ביאור:מ"ג דברים כה ג
אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק ב'] במספר. (שם) ואינו נקוד במספר למד שהוא דבוק לומר במספר מ' ולא מ' שלמים אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים והם מ' חסר אחת:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] כדי רשעתו במספר. אות הבי"ת נקודה בשבא וסמך לו ארבעים כלומר במספר ארבעים, ולא ארבעים ממש אלא מספר הסמוך לארבעים והן ל"ט, וא"כ כשאמר במספר ארבעים כאלו אמר ל"ט. (...) ומה שמזכירין רז"ל בכל מקום מלקות ארבעים ואינן אלא ט"ל, ולא אמרו לוקה ארבעים חסר אחת כמו שאמרו בענין שבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הלכו אחר לשון הכתוב שאמר ארבעים יכנו, אף על פי שמלת במספר הסמוכה לארבעים תורה שאין כונת הכתוב ארבעים ממש.
ארבעים יכנו לא יוסיף. המלקות הזה משפט בפני עצמו ודין שמים הוא, יש על השופט לחייבו ועל החוטא לסבלו, ואין לו להוסיף על המשפט פן יתבזה חברו. ודרשו רז"ל בפרק ואלו הן הלוקין, כיצד מלקין אותו, כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך ואוחז בבגדיו עד שמגלה את לבו והאבן נתונה לו מאחוריו וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה של עגל בידו, ולכך סמך לפרשה זו לא תחסום שור. ורצועה זו כפולה לשתים ושתים לארבע, ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה, ידה טפח ורחבה טפח, ומלקה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מאחוריו, עד כאן. וטעם שהיה רחבה טפח והיתה כפולה ומכופלת, לפי שיש בטפח ארבע אצבעות וכשהיא כפולה הרי טפחיים ושמונה אצבעות, וכשהיא מקופלת הרי שש עשר אצבעות, וע"כ היה משפט רצועה של מלקות להיות בה שש עשרה אצבעות, לפי שאין לך מצוה ומצוה הכתובה בתורה שלא נכרתו עליה שש עשרה בריתות, והחוטא הזה הנענש במלקות עבר על מצוה שנכרתו בה שש עשרה בריתות, ולכך לוקה ברצועה שיש בה שש עשרה אצבעות. וטעם שתי רצועות עולות ויורדות בה, כנגד נעשה ונשמע. וטעם שהן של חמור כדי להצטרף יחדו שור וחמור, על שם שכתוב (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע, כי מי שעבר על המצוה והתנכר בחסדי ה' ולא הכירם ראוי הוא שיענש ושילקה ברצועה של שור וחמור המכירים את בעליהם: ומצינו בירושלמי מנין לרצועה שהיא מכופלת שנאמר והפילו השופט, אל תקרא והפילו אלא והכפילו. ומה שמלקה אותו שליש מלפניו, מן הכתוב שאמר והכהו לפניו כדי רשעתו, ודרשו רז"ל כדי רשעה אחת מלפניו, ושתי ידות מאחריו, כנגד יכנו להכותו שהן שתי הכאות, והיה ראוי לומר והכהו לפניו ארבעים לא יוסיף פן יוסיף על אלה, אבל הזכיר הכתוב שלש הכאות, והכהו יכנו להכותו, ללמדך הכאה אחת מלפניו כמו שאמר והכהו לפניו, ושתים מאחוריו כמו שהן כתובות בפסוק של אחריו: ובמדרש ארבעים יכנו, למה ארבעים, האדם הזה נוצר לארבעים יום ועבר התורה שנתנה לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשנצטוה ועבר עליו לקה העולם בארבעים, עונשי האדם עשר, חוה עשר, הנחש עשר, האדמה עשר, לפיכך כשיעבור האדם על מצוה ילקה ארבעים. וכן אתה מוצא בעונש מרגלים שלקו ישראל ארבעים שנה במדבר, כך דרשו רז"ל במדרש תנחומא בסדר במדבר סיני (ד) בפסוק אל תכריתו:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהי "רבה"? פשט וסוד", וכן תחת הכותרת "מדוע התורה מכנה את החוטא" וכו']
וטעם הארבעים כפי מדרשו (תנחומא ישן במדבר כח), לפי שעבר על התורה שנתנה בארבעים יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשין.
[מובא בפירושו לפסוק ב'] וטעם המספר הזה של ל"ט למלקות לפי שהמת צריך תחיה, וזה שחטא ועבר על מצות אדוניו נתחייב מיתה וחל על נפשו עונש כרת, כי בזה יחיה וישוב לו טל של תחיה כאותם החיים שהנפש מעותדת להן, וזהו שאמרו במסכת מגילה כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן. בארו לנו בזה כי ל"ט של מלקות הוא כפרת כרת, וישוב לו טל של תחיה כי תזכה נפשו ותשוב לשרשה. ועוד טעם אחר, כי חיוב המלקות בב"ד של מטה אינו אלא מבן י"ג שנה ולמעלה, והמכות הן משולשות, ושלשה פעמים י"ג הם ט"ל, וכן המלקות בב"ד של מעלה אינו אלא מבן עשרים ולמעלה, על כן הוא ששים, שלשה פעמים עשרים הרי ששים, וזהו אתיוהו לאליהו ומחיוהו שתין פולסי דנורא.
[מובא בפירושו לפסוק ב'] וטעם למספר ל"ט, לפי שכפר באחד העולה למספר י"ג ובתורה שנדרשת בי"ג מדות ומרד ביצר טוב הבא אחר י"ג שנה. וכל חוטא נכנס בו רוח שטות והוא נעדר מן הבינה הבאה למ' שנה, לכך נאמר והיה אם בן אם נחקור את הבינה הבאה בשנת מ' והוא דומה כאילו לא הגיע לשנת מ' בזאת תדע כי ראוי להלקותו במספר שאינו ארבעים ממש אלא סמוך למספר זה כי לא עם בינות הוא.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון בפרטים רבים" וכו']
לֹא יֹסִיף[עריכה]
לא יוסיף. מכאן אזהרה למכה את חבירו:
[מובא בפירושו לשמות פרק כ"א פסוק ט"ו] ומכה אביו. וא"ת אזהרתיה מהיכא דלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר דבשלמא מקלל נפקא לן מונשיא בעמך לא תאור וכתיב לא תקלל חרש הרי מזהיר על גדול שבישראל ועל קטן שבישראל לומר לך שכל מה שביניהם יהיו בכלל לא תקלל אלא אזהרה דמכה מהיכא נפקא. וי"ל מלא יוסיף להכותו שהוא בחובל בחבירו פחות משוה פרוטה דאלו בשוה פרוטה קם ליה בממון דהלכתא כרבי מאיר דאמר דכל היכא דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי אבל בפחות משוה פרוטה דליכא ממון לקי משום לא יוסיף ואביו לא גרע מאחרים. וא"ת כיון שהוא אזהרה למכה אביו היאך מלקין על לאו זה והא הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו. וי"ל דתרי קראי כתיבי לא יוסיף ופן יוסיף. ועוד י"ל דכיון דעיקר קרא לחובל בחברו קאתי אין זה קרוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וא"ת ומנא לן דמכה זה בלא זה חייב דבשלמא מקלל נפקא לן מדכתיב קרא אביו ואמו סמך הקללה גבי אב ובמקום אחר כתיב אביו ואמו קלל דסמך הקללה גבי אם אלא מכה מנלן. וי"ל דנפקא לן מדכתיב בפרשת אמור אל הכהנים ומכה אדם יומת ופירש"י במכה אדם דומיא דמכה בהמה ישלמנה מה מכה בהמה שלא הרג אף מכה אדם שלא הרגו וקאמר רחמנא יומת ש"מ דבמכה אביו מיירי קרא וליכא למימר דמיירי במכה אחר ומחיים ומאי יומת בממון כמו וגם בעליו יומת שהרי כתיב לעיל מיניה כאשר יתן מום בעמיתו כן ינתן בו והיינו ממון אלמא יומת ממש ובעי' למימר במכה אביו:
פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ:[עריכה]
פן יוסיף. ממה שחזר ואמר פן יוסיף הוכיח מכאן הרב הקדוש רבי יונה ז"ל שמכה חברו או אשתו עובר בשני לאוין, האחד לא יוסיף והשני פן יוסיף שהוא ג"כ לאו, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה: [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהי "רבה"? פשט וסוד" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק אחר, המובא בפסוק זה תחת הכותרת "מדוע התורה מוסיפה ציווי" וכו']
מכה רבה. אם יוסיף לו אפילו אחת יקראנו מכה רבה. ויש בכאן רמז במלת רבה שהרי מצות לא תעשה הן שס"ה ויש בהן כמה לאוין שאין שם חיוב מלקות, וכן אמרו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואותן שבהן חיוב מלקות הן ר"ז לאוין כמנין רבה, וזהו מכה רבה: ואם תשכיל בסוד הענין תמצא בו עוד בלשון מכה רבה רמז למלקות הגדול שהוא אשה של גיהנם המושכת כח ממדת הדין הנקראת כה, כי לכך באו המכות לפרעה במלת כה, והיא ג"כ מקבלת ממדת הדין הקשה הגדולה והחזקה, והמלקות הקל והחלוש של העוה"ז הנה הוא כפרתו של חוטא להציל נפשו מיד להבה, הוא המלקות הגדול הנקרא מכה רבה, וזה מכלל חסדי ה' בצוותו אותנו לקחת זה תמורת זה. ויזהיר הכתוב המלקה שלא יוסיף, שאם יוסיף אפילו אחת הרי הוא נכנס תחתיו בעונש מכה רבה, זהו פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה, ארבעים אלה פדיון וכפרה למלקות הגדול הנקרא רבה ואם יוסיף ונשא עונו בה:
וטעם ונקלה אחיך. שהוא דבר ידוע וגזירה מהשם להיות ארבעים לסבול הסובל כדין שמים ולא בחפץ השופט:
ונקלה אחיך. שיתקלקל ברעי או במים מרב הכאב.
ונקלה אחיך. כל היום קוראו רשע ומשלקה קראו אחיך:
ונקלה אחיך לעיניך. עד עתה קראו רשע, והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע כדי רשעתו, אבל מאחר שקבל דינו קוראו אחיך, וכן דרשו רז"ל ונקלה אחיך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. ומן הכתוב הזה הוכיחו ז"ל במסכת מגלה כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא אחיך. ואין הפטור הזה על המלקות שלנו, כי מלקות שלנו אינו אלא כדי שיתבייש האדם, והבושת הוא אחד ממיני כפרה, הוא שאמר הנביא ע"ה (יחזקאל טז) למען תזכרי ובשת, בכפרי לך לכל אשר עשית, אבל הוא אמור על המלקות שהיו נוהגין בזמן התלמוד שהיו מקרין אותו והיו כופתין את ידיו על העמוד, וכמו שהזכרתי למעלה. ותראה מלת אחי"ך בגימטריא ארבעים חסר אחת, ורמז לך הכתוב כי כיון שקבל מלקות כמנין אחיך הרי הוא אחיך, וכן מלת אלה ארבעים חסר אחת עם ג' האותיות:
[מובא בפירושו לפסוק כ'] לא-תשיך לאחיך. אחר שהזהיר להשמר מן הדברים הגורמים שתסתלק השכינה מישראל, הזהיר על מיני חסד הגורמים להשרותה בישראל, והם: ענין הרבית (כ-כא) ; והנדרים (כב-כד), אשר מהם הצדקה שחיב עליה לאלתר, דהא שכיחי עניים; וענין אכילת פועל (כה-כו) ; וענין הגט אשר אין ראוי שינתן אלא בסבת ערות דבר (כד, א-ד) להסיר כל מכשול ממזרות, לא בזולת זה, כאמרו (ואמרתם על-מה, על) כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה (והיא חברתך ואשת בריתך") (מלאכי ב, יד) ; והחסד לאשה חדשה, והוא "ושמח את-אשתו" (שם ה) ; וחסד "לא-יחבל רחים ורכב" (שם ו), והשמירה ממזיקי הרבים, והם גונבי הנפשות המצויים לגנב קטנים (שם ז) ; והשמירה בענין הצרעת להושיב המצרעים בדד, שלא תזיק צרעתם בהדבקה (שם ח) ; והשמר מהרכילות והוצאת דבה (שם ט) ; והחסד ללווה (י-יג) ; ולשכיר, ולעני במיני האסיף (יד-כב) ; והחמלה על הלוקה (כה, ג) ; ועל הבהמה בדישה (שם ד) ; ועל המת בלי זרע שלא ימחה שמו (ה-י).
ונקלה אחיך לעיניך. וסמיך ליה לא תחסום. רמז שצריך ליתן לפני השמש מכל מין ומין: