ביאור:עץ חיים/שער ט/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

עד אימת ניתב בקיימא דחד סמכא!

שלושה חילוקים נגרמו בין או"א לז"ת שבאו כתוצאה מכך שהג"ר לקחו מאור האוזן בין מעט בין הרבה, ואילו הז"ת לא לקחו אלא מהארת אורות חוטם פה מתחת לשיבולת הזקן. שני הבדלים כבר כתבנו, שאו"א לא נפלו לבי"ע אלא ירדו ממקומם בתוך עולם האצילות וכן רק אחוריים שלהם ירדו ולא פנים. הבדל נוסף מוזכר כאן שהג"ר יצאו בג' קוים שכתר יצא באמצע וחכמה ובינה מתחתיו בשני צדדים חכמה מימין ובינה משמאל. מה שאין כן הז"ת שיצאו זה למטה מזה בקו אחד. שבריאת אדם בצלם היינו בג' קוים וזה נקרא רה"י מה שאין כן כשהם זה על גבי זה הואיל ואינם מחוברים נקראים רשות הרבים.

וזה מה שאמר רשב"י באדרא רבא לחברים עד אימת ניתב בקיימא דחד סמכא שלאחר שלמדו דרושי השבירה היטב שיצאו בקו אחד בחד סמכא. אמר להם שמכאן ואילך נעסוק בדרוש התיקון שהוא בחי' קוים שאתם חסרים ממנו עדיין ולא למדתם אותו היטב. ולכאורה לשון האדרא אינו מחוור מה הכוונה עד מתי נשב בדרושי השבירה הרי זה לימוד וזה לימוד ואלו ואלו דברי אלהים חיים, אלא רמז להם שעצם הלימוד בדרוש התיקון הוא עצמו מועיל יותר לתיקון המלכים השייכים לזמן העיסוק בהם. ועל ידו יהיה רווח שיתגלו להם חידושי תורה רבים ויתוקנו עליונים ותחתונים. אתכנשו חבריא – שע"י החיבור שאנו מתחברים יחד נתקן תיקון המלכים של זמנינו ויתחברו יחד ויהיו בחי' רשות היחיד.

עוד יש להבין בקריאת הרשב"י עד אימת ניתב בקיימא דחד סמכא, שיש זמן שהאורות סתומים והגלות גוברת בו, ואין רשות לגלות בעניין הפרצופים העשויים בצלם אלהים אלא בחינת נקודות בלבד. כדרך שכתב המהרח"ו בהקדמה שהחכמה הזאת, הייתה נגלית לרשב"י וחבריו אך לאחר פטירת רשב"י נסתם החזון וכל אחד מהחכמים המעטים שהיו עוסקים בה היה עוסק בה בהסתר גדול ולא היו מגלים אותה אלא לתלמיד יחיד בדורו וגם זה בראשי פרקים בלבד מגלה טפח ומכסה אלף. והייתה החכמה מתמוטטת ומתמעטת והולכת מדור לדור, עד הרמב"ן ז"ל, אחרון המקובלים האמיתיים. וכל ספרי המקובלים שאחרי הרמב"ן שהיו עוסקים בחכמה זו לא היו עוסקים בה אלא בחינת עשר ספירות בחינת נקודות בלבד לא פרצופים. לא כדרך הראשונים שהיו שונים 'אם יהיו כל השמים גווילים, וכל הימים דיו, וכל הקנים קולמוסים, וכל בני אדם לבלרין, לא יספיקו לכתוב מה שקבלתי מרבותי'. וזה נמשך עד זמן עקבתא דמשיחא שקם האר"י הקדוש ונגלו לו דברים שהיו סתומים במשך דורות רבים, ופתח לנו שערי אורה והעבירם למהרח"ו אשר העלם על הכתב. ואפשר לומר שמגילויו של האר"י הקדוש והלאה יש תחייה של לימוד חכמת הקבלה. וכן על ידי גילוי של תורתו של הרש"ש נפתחו השערים לכוונות התפילה. אף כי עוד חזון למועד שהאר"י גילה רק חלק ממה שרצה כי לא הספיק, וגם הדברים שהתגלו אינם מסודרים דיים. וגם בכוונות הרש"ש יש לנו ספקות רבים שחלק מהכתבים הלכו לאיבוד. ומכל מקום בזה עסוקים הלומדים היום. ומקובלים אנו שעוד ילכו הדברים ויתבררו יותר ויותר לקראת בו משיח צדקנו. שדווקא על ידי העסק בחכמה זו יוכל לבוא התיקון וכבוד ה' יופיע בעולם באתגליא, ואנו רואים בעינינו שעם חזרת שלטון יהודי לארצנו גם אם הוא עדיין לא על טהרת הקודש, הרי שיש בזה התחלה של תיקון ויש התחלה של שינוי לטובה אף במצב הפרצופים העליונים כפי שהוכיח הבית לחם יהודה בשער לידת המוחין פ"ב במצב הכתר דנוק' שמקבלת שני אורותיה, וכן מדויק בפסוק בשוב ה' את שיבת ציון וכו' אז ימלא שחוק פינו – עוד קודם בניין הבית, ואח"כ נבוס צרינו בשעת בניין בית המקדש ע"ש. והולכת חכמה זו ומתגדלת יותר, ומתרבים התלמידים העוסקים בה. ועל זה היה זעקת הרשב"י עד אימת ניתב בקיימא דחד סמכא! שבתחילת זמנו של רשב"י (שבתקופת יבנה עדיין היה אחד התלמידים בבית מדרשו של רבן גמליאל ביבנה ולמד מרבי עקיבא ויתכן גם מרבי יהושע (ברכות כ"ז ע"ב)). ונראה שתחילת גדולתו היא לאחר מרד בר כוכבא שהיה מחמשת התלמידים שהעמיד רבי עקיבא לאחר או תוך כדי המרד. ועוד טרם שהוציאו להורג את רבי עקיבא כשמינה את ר"מ, העיד על רבי שמעון "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך" (ירושלמי, סנהדרין פ"א ה"ב)). כך שבתקופה זו שהייתה גם כשישים שנה לאחר חורבן הבית, וגם לאחר כשלון מרד בר כוכבא שנהרגו רבבות מישראל היה מצבנו ירוד ונסתמה החכמה עד שראה ה' את עני ישראל מיצרים מאוד ואפס עצור ואפס עזור ואין עוזר לישראל, ונתן לרשב"י רשות לפתוח העניינים באדרא רבא ולעסוק בתיקון אף כי יהיו העניינים סתומים עד ימות המשיח!


סדר יציאת המלכים

המלך הראשון שיצא מהבינה הוא אור הדעת ועמו יצאו שאר אורות המלכים כלולים בו. ונכנס בכלי שלו אך כיון שהיו אורות רבים לא היה בכלי כוח לסבול אותם, שכן לא קיבל הארת האוזן כדרך שקיבלו הג"ר ונשבר הכלי ונפל למקום שעתיד להיות עולם הבריאה במקום הדעת דבריאה. ומבאר כאן דף מ"ג בשמ"ש שלא נפל רק לבריאה בלבד אלא לכל הבי"ע שפנימיות הכלי נופלת לבריאה, חיצוניותו ליצירה וחיצוניות חיצוניותו לעשייה על דרך מה שקרה בכלי הא"ק כמבואר במבו"ש ש"ב ח"א פ"ג ריש דף ג' ע"ב. ובהקדמת רחובות הנהר מרחיב שהכוונה לבי"ע דאותה הספירה. שלכל ספירה פרטית יש אבי"ע שבהם חמישה פרצופים כמבואר בדרוש ז' שער ל'. וראה גם המובא לקמן פ"ז וכן במבו"ש דף ט"ו.


ובמאמר מוסגר נאמר שאין מדובר כאן בפרצוף אחד בלבד שקרה בו מקרה המלכים. אלא שיש רבבות רבבות של עולמות שיצאו חמשה פרצופים (א"א או"א וזו"ן ועם עתיק הרי שהם ששה פרצופים) כוללים שייצאו מהעיניים דא"ק. כשהם מסודרים בעובי כלומר אחד מלביש ליד השני ובכל אחד מהם יש עשר ספירות באורך זה תחת זה, שהם שוב א"א או"א וזו"ן ובאלה העשר ספירות הפרטיות הג"ר שבהם נתקיימו וז"ת שבהם נשברו. אבל פרצופים הכוללים לא הייתה בהם שבירה היינו שגם פרצופי זו"ן יצאו שלמים ורק בזו"ן פרטיים שבהם הייתה שבירה כדברי הרש"ש בהקדמת רחובות הנהר. ומה שהם קרויים נקודות והרי מדובר בפרצוף שלם הכולל עשר ספירות, זה משום שיצאו בתחילה בבחינת מלכויות בלבד ומלכות קרויה נקודה כמו שמביא בפרק ח' כאן.

ומה שאמרנו שיש רבבות רבבות פרצופים גם זה בהקדמת רחובות הנהר שם שכתב "כי לא בפרטי הה' נקודות בלבד היה מקרה המלכים אלא היה בכל מין י"ס וי"ס דכל פרצוף דפרטי אבי"ע". ומבאר הרב הלל באספקלריא דנהר"א (עמ' מ"ב) שפירוט זה לרבבי רבבות פרצופים, נובע מכך שנחלקו פרטי הבחינות שבעולמות כנגד שנות זמן תיקונם וכנגד חודשים שבועות ימים ושעות, ואפילו כל רגע ורגע מהשיתא אלפי שני ישנו פרט אחד שלם כנגדו הכולל כל אבי"ע. וכן מתחלק עוד כל פרט דכל רגע כנגד שישים ריבוא שרשי נשמות כלל ישראל. שכל נשמה שורשית מהן יש כנגדה שורש למעלה, המתפשט מרום אצילות ועד תחתית העשיה, והוא דאבי"ע דאותה נשמה. וכן בנוסף לזה כל מצווה ומצווה מתרי"ג מצוות שבכל נשמה שבישראל יש לה אבי"ע פרטי משלה וזה בכל שורש ושורש ובכל רגע ורגע! והולכים ומתפרטים עוד בפרטי פרטים עד כי אי אפשר לספור!

וגם כל פרט מהם יש בו בחי' פנים ואחור דפנים ופנים ואחור דאחור, דהיינו חיצוניות ואמצעיות ופנימיות דפנים דפנים וחיצוניות ואמצעיות ופנימיות דאחור דפנים. וכנגד שש בחינות אלה דפנים יש שש בחינות גם באחור. היינו חיצוניות ואמצעיות ופנימיות דפנים דאחור וחיצוניות ואמצעיות ופנימיות דאחור דאחור.

וכל זה הוא בחלק הכלים השייכים למצוות התלויות בדיבור כמו תפילה ועסק התורה שנקראים תיקון הפנימיות. וכנגד אלו המדרגות דפנימיות דאבי"ע, יש גם בחיצוניות דאבי"ע והוא הנוגע לתיקון במצוות התלויות במעשה. המבואר מכל הנ"ל שאין הביאור בפרק זה אלא באופן כללי מאוד מה קרה בכל כלי שנשבר אך יש פירוט רב שיצטרך ביאור כל דבר במקומו.


נחזור לעניין הנה כשאמרנו שיצא הדעת הרי שכלי שלו נשבר ונפל למקום דעת דעולמות בי"ע. והאור שלא שייכת בו נפילה שהרי אין בו פגם כדרך הכלים שהיו בהם סיגים, בכל אופן ירד למקום מלכות דאצילות, כדי להיות קרוב עד כמה שניתן לכלי שלו שנמצא בבריאה שלא יתייאש הכלי מן הגאולה, בסוד הנפש החופפת להאיר בו אחרי המיתה כדי שיהיה בו קצת חיות והארה ולא יתבטל לגמרי, ויוכל לחזור ולהתקן בתחייה. ומכוח האור המאיר בהם המלכים האלו דב"ן שנפלו לבי"ע הם מתפללים תמיד לגאולתם בסוד תפילה וצעקת השכינה, שהיא המלכות שם ב"ן, שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, שנשמות הצדיקים כלולים באלה המלכים, לכן מאיר עליו האור מרחוק בבחי' תגין שעל האותיות.

וק"ק שהרי בשער עקודים דף כ"ז ע"ב פירש שאור הרשימו הנשאר בכלי שמעליו הוא בחי' תגין לכלי שתחתיו. ובמבו"ש שער ב' ח"ב סוף פ"ז מפרש שהתגין באותיות בדק חי"ה ובאותיות שעטנז ג"ץ הם כנגד האורות שחסרו מהם ונשארו אורות אלה חופפים על האותיות מלמעלה בסוד "ונפשו עליו תאבל" [שבאותיות בד"ק חי"ה שחסר מהם רק הארת האוזן יש תג אחד ובאותיות שעטנ"ז ג"ץ שלוש תגין כנגד הארות האח"פ שחסרים מהם בשורשם]. לכן נראה שבחי' התגין היא כל בחי' של אור שמאיר מקרוב לכלי ולא בתוכו לכן לדוגמא נוקט האיפה שלמה שער אנ"ך פ"ב על המובא בשער רפ"ח פ"א שאורות הרפ"ח נכנסים בעיבור בתוך הכלים "אבל קודם לכן כשהיו בבי"ע לא היו בתוך הכלים כ"א למעלה מן הכלים בבחינת תגין על האותיות". ולפיכך צ"ל שלאחר שייכנסו אורות הרפ"ח בתוך הכלים (מה שנעשה בעת העיבור) לא יהיו יותר בחי' תגין על האותיות אלא בחי' אותיות.


ואותו כלי הדעת שנפל היינו דעת דכל אחד משישה הפרצופים. שדעת דעתיק נפל למקום דעת דעתיק בבי"ע [אף שכתב בפרקנו שנפלו לבריאה מביא השמ"ש ממה שכתב לקמן בפרק ז' דף מ"ו ע"ג שפנימיות הכלי נשברה וירדה לבריאה וחיצוניות הכלי ליצירה וחיצוניות חיצוניותו לעשייה] ולכן צריך לומר שפנימיות כלי הדעת נפלה בדעת דעתיק דבריאה, וחיצוניותו בדעת דעתיק דיצירה וחיצוניות חיצוניותו בדעת דעתיק דעשייה. וכלי דעת דא"א למקום דעת דא"א בבי"ע וכלי דעת דאו"א למקום דעת דאו"א בבי"ע וכלי דעת דזו"ן למקום דעת דזו"ן בבי"ע, כמבואר בדברי השמ"ש אצלנו דף מ"ג ע"א. ומה שכתב השמ"ש שבירה בזו"ן דעתיק זה כפי שיבאר מהרח"ו בפרק ז' שגם בעתיק הייתה שבירה בזו"ן שלו.

לאחר שנשבר כלי הדעת ונפל לדעת דבי"ע ואור הדעת ירד בכלי מלכות דאצילות הרי ששאר אורות מחסד עד מלכות ירדו בכלי חסד. ונשבר כלי החסד מחמת ריבוי האורות ונפל למקום בינה דבריאה שלא יכול ליפול לכלי חסד דבריאה מפני שכלי דעת מפסיק ביניהם. והאור שבו שרצה להיות קרוב לכלי שלו כדי להאיר בו בבחינת תגין על האותיות, לקח מקום היסוד. מחמת שמקום מלכות כבר נתפס על ידי אור הדעת.

ושאר האורות מגבורה ומטה שיצאו מחסד שנשבר נכנסו בכלי גבורה, ונשבר כלי הגבורה מריבוי האורות שירדו בו. ונפל הכלי בחכמה דבריאה ואור הגבורה ירד לתרי פלגי דגופא שהם נצח הוד שבאצילות. ושאר האורות מת"ת ומטה ירדו בכלי ת"ת ונשבר כלי הת"ת ונפל לכתר דבריאה. והאור נשאר במקומו שהוא ת"ת דאצילות.

ובזה הרווחנו שכל אור לא היה רחוק מהכלי שלו יותר מג' מדרגות (מלבד מקום האור ומקום הכלי) שכן אור הדעת נמצא במלכות דאצילות ויש שלוש מדרגות שהם כח"ב דבריאה בינו לבין כלי הדעת שנמצא בדעת דבריאה. וכן אור חסד נמצא ביסוד דאצילות ויש ג' מדרגות פנויות שהם מלכות דאצילות וכתר וחכמה דבריאה, עד הכלי שלו הנמצא בבינה דבריאה. וכן אור הגבורה נמצא בנצח הוד דאצילות שנחשבים אחד ויש ג' מדרגות פנויות שהם יסוד ומלכות דאצילות וכתר דבריאה עד הכלי הנמצא בחכמה דבריאה. ואור הת"ת נמצא במקומו באצילות ובינו לכלי שלוש מדרגות שהם נצח הוד מדרגה אחת וכן יסוד ומלכות דאצילות והכלי נמצא בכתר דבריאה. ואף שהאור אינו מחובר בכלי שלו שהרי כל פחות מג' כלבוד דמי וכאן הרי יש ג' ולא פחות מג', אבל אין זה הרחק גמור שהואיל ואינו רחוק אלא ג' בלבד אינו נחשב הרחק גמור ויכול להאיר האור בכלי.


התרחבות כלי הג"ר דאצילות תוך כדי שבירת המלכים התחתונים

אור הת"ת נשאר במקומו (שכן תחתיו בכלי נצח הוד יש כבר את אור הגבורה) ומכיוון שלא ירד אור הת"ת ממקומו הרי שנשאר בכוחו הראשון ולכן אנו חוששים אצלו שמא ירצה לעלות חזרה למקורו למקום הבינה כדי שיהיה לו שם כלי שיהיה בתוכו. (חשש זה לא קיים באורות דעת חסד וגבורה שכיוון שירדו ממקומם מיד בשבירה כדי לסייע לכליהם שנשברו, הרי נחלשו קצת ואין להם כוח לעלות למעלה למקום הבינה ללא סיוע). וכיון שאין אנו רוצים שאור הת"ת יעזוב מקומו אל הבינה שאז יהיה הכלי שלו מרוחק ממנו מאוד. לכן הרחיב המאציל העליון את כלי כתר, שלא נשבר, דרך קו האמצעי כלפי מטה עד אמצע מקום הת"ת כנגד הטבור. ולכן חצי עליון של אור ת"ת נמצא בתוך כלי הכתר שהתרחב עד מקומו וחצי תחתון של אור הת"ת עלה גם הוא חצי מדרגה כדי להיות בתוך הכלי. ונמצא שאור ת"ת נשאר בחצי עליון של מקומו, ולא נתרחק מדי מהכלי שלו שירד למקום כתר דבריאה.

ובראות אור הדעת שיש כלי במקומו שהרי כלי כתר התרחב עד מקום חצי ת"ת. לכן עלה אור דעת למקום הדעת דאצילות שכן העדיף עכשיו הנאת עצמו להיות מכוסה בכלי מלהאיר בכלי שלו שבבריאה. והכלי שלו שבבריאה שהיה במקום הדעת מאחר שאור דעת אינו מאיר בו נחלש יותר ונפל למקום מלכות דבריאה.

וכיצד מתקיים כלי הדעת הרי הוא רחוק מאורו מאוד אלא שלא נחשבות כל י"ס דבריאה אפילו לא לספירה אחת באצילות ולכן נחשב כאילו עומד בראש הבריאה ומה שהקפדנו בתחילה שלא יהיה יותר משלוש מדרגות בין האור לכלי והרי כל הבריאה כולה אינה נחשבת אף כספירה אחת באצילות! התשובה היא היכא דאפשר אפשר.

אך עדיין קשה שכן אור הדעת עלה למקומו באצילות וגם אם נחשיב שכלי הדעת נמצא בראש הבריאה עדיין יש מרחק של שבע ספירות בינו לבין הכלי שלו. אלא שעיקר הקפידא בזה שלא יהיו שלוש ספירות ריקניות בין האור לכלי שאז הכלי יתבטל וכאן שיש אורות בחג"ת (כפי שנראה שאור החסד ואור הנצח נמצאים בכלי החכמה שהתארך עד מקום החסד וכן אור הגבורה ואור ההוד נמצאים בכלי הבינה שהתארך עד מקום הגבורה ואורות ת"ת יסוד ומלכות נמצאים בכלי הכתר שהתארך עד מקום הת"ת) הרי שרק בכלי נהי"ם לא נשאר אור וכיון שנו"ה נחשבים לכלי אחד הרי שנשארו רק שלוש כלים ללא אור. ואותם אורות שנשארו בחג"ת דאצילות מסייעים לאור הדעת להעביר מאורו אל הכלי שלו, שכן רווח של שלוש כלים ללא אור ניתן להתגבר עליו.


כלי ת"ת נשאר במקומו בראש הבריאה שהרי האור שלו עלה בחצי ת"ת דאצילות ויותר מכך עתה שעלה אור הדעת למקומו היה בכוח ריבוי אור הדעת להרחיב את מקום כלי כתר עד סוף מקום ת"ת דאצילות וחזר גם חצי תחתון דאור ת"ת למקומו.


והגיע זמן אור נצח הוד (תרי פלגי גופא) למלוך במקומם וכיוון שבמקומם היה אור הגבורה לכן כלי הבינה הרחיב את מקומו בקו שמאל עד מקום הגבורה שצריך להיות בתיקון. וכשראה אור הגבורה שהיה בנצח הוד דאצילות, שיש לו כלי להיות בו העדיף הנאת עצמו מלהאיר בכלי שלו שבבריאה ופינה מקום נצח הוד ועלה למקום הגבורה. והכלי שלו שהיה בחכמה דבריאה ירד ליסוד דבריאה, שמקום המלכות כבר לקח כלי הדעת. וכיוון שנתפנה מקום נצח הוד נכנסו אורות נצח הוד (ואורות יסוד ומלכות כלולים עמם) למקומם, ולא יכול הכלי דנצח הוד לסבול האורות ונשבר וירד למקום נצח הוד דבריאה. ואורות נצח הוד שלא רצו להישאר ללא לבוש עלו למקום גבורה. גם הנצח שבאופן טבעי צריך להיות במקומו בקו ימין, כיוון שהם תרי פלגי דגופא עלה יחד עם ההוד למקום גבורה. ואף שהנצח יהיה טפל להוד יותר טוב לו להיות בכלי מאשר להיות ללא לבוש לכן עלה עם ההוד.


ואח"כ יצא אור היסוד ומכיוון שמקומו היה תפוס על ידי אור החסד [שהיה במקום יסוד דאצילות]. לכן הרחיב המאציל את כלי החכמה בקו ימין שיגיע עד מקום החסד שיהיה בתיקון. ואור החסד העדיף הנאת עצמו להיות בלבוש כלי מלהאיר בכלי שלו שבבריאה, לכן עלה אל מקום החסד ונכלל בכלי החכמה. והכלי של החסד שהיה בבינה דבריאה נחלש מחמת התרחקות האור ממנו ונפל יותר למקום ת"ת דבריאה [שכן במלכות דבריאה כבר היה כלי הדעת, וביסוד היה כבר כלי החסד, ובנצח הוד היה כבר כלי הגבורה, וכלי ת"ת עצמו הרי נמצא עתה במקום הכתר ולכן פנוי מקום הת"ת דבריאה לקבל כלי חסד]. ועתה יצא אור היסוד (ואור מלכות כלול עמו) ונכנס בכלי שלו ומלך במקומו ונשבר הכלי מחמת ריבוי האורות ונפל לגבורה דבריאה שהרי מת"ת ומטה כבר מלאים הכלים כנ"ל. ואור היסוד עלה למקום הדעת ששם הרי כבר נתרחב כלי הכתר והגיע עד סיום הת"ת.


ואח"כ יצא אור המלכות למלוך בכלי שלו ואף שלא בא אלא אור אחד לכלי מלכות בכל זאת נשבר הכלי כיון שמיצירתו היה כלי המלכות חלש שנעשה מכוח מלכות דעקודים דלית לה מגרמה כלום. וירד הכלי במקום חסד דבריאה. ואור המלכות עלה בדעת דרך קו האמצעי.


כאן יש לשאול בשלמא כשאור החסד נכנס ביסוד ואור הגבורה בנצח הוד הרי שאור אחד נכנס לכלי אחד ששווה לו שהרי כל הו"ק שווים לכן לא נשברו. אך כאשר אור הדעת נכנס במלכות הרי כלי המלכות חלש היה שכשנכנס בו אורו אור המלכות נשבר אף הוא. אם כן כיצד החזיק מעמד כאשר נכנס בו אור הדעת. תירץ היפה שעה הביאו גם השמן ששון שכשנכנס אור המלכות נמצא בכלי המלכות גם רשימו מאור הדעת ותוספת הרשימו הספיקה כדי שהכלי לא יוכל לעמוד ונשבר מה שאין כן כשנכנס אור הדעת בתחילה נכנס לבד לכלי מלכות. ובהגהות הצמח מבו"ש ש"ב ח"ב פ"ה כתב בזה שתי תשובות ונחבר תשובותיו לאחת שאור המלכות כשנכנס לכלי שלו נכנס כדי למלוך במלוא העוצמה ולא יכול היה הכלי לעמוד בזה. אבל אור הדעת שרצונו לעלות מעלה ובא כאן כאורח לכלי שאינו שלו (על מנת להאיר לכלי שלו שבבריאה) התחשב בכלי המלכות וצמצם עצמו ולא נכנס במלוא עוצמתו על מנת שלא ישבר כלי המלכות.


נמצא עתה שכל כלי ז"ת דאצילות נמצאים בבריאה:

שכלי ת"ת במקום כתר, כלי מלכות במקום חסד, כלי יסוד במקום הגבורה, כלי חסד בת"ת, כלי נצח והוד בנצח והוד, כלי גבורה ביסוד, וכלי דעת במקום מלכות. ואין בבריאה מקום פנוי אלא ג' מדרגות בלבד שהם מקום החב"ד. ונחשבים כל הכלים בבריאה כאילו הם לבוד שהרי אין מקום פנוי אלא ג' מדרגות חב"ד בלבד, וכן כל הבריאה אינה אפילו כספירה אחת באצילות.

ובאצילות נמצא שבקו אמצעי אור הת"ת במקומו לפי שהתרחב כלי הכתר עד שם. ומעליו אור הדעת ואתו נמצאים אורות יסוד ומלכות. ובקו ימין נמצא אור החסד שעלה למקומו לפי שעד אליו נתרחב כלי החכמה. ובקו שמאל נמצא אור הגבורה במקומו לפי שעד שם נתרחב כלי הבינה ואצלו נמצאים גם אורות נצח הוד. (ויתבאר מיד שאף אור נצח יתפוס את מקומו בצד ימין עם עליית אור המלכות בקו אמצעי).

נמצא שבקו אמצעי מתחת לת"ת אין אלא ב' ספירות ריקניות ללא אור באצילות שהם יסוד ומלכות כך שכלי האצילות הנמצאים בבריאה יכולים לקבל הארה ממקום הת"ת. ואף שגם מקום נצח והוד הוא פנוי שהרי אורותיהם נמצאים יחד עם הגבורה (ואם כך יש לנו ארבע מקומות פנויים מאור בתחתית האצילות) מכל מקום מקומם אינו בחשבון כיון שהם בב' צדדים ולא באמצע.


עליית אור יסוד בדעת

הנה היסוד נקרא 'משכיל לאיתן האזרחי' שתפקידו הוא להמשיך את אור הטיפה ה"ח מן הדעת שהיא נשמת הו"ק. לכן נתנו לו או"א היכולת לעלות לדעת ש'משכיל' הוא הדעת שבשכל, ו'איתן האזרחי' הוא אור החסדים הטיפה הנמשכת. שאיתן האזרחי הוא אברהם שכן כל האבות נקראו איתנים (זוהר ח"ב דף ק"י ע"א) ואברהם נקרא איתן האזרחי כדברי רב שנאמר 'מי העיר ממזרח צדק' (ב"ב דף ט"ו ע"א). וטיפת החסדים נקראת אור (כמו שמביא בשער ההקדמות דף כ"ג ע"א) שהסיבה שיובב שהוא חסד הוא בן זרח כי החסד נקרא אור. וכדי להמשיך את הטיפה עולה היסוד שהוא יוסף בדעת.

שכן יוסף איהו לעילא ואיהו לתתא שעולה עד המוח היינו בדעת ויורד עד למטה למקומו ומקשר כל הו"ק יחד. ולכן יכולה לאה להתייחד עם ז"א בתפילת המנחה אף שרגליה מסתיימות במקום החזה דז"א. וזה מכיוון שיסוד עולה בשליש עליון דת"ת ושם מתייחד עם לאה. וכן מצינו בתפילת יוצר דשבת שתיקנו בו שבע פעמים 'הכל' שעולה היסוד שם בשבע היכלות. וזה נאמר דווקא על פנימיות היסוד שהרי ניתן להקשות הלא 'מבשרי אחזה אלוק' ולא מצינו יסוד שיכול לעלות למעלה אלא שהכוונה לאור פנימיות היסוד שהוא העולה ועל זה אמרו אין קישוי אלא לדעת והוא ע"י שנמשך כוח החסדים מן הדעת. שכן מבאר היפה שעה בשער הנסירה סוף דף כ"ג שאמנם תחילת הכל במחשבה אלא שאין המחשבה מוציאה הטיפה עד שהיסוד מתקשה ועולה עד לדעת להמשיך הטיפה. וכוח זה שניתן ליסוד לעלות עד למעלה בדעת ניתן בו כבר עתה עוד לפני השבירה ולכן היה לו יכולת כאן לעלות לדעת.


עליית אור מלכות בדעת ומעבר אור הנצח לצד ימין

בשלמא היסוד דרכו לעלות למעלה אך המלכות כיצד עלתה על זה אומר שלפעמים בתיקון נקראת המלכות עטרת בעלה שעולה למעלה מז"א ולכן גם עתה התנוצץ בה אור זה ועלתה למעלה אל הדעת. ומטרת עלייתה לקשר את כל הו"ק אורות יחד. שכשהגיעה אור מלכות לכלי שלה לקחה את הרשימו שהשאיר הדעת שהיה שם ועלתה מכוחו אל הדעת וחיברה הרשימו שהביאה עם רשימו אחר של הדעת שקיים בו ועל ידו קשרה כל השבע אורות יחד, ונמשך להם הארה נוספת ותיקון מחודש.

ביאור העניין הנה הדעת כלול מה"ח וה"ג וכן מכללות הה"ח והה"ג שלצורך היסוד וכן מכללות דכללות הה"ח והה"ג שלצורך המלכות. והנה הרשימו שהניח הדעת במקום כלי המלכות היה בוודאי מבחי' המלכות שבדעת שבצד הגבורות שתמיד הרשימו הוא החלק היותר קטן של האור. ולכן כשבא אור המלכות למקום המלכות התחבר עם הרשימו הנ"ל שמצא מין את מינו. וכשעלתה המלכות עם הרשימו הזה אל הדעת התחבר זה הרשימו שהוא המלכות של הגבורות שבדעת עיטרא דנוק' עם החסדים שבדעת עיטרא דדכורא. ונתבשמו זה מזה והתחברו החסדים עם הגבורות שזה בחי' זיווג ונולד מהם הארה לצורך חיבור וקישור כל הו"ק דז"א. כשהאיר הרשימו בצד שמאל במקום הגבורה ששם כזכור היו יחד עמה הנצח הוד הנה השאיר ההוד שם. וכשהאיר צד החסדים של הרשימו הנ"ל עיטרא דדכורא בקו ימין המשיך שם את הנצח. ונעשה בזה תיקון קצת באצילות שנתקנו גם הנה"י בבחינת קוים כמו החג"ת, שנצח עבר לצד ימין, הוד נשאר בקו שמאל וכן יסוד ומלכות נשארו בקו אמצע.


ומעיר מהרח"ו הערה בסוף הפרק שצ"ע שאם נעשה מה שנעשה עם המלכות בזכות אותו רשימו שהשאיר הדעת מה נעשה עם שאר האורות שהרי כל אור שחנה בכלי משאיר אחריו רשימו. ועל זה אומר הכרם שלמה שאכן אורות נצח הוד יסוד ומלכות שמצאו רשימו שלמעלה מאורם עלו למקום גבוה יותר. אבל חג"ת שלא מצאו רשימו גבוה מהם עלו למקומם בלבד. שכן נצח הוד מצאו במקומם רשימו מהגבורה והיה בכוחם לעלות למקום הגבורה. יסוד אף הוא מצא במקומו רשימו מהחסד ולכן מלבד כוחו המיוחד לעלות למעלה עזר לו גם עניין זה לעלות. וכן נעשה עם המלכות שמצאה רשימו דדעת. ואם תשאל ומה נעשה עם רשימו דאורות נהי"ם עצמם שגם הם חנו בכליהם לפי שעה וכן רשימו דדעת וחסד וגבורה שאף הם מסתמא הניחו רשימו גם בכליהם הם. בזה מחלק הכרם שלמה ואומר שאותם אורות רשימו דדעת וחו"ג שחנו זמן רב יותר בכלי נהי"ם עזרו לאורות נהי"ם לעלות גבוה יותר, אך מה שחנו בכליהם הם, וכן אורות נהי"ם, הרי חנו בכליהם זמן מועט בלבד, שמיד כשנכנסו לכלי הוא נשבר, לכן הרשימו שלהם הצטרף לכלל הרפ"ח ניצוצין שתפקידם להחיות הכלים שנשברו עד לעת התחיה.