ביאור:שמות כ כ
שמות כ כ: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ, וְאֶת שְׁלָמֶיךָ, אֶת צֹאנְךָ, וְאֶת בְּקָרֶךָ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות כ כ.
בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ[עריכה]
אנו נמצאים במעמד הר סיני, אלוהים הודיע את עשרת הדברות שכל כך חשובות לתרבות העם ולדרך אלוהים. נאמר במעמד המרשים הזה: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת הָהָר עָשֵׁן" (ביאור:שמות כ יד). בני ישראל נרתעים בפחד מוות, ומבקשים שאלוהים ידבר עם משה, ומשה יגיד להם את דברי אלוהים.
אלוהים מסכים לתנאים האלה ופותח בדבר חשוב ביותר: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (ביאור:שמות כ יט), וזאת למעשה הדברה הראשונה: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (ביאור:שמות כ ב).
- עכשו אלוהים אומר את הדבר השני החשוב ביותר לו: "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ"
רש"י מצמצם את המקום, רק למקום שבו אלוהים יזכיר את שמו, ככתוב: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי", והדבר מוגבל לבית המקדש. לא ייתכן שזה נשאר נכון, הן בית המקדש לא קיים, ואלוהים לא מינה מקום אחר, יוצא מכאן שאנו לא יכולים להזכיר את שמו ולזכות בברכתו?
בשינוי המילה "אַזְכִּיר" למילה 'תזכיר', המשמעות היא שבכל מקום בעולם וביקום, שבו בני ישראל יזכירו ויכבדו את שמו של אלוהי ישראל, אלוהים יזכור אותנו ויבוא אלינו ויברך אותנו. בני ישראל לא חייבים להיות בארץ המובטחת בלבד. כל מקום הוא מקום ברכה, כאשר בני ישראל מזכירים את שם אלוהים בכבוד וביראה. לפי הקריאה של רש"י, בני ישראל לא צריכים לעשות דבר. אלוהים מזכיר את שמו עליך, במקומך, ואז תקבל ברכה. לבית המקדש אלוהים לא צריך לבוא "אֵלֶיךָ" כי הוא כבר שם, והברכה כבר מתקימת אם תבוא או לא תבוא לבית המקדש, ולא חשוב איפה אתה נמצא בעולם וביקום ואם אתה מזכיר את שם אלוהים או לא.
המשפט הזה מתקיים ומשלים ביחד את דברי אלוהים ליהושע: "כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ, לָכֶם נְתַתִּיו [לברכה]" (ביאור:יהושע א ג), ואין הגבלה רק לירושלים ובית המקדש. אלוהים מגיש דרישה, בני ישראל חייבים 'לדרוך', ובמשפט שלנו: 'להזכיר' את שם אלוהים' ורק אז הברכה תבוא במקומם.
מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי ... בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי[עריכה]
יכול להיות ש"הַמָּקוֹם" מתיחס למקומות אשר בהם יבנו בני ישראל מזבחות לפי הוראת אלוהים, ולא התחלה של משפט או רעיון חדש.
בעתיד עבודת הזבחים תבוטל, ואלוהים ידע זאת כפי שהנביאים אמרו: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה" (ישעיהו א יא), "עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן, וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי" (ירמיהו ו כ). אולם בשלב הזה עבודת הקורבנות היתה חשובה, ולכן אלוהים מסביר איך לבנות מזבח כשר מיד לאחר מעמד הר סיני ועשרת הדברות, כי בעתיד הקרוב בני ישראל יצטרכו לבנות מזבחות, ואלוהים רוצה שהם יבנו אתם כראוי.
וכך אלוהים מודיע לבני ישראל:
- אני אזכיר את שמי במקום, עם ישראל יבנה לי מזבח כשר, ואז "אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".
- או, עם ישראל יבחר מקום ויבנה מזבח, העם יזכיר את אלוהים בשמו, ואז "אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". (כך בחר דוד את ירושלים להיות בירתו, והביא את הארון לשם (שמואל ב ו יב).)