ביאור:עץ חיים/שער ה/פרק ה
- ביאור על עץ חיים/שער ה/פרק ה
טנת"א בבריאת העולם
הפרק מתחיל בציטוט מתחילת ספר יצירה "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה" השתמש הבורא כדי לברוא את העולם. העולם הוא ז"א יש בו ששה קצוות צד דרום – חסד, צפון – גבורה, מזרח – ת"ת, מעלה – נצח, מטה – הוד, מערב – יסוד. התחלתם בחסד שנאמר עולם חסד יבנה, וכל השבע ספירות התחתונות כשמקבלות את השפע מלמעלה מקבלות את השפע דרך החסד. חסד זה נקרא 'יומם' שמאיר מסוף העולם ועד סופו ולא תש כחו ואינו מתעבה ומשתנה ואורו גדול למטה כמו בהיותו למעלה ולכן אין שום שפע יורד למטה עד שיתלבש בו בחסד ואז יורד למטה. ונקרא יומם בסוד הענן הנזכר וה' הולך עמהם יומם וכן וענן ה' עליהם יומם, וענן ה' על המשכן יומם, יומם יצוה ה' חסדו. [כמובא בדרושי הצלם דרוש ב' אות ז']
"והנה בורא עולם הוא אבא ע"י שמזדווג עם אמא" מוליד את הזו"ן שהם העולם. ומשעה שנזרע יש בטיפה חומר וצורה כלומר כלי ונפש כלולים מעשר ספירות! בסוד זרע יעבדנו שבמסכת סנהדרין (קי:) נשאלה השאלה קטן מאימתי בא לעולם הבא... דעת רבינא משעה שנזרע, דכתיב זרע יעבדנו. זֶ֥רַע יַֽעַבְדֶ֑נּוּ יְסֻפַּ֖ר לַֽאדֹנָ֣י לַדּֽוֹר (תהלים כ"ב) מפרש המלבי"ם שכבר נחשב במספר הדורות, היינו שמשעת זריעה כבר נחשב שבא לעולם כיון שאינו רק חומר אלא יש בו גם נפש!
ובכוח הנפש נעשים האברים דוגמת אומן הנופח בכלי זכוכית שע"י הרוח הנכנס בתוכו מתפשט חומר הזכוכית ונעשה כלי. וזהו סוד 'ויפח באפיו נשמת חיים' שאף שגוף האדם הוא עפר מן האדמה יש בו נשמת חיים חלק אלוהי מהעליונים. ואותה נפש היא בחי' תחתונה שבנפש שקיבל מאמא, נמצאת בטיפה קשורה בחומר כך שגם במותו לא תיפרד ממנו. ומבחי' אבא מקבל בחי' הבלא דגרמי בחי' ש"ך ניצוצין, ואותם שתי בחי' תחתונות שמקבל מאו"א נשארות עם הגוף גם לאחר מותו לתחיית המתים. בחי' נפש דנפש שקיבל מאמא עליה נאמר באיוב 'ונפשו עליו תאבל' שנשארת אתו בבחי' מקיף חופפת עליו ובחי' הש"ך נשארת בתוכו.
נפש זו היא התגין, והאותיות הם הגוף ואין להפריד התגין מן האותיות כנאמר בתיקונים דף יב ע"ב "ונפשא איהי כללא דאתוון ואיהי שתופא דגופא, רוחא איהי כללא דנקודי דנהרין בעיינין", שהנפש היא התגין והיא מכלל האותיות. לכן בס"ת תמיד נמצא את התגין מחוברים באותיות לעומת זאת הניקוד והטעמים יכולים הם להיפרד מגוף האותיות ואנו מקבלים אותם על ידי הקריאה בניגון של הבעל קורא.
באופן הרגיל טעמים הם ע"ב נקודות הם ס"ג תגין הן מ"ה ואותיות הן ב"ן, אלא שכאן החלוקה שונה. שאותיות הם גם זו"ן וגם ז"ת דבינה. ותגין הם ג"ר דבינה [שהיא ישסו"ת]. ונקודות הם חכמה [והם או"א] וטעמים הם כתר שהוא א"א.
ולכן אף שהתגין הם בחי' נפש כיון שהם ג"ר דבינה הם נעשים כתר לז"א שהוא בחי' האותיות ומקבל מאמא גם בחי' הנה"י וגם ת"ת שהיא הכתר. ובשבת שיש בו נפש יתירה זה מפני שמקבל מאמא מיותר גבוה שאו"א נותנים לו מא"א בחי' כתר יתנו לך ה' אלהינו.
ד"ה ועתה נבאר עניינם – עניין הטנת"א
העולם שהוא ז"א אף שבנוי מחסד ולמטה, יש בו י"ס שהם המנהיגים את הגוף. שהגוף הוא בחי' הכלים שהם הכ"ב אותיות, והנפש היא התגין שהם י' שמות אלהים מוחין דקטנות, והם נכללים עם הכלים לכן אף שהם י' יותר על הכ"ב אותיות הכלים עדיין נחשבים כ"ב בלבד. וכשי"ס דרוח הם ההויות המנוקדות מאירים בהם הרי שהם יחד ל"ב ונקראים ל"ב נתיבות חכמה.
ודע שכלי ספירות האצילות הם גוף והעצמות הם אורות. הי"ס מהא"ק מתלבשות בי"ס דאצילות ואצילות מתלבשת בבי"ע שהם הלבושים. וזה המובא בתיקוני זוהר תנא דבי אליהו דף י"ז ע"א "ואלין עשר ספירן אינון אזלין בסדרן חד אריך וחד קצר וחד בינוני ואנת הוא דאנהיג לון ולית מאן דאנהיג לך לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא", שהאור העליון מחצב הספירות שהוא הא"ק הוא המאיר בגוף שהוא הספירות דאצילות שהם מחצב הנשמות, והם הנותנים לו מידה להאיר בתחתונים בבי"ע שהם מחצב המלאכים, והבי"ע הם לבושים לאצילות כמובא 'וכמה גופין תקינת לון דאתקריאו גופא לגבי לבושין דמכסיין עליהון', שהגופין הם י"ס דאצילות ולבושין דמכסיין עליהון הם עולמות בי"ע שנחשבים לבוש לאצילות. הן מהאצילות והן מבי"ע יוצאות נשמות לבני אדם כמובא בתיקונים 'לבושין תקנת לון דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא'. וזה ע"י זיווג במחצב הספירות נותנים מוחין למחצב הנשמות (כלי האצילות) והם נותנים נשמות לבני אדם מד' עולמות אבי"ע. וכשיורדת הנשמה לעולם הזה הרי שיכולה להיות כלולה גם מאצילות וגם מלבושיה היינו עולמות בי"ע וזה תלוי במחצב הספירות שהוא אור האצילות והוא נגלה לתחתונים על ידי תיקונו על ידי הכלים שהם ממעטים האור ומתקנים אותו לשיוכלו התחתונים לקבלו. שאמר עליהם 'חד אריך וחד קצר וחד בינוני', היינו אחד חסד אריך ונותן בשפע, ואחד דין קצר ומגביל השפע, וחד בינוני מידת הרחמים שממצעת השפע שיוכלו התחתונים לקבלו, לכן נקראים כלי הספירות תיקונים. 'ואתקריאו בתקונא דא חסד דרועא ימינא' ומסביר כאן את אופי כלי הספירה במקביל לאברי האדם ומתחיל בז"ת וממשיך בג"ר 'חכמה מוחא איהו מחשבה מלגו בינה לבא ובה הלב מבין...'.
לסיכום העניין שעליו מביא ראיה מהפתח אליהו שהעצמות הם האורות. א"ק הוא מחצב הספירות והם הנקודות הנמשכים מאבא מוחין דגדלות. והגופין הם הכלים די"ס דאצילות שנבנו מן האותיות, והתגין (מוחין דקטנות) נכללים בהם. והבי"ע (מחצב המלאכים) הם הלבושים.
בהמשך השער פ"ז מבאר כיצד מכ"ב אותיות נעשין י' תיקונים שאותיות אמ"ש הם כח"ב וחג"ת נהי"ם הם אותיות בג"ד כפר"ת והי"ב אותיות הפשוטות הו"ז חט"י לנ"ס עצ"ק הם בת"ת.
ד"ה והנקודות הם י' והם בחי' הרוח - הנקודות הם האורות שבתוך הכלים שעליהם נאמר בפתח אליהו 'מלגיו איהו שם מ"ה דאיהו באורח אצילות' שעליהם נאמר בראשית ברא אלהים את השמים שהשמים הם הז"א ונבראו מחכמה כח-מה ששם מ"ה יש בו י' אותיות שהם אורות הנרנח"י שבי"ס. שהם סוד ההויות המנוקדות קמץ בכתר פתח בחכמה צירי בבינה סגול בחסד שווא בגבורה חולם בת"ת חיריק בנצח קובוץ בהוד ושורוק ביסוד, ומלכות אין בה ניקוד פרטי אלא היא כלולה מכולם, ולעיתים תבוא בניקוד צבאות (שווא קמץ חולם). ומה שאמר שהם י' נקודות כוונתו כשהמלכות תקבל מהז"א הוא ייתן בה את כל הנקודות שבו ומתמלאת המלכות. במידה ומכלילים גם את הדעת בספירות יש לנקדה בניקוד מוצא שהוא תנועת אותיותיו היינו י' בחלם ה' בצירי ו' בקמץ ה' בצירי שהוא סוד שם המפורש (ע"ח ב דף צח ע"ב). הרי שהם תשע נקודות ובגינת אגוז מבאר שהם חמש תנועות עיקריות המכונות: פתוחי חותם שהם חולם שורק חירק צרי קמץ (שפתח הוא עבד הקמץ, וסגול הוא עבד הצירי וקובוץ הוא עבד השורוק והשווא נחשב עבד עבדים לכולם) והרמז בדניאל פי"ב ו 'עד מתי קץ הפלאות'. לשון הפלאות כולל כל האותיות אלף תו וה' בהתחלה הרומזת לחמש התנועות. לכן נאמר 'נכון כסאך מאז מעולם את"ה' שאת"ה זהו כלל כל המציאות. ולכן אתה סמוך לברכה לעולם "ברוך אתה ה' למדני חוקיך שאת"ה הוא סוד היותו ממציא כל המציאות.
לכן השמים מספרים כבוד אל שהם מספרים ומזהירם למלכות הנקראת כבוד אל. שהז"א בחי' הרוח ששורשו בחכמה כח-מה נקרא ספירות על שם הנרנח"י והם עיקר פנימיות הספירות, בבחי' 'מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא' שעיקר השם בא ע"י הניקוד מהחכמה והניקוד הוא י"ס כמו שביארנו.
וי"ס שמקורם בחכמה הם האורות שכתב 'מלגאו איהו שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א דאיהו אורח אצילות' ששם זה אף שהוא בז"א רומז על החכמה כח-מה על דרך 'מ"ה שמו ומ"ה שם בנו' (איוב ל) והוא אורח אצילות מחצב הספירות שהן הנקודות ולא האצילות שכן האצילות היא האותיות מחצב הנשמות שהן כגוף לספירות והאותיות נקראום 'משכילים'. ומקצר לשון תיקוני זוהר דף יב - 'והמשכילים אלין אתוון דכלילן בב' דבראשית ראשית נקודה בהיכליה ט' נקודין תליין מניה ואתקרון י' ספירות בלימה. המשכילים היינו האותיות הכלולות בב' שהיא בינה דבראשית יזהירו על ידי הנקודה שבתוך הב' שהיא החכמה ראשית מבראשית. שמהב' יוצאים האותיות מבינה ומהנקודה שבב' יוצאים תשע הנקודות שבחכמה ונקראים י"ס בלימה.
ובהגהת הצמח מביא מתוך ספר הליקוטים (שבתחילה נסדרו מכתבי הרח"ו שלושה ספרים 'דרושים' כוונות' ו'ליקוטים') באופן קצת שונה את מקור המילה מספר שבת"ת, שלמעשה מדבר כאן על פנימיות הת"ת שהיא הדעת שכלולה מה"ח וה"ג שהם י' הויות שבכל אחת ד' אותיות וביחד מ' אותיות וכשהן מלאות יש בכל הויה י' אותיות שיחד הם ק' אותיות שהם אותיות מ"ס ממספר. וכשהם מלא דמלא הם כ"ח אותיות בכל הויה כפול י' הם פ"ר אותיות ויחד הם מס-פר.
יצירת החומר מאו"א לובן ואודם
מה שמובא בס"י פ"א אחת רוח אלהים חיים, שתים רוח מרוח, שלש מים מרוח, ארבע אש ממים. מסביר האר"י בפרושו שם שהם הג"ר חכמה בינה חסדים וגבורות שבדעת.
בתחילה הזריע האב הוא חכמה טיפת חומר - אף שמתחילה הייתה הטיפה כלולה מחומר וצורה כאן מתחיל לבאר יצירת החומר, שהוא האותיות שעליהן נאמר 'והארץ הייתה תוהו ובוהו'. כלומר קודם לחומר האותיות הוא התוהו בחי' השורש שאין בו עדיין גולם או צורה והוא עכירות המים שבחכמה שהם בחי' שורש הדין הנעלם לרוב דקותו שיש בחכמה ומכונה ע" הקדמונים היולי. והחכמה נקראת בספר יצירה 'אחת רוח אלהים חיים'.
מהחכמה לבינה ובו נעשה הציור הנקרא בוהו שכן הבינה היא בסוד הגבורה והצמצום שבסוד האש שבה היא מגבילה ומציירת את האברים במידה הראויה ומוסיפה מכוח הגבורות שבה את המנצפ"ך הכפולות על הכ"ב אותיות שבאו מאבא. על הבינה נאמר בספר יצירה שתים רוח מרוח, חקק וחצב בה עשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות. היינו שחקק וחצב את גולם האותיות אך אין בהם צורה ממש.
ולאחר הייחוד שבין החו"ב עובר לספירת הדעת שהרי הטיפה נמשכת מהדעת בסוד 'וידע אדם את חוה אשתו'. שבדעת חסדים וגבורות מים ואש. מצד החסדים נאמר בס"י "שלש מים מרוח חקק וחצב בהן כ"ב אותיות מתהו ובהו רפש וטיט, חקקן כמין ערוגה, חצבן כמין חומה, סככן כמין מעזיבה ויצק מים עליהן שלג ונעשה עפר, שנאמר 'כי לשלג יאמר הוא ארץ", ונקראים מים לפי שהם חסדים צד ימין מצד החכמה לכן נקראים שלג שעליו נאמר שהוא הוא ארץ שמתוהו ובוהו שבאו"א נעשה רפש וטיט חומר הכ"ב אותיות בצורה ממשית שיש שחקקן כמין ערוגה שיש באות ד' צדדים כמו ט' ומ' או כחומה שיש בה ג' רוחות וצד אחד פתוח שהוא שער כגון ב' וג' או כמין מעזיבה שיש באות שני צדדים כגון ד' או ה'. המנצפ"ך הפשוטים שהם דוכרא ה"ח נמצאים בחסדים דדעת שנעשים עפר לובן מעכירות השלג.
בגבורות דדעת שהם 'ארבע אש ממים' נמצאים המנצפ"ך הכפולים שבאים מצד הבינה סוד האש. דרך הגבורות דדעת שהם אש, יוצא החומר הנקרא אפר מעכירות שמרי האש חומר מנצפ"ך הכפולים שהם ה' גבורות גימט' אפ"ר והוא האודם. שמהחכמה מים עפר נמשך לחסדים דדעת לובן שבעצמות, ומהבינה נמשך לגבורות דדעת נמשך מעכירות האש והאפר חומר האודם הבשר והדם והשחור שבעין. ובזה נוצר הוולד במעי אמא מכ"ב אותיות שנמשכו מהחכמה דכורין וה' גבורות מנצפ"ך שנמשכו מהבינה נוק' וביחד נעשה צלם הולד שיש בו כ"ז אותיות (שלוש פעמים תשע ספירות דצל"ם שלכל אחת יש אות שהם כ"ז אותיות התורה כמובא בשער הצל"ם).
לא נקט מי הם המנצפ"ך הפשוטים ומי הם המנצפ"ך הכפולים הסופיות או באמצע תיבה. ונראה מפשטות הלשון שהמנצפ"ך הכפולים הם הסופיות אמנם הרב הלל נוקט שהם באמצע תיבה.
פרוש נוסף לד' המשניות שבפ"א דספר יצירה שאחת רוח אלהים חיים היינו כתר. שתים רוח מרוח היינו קו אמצעי שנעשה מכתר מלכות מאין אני. ומה שמונה מיד לאחר הכתר מלכות לפי שנעוץ סופן בתחילתן. וכיון שמדובר על יצירת הכלים שנעשו מאור חוזר שכתר רוח אלהים חיים נחשב כאור ישר ואילו רוח מרוח שהיא המלכות נקראת אור חוזר במשל המנפח כלי זכוכית זוהי הנשיפה שנהדפת מדפנות הכלי שנוצר. שאור מורה על נתינת שפע ואילו כלי מורה על קבלת שפע הכלים נוצרים מהכאת אור חוזר באור ישר כלים אלו שנעשו כאן הם אותיות האלפבית.
שלוש מים מרוח היינו שנעשה חכמה קו ימין מים מכתר קו אמצעי רוח. ארבע אש ממים שנעשית הבינה קו שמאל אש ממים קו ימין. ולפי פרוש זה אכן מפורש כל הי"ס כפי שמתחיל את משנה ט' 'עשר ספירות בלי מה'.
ומרחיב ואומר שגם בכ"ב אותיות דכורין יש בהם נוקבין, [כוונתו נוק' בערך הדכורין אבל בערך הנוק' מבינה הם דכורין] שכן החכמה יש בה צד שמאלי שכולה נקבה כגון: בינה גבורה הוד מלכות. הכרם שלמה מביא משער מאמרי רשב"י שאותיות הנוק' נמצאות בשמאל ז"א בג"ה שבו והם גו"ט לסצ"ש (לא מצאתי המקור) ומ"מ צ"ע שכן בשער פרקי הצל"ם פרק ה' שם מתבאר מבנה הצל"ם בכ"ז אותיות שבתורה ואותיות הבג"ה שבמ' דצלם הם בה"ח ובל' דצלם הם כנ"ף ובצ' דצלם הם רך"ף.
ומה שאומר שמלבד הבג"ה גם אותיות המלכות נחשבות לנוק' שבז"א ונראה שכוונתו לא שיש למלכות אותיות משלה אלא יש בה את כל האותיות בסוד אור חוזר כמו שהוכיח הדברי שלום משער ט"ל פט"ו.
הש"ך והתגין
נמצא שיש בחומר שתי בחי' חיות, הראשונה מאבא הבלא דגרמי הוא הש"ך ניצוצין מל"ב נתיבות חכמה שבכל נתיב יש י' ניצוצין ויחד בכל הל"ב נתיבות יש ש"ך ניצוצין. והם מחוברים עם הרמ"ח עצמות ונשארים אתם לתחיית המתים. והבחי' השניה היא בחי' הנפש בחי' התגין שעל האותיות, נראה שכוונתו לבחי' הנפש שבנפש [שכן שאר חלקי הנפש מושלמים תוך כדי ההיריון היינו שרוח שבנפש לאחר שלושת ימי ההזרעה נשמה שבנפש לאחר ארבעים יום חיה שבנפש לאחר שלושה חודשים וחיה שבנפש נגמרת להיכנס עם הלידה כמבואר כל זה בשער אנ"ך פ"ב. וכן בעניין הש"ך אם נלך לפי ההבנה שהביא מהרח"ו במבוא שערים ראה לקמן הרי שהרפ"ח יחד עם הל"ב הם הש"ך ואם כן אף הם נכנסים במהלך כל חודשי ההריון כמפורט בשער אנ"ך הנ"ל ואם כך צ"ל שיש בחי' בש"ך שהיא היותר בסיסית שלו והיא נקראת ההבלא דגרמי] ובחי' הנפש אינה נשארת בתוך העצמות אלא חופפת עליהן בסוד "ונפשו עליו תאבל". מאחר שראינו שהחומר הוא האותיות והנפש היא התגין והניקוד הוא כבר הרוח, לא קיבלנו מהאר"י מהם הש"ך ומהרח"ו מעלה אפשרות שהוא הדגש ורפה שאף הם מוזכרים בתיקונים דף כ' ע"ב ואינם לא טעמים ולא נקודות ולא תגין.
ואמנם במבוא שערים ש"ב ח"ב פ"ט מסביר כמה אפשרויות בעניין הש"ך:
אופן א שהש"ך הם כלים:
1. בהסתלקות האורות נשארים רפ"ח ניצוצין כמובא בשער רפ"ח וזהו שאומר ורוח אלהים מרחפת – מ"ת רפ"ח. כי הרפ"ח רוחפים על המתים ומעופפים עליהם להאיר להם כשהיתה הארץ תוהו ובוהו בזמן מיתת המלכים. ומבחינת האורות שהם הרוח של הכלים נמשכו הרפ"ח ניצוצין שהם האורות היותר גרועים. – אם כך רפ"ח הם אורות גרועים במילים אחרות ניצוצין.
2. כתב שפעם אחרת שמע שהז' כלים של שבעת המלכים הם שכ"ה שז' פעמים אדם הם שט"ו שהם השבעה מלכים ושורשם הוא ה' של הבינה שמשם יצאו הרי ש"ך ואמנם האחוריים והכלים של הג"ר אינם מכלל הש"ך. נמצא לפי זה שהש"ך הם כלים של הז"מ.
מסקנת מהרח"ו נלע"ד לפרש מהשכ"ה דינים הם כלים ממש והרפ"ח ניצוצין (אורות גרועים) מעולים מהשכ"ה.
אופן ב שהש"ך הם ניצוצות אורות גרועים והם אותה בחי' עם הרפ"ח: 1. [בהמשך לנלע"ד של מהרח"ו] או אפשר ששמע ממורו שהרפ"ח בהצטרף עמם ל"ב אלהים שגם הם שורשי הדינים הם ש"ך והכל אחד שמה שאמרנו שהש"ך הם הכלים אין הכוונה לכלים עצמם אלא לניצוצין שבתוכם שאינם נפרשים מהם תמיד, נראה לי כוונתו כאן לחיות שבכלים שמקבל מצד אבא את ההבלא דגרמי שאינה נפרדת מהם לעולם. 2. או אפשר [כאן רוצה לחבר את הרפ"ח עם הש"ך] שהל"ב אלהים הנוספים על הרפ"ח הם בחי' שאול מרחובות הנהר שנחבא בכלי היסוד שנמשך מהחכמה ליסוד ולכן אינם במניין הרפ"ח שהם מחסד ולמטה. נראה אם כן לפי אופן ב' שהש"ך והרפ"ח הם אותו עניין של ניצוצי אורות ואינם הכלים אלא הם הבחי' הגרועה שבאורות המחיה את הכלים ונראה שאופן ב' מתחבר עם הנלמד כאן בפ"ה משער טנת"א במה שפירש שהש"ך הם ניצוצים שקיבלו הכלים מאבא שהיא ההבלא דגרמי שאינה נפרדת מהכלים לעולם. ולפי זה ניתן לומר שיש את ההבלא דגרמי שהם הש"ך ניצוצין שז"א קיבל מאבא והם בחי' בסיסית שברוח ויש את הנפש דנפש שז"א קיבל מאמא והיא בחי' בסיסית שבנפש שאף היא נשארת עם העצמות לא בתוכם כמו ההבלא דגרמי אך חופפת עליהם עד לעת התחייה. [יש גם ש"ך במלכות שכן כל מה שבספירות מגיעה גם למלכות שם בחי' הש"ך יהיו חמש פעמים דין].
נמצא שכ"ב אתוון שהם הכלים נמשכים מל"ב נתיבות שמהם נמשכו גם י"ס דרוח שהם הנקודות שבאותיות. וזה שאמר 'בל"ֱב נתיבות פליאות חכמה חקק' והם י"ס בלימה וכ"ב אותיות יסוד. ונקראים אותיות יסוד לרמוז שהם נעשו כבר מטיפה דאבא עוד טרם הזיווג שמקבל את המנצפ"ך הכפולים מטיפת אודם דאימא שהיא המציירת אך יסוד הגוף נעשה מטיפת אבא.
ואותם ל"ב נתיבות דאבא הכלולים מעשר כל אחד, שהם ש"ך, בעת הזיווג ניתנים באמא שבה מנצפ"ך הכפולים שכל אחד כלול מעשר שהם חמישים שערים שהם פתוחים לקבל הנתיבות המתפשטים בהם כך שבכל שער מחמישים השערים ימצא ש"ך.
ל"ב נתיבות חכמה מאבא ומאמא
יש י"ס דרוח מאבא ויש י"ס דנפש מאמא שהם התגין. בבחי' הנפש כ"ב האותיות הם הכלים וי"ס דנפש הם האורות יחד הם ל"ב שמות אלהים דקטנות אף שי"ס האורות מעולים מכ"ב אותיות הכלים כיון שכשמגיעים מוחין דגדלות הם נעשים קרומות וכלים בערך המוחין דגדלות לכן מעכשיו נקראים כולם בשם אחד ל"ב אלהים מוחין דקטנות.
כותב מהרח"ו "ומאלו הל"ב אלהים מתקבץ הארתם בצאתם מהחכמה שהוא מוחא לגבי לבא ונעשה ל"ב כמנין ל"ב נתיבות החכמה. ולכן הלב הוא אש שורף כי הוא האלהים דקטנות". הלב אף שאין לו כינוי בספירות כבר כתב בשל"א פ"ד ששם מסתיים יסוד אמא שעד אליו היו האורות סתומים ובמקום הלב יוצאים אורות או"א בהארה חזקה מאוד ולפי שנעשה מל"ב נתיבות החכמה נקרא לב [שהוא מניין אותיות המילוי דריבוע ע"ב וס"ג שעולים ל"ב אורות] שהארתו גבוהה ורוחנית מאוד יותר משאר האברים וקרוב אל מעלת המוחין. ולפי שמקורם מהחכמה לכן הם כמניין ל"ב אך בהיות הארות אלה בבינה הנה הם שמות אלהים דקטנות. ולכן הלב הוא אש שורף בסוד 'שימני כחותם על ליבך' המעורר באדם רשפי אש שלהבת י"ה לאהבת ה', או ח"ו אש שלהבת של היצר הרע שכן הלב מולך על אברי הגוף ומנהיגם בכוח רצונותיו.
דפיקות הלב בסוד קול דודי דופק הם כבר מבחי' הרוח שהם הנקודות מאבא [דפ"ק בחי' אחוריים דאבא שהוא מניין דפ"ק] שאור הא"ס מתלבש באבא שהוא בחי' הדופק הדופק בלב ובכלי הדם בחי' י"ס שיש עשרה מיני דפקים כמניין י' מיני הניקוד (קמץ פתח... יחד עם המלכות שמקבלת בחי' כל הנקודות ולפי צורת הדופק ניתן ללמוד על בחי' החיות הנמשכת לאדם באותו העת). כנאמר בתיקוני זוהר תיקון כ"ה דף ע ע"ב "וכד ייתי רוחא לגבי לבא דתמן נפשא אתמר ביה קול דודי דופק". ובבא הרוח אור הנקודות מאבא שהוא בסוד ההויות המנוקדות דגדלות אזי נשלם שם מ"ב בז"א לפי שכ"ב אותיות הכלים עם י"ס דנפש דקטנות הם ל"ב ועם י"ס דאמירן דרוח הם מ"ב.
[אף שלעיתים מתייחס אף בתוספת הרוח כל"ב בלבד לפי שי"ס דנפש בחי' התגין מחוברות עם הכלים ויחד נחשבות לכ"ב בלבד שכן י"ס דרוח הן הספירות העיקריות ואילו י"ס דנפש זה שם מושאל. נמצא שהלב הוא משכן הנפש והרוח אף שאנו אומרים שמשכן הנפש הוא בכבד נראה מכאן שהוא כדי להבדילו מהרוח אך עיקר משכן הנפש הוא בלב שכן הדם הוא הנפש והכלי הוא בשר הלב עצמו הוא האותיות.].
שבעת שהרוח בא ושורה בלב נמצא הוא סוד הייחוד של האות ב' דבראשית "ורזא דמלה בראשית ב' ראשית האי נקודה עלה אתמר בעשרה מאמרות נברא העולם" שהב' דבראשית יש בה נקודה שהיא י' ויש לחלקה לשלוש יודין שיש בה ראש אמצע וסוף הרי שלושים והב' עצמה היא החוט הסובב את הנקודה שבינה סובבת לאבא שהוא הי' (הדגש שבתוך הב'). ויחד הב' עם הי' שבתוכה (שהיא שלוש יודין) הם ל"ב. ולב' יש תג שהוא יוד נוספת ויחד הם מ"ב כנגד ל"ב אלהים וי' אמירן. שי' אמירן הם שם מ"ה דרוח שהוא אורח אצילות בתוך הנפש שכן הנפש עם הכלים. [צמח - והם עשר ספירות בלימה שתחילת התיבה 'בלי' רומזת לל"ב עם י' שהם מ"ב ואותה י' באה משם מ"ה שהוא סוף תיבת בלי-מה].
והמשכילים העוסקים בתורת הקבלה ששורשה בחכמה שהיא אבא, המסוגלים לעשות תיקונים בכוונותיהם 'ידעין לזרקא להאי אבנא לההיא אתר דאתגזר' היינו שיודעים להעלות מ"ן ומ"ד מזו"ן, מעלים את בחי' הרוח שבהם שכן בחי' הנפש והכלים נשארות, והם מעלים את בחי' הנקודות שהם הרוח לשורשם באו"א [ואף שמכנה אותם בשם אבנא לשון נקבה והרי הנקודות באות מאבא אלא שהם האור חוזר בחי' המלכות שבהם].
הלב
כדרך שבעת שאדם ישן הרי שנפשו נשארת בגוף והוא מפקיד את רוחו במלכות בסוד 'בידך אפקיד רוחי'. אמנם מה שנשארת הנפש בגוף לא כדרך שהאדם ערני שאז הנפש מתפשטת בשס"ה גידין של הדם, אלא הנפש מסתלקת משס"ה גידין בסוד אני (הנוק') ישנה (גימט' שס"ה) וליבי ער – שמסתלק כל כוח הנפש בלב לבד. שעל מצב השינה אמר רעיא מהימנא פנחס דף רכב ע"א "דכד אתי ליליא תרעין (פתחי) דגיהנם אתפתחו דאיהי מרה ועשנין דילה דמתפשטין סלקין עד מוחא וכמה חיילין דיצר הרע מתפשטין בכל אברין דגופא ותרעין דאיהו לבא דג"ע מסתתמין ולא מתפתחין דכל נהורין (אורות) דעיינין מלבא נפקין, ותרעין דלבא אינון עיינין מסתתמין בגין דלא מסתכלין באלין מזיקין דאינון לילית ולא שלטין בנהורין דלבא, דאינון מלאכים (קורא לכוחות הנפש מלאכים שהם וורידי הדם שלוחי הנפש להחיות הגוף שהם בחי' האותיות) דמתפשטין בכל אברים כענפין דאילנא לכל סטרא בההוא זמנא אינון כלהו נהורין סתימין בלבא ומתכנשין לגביה כיונים אל ארבותיהם כנח ואתתיה וכל מין ומין דעאלו עמיה בתיבה. ומזיקין דמתגברין על כל אברים דגופא כמי טופנא (כמי המבול) דגברו עליה ט"ו אמה בגין דחב בי"ה ואסתלק י"ה (י"ה מאלהים נשאר אל"ם) מן גופא ואשתאר אלם בלא ראיה ושמיעה וריחא ודבור ורזא דמלה "נאלמתי דומיה[1]".
שבלילה בעת השינה הוא זמן שליטת הדינים על אברי הגוף ולכן הנפש אוספת עצמה אל הלב ונסגרת שם כדרך שנסגר נח בתיבה ממימי המבול. שכן בעת היות הנפש בלא רוח יש אחיזה לקלי' בסוד 'גם בלא דעת נפש לא טוב' ולכן נסגרת בתוך הלב בסוד 'גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום' פעמיים נעול בסוד חותם בתוך חותם כדרך ששומרים על היין שלא יתנסך.
[וזה הסיבה שניתן להעיר אדם בקלות יחסית שכן הנפש נשארת בגוף ויכולה להתפשט במהירות מהלב לכל האברים. וגם מה שנמצאת בלב בעת השינה ממשיך הלב לדפוק ע" הדם בשאר האברים, אמנם כששם ידו על ליבו מכביד על דפיקות הלב ומצטער מזה].
ואותם הי"ס דרוח שנמצאות בלב כנגד י' הויות המנוקדות (כתר בקמץ וכו' כמו שהתפרש לעיל) לעיתים יהיו שבע הויות על דרך שבע היכלות היכל קודש קודשים הכולל את הג"ר היכל אהבה הוא היכל החסד, היכל הזכות הוא היכל הגבורה, היכל הרצון הוא הת"ת, היכל הנוגה הוא הנצח, היכל עצם השמים הוא ההוד, והיכל לבנת הספיר הוא הכולל יסוד ועטרת היסוד שהיא המלכות של היסוד. והם הז' קולות היוצאים מהלב הנזכרים במזמור הבו לה' בני אלים, ואז הניקוד יהיה מחסד ולמטה. קול ה' על המים בחסד בסגול, קול ה' בכח בגבורה בשווא, קול ה' בהדר בת"ת בחלם, קול ה' שבר ארזים בנצח בחיריק, קול ה' חצב להבות אש בהוד בקובוץ, קול ה' יחיל מדבר ביסוד בשורוק, וקול ה' יחולל אילות ויחשף יערות ובהיכלו כלו אמר כבוד במלכות בניקוד שם אדנ"י כשהחטף פתח שתחת האלף מומר בשווא תחת הי', ה' בחלם ו' בקמץ. ואף שהם שבע הם כוללים לכל הי"ס לפי שהג"ר כלולים בחסד.
ברוח הי"ס בסוד אמירה שאומר זה באבא שמות הויה, וי"ס דנפש הם בסוד דיבור שמות אלהים וכל זה בסוד ברוך אומר ועושה ויחד הם שם מ"ב דמעשה בראשית אומר י' אמירן ועושה ל"ב אלהים.
- ^ תהלים ל"ט