שנאמר בזכריה (זכריה ה, ט). ולכן נאמר "ורוח בכנפיהם" -- כי שם משכן הרוח, ואף משכן היצר כידוע. ולכן נאמר "ותשאנה האיפה" שהוא היצה"ר כידוע.
וידוע כי שלשה ספרים חבר שלמה המלך עליו השלום:
- שיר השירים - והוא ספר האהבה.
- וקהלת - ספר החכמה.
- משלי - ספר המוסר.
והוא ידוע בספרים קדמונים והוא ידוע למשכיל ג"כ שכל דברי קהלת הוא בחקירה ולכן אמרו (תוספתא ידים פרק ב) קהלת אינה מטמאה את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא וכו׳ ואמרו (מדה"נ רות) עיר קטנה וכו׳ עיר זו ירושלים עיר הקודש כמ"ש (מיכה ו, ט) קול ה׳ לעיר יקרא. קטנה והלא נאמר רבתי עם וכו' ואמר ואנשים בה מעט לא נאמר רבתי אלא בדעות כמ"ש רבתי והלא הרבה מטרפולין גדולים הרבה ממנה אלא וכו׳. ובא אליה מלך גדול זהו יצה"ר כל מחשבתו אליה. ומצא בה איש מסכן וחכם זה דוד ושלמה דוד אמר ואני עני ואביון שלמה נאמר עליו ויחכם מכל אדם. ומלט את העיר בחכמתו שהן תקנו הרבה גדרים לאורייתא. ונ"ל כי הכל קאי על מה שעשה אזנים לתורה. וירושלים על שמו נקרא עיר החכמה בחכמתו שהיא ספר קהלת בה עשה אזנים כמ"ש בספר קהלת בסופו (קהלת יב, ט) אזן וחקר ותיקן וכו׳. שיר השירים בעת מלכותו. וקהלת בעת עניו. ומשלי בעת חזרו כידוע כמ"ש (קהלת ב, י) וזה [היה] חלקי וכו׳ ולכן נאמר איש מסכן וחכם וקרא זה הספר קהלת ע"ש החכמה כמ"ש גמללש ע"ש שקיהל חכמה הרבה וידוע שדוד ירש סיהרא בעני׳ ושלמה בעתירותה. וידוע שאב זוכה לבנו בה׳ דברים בכח בעושר וכו׳ (עדיות פ"ב מ"ט) וכן להיפך ולכן היה ראוי לשלמה לירש אותה בעניו וז"ש כאן קהלת בן דוד שלא אמר כן בשיר השירים ובמשלי. ושם כתיב שלמה ע"ש שלימה כידוע בירושלים עיר החכמה. והציל אותה ממלך גדול וכו׳ ומלך בירושלים שמשם תצא התורה כמ"ש (ישעיהו ב, ג) כי מציון תצא תורה לכן מלט בחכמתו:
ב[עריכה]
הבל הבלים.[1] אמר הבל נגד גדולתו שהוא הכל הבל כי ימי גירושו שלש שנים כידוע נשאר שני מלכותו ל"ז שנים גימטרי׳ הבל. ואמר ז׳ הבלים נגד שני חיי אדם כי שלשה זמנים הם. ימי עליה הן עד עשרים שנה שאז נגמר בגידולו כידוע וכן נגמר בשכל כידוע ולכן אז באה הנשמה לאדם כידוע שבלידתו בא הנפש. ובי"ג שנה הרוח ולכן ממכרו ממכר. ובעשרים בא הנשמה ולכן מוכר בנכסי אביו כידוע ואז השלמת שכלו. ועד שמונים שנה לגבורות הוא ימי העמידה. ומשם ואילך ימי הירידה בן תשעים לשוח וכו' בן מאה וכו׳ (אבות פ"ה מכ"א). ועד עשרים שנה שהן גידול הגוף מהצומחת הולך אחר התאות כי עדין אין הרוח נגמר ומעשרים ואילך הולך אחר ההבל וכו׳ וז"ש בן עשרים לרדוף וכן עד שמונים. שלשים לכח כ"ז לא נאמר בהן לא תורה ולא יראה רק עד עשרים. והענין כי בן י"ח לחופה ואמרו רחיים בצוארו ויעסוק בתורה (בבלי קידושין כט:). ולכן כל הזמנים שקודם י"ח הכל בתורה ובמצות, משא"כ אח"כ. ועל הזמן הזה שהוא מעשרים עד שמונים. על אלו אמר ז׳ הבלים נגד ז׳ זמנים בן עשרים לרדוף וכו' והן ימי עמידה ולכן אמרו שעושין ז׳ מעמדות למת נגד ז׳ הבלים להראות שהכל הבל. והולכין ממעמד למעמד כי ז׳ זמנים אלו הולכין עשר שנים כל אחד ואח"כ עומד ומתחיל האחר. וחיי שלמה העה"ש היה נ"ב שנה וג' שנה הלך בגולה ואח"כ מלך נמצא היה קודם חמשים כשנגרש וראה בעצמו ג׳ הבלים מאותן הזמנים וז"ש הבל הבלים אמר קהלת ואמר עוד הבל הבלים על הנשארים. ואמר הכל הבל על בן שמונים שאע"פ שהגיע לגבורות מ"מ גם זה הבל כמ"ש (קהלת ו, ו) ואלו חיה אלף וכו'. ואמר הכל לכלול ימים הנשארים שהן ימי הירידה שהן פשיטא הבל והכל הוא עוסק בהבל. ומפרש והולך כל הספר. ודע כי על אלו ב' הזמנים שקודם כ' והן עד י"ג ומי"ג ועד כ׳ פירש לקמן שמח בחור בילדותיך שהן על י"ג שנה שאז הוא ילד ואינו איש עד י"ג שנה וישמח בתאותו. ויטיבך לבך בימי בחורותיך שהן עד כ׳ שנה כידוע שאז יטב לבו ששם משכן הרוח. וחוזר ומפרש והלך בדרכי לבך על הבחרות. ובמראה עיניך על התאוה כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם זו הרהור וכו' כמ"ש שם והגאוה ושאר המדות כולן נמשלים לה. ואחרי עיניכם זו הרהור עבירה זו התאוה ודע וכו׳:
ג[עריכה]
מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ואמרו (קהלת רבה כאן) תחת השמש אין לו, למעלה מהשמש יש לו. והוא כמ"ש (קהלת יב, יב) עד אשר לא תחשך השמש זו נשמה (הערת המעלה לויקיטקסט: במקור בחז"ל (שבת קנא: ועוד) כתוב "עד אשר לא תחשך השמש והאור, זו פדחת והחוטם. והירח, זו נשמה". ולא מצאתי מקור לגירסת הספר ואינה רק טעות סופר כדמוכח לקמן) שהיא מאירה לאדם בחכמה כמ"ש כאן וראיתי שיש יתרון וכו׳ כיתרון האור מן החושך החכם וכו׳ וז"ש תחת השמש תחת הנשמה שהם הנפש והרוח שהן תחתיו כידוע שלכל עמל שעמל בהם אין יתרון ואמר בכל עמלו אפילו עמל תורה ומצות שעושה בהן אינו כלום כמ"ש (קהלת ד, ד) וראיתי (כי) [אני את כל עמל ואת] כל כשרון המעשה וכו' בשגם זה הבל. ואמרו (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתע) ללומדיהן לא נאמר אלא לעושיהן לעושים וכו׳ וידוע שיתרון האדם מהבהמה בנשמה לבד כנ"ל ואם עמלו בנפש ורוח הוא דומה לבהמה וז"ש מה יתרון לאדם מה הוא יותר בגדר האדם בכל עמלו וכו׳ וז"ש עד שלא באה שמשו של עלי זרחה שמשו וכו׳ ועליו אמרו (נדה כ"ג) ונר דלוק על ראשו ורואה מסוף העולם ועד סופו כידוע:
הערות שוליים[עריכה]
- ^ (הערת המדפיס: בליקוטים שנדפסו בס׳ שנות אליהו כ׳ קצת באופן אחר ע"ש שנדחק בזה והדברים ברורים כמ"ש כאן)