בראשית רבה לז ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ד.    [ עריכה ]

[י, י] "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה", חרן ונציבין וקטוספין, בארץ שנער, זו בבל למה נקרא שמה שנער, אמר ר"ל ששם ננערו מתי דור המבול, ד"א שנער שהיא מנוערת מן המצות בלא תרומה ובלא מעשרות, ובלא שביעית,ד"א שנער שהם מתים בתשניק בלא נר ובלא מרחץ, ד"א שנער ששריה מתים נערים, ד"א שנער ששריה מביטין בתורה עד שהן נערים, ד"א שנער שהעמידה שונא וער להקב"ה ואי זה זה נבוכדנצר, מן הארץ ההיא יצא אשור, מן העצה ההיא יצא אשורכיון שראה אותן באים לחלוק על הקב"ה פנה מארצו, א"ל הקב"ה את יצאתה לך מארבע, חייך שאני פורע לך ונותן לך ד', ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח ואת רסן, תלתסר, ולא עשה. אלא כיון שבא ונשתתף עמהן בחורבן בית המקדש, א"ל הקב"ה: אתמול אפרוח עכשיו ביצה, אתמול מפריח מצות ומעשים טובים, עכשיו מכונן כביצה, אתמהא, לפיכך (תהלים פג) היו זרוע לבני לוט סלה, ללוט. ואת רסן בין נינוה ובין כלח וגו', אין אנו יודעים אם רסן היא הגדולה ואם נינוה היא הגדולה, מן מה דכתיב (יונה ג) ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך ג' ימים, הוי נינוה היא הגדולה.