ביאור:מ"ג ויקרא ז ח
וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:[עריכה]
עולת איש. מלעיל בעבור היות הטעם בראשית המלה האחרונה כמשפט.
וטעם לו. אחר שאמר לכהן תוספת ביאור שלא ינתן העור לכהן אחר:
ומה שהוסיף הכתוב לומר אשר הקריב פירוש שכבר הקריב אותה, ובא לבאר כי כשהכתוב מזכה לכהן עור העולה זהו לאחר שנתקרב על גבי המזבח ובעליה יצאו ידי חובתן בהקרבה, אבל אם נשחטה ונמצאת טרפה או נשפך דמה ולא נזרק כראוי אין הכתוב מזכה לו העור. ורז"ל דרשו כי כל הקרבנות היו בודקין אותן קודם הקרבתן כדי שלא יקריבו טרפה על גבי המזבח, שהיו הכהנים בודקין את הטרפה בדוקים שבעין ובשאר סימנין קודם שחיטתן, ולזה הוסיף אשר הקריב כלומר שכבר עלתה לו בחשבון קרבן:
והכהן המקריב את עולת איש. הדין הזה נוהג בכל הקדשים, ואמר הכתוב עולה, והוא הדין לחטאת ואשם הנזכרים למעלה. ואין זבחי השלמים כן, ולכך הזכיר הכתוב משפט הכהנים באמצע הקרבנות קודם שידבר בשלמים: ומדרשו בתורת כהנים (פרק ט ב) אין לי אלא עולה, עורות קדשי קדשים מנין, תלמוד לומר אשר הקריב. או יכול שאני מרבה עורות קדשים קלים, תלמוד לומר עולה, מה עולה מיוחדת קדשי קדשים יצאו קדשים קלים: ועל דרך הפשט, לא הוצרך לומר כן בחטאת ואשם שהם מתנות הכהונה והכהנים זוכים בבשר וזוכים בעור, אבל בעולה הוצרך לומר שיזכו בעור. וזהו מדרשו של רבי שאמר, כל עצמנו לא הוצרכנו אלא לעור העולה שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר, בתורת כהנים (פרק ט ד) ובזבחים (קג:):
עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה. פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאינן חולקים בעורות (זבחים קג.):
והכהן המקריב את עולת איש. אין לפרש דוקא הכהן המקריב ולהוציא שאר הכהנים שלא יהיה להם בה חלק, כי הלשון הזה הוא כלשון הכתוב למעלה הכהן המחטא אותה יאכלנה, אין הכונה להוציא שאר הכהנים, אבל אמר הכהן המקריב לומר כי כל הראוי להקריב יש לו חלק בעור, להוציא את הטמא שאינו ראוי להקריב שאין לו בה חלק.
[מובא בפירושו לפסוק ט'] וכל מנחה אשר תאפה בתנור. דרך הפשט ידוע בזה, שיצוה בנודר אחת משלש מנחות, מאפה תנור והמרחשת והמחבת, שיהיה לכהן המקריב אותם לבדו. ויאמר בכל שאר המנחות, כגון הנודר מנחה סתם שהוא מביא סלת, ובמנחת הבכורים, שהן בלולות, ובמנחת חוטא וסוטה שהן חריבות, שיהו מתחלקות לכל בני אהרן, כלומר לכל בית אב שלהם. ופירוש וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, מנחה שאין בה אלא סולת, בלולה או חרבה, לא מאלה הנזכרות. ויהיה טעם ההפרש ביניהן, מפני שטרח הכהן באפייתן וראוי להרבות שכרו: אבל רבותינו (מנחות עג.) לא רצו בכך, מפני שאמר, וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, שכל המנחות שבעולם יכלול זה, שהם כולם בלולות או חרבות. ולכך ראו שפירוש לכהן המקריב אותה, לכהנים הטהורים הנמצאים שם: וכן מה שאמר, (בפסוק הקודם), והכהן המקריב את עולת איש, והכהן אשר יכפר בו לו יהיה (פסוק ז), כולם לא באו אלא לומר שלא יהיו לבעלים, אבל יהיו בשכר ההקרבה לכהנים הטהורים הנמצאים שם, שכלם הם מקריבים ביד או בצווי, כי היחיד מהם או השנים ושלשה המקריבים ברשות כולם הם עושים ובשליחותם, וכולם עומדים על הקרבן, כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו: ואחר שאמר שיהיו לכהנים בשכר עבודתם, חזר וביאר, וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, שהוא כלל המנחות, לכל בני אהרן המקריבים הנזכרים תהיה איש כאחיו, כלומר לבית אב הטהורים מהם, שכלם הם המקריבים הנזכרים. והזכיר הכתוב למנחות בשמותם, מאפה תנור ומרחשת ומחבת, ואחר כך חזר וכלל לומר איש כאחיו, שלא יהא לזה אלא ממה שיש לזה, ואפילו מנחת הסולת בה יחלוקו: ואמר הכתוב כי הדין הזה במנחות, וכל שכן בשאר הקרבנות שדמיהן מרובין. והקבלה תכריע, ותקנת הכהנים היא ושלום הבית. ויתכן שיהיה שיעור הכתוב כפי הדעת הזו, וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה, וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה כן, ולכל בני אהרן תהיה איש כאחיו: