ביאור:מוסר אביך ג ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
ד. פרטי מדת הגאוה והכבוד, בדבור ובמעשה - מתי אסור ומתי מותר לדבר דברי גאוה ולרדוף כבוד[עריכה]
איסור הגאוה, שהוא איסור מהתורה, כולל גם חובה להתרחק מכל דבר שמעורר באדם את מידת הגאוה.
כמו שיש איסור לדבר דיבורים גסים שמעוררים את יצר המין (ראו למשל (שבת לג.): "עוון ניבול פה", (ירושלמי תרומות א ד): "ערות דבר - ערות דבור", רש"י על שבת קנ א ד"ה ערות, בספר חרדים ד מצות לא-תעשה מט, דבור-נבלה ענף מצוה), כך יש איסור לדבר דיבורים המעוררים את יצר הגאוה - לשבח את עצמו ולספר על מעלותיו. האיסור הזה נובע משתי סיבות:
- א. גרימה לעבירה: כמו שיש איסור לעשות דברים הגורמים לעריות או לעושק וגזל (ראו מסילת ישרים יא, נדה יג א, בבא בתרא צח א), כך יש איסור לעשות דברים הגורמים לגאוה, כי הגורם הוא בעצמו בכלל האיסור, וגם אם יש אדם שחושב שהדיבור לא יגרום לו לגאוה, עדיין האיסור במקומו עומד.
- ב. ייתכן גם שעצם הדיבור הוא עבירה: כמו שניבול פה וערוות דבר הם איסורים בפני עצמם (ראו שבת לג א), וכמו שיש איסור לדבר על מלאכות אסורות בשבת (שבת קיג א), וכמו שיש איסור מסירה המתייחס גם לדיבור (בבא קמא קיז א), וכמו שיש איסור על דיבור הקשור לעבודה זרה (משנה סנהדרין ז ו), כך יש גם איסור על דיבור של גאוה, גם אם הוא לא מעורר את מידת הגאוה.
חז"ל התייחסו בחומרה לאיסור זה, ואמרו ש"כל המתיהר - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והביאו ראיה משני אנשים שדיברו דברי גאוה וכתוצאה מכך איבדו את חכמתם ונבואתם - הלל ודבורה. ניתן להבין דברים אלה לפי שני ההסברים למעלה:
- א. גרימה לעבירה: חז"ל ידעו, שמי שמדבר דברי גאוה, בהכרח מתעוררת בליבו מידת הגאוה, ולמרות שההתעוררות היא במידה מועטה מאד, האיסור עדיין קיים.
- ב. איסור עצמי: מסתבר שהלל ודבורה, שהיו צדיקים, לא באו לגאוה בלבבם, ולמרות זאת, עצם הדיבור על שבחיהם ומעלותיהם הוא איסור חמור, והם נענשו עליו.
למרות כל זאת, ישנם בתלמוד כמה תיאורים של צדיקים שדיברו על עצמם דברי שבח. מדובר בצדיקים גדולים שאין להם כל נטיה לגאוה, והם דיברו דברים שהיה בהם צורך מצוה גדול (גם בזה דומים איסורי הגאוה לאיסורי העריות, לדוגמה, בתלמוד מסופר על רב קדוש שהיה מרים כלות על כתפיו ורוקד עמן כדי לשמח אותן, וכששאלו אותו מדוע הוא עושה זאת, ענה שהן דומות בעיניו כמו קרשים, כלומר אינן מעוררות בו כל יצר, ולכן מותר לו לנגוע בהן כדי לשמחן).
- בתלמוד הובאה משנה (סוטה מט:): "משמת רבי - בטלה ענוה ויראת חטא". בתגובה אמר רב יוסף "לא תיתני 'ענוה' - דאיכא אנא" - אל תגיד שהענוה בטלה, שהרי אני עניו; ורב נחמן אמר "לא תתני 'יראת חטא' - דאיכא אנא" - אל תגיד שיראת חטא בטלה, שהרי אני ירא חטא. הדברים כמובן אינם נובעים מגאוה אלא מרצון להבהיר את כוונת המשנה: רב יוסף ורב נחמן רצו להבהיר, שהמשנה אינה מתייחסת לענוה וליראת חטא פשוטות, שהרי גם בימינו ישנם אנשים בעלי מידות אלו, אלא רק על ענוה ויראת-חטא במעלה היותר גבוהה.
- רשב"י אמר (סוכה מה:): "'ראיתי בני עליה והם מועטים... אם שניים הם - אני ובני הם', ו'יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין'". כאן המטרה היא ללמד עניינים חשובים הקשורים לנשמות וקישוריהן ומעלותיהן. ידיעת מעלתו של רשב"י היא בעצמה הלכה, ויש לה כמה תולדות וענפים מיוסדים בתורה, וכמו שמצאנו, שהראה הקב"ה למשה דור דור וחכמיו. אם כן, ידיעת דבר זה היא בכלל לימוד תורה.
- אביי אמר (קידושין כ.): "הריני כבן-עזאי בשוקי טבריא", וכאן המטרה היא לעורר אנשים אחרים לקנא בו, כדי שינסו להיות כמותו, ע"פ הפתגם "קנאת סופרים תרבה חכמה".
כעת נעסוק באיסור רדיפת כבוד. קודם כל, חשוב להבהיר שמותר לאדם לשמור על כבודו, וזו אפילו מצוה. חז"ל אף התירו לעבור על איסורים מדרבנן, ולהימנע מקיום מצוות עשה מהתורה, משום "כבוד הבריות" (לדוגמה, התירו לאדם לטלטל נייר טואלט בשבת כדי לשמור על כבודו, והתירו לאדם להימנע מהשבת אבידה כאשר הדבר עלול לפגוע בכבודו). כבוד הבריות משתנה מאדם לאדם, לפי מעלתו ומצבו; כל עוד אדם המודע למעלתו ואינו מטעה את עצמו, מותר לו לשמור על הכבוד המגיע לו. האיסור מתחיל כאשר האדם רודף כבוד מעבר לכך, כמו שנאמר (משנה אבות ו ד): "אל תחמוד כבוד יותר מלמודך", כלומר: אל תתאוה לכבוד מעבר לכבוד המגיע לך מצד "כבוד הבריות". האיסור הזה מתחלק לשני סוגים, שכל אחד מהם חמור יותר, מבחינה מסויימת:
- אדם המעוניין להישאר במעמדו הנוכחי, אבל מתאוה לקבל כבוד מעבר למה שמקובל לתת לאנשים במעמדו. החומרה בסוג זה היא, שאדם זה לעולם לא ינסה להשתפר ולהתקדם בחיים כדי להיות ראוי לכבוד, אלא ינסה לקבל רק את הכבוד, בלי לעבוד. ורוב הסיכויים שלא יצליח בכך, ויהיה ממורמר וכעסן, ויריב עם חבריו ועם בני משפחתו שאינם נותנים לו את הכבוד שהוא רוצה.
- אדם המעוניין לעלות למעמד גבוה יותר, כדי שיוכל לקבל יותר כבוד. החומרה בסוג זה היא, שאדם זה יהיה במרוץ מתמיד לעלות עוד ועוד בסולם המעמדות, שהרי אין לדבר סוף, ולעולם לא יגיע למעמד שימצא חן בעיניו, והיצר שלו יעסוק כל הזמן בתחבולות איך לשפר את מעמדו, וכך ישחית את נפשו ויתרחק מאור האמת.
מדובר בשני סוגים שונים של מחלות נפש, שלכל אחת מהן ישנה תרופה אחרת (ולשני הסוגים הללו מתאים הפסוק (משלי כח כה): "רְחַב נֶפֶשׁ יְגָרֶה מָדוֹן, וּבוֹטֵחַ עַל ה' יְדֻשָּׁן").
לכן נראה, שהאדם צריך להרגיל את עצמו, שלא להתאוות כלל למעמד גבוה יותר ממעמדו הנוכחי, ואחר-כך יחשוב מהו הכבוד הראוי לו במעמדו הנוכחי, מה מידת הכבוד הראויה והמחוייבת משום "כבוד הבריות", ומה המידה המיותרת המוגזמת והאסורה.