ביאור:מ"ג דברים א יב
אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי[עריכה]
איכה אשא לבדי. אם אומר לקבל שכר לא אוכל זו היא שאמרתי (ס"א שאמרנו) לכם לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה:
איכה אשא וגו'. היא גזירת מאמר לא אוכל, אלא שהפסיק בענין להרים מכשול הנמשך מדיבור לא אוכל לבדי וגו' כמו שפירשתי, וחזר להשלים הדיבור שהתחיל לומר ואמר איכה אשא וגו' הבו לכם וגו':
[מובא בפירושו לפסוק ט'] ומה שנאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם. ואחר כך אמר איכה אשא לבדי טרחכם וגו'. יש לפרשו בשני פנים. האחד הוא, שלשון לא אוכל מורה על הדבר הנמנע ובלתי אפשרי כלל, ולשון איכה אשא מורה על דבר אפשרי אך שאינו מן הראוי לעשותו, ולא אוכל משמע גם להבא כי בזמן ההוא באשר הוא שם היה הדבר אפשרי ולא נמנע, כמו שפירש"י אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל אדם שהוציאם ממצרים כו' ואם כן בדור ההוא כפי המספר אשר היו בעת ההיא ודאי היה יכול, אך שאם יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים אזי יהיה ודאי הדבר נמנע, וכשאמר איכה אשא לבדי אמר כן על הזמן ההוא אע"פ שהוא אפשרי מ"מ אינו מן הראוי, וכשאמר לא אוכל אמר סוף סוף להבא לא אהיה אוכל לשאת לבדי ונתן טעם לדבר כי עכשיו ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכס היום ככוכבי השמים לרוב, וזכותכם לבד מצד שהוא אלהיכם העמיד אתכם על שיעור מספר זה ואותו סך אוכל לסבול, אמנם כשיצטרף אל זה גם זכות אבות מצד שהוא אלהי אבותיכם ודאי יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. ועל זה הזמן הראוי לבא בכל עת אני אומר סופי שלא אוכל כלל, וגם עכשיו אינו מן הראוי ועל ההוה אני אומר איכה אשא לבדי וגו'. השני, מסכים לפירש"י שפי' ה' אלהיכם הרבה אתכם. נטל העונש מכם והטילו על הדיינים, והדין דין אמת כי זה המחזיק הממון שלא כדין סובר שהדין עמו מאחר שהדיין פוסק לו כן הרי באמת הוא שלו וע"כ דין היא שהדין קיים והדיין נושא אלומותיו של זה. ונראה שלכך אמר והנכם היום ככוכבי השמים שהם קיימים וקיום זה בא לכם מצד שה' אלהיכם הרבה והגדיל אתכם והטיל עונש שלכם על הדיינים ועל זה אמר ג"כ ואשמם בראשיכם שאשמת העם תלוי בכ"מ בראשיהם כי ענין הדיינים בנין אב לכל התורה. ועל העונש אמר לא אוכל לבדי שאת אתכם לא אמר שאת טרחכם ומשאכם לפי שהנושא ענשו של זה דומה כאילו נשא עצמותו עליו והעונש לא אוכל שאת כלל כי ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו' וכפירש"י. אבל אח"כ אמר על נשיאת טרחם ומשאם וריבם אע"פ שהוא אפשרי מ"מ אינו מן הראוי ועליו אמר איכה אשא לבדי וגו'.
טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם:[עריכה]
טרחכם. מלמד שהיו ישראל טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינים: ומשאכם. מלמד שהיו (סנהדרין צט) אפיקורסין הקדים משה לצאת אמרו מה ראה בן עמרם לצאת שמא אינו שפוי בתוך ביתו איחר לצאת אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת מה אתם סבורים יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות (ס"א מצות וחשבונות): וריבכם. מלמד שהיו רוגנים:
וטעם טרחכם ומשאכם וריבכם. על דרך הפשט רמז משה רבינו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו). והזכירן לישראל ברמז, אמר "טרחכם" כנגד והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שם שם טז), כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם. והזכיר "משאכם" כנגד לדרוש אלהים (שם פסוק טו), שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם, והוא מלשון ונשאת תפלה (מ"ב יט ד), ואל תשא בעדם רנה ותפלה (ירמיה ז טז). "וריבכם", כפשוטו עניני המשפטים: ואמר "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים" על הדיינין בלבד, אבל אמר סתם "ואשימם בראשיכם" דרך ענוה.
טרחכם. מגזרת היו עלי לטורח ופירוש טרחכם להבין אנשים פתאים המצות: ומשאכם. שבקשו לחם ומים ובשר כמו לשום את משא כל העם הזה: וריבכם. זה עם זה:
איכה אשא לבדי טרחכם. הטורח שיש לי שאשכיל המצות לפתאים. ודרשו רז"ל מלמד שהיו ישראל טרחנין הרבה, אחד מהם רואה בעל דינו נוצח בדין אמר יש לי עדים להביא יש לי ראיה להביא מוספני עליכם דיינין: ומשאכם. כשבקשו הבשר והמים, שכן כתיב (במדבר יא) לשום את משא כל העם הזה עלי: וריבכם. למדך שהיו בעלי מריבה וקטטה אלו עם אלו:
טרחכם. בקטטות הקורות בלתי תביעת ממון. ומשאכם. בצרכי רבים. וריבכם. בעניני הדין ותביעת ממון.
וזה ספר להזכירם את פשעם, שאף-על-פי שבישר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה, שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם ועניניהם במדבר, לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חברו, באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים, עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדין פרטי, ואין זה כי אם מרע לב.
ולשון רש"י מספרי (דברים יב), טרחכם, מלמד שהיו טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין. והדין הזה לא ידעתי אותו, שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינין יותר על שלשה בדיני ממונות, וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין, שאלו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין, אבל הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו: ושמא נלמוד מכאן, שיכול אדם לומר שני דיינין אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחד, ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר, כמו שאמרו, אינו דומה דין הנגמר בה' לדין הנגמר בי'. ואע"פ שג' כופין לדון בפניהם, בשאינו רוצה לקבל עליו לדון, אבל רוצה לברור יותר בורר, דהוה ליה כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח. שבכך נטוינו, שנאמר (להלן טז כ) צדק צדק תרדוף, הלך אחר ב"ד יפה (סנהדרין לב:), ורבוי חכמים ב"ד יפה הוא. והנה במדבר היו החכמים מצויין עמהם, ויכולים לומר נלך לפני שרי האלפים: