ביאור:מ"ג שמות טז כט
רְאוּ כִּי יְקֹוָק נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת[עריכה]
ראו. בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים:
ראו. הטעם ראו זה המופת שיתן לכם השם. שיתברר לכם כי הוא צוה שתשבתו כאשר שבת במעשה בראשית. על כן הוא נותן שירד המן היום כפלים ממנהגו בכל יום:
ראו כי ה' וגו'. פירשתי למעלה שנתכוין משה לומר להם כי מצוה זו אינו צריך לאומרה הוא להם אלא הנה הם רואים אותה כי ה' נותן המצוה ממנו להם בלא שום אמצעי כמו שפירשתי בפסוק (כ"ב) ויגידו וגו' וזה למעלת השבת כי יראו ישראל הדבר בחוש הראות.
ראו כי ה' נתן לכם השבת. אמרו במדרש תהלים בפרשת מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב) מהו ראו א"ר יוסי ראו מרגניתא דיהבית לכון א"ר יצחק כל עסקא דשבת כפול, עומר כפול דכתיב שני העומר לאחד, קרבנו כפול (במדבר כח) וביום השבת שני כבשים, עונשו כפול מחלליה מות יומת, שכרו כפול (ישעיה נח) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, אזהרותיה כפולות זכור ושמור, מזמור כפול (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת וזהו שהכתוב אומר הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל ז' הבלים למה כנגד ז' ימי בראשית, אמר שלמה מה נברא ביום ראשון שמים וארץ ומה סופם (ישעיה נא) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ואמר הבל, מה נברא ביום שני רקיע וכתיב (ישעיה לד) ונגלו כספר השמים ואמר הבל, מה נברא ביום ג' יקיו המים מה סופם (ישעיה יא) והחרים ה' לשון ים מצרים ואמר הבל, מה נברא ביום ד' יהי מאורות ומה סופם (ישעיה כד) וחפרה הלבנה ובושה החמה ואמר הבל, מה נברא ביום ה' שרץ ועוף שנאמר (בראשית א) נפש חיה ועוף יעופף מה סופם (צפניה א) אסוף אסף כל מעל פני האדמה אסף עוף השמים וגו' ואמר הבל, מה נברא ביום ששי אדם ומה סופו (בראשית ג) כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואמר הבל, מה נברא ביום שביעי שבת חזר ונסתכל לכאן ולכאן ליתן בו פגם ולא היה מוצא לפי שכלו קדושה ומנוחה, אמר ר' יצחק אחר הסתכלו ראה כשאדם חוטא בו מתחייב בנפשו ואמר הבל, לכך הכל הבל הרי ז':
ראו. התבוננו. כי ה' נתן לכם השבת. ואין זו מצוה בלבד, אבל היא מתנה שלא נתנה לזולתכם, כאמרם זכרונם לברכה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש לתנה לישראל" (שבת י, ב). וכן סדרו בתפלה: ולא נתתו לגויי הארצות... וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים, כאמרו "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם" (להלן לא, טז), והוא שישיגו "יום שכלו שבת" (תמיד לג, ב).
[מובא בפירושו לפרק ה' פסוק ד'] לכו לסבלותיכם. פרש"י ששבט לוי לא נשתעבד וכן איתמר במדרש כי מתחלה כשבא להן בפרך בפה רך כדדרשינן לעיל אמר שבט לוי עתידין אנו לעבוד עבודת משא של הקדוש ב"ה חלילה שלא נעבוד שום עבודה לרשע זה בשום שכר שיתן לנו וענו הלוים ואמרו כלם שאינם יודעים לעשות לבנים ומאותו יום והלאה לא היה לו פתחון פה לשאול להם שום דבר עבודה וכאשר גדל משה וראה בסבלותם שהיו משועבדי' כל שבעת ימי השבוע בלא שום מנוחה בא לו אל פרעה אמר וכי יש אומה שיכולה לעבוד בלי שום מנוחה בעולם אלו היה נוחין יום אחד בשבוע דע כי מלאכתך היתה נבחרת ונעשית יפה אמ' לו יפה אמרת אמור להם שיבחרו להם יום אחד למנוחה ונעשה להם נס ובחרו להם יום שבת. והיינו דאמר להם משה בשמירת שבת ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו' כי מיום היותכם במצרים נתן לכם לבחור השבת לנוח בו:
[מובא בפירושו לפרק ט' פסוק ה'] וישם ה' מועד לאמר מחר יעשה ה'. היה לו לומר מחר אעשה או שיאמר מחר יהיה הדבר הזה בארץ. וע"ד הפשט יאמר כי השי"ת שם מועד למשה לאמר לישראל מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ: וע"ד הקבלה וישם ה', יעשה ה', הכונה הוא ובית דינו וכבר הזכיר למעלה בית דינו במה שהזכיר הנה יד ה' הויה, והוא השם המיוחד המיעד, ומצינו כיוצא בו (שמות טז) ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם וגו' ראו כי ה' נתן לכם השבת והיה ראוי לומר אנכי נותן וכן רבים:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ח] עד אנה מאנתם. לפי מה שהעליתי בפסוק ויגידו למשה כי משה לא פעל און במה שלא אמר להם קודם ענין זה אם כן מה מקום לכוללו עם הממאנים לשמור מצות ה' ורבותינו ז"ל (בבא קמא צ"ב.) אמרו דבהדי הוצא לקי כרבא, ודבריהם ז"ל יצדיקו כי לא פעל מכשול. ולי נראה כי על כל פנים לא יכללנו הכתוב עם השאר אם לא היה לה' עליו חוט השערה מההקפדה. והצצתי במאמר משה בסמוך לפסוק זה שאמר לישראל ראו וגו' וצריך לדעת נבואה זו אימתי נאמרה למשה, אם נאמרה אחר שאמר לו עד אנה מאנתם קושיא לאלהינו למה לא צוה לו קודם לצוות ישראל אל יצא איש וגו', ואם נאמרה לו קודם איך לא אמרה משה לישראל: אכן זו היא שגיונו של איש האלהים כי ההתחכמות שנתחכם בהשכלתו בדברי ה' בטעם שלא אמר לו דבר וגו' או לאמר היה צריך לאומרה לישראל, והוא לא אמר להם אלא הוא אשר דבר ה' וגו' ולא אמר להם היוצא ממעשה זה אשר עשה ה' לחם משנה שהוא לתת להם השבת בדרך זה ממנו להם על דרך שפירשנו בפסוק (כ"ב) ויבואו כל נשיאי העדה וגו', והנה מזה יצא להם שיצאו ביום שבת קודש מן העם ללקוט כי חשבו כיון שלא אמר להם אזהרה בפירוש אלא דמפרש להם הענין הוא אשר דבר וגו' לא עשו הרגשה ויצאו ללקוט ולא חששו לזה עד אחר כך כשאמר להם אל יצא וגו' אז אמר הכתוב וישבתו העם וגו' הא למדת כי לא כן מקודם, אשר על כן כללו ה' ואמר עד אנה מאנתם. ולזה כשראה משה שהקפיד ה' עליו הבין הדברים ותכף אמר ראו כי ה' וגו', והם הדברים שנאמרו לו בתחילת דבר ה' בענין זה (פסוק ה') והכינו את אשר יביאו וכמו שפירשתי שם. והנה מכאן אתה למד שעל עיכוב מאמר זה לישראל כללו ה' עם הממאנים שהיה לו לומר לישראל כונת ה' כמו שהשיג לדעת הוא וכמו שפירשנו בפסוק ויגידו למשה. וסובר אני כי אין בדבר זה כדי להתיסר בשבט מוסר גדול עליו ליאמר לו עד אנה מאנתם כי הוא לא נצטווה וכחד ולא עבר אפילו על חוט השערה אלא שהיה לו להודיע לישראל מה שהשיג בדעת עליון כדי שלא ישגו לצאת כמו ששגגו ואין בזה עונש, לזה אמרו ז"ל בהדי הוצא לקי כרבא ליקוי שאינו ראוי לו:
עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם[עריכה]
ראו. הטעם ראו זה המופת שיתן לכם השם. שיתברר לכם כי הוא צוה שתשבתו כאשר שבת במעשה בראשית. על כן הוא נותן שירד המן היום כפלים ממנהגו בכל יום:
שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:[עריכה]
שבו איש תחתיו. באהלו. ופי' אל יצא איש ממקומו ללקוט המן כאשר עשו אנשים שיצאו ללקוט:
ואומרו אל יצא איש פירוש כי ה' לא הוריד המן לצד שלא יצטרכו לצאת איש ממקומו וגו', ועיין מה שכתבתי בפסוק (כ"ח) עד אנה מאנתם:
[מובא בפירושו לפסוק ה'] והכינו את אשר יביאו. פירוש כי ההבאה עצמה בכלל ההכנה וצריכין להכינה מיום ו' כדי שלא יביאו בשבת, והוא מאמר משה לישראל (פסוק כ"ט) אל יצא איש ממקומו וגו':
שבו איש תחתיו. מכאן סמכו חכמים ד' אמות ליוצא חוץ לתחום ג' לגופו וא' לפישוט ידים ורגלים: אל יצא איש ממקומו. אלו אלפים אמה של תחום שבת ולא במפורש שאין תחומין אלא מדברי סופרים ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ב פסוק י"ד] י"ב, דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו, והוא שכתוב בענין שבת (שמות טז) שבו איש תחתיו, ואין לומר שישבו תחתיהם כל היום כלו אלא שלא יצא איש ממקומו אלפים אמה, זהו דבר הלמד מענינו. אבל דבר הלמד מסופו הוא מה שכתוב בענין עריות (ויקרא יח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, אסר לך כל שאר שבעולם, ובסוף כל הענין פירש כל האסורות, הוא שאמר ערות פלוני ופלוני לא תגלה, ומהן נוכל ללמוד המותרות, זהו דבר הלמד מסופו.