ביאור:מ"ג שמות לב ד
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט[עריכה]
ויצר אותו בחרט. יש לתרגמו בשני פנים. האחד ויצר לשון קשירה. בחרט ל' סודר כמו (ישעיה ג) והמטפחות והחריטים (מלכים ב ה) ויצר ככרים כסף בשני חריטים. והב' ויצר לשון צורה. בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין כמו (ישעיה ח) וכתוב עליו בחרט אנוש וזהו שת"א וצר יתיה בזיפא לשון זיוף הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים שקורין בלע"ז ניי"ל (גראבשטיכל) ומזייפין על ידו חותמות:
ויצר אותו בחרט. הזהב לקח מיד כל אחד וקבץ אותו וקשר את כולם בבגד עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה בדרך המתיכין ועשו בו צורת עגל והשליכו הזהב בתוכו ונעשה עגל. כדכתיב ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים:
ויקח מידם ויצר. מגזירת צורה. כמו ויצר את שני העמודים. ומלת בחרט. כמו דמות וכן בחרט אנוש. בדמות אנוש ואין טעם להיותו מגזרת החריטים:
ויצר אותו. שהי' עושה בו צורות
ויצר אותו. שהי' עושה בו צורות כדי לאחר ולהשהות עד שיבא משה וכל כונתו היתה לשם שמים כמו שמצינו שהכתוב משבחו דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת וכתיב ורבים השיב מעון זה עון העגל ואלו הרגוהו לא היתה להם תקנה ויתקיים בהם אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא:
ויש לך לדעת כי מה שאמרו אלה אלהיך ישראל אלו אמרו כן על הכוונה הטובה לא היתה בזה ע"ז כי האמנם שמדת הדין סייעה אותם באותה עליה כענין שכתוב (שמות יד) ויסע מלאך האלהים, אבל החטא היה במה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו כי כוונת אהרן שהיתה בעגל למדת הדין ושלא להוציאן מרשותו של השם המיוחד הפכוה ישראל בגוף העגל עצמו כשהיו עובדים אליו, וזהו (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', וזהו לשון אהרן ואמר להם למי זהב התפרקו וגו' ואשליכהו באש, יאמר אמרתי להם למי זהב ואשליכהו באש, לפי שכוונתי למדת הדין ויצא העגל הזה שאתה רואה לפניך כי אליו היו מכוונים ומשתחוים וזובחים, והנה הוא בהפך מכוונתי שאני עשיתי שיהיה מסעם מצד מדת הדין ושתהיה הכוונה לשם המיוחד לבדו ונקריב אליו העולה והזבחים והם חטאו בו וקצצו, וכיון שהוציא אהרן הצורה הזאת על הכוונה שיהיה מסעם מצד המדה ההוא לא לעשות דוגמא אליה ח"ו אין לך לשאול למה בחר בזהב ואמר פרקו נזמי הזהב ולא בחר בכסף בשכבר ידעת כי הזהב במדת הדין ומראהו כמראה אש, ודרשו רז"ל (דברי הימים ב ג) זהב פרוים שדומה לדם פרים, והיה בית הקרבנות כלו זהב גם מזבח הקטרת והכרובים ודרשו בכרובים שאם עשאן של כסף הרי הם כאלהי כסף וכאלהי זהב:
וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה[עריכה]
עגל מסכה. כיון שהשליכו לאור בכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל (סנהדרין קא):
ויצר אותו בחרט. הזהב לקח מיד כל אחד וקבץ אותו וקשר את כולם בבגד עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה בדרך המתיכין ועשו בו צורת עגל והשליכו הזהב בתוכו ונעשה עגל. כדכתיב ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים:
ויעשהו עגל. פירוש בעבור שנעשה על ידו לא שעשאו הוא דכתיב (פסוק כ"ד) ויצא העגל הזה. או לצד שלקח הזהב מידם לידו ולא נתחכם שיניחו הזהב בארץ לבטל כשפיהם (זוהר ח"ב קצ"ב.) העלה עליו הכתוב המעשה:
ובמדרש ויעשהו עגל מסכה כיון שהשליך הזהב לכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוס בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם שכתב בו משה עלה שור עלה שור לעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל גועה כשהוא מקטרג, התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל על כן נקרא מיכה על שם שנתמעך בבנין: וראיתי בפרקי רבי אליעזר מצא אהרן בין הנזמים ציץ זהב אחד כתוב עליו שם הקדש וחרות עליו כצורת עגל ואותו לבדו השליך בכור האש שנאמר ויתנו לי ואשליכם בכור אין כתיב כאן אלא ואשליכהו באש ויצא העגל גועה וראוהו כל ישראל וטעו אחריו, ר' יודא אומר סמאל נכנס בתוכו והיה גועה להטעות את ישראל שנאמר (ישעיה א) ידע שור קונהו ע"כ בפרק מ"ה מן הפרקים:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] ויאמר אליהם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. כי אמר אולי יהיו ביניהם קמצנים או נשים המקפידים על תכשיטיהם וימנעו את בעליהן מליתן, והמה כחשו לאהרן ויתפרקו כל העם נזמי הזהב אשר באזניהם של האנשים ואמרו כי לקחום מן הנשים, ויצר אותו בחרט. והשליכו לאש להתיכו שהרי כך אמר אהרן למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ובלי ספק שהגיד לו האמת ואמר להם אהרן שאחר ההתכה יעשה להם צורה והיה דעתו שלהוציא כלי למעשהו צריך הצורף להתעסק בו לפחות יום או יומים וחשב שבתוך כך יבא משה. והערב רב עשו על ידי מכשפות שיצא העגל הזה מעצמו ולא עשאו אהרן ומ"ש ויעשהו עגל מסכה לפי שנתעסק בהתכת הזהב מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, והראיה שנאמר ויקח את העגל אשר עשו ולא נאמר אשר עשה.
ויעשהו עגל מסכה. כתב הרמב"ן מה שעשו צורת עגל אהרן הוא שהוציא את הצורה הזאת כי השואלים אמרו סתם קום עשה לנו אלהים לא גלו דעתם לאמר לו מה יעשה שור או כשב או עז, והכוונה לאהרן היתה מפני שהיו ישראל במדבר חורב שממה והחרבן והשממות לעולם יבאו מן הצפון שנאמר (ירמיה א) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכונה במלך בבל בלבד כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה ופני שור מהשמאל לארבעתם ולכך חשב אהרן כי המחריב יורה על החרבן כי שם כחו הגדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר חג לה' מחר שיהיו העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה. ורז"ל למדו אותנו הענין הזה והם שגלו סודו אמרו (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתים, אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי כשאני יוצא בקרונין שלי ליתן להם את התורה שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים וגו', ושומטין אחד מטטראמולין שלי שכתוב (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל לארבעתם ומכעיסים אותי בו. טטרא פי' ארבע, מולין פרדות כמו מולאות של בית רבי, וטטראמולין הוא משל לארבע חיות הנושאות המרכבה ע"כ: והחכם ר"א ז"ל אמר כי אלהים במקום הזה שאמר קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה, ואם תשים לבך אל המסע הראשון תבין זה ע"כ, ומסע הראשון הוא מה שכתוב ויסע מלאך האלהים וגו', ובלשון שאמר כבוד חונה בצורת גויה תפש עליו הרמב"ן ואמר איננו נכון בעיני שלא נעשה במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו כבוד חונה או הדבור, ע"כ. והאמת כי אין מעשה העגל כמעשה הצלמים לקבל רוחניות כוכב או מזל להמשיכו שם כי הכוונה היתה למעלה מן הכוכבים והמזלות, והוא שכוון אהרן לעשות בעגל גוף מקבל כח אחד מטטראמולין של הקב"ה, והוא שור שבמרכבה שהוא מן השמאל מדת הדין כדי שיורה להם הדרך כי המחריב יורה דרך החרבן, וישראל היו במדבר במקום החרבן שהוא מחלק כוכב מאדים וכל כחותיו נשפעים ויונקים ממדת הדין, זאת היתה כוונת אהרן בעשית העגל להיות מסעם של ישראל על פיו מצד מדת הדין כמו שהיה על פי משה מצד מדת הדין, כענין שדכתוב (במדבר ו) ע"פ ה' ביד משה. ואחר שגמר עשיתו בנה מזבח לפניו והיה בזה קצוץ בנטיעות אלא שהיתה כוונתו בקרבנות לשם המיוחד, הוא שאמר חג לה' מחר ולא אמר לאלהים או לעגל, שאם היתה כונתו למדת הדין בלבד היה בזה קצוץ:
ומה שרצו להטעותם בצורת שור דווקא כבר אמרנו לפי שראו את ישראל אוהבי כסף וזהב וידעו זה מביזת מצרים ומביזת הים ע"כ אמרו שישראל יבחרו בצורה זו כי ממנה תוצאות הזהב כמבואר למעלה.(...) וי"א שטעות זה בא להם, לפי שלא יכלו ישראל לצאת ממצרים כי אם כשילך עמהם ארונו של יוסף מצד השבועה ולקח משה טס וחקק עליו עלה שור עלה שור וזרקו בנילוס, ועל כן חשבו הערב רב שעלייתם ממצרים היתה תלויה ביוסף בכור בשור ונקרא בכור שור כי כל כחו היה נמשך ממזל שור וחשבו שלכך לקח משה את עצמות יוסף עמו לפי שהעלם ממצרים בכחו של מזל שור בצירוף כחו של משה וזהו אשר העלוך לשון רבים.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] ומה ראו לעשות צורת העגל י"ל משעה שראו את אלהי ישראל והחיות הם ככף רגל עגל לכך בחרו דמות עגל. ויש אומר שהשליך שם טס שהעלו בו ארונו של יוסף שכתוב בו עלה שור וכו':
מסכה. לשון מתכת ד"א קכ"ה קנטרין זהב היו בו כגימטריא של מסכה:
מסכה. התוך כמו הפסל נסך חרש:
וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:[עריכה]
אלה אלהיך. ולא נאמר אלה אלהינו מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו ואח"כ הטעו את ישראל אחריו:
ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות אלא חלק מהם וחלק לא מיחו ושקולים היו בדבר וחלק לא היה בהם כח למחות, והנה מדקדוק אומרם אלהיך ולא אמרו ח"ו אלהינו וגו' הוציאנו זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם ויש שהצדיק ויש שלא הצדיק, ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר פמ"ב) שערב רב שעלו עם ישראל הם העושים, ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה שאם הסכימו הרי גם המה עשו שהמחשבה פועלת בעבודה זרה וגם לא מיחו ועל זה נענשו כללות ישראל זולת מעטי היכולת שבחן ה' לבם שלא נטה אחר הרע והמפורסמים בדבר הם בני לוי, והנה אחר שנעשה העגל בהכרח לומר שחלק מישראל טעו אחריו דכתיב (פסוק כ"ח) ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ובהכרח שמישראל נפלו כמובן מאומרו (פסוק כ"ז) הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו אם כן בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה:
ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו'. מכאן ראיה שהערב רב אמרו כן אל ישראל כי איך יאמר ישראל אחד לחבירו אלה אלהיך ישראל וכי הוא אינו ישראל אלא ודאי שהערב רב אמרו כן לישראל.
[מובא בפירושו לפסוק ז'] כי שחת עמך. אמר השם למשה כי עשו שתים רעות, האחת, כי שחת עמך, וענין ההשחתה הריסת בנין, כענין שנאמר ואיש כלי משחתו בידו (יחזקאל ט א), הנני אליך הר המשחית (ירמיה נא כה), בבל ההורס כל חומה ומגדל, ופירוש ההשחתה בכאן הדבר שקראו רבותינו מקצץ בנטיעות. והשני, כי עשו עגל מסכה והשתחוו לו ויזבחו לו: והנה העבירה הראשונה לא ידענה רק השם לבדו שהוא יודע תעלומות לב, והשנית מעשה הזובחים החוטאים שבהם כאשר פירשתי. והנה רוב העם חטאו במעשה העגל, כי כן כתוב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, ולולי זה לא היה הכעס בכולם לכלותם. והנה הנהרגים והנגפים מועטים, כי ברובם היה החטא במחשבה רעה, כמו שפירשתי:
אלה אלהיך. שאיוו לאלוהות הרבה:
ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. גם זה הכתוב יורה אותנו, כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם: והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים, כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב), כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם, אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך, כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיה נא י). וזהו שנאמר (תהלים קו כא כב) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ושם נאמר שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף (שם פסוק כא), שכחו דברו אשר צום, והנה עברו על לא תעשה לך אלהים אחרים על פני (לעיל כ ג), כאשר רמזתי שם, ותבין זה:
אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנולד היום לא העלם ממצרים. כל עובדי עבודת כוכבים יודעים שאלהינו בשמים ברא את העולם. אך בזה היו טועים שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקדש וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה ולכך אומרים אלה אלהיך ישראל אשר העלוך כלומר רוח הקדש יש בו וכאילו רוח הקדש הולך לפנינו. וכן לבן אמר על התרפים למה גנבת את אלהי. ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה שלכל מיני מכשפות ואוב וידעוני כח בו להבחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות. לדעת אם יהיו תמים לה' אלהיהם. ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף ולא מאמין לאות ומופת של רוח הטומאה כדכתיב כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם וגו':
ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר וגו'. קשה איך יאמן הטפשות והבערות לדור דעה רבים ונכבדים לומר לדומם אלה אלהיך וגו', ולו יהיה שדיבר העגל באמצעות מעשה כישוף כמאמרם ז"ל (תנחומא) אף על פי כן זה יועיל לחשוב בו דבר אבל להעיד עדות שקר שזה הוא המוציא לא, אכן הנכון הוא כי אדרבה בדבריהם אלו גילו דעתם שאינם משתחוים ועושים אלוה אלא להמוציאם מארץ מצרים ונתכוונו בדיבור זה להכין בו בחינת האלהות שהוא המוציא ותהיה העבודה לחלק מהכל והרי הם כעובדים לכל והחלק היה הולך לפניהם והוא יענה להניקח ממנו, ולא היה בעיניהם לזרות כי הלא יש באדם חלק אלוה ממעל אלא כי לצד שהרכבתו אינה ממין המתקיים הרוח תשוב אל האלהים, ונתחכמו לעשות הדבר להמשיך כח עליון בדבר המתקיים ויהיה מצוי תמיד לפניהם ולעולם לא עקרו אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים אלא אמרו אלה, ואולי כי לזה אמר העלוך לשון רבים לרמוז לכח תחתון כעליון ח"ו, ובאמצעות זה פגמו פגמים רבים ועשה ה' בהם שפטים, ועיין בפירוש פסוק (ח) סרו מהר מן הדרך וגו'.
אלה אלהיך ישראל. דרשו רז"ל מלמד שאוו לאלהות הרבה, ודקדקו זה מלשון אלה שהוא לשון רבים, שאם לא כן היה לו לומר זה אלהיך ישראל כלשון שאמר עזרא (נחמיה ט) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים:
אלה אלהיך ישראל. אלה יהיו אצלך "אלהים", שתתפלל אליהם בכל צרכך, ואותם תעבוד להשיג חפצך.
ליראה אותי ולשמור וגו'. טעם שלא סמך לכלול השמירה בכלל מאמר ליראה, אולי כי לפי שמצד היראה יצא פרט א' רע שזה היה סיבה שעשו ישראל את העגל כשראו כי בושש משה נפל עליהם אימתה ופחד כיון שאין משה שיהיה שליח לדבר עמהם ישוב ה' לדבר עמהם כבראשונה, לזה מהרו לעשות העגל לחושבם שיהיה לאמצעי וידבר אליהם את דברי ה', ותמצא שאמרו ז"ל (תנחומא פ' תשא) שהעגל היה מדבר ממש וטעו בו לאמצעי, לזה דקדק ה' במאמרו ואמר ליראה אותי ולשמור מצותי שתהיה היראה להם גם כן לשמור ולא ישגו בהם מצד היראה:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק כ"ג פסוק כ"א] לא הביט און ביעקב אתה לקחתני שדה צופים להיות צופה ומביט באון ועמל שלהם מה אוכל להביט אם ה' לא הביט בהם עמל ואון, ואפילו החוטאים ההם לא כפרו באלהים לגמרי אלא שתפו ש"ש לדבר אחר כי לכך נאמר אשר העלוך בוי"ו וארז"ל (סנהדרין סג) אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, כי בוי"ו יש הוראה שלא נתנו תפלה באלהים אלא הודו כי ה' הוא האלהים והעגל הזה נתמנה למלך על כל הארץ מפי הגבורה לכך אמרו אשר העלוך.
[מובא בפירושו לפרק ל"ח פסוק כ"א] עוד ירמוז באומרו אלה על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר פכ"א) אם עשית חבילות וכו' עשה כנגדן חבילות של מצות, כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא, והנה ישראל חטאו ואמרו (לעיל ל"ב ד') אלה אלהיך לזה באה אלה זאת בבחינת הזכות לכפרת עון זה, ותמצא כי אמרו (רבה) העדות שעדות הוא להם שנתכפר עון העגל, וכשתדקדק תמצא כי כל פרטי עון העגל בא כנגדן במשכן, הם התאוו תאוה (ל"ב א') אלהים אשר ילכו לפניהם הנה הנם הכינו מקום לה' אלהים אמת להיות לפניהם, הם בנו מזבח והעלו עולות (שם ו') הנה הנם הכינו מזבח להעלות עולות ושלמים לה', הם נתנו זהבם הנה הנם נתנו זהבם וכספם וכל כלי חמדתם לה', הם פרקו נזמיהם הנה הנם הביאו האנשים על הנשים לא נזם לבד אלא כל עדים מעליהם וכל כלי חמדה, וכמו שפירשנו בפרשת ויקהל (ל"ה כ"ב) הם עשו ממונים עליו לעשותו הנה הנם פקדו בצלאל לעשות וכו', אמרו אלה אלהיך הנה אלה פקודי לכפרה:
ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו'. מכאן ראיה שהערב רב אמרו כן אל ישראל כי איך יאמר ישראל אחד לחבירו אלה אלהיך ישראל וכי הוא אינו ישראל אלא ודאי שהערב רב אמרו כן לישראל.
ומה שרצו להטעותם בצורת שור דווקא כבר אמרנו לפי שראו את ישראל אוהבי כסף וזהב וידעו זה מביזת מצרים ומביזת הים ע"כ אמרו שישראל יבחרו בצורה זו כי ממנה תוצאות הזהב כמבואר למעלה. ובזה מתורץ מ"ש כאן אשר העלוך מארץ מצרים. ומשה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. לפי שהעלוך משמש גם לשון מעלה וגדולה כי אמרו שכל מעלת ישראל שנעשו עשירים בכסף ובזהב הכל היה משל מצרים ומשלהם עשו את כל הכבוד הזה, ואמרו הערב רב כי בכחו של מזל שור עשיתם כל החיל הזה שעליתם במעלה מן הרכוש של ארץ מצרים, ולפי מה שכתבנו למעלה שהקב"ה אמר למשה רד כי שחת עמך. היינו הערב רב, נראה לפרש שלכך אמר אשר העלית מארץ מצרים כי ע"י הליכה זו נתעלו במעלה על שאר המצרים, אבל לישראל לא היה זה עליה לכך אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, ועוד שישראל היו במצרים כתפוסים בבית האסורים שייך אצלם לשון יציאה משא"כ בערב רב.
[מובא בפירושו לפרק י"ג פסוק ב'] קדש לי כל בכור פטר כל רחם. היה הכתוב ראוי לומר קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה שהרי מכת בכורות בין בבכור האב שהוא ראשית אונו בין בבכור האם היתה, שכן כתיב וה' הכה כל בכור, ואף בגדול שבבית אם אין שם בכור שאף הוא קרוי בכור. אבל הוסיף לכתוב פטר כל רחם שלא רצה לקדש מן הבכורות כי אם בכור האם בלבד לפי שבכור האב יש לו ספק מה שאין כן בבכור האם וגם בכורות הבהמה שהיו מקודשים בכורי האם היו כי כן כתיב (שמות יג) והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה וגו' ולכך מצינו שהמשיל הנביא אהבת הקב"ה לישראל לאהבת האם לבן הוא שאמר (ישעיה מט) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה כלומר שלא תרחם בן בטנה ולא אמר הישכח אב בנו. ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל שהכתוב הזה שאמר התשכח אשה עולה בא להודיענו שני ענינים, האחד שאין להסתפק בעם ישראל שהם בני אל חי כשם שאין להסתפק בראובן שהוא בן אמו, הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים פט) הוא יקראני אבי אתה וגו' אף אני בכור אתנהו, והשני כשם שאי אפשר לה לאם להמיר את בנה באחר כך אי אפשר להמיר ישראל בעם אחר, והבטיחם גם אלה תשכחנה שישכח מעשה העגל שכתוב בו אלה אלהיך ישראל, ואנכי לא אשכחך שלא ישכח מעשה סיני שכתוב בו (שמות כ) אנכי ה' אלהיך: וכן אמרו במדרש מכת בכורות היתה במצרים אף בנקבות חוץ מבתיה בת פרעה שהיתה בכורה ולא מתה, שנמצא לה פרקליט טוב זה משה שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא ועליה אמר שלמה (משלי לא) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, כלומר נשמתה והוא הלילה של מכת בכורות: