ביאור:מ"ג שמות כ י
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם[עריכה]
עוד ירצה על זה הדרך כי ששת ימים עשה ה' וגו' פירוש כי לא עשה בתכונת בריאתם שיעמדו אלא ששת ימים, ומעתה יצטרך ה' לחדש הבריאה בכל יום ובאמצעות נפש העולם שהוא השבת שברא ה' נח מהתמדת המלאכה, וכמאמרם ז"ל (ב"ר פ"י) שהיה העולם רופף ורועד ובבא שבת עמד בקיומו, והוא אומרו וינח ביום הז' ויום זה מעמיד העולם עוד ששת ימים ובכל יום ששי לערב שכלתה תכונת העולם יבא שבת ויקיים העולם עוד ששת ימים אחרים וכן על זה הדרך, ועיין פרשת בראשית (ב' ב'):
כי ששת ימים עשה ה'. והמכון מהם, שידמה האדם לבוראו כפי האפשר, וזה בעיון ובתלמוד ובמעשה הבחיריי לרצון לפניו.
כי ששת ימים עשה ה'. לא יחסר בי"ת, אבל כי ששת ימים עשה ה' וביום השביעי שבת וינפש (להלן לא יז):
כי ששת ימים עשה ה'. ע"ד הפשט שעורו בששת וכמוהו (בראשית יד) ושלש עשרה שנה מרדו: וע"ד השכל הששת ימים עשה ה' ובכלל החדוש הם וזה יורה כי הזמן נברא ואלו אמר בששת ימים היה מורה כי הזמן היה קדמון: וע"ד הקבלה כי ששת ימים הוא זמן עמידת העולם בישובו והמשכת השמים והארץ העליונים מלמעלה והשפעתם אל השמים והארץ למטה, וזה מבואר:
[מובא בפירושו לבראשית פרק י"ח פסוק ה'] וסעדו לבכם. מכאן יש ללמוד סמך וסעד שהכיר בהם מלאכות אע"פ שבאו אליו בדמות אנשים, וע"כ אמר לבכם ולא אמר לבבכם, כענין שכתוב בבשר ודם (תהלים קד) ולחם לבב אנוש יסעד, לפי שבשר ודם יש לו ב' לבבות יצר טוב ויצר הרע, אבל המלאכים אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. הנה חסרון אות הבי"ת למדנו כמה ענינים. וכן (שמות לא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ שע"ד הפשט היה ראוי שיאמר בששת, וחסרון אות הבי"ת מלמדנו כמה ימות העולם כי השי"ת עשה את השמים ואת הארץ ששת ימים, כלומר ששת אלפים, כי יומו של הקב"ה אלף שנים, שנאמר (תהלים צ) כי אלף שנים בעיניך כיום וגו'. ומזה תוכל להבין שאין אות אחת בתורה לבטלה, אבל הכל בחכמה ובהשגחה גמורה. וכן העיד לנו משה ע"ה בסוף התורה (דברים לב) כי לא דבר רק הוא מכם, ודרשו רז"ל ואם רק הוא מכם הוא רק. ומה שכתוב בבשר ודם (תהלים מח) שיתו לבכם לחילה, ולא אמר לבבכם הלא הוא מדבר לעתיד שאין שם יצר הרע, ולכך דרשו רז"ל לחולה כתיב, והוא המחול הידוע לצדיקים לע"ל:
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ד פסוק ו'] ויקבר אותו. ויקבר עצמו, וכן תמצא במרכבת יחזקאל (יחזקאל י) מראיהם ואותם, כלומר ועצמם וענין שנכנס במערה בגי. רבי ישמעאל היה דורש שלשה אתין הללו, ויקבר אותו, וכן (במדבר ו) יביא אותו אל פתח אהל מועד, וכן (ויקרא כב) והשיאו אותם עון אשמה: ובמדרש ויקבר אותו בגי, הקב"ה קבר אותו. בג"י בגימטריא י"ה. ולא על משה בלבד נאמר אלא על כל הצדיקים, שנאמר (ישעיה נח) והלך לפניך צדקך כבור ה' יאספך. ועוד תמצא מלת ויקבר שהיא סמוכה לשם המיוחד ודרשינן סמוכין. וענין הקבורה שקבר אותו הקב"ה, שנפתחה לו הארץ בדרך נס ונכנס שם ומת ונסתמה אחרי כן: ואפשר עוד לומר כי מפני שהקבורה הוא ענין גניזה והצפנה שיתפרש הכתוב כלפי הנפש, ויאמר ויקבר אותו בגי שגנזו והצפינו בתוך שלש עשרה חופות שבהן מתענגים הצדיקים בגן עדן וכמו שאמרו על רבי שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תליסר תכתכי פיזא. ומלת מוא"ב עולה מ"ט, ובאר בארץ מואב בארץ החיים עם מ"ט, ואם כן חסרון האל"ף במלת בגי ללמדנו שני דברים אלו שהם עלויו של משה בגופו ובנפשו. וכן התורה גלתה לנו כמה ימי העולם מתוך חסרון בי"ת שבמלת ששת, והוא הדין לכל אות חסר או יתר שבתורה שאע"פ שאין הענין אצלנו נגלה יש בכל אחד ואחד טעם נפלא, הבן זה:
וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי[עריכה]
וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה ללמד הימנו ק"ו לאדם שמלאכתו בעמל וביגיעה שיהא נח בשבת:
וינח ביום השביעי. כאן נתחכם ה' לאסור מלאכות אשר מנו חכמים מ' מלאכות [ח"א] שיש בהם מלאכה שאין בה שום טורח כלל בעשייתה כמו שתאמר המוציא כלי מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך וכדומה לזה רבים וחייבה התורה מיתה עליהם, ויאמר אדם מה טורח יש בדבר זה להתחייב לזה אמר הכתוב כי ששת ימים וגו' וינח וגו' פירוש ודוק והשכיל בטעם ותדע כי אין הדבר לצד הטורח לבד והרי מי שנאמר בו (ישעי' מ') לא ייעף ולא ייגע ובו לא יוצדק לומר מנוחה אלא הכוונה היא לצד הפעולה היוצאת אנו דנים הגם שלא תהיה בה יגיעה וטורח, ולזה כל ששם מלאכה עליה הגם כי יעשנה אדם בלא הרגשת דבר הרי זה חייב עליה:
וינח ביום השביעי. שבו כבר נשלם כל הצריך להביא המכוון אל תכלית, ובשלמות תהיה המנוחה.
עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:[עריכה]
[מובא בפירושו לדברים פרק ה' פסוק י"ד] וטעם על כן צוך לעשות את יום השבת. צוה שתעשה כן ביום השבת, כך פירש ר"א. ואינו נכון, ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים" כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית". והרב אמר בספר המורה (ב לא) כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו וכאשר אמר (שמות כ יא) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה ה'", אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת, בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצונו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה:
ברך. ויקדשהו. ברכו במן לכופלו בששי לחם משנה וקדשו במן שלא היה יורד בו:
ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש, כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה. ור"א אמר כי ברך ה' היום הזה וקדשו, שזימן אותו לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים: ודרך האמת כתבתיו (בבראשית ב ב) בפסוק ויכלו, ומשם תשכיל ותבין:
על כן ברך ה' את יום השבת. כמו שפירשתי בבראשית. כי על כן אשר ברך ה' את יום השבת. שבהגיע את יום השבת כבר ברא הקב"ה כל צרכי הבריות ומזונותם ונמצא השבת מבורך מכל טוב. ולכך ויקדשהו לשבות בו לעדות כמו ששבת הקב"ה שברא תחלה הכל ואח"כ שבת:
על כן ברך ה' את יום השבת. בנפש יתרה, והיא הכנה יתרה לעבודת האל יתברך. ויקדשהו. שיהיה כלו לה'.
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] לא תרצח. לא תנאף. לא תגנב. אמר, הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה, ולא תנאף אשת רעך, כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי ע"ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב כז), ולא ידעו אביהם שבראם מאין. ואחר כן הזהיר לא תגנוב נפש, כי הוא כמו כן גורם כזאת. וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע"ז שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר גנבת נפש ועדות שקר וגזל. ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו. ואחר כן יבאר המשפטים בפרט, כי המתחייב לחבירו במשפט מן המשפטים אם לא יחמוד ולא יתאוה למה שאינו שלו ישלם מה שעליו: ואמר ר"א (בהקדמה לעשרת הדברות) כי אחז הכתוב דרך ארץ לאמר תחלה בית רעך, כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה עבד ואמה. ובמשנה תורה הזכיר האשה תחלה, כי הבחורים יתאוו לשאת אשה תחלה. או שחמדת האשה האיסור הגדול שבהם. והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו: והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם, ובקצתם לא הזכיר, כי בדבור השני אל קנא, בשלישי כי לא ינקה, בחמישי למען יאריכון, ולא הזכיר באחרים עונש או שכר. והיה זה, כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. אבל בע"ז צריך אזהרת עונש לחומר הגדול שבה, והוא לכבוד הבורא: והנראה אלי כי אמר אל קנא, על לא יהיה לך, ואמר ועושה חסד, על אנכי, כי העונש יבא על מצות לא תעשה, והשכר על מצות עשה. וקבלת מלכות האל ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד, והשלים הדבר ואחר כך הזהיר על העובר, והבטיח בשכר על העושה. והזהיר בשבועת שוא בעונש לא ינקה, ולא הזכיר בשבת גמול כלל, ולא אמר על המחלל השבת עונש הכרת או עונש אחר זולתו, ולא הזכיר שכר על השומר שבת מחללו, מפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה הוא בכלל אל קנא פוקד, ובכלל ועושה חסד לאלפים. ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה: והנראה במכתב הלוחות שהיו החמש ראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי, והחמש השניות בלוח אחד, שיהיו חמש כנגד חמש, כענין שהזכירו בספר יצירה (א ג) בעשר ספירות בלי מה כמספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע. ומזה יתברר לך למה היו שתים, כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב, ומכאן ואילך כנגד תורה שבעל פה. ונראה שלזה רמזו רבותינו ז"ל שאמרו (תנחומא עקב י) שתי לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים. וכל זה רמז אחד, והמשכיל יבין הסוד: