ביאור:מ"ג בראשית מח כב
וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ[עריכה]
ואני נתתי לך. לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך. אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים, חזר על יוסף ואמר לו, הנה אנכי מת, והיה אלהים עמכם בגלות להציל אתכם מכל צרה, ותפרו ותרבו מאד, וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה, ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתת, והוא חלק הבכורה, להיותך בו יתר על אחיך מיום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי: וזה כלו פיוס ליוסף ואהבתו אותו, כי הודיעו שנתן לו הבכורה להיות בניו מעתה מתברכים להעשות שני שבטים גם בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים, וגם החלק אשר לו בנחלה נתן לו שיזכה בו כאשר יכבשו הארץ בחרב ובקשת ובמלחמה. והנה אמר לו, עשיתי עמך כל הטובה שיכלתי לעשות לך, לעת שהייתי יכול לעשותה, כי אין ברשות יעקב בארץ רק שכם אחד, שאין בידו לגזול מאחד מבניו את נחלתו, רק הבכורה היתה לו לתת אותה לטוב בעיניו, והנה נתן אותה אליו:
ואני. באותה הארץ נתתי לך חלק אחד יותר על אחיך שמנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי לקחת שני חלקים בארץ אשר אני ובני עתידים לקחת מיד האמורי בחרבי ובקשתי. במלחמת יהושע. ואף על פי שכתוב ביהושע לא בחרבך ולא בקשתך אותו פסוק בשני מלכי האמורי מדבר וכמו שאמרו חכמים צרעה לא עברה את הירדן וכתיב ביהושע ואשלח לפניכם את הצרע'. ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן לא בחרבך ולא בקשתך זכותו של יעקב גרם להם:
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] ודקדק לומר ארץ אבותיכם כי הארץ לאבות נתנה והם זכו בה לא ליוצאי מצרים ומעתה יש בידי לתת לך שכם אחד וגו' כי בזה תוצדק הנתינה ממנו אליו, והוא אומרו ואני נתתי לך וגו'. וגם לדברי רז"ל (ב"ר פ' צ"ג) כי שכם זו כמשמעה שבאו בני יעקב על חלליה, על אף פי כן זולת זכות אבות בארץ לא יזכה בה יעקב ולא בניו:
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] הנה אנכי מת. הנני מצוה בשעת מיתה ומקים המתנה שנתתי. והשיב אתכם אל ארץ. ושם תתקים מתנתי.
שכם אחד על אחיך. על דרך הפשט יאמר כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתתו, הוא חלק הבכורה שתהיה בו יתר על אחיך, לפי שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי. וחלק הבכורה הזה הוא מה שברכו שיהיו בניו נעשים שני שבטים בגדלים ובחנוכת הנשיאים. ועוד יכלול חלק אחר והוא החלק אשר יש לו בארץ, כי אין בידו שיתן רק חלק אחד בלבד, כי אי אפשר לו שיגזול מאחד מבניו, אבל חלק הבכורה נתן לו שהיה בידו ליתנו למי שירצה מבניו.
ואני נתתי לך. לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה ואיזו זו שכם שנאמר (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם: שכם אחד על אחיך. שכם ממש היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך:
ד"א שכם אחד הוא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים ושכם ל' חלק הוא כתרגומו והרבה יש לו דומים במקרא (תהלים כא) כי תשיתמתו שכם תשית שונאי לפני לחלקים (שם ס) אחלקה שכם. (הושע ו) דרך ירצחו שכמה איש חלקו. (צפניה ג) לעבדו שכם אחד:
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך. אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים, חזר על יוסף ואמר לו, הנה אנכי מת, והיה אלהים עמכם בגלות להציל אתכם מכל צרה, ותפרו ותרבו מאד, וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה, ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתת, והוא חלק הבכורה, להיותך בו יתר על אחיך מיום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי:
ואני. באותה הארץ נתתי לך חלק אחד יותר על אחיך שמנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי לקחת שני חלקים בארץ אשר אני ובני עתידים לקחת מיד האמורי בחרבי ובקשתי.
שכם אחד. יש אומרים כי על עיר שכם רמז שגם היא היתה לבני יוסף: והנכון בעיני שפירוש שכם אחד. חלק אחד. והוא ממשפחת על שכמם. ולעבדו שכם אחד:
ויש מפרשים שכם אחד היינו קבר שבשכם כדכתיב ואת עצמות יוסף קברו בשכם משל לגנבים שגנבו חבית מלאה יין ומצאם בעל החבית אמר להם בחסדכם לאחר שתשתו היין החזירו החבית למקומה כך יוסף בשכם גנבוהו ובשכם החזירוהו בעצמות:
וע"ד המדרש ואני נתתי לך שכם אחד, שכם ממש. אמר לו אני מטריח אותך בקבורה שתקברנו במערת המכפלה, ואני נתתי לך מקום שתקבר שם הוא שכתוב (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם:
ואני נתתי לך. "ואני" הנה אמנם לא העברתי נחלה כלל כש"נתתי לך שכם אחד על אחיך" בארץ, אף על פי שהיא ארץ אבותיכם בלעדי, כי נתתי לך מה ש"לקחתי מיד" מי שהוא "אמורי" במעשיו הרעים, ובעל אמירה, שאומר הרבה ואפלו מעט אינו עושה להיטיב. וזה הוא עשו, כשקניתי הבכורה ממנו, כי לולא זה לא היה לאחיך בירשת האבות כל כך חלק בארץ.
על אחיך. נוסף על אחיך:
ואני נתתי לך. הקשה הרב רבי משה והלא מטיל קנאה ביניהם והוא היה יודע שבשביל משקל שני סלעים מלת שהוסיף לו על אחיו נתגלגל הדבר וירדו למצרים. וגם על יוסף יש תימה שנתן לבנימין שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות ולאחרים לא נתן אלא חליפות שמלות. ותירץ כי מה שנתן יעקב ליוסף בעודו הדיוט וקטן בזה היו מתקנאים בו כי היה נראה להם שלא היה לו לכבדו יותר מפני שהם גדולים ממנו אבל עכשיו שהיה מלך לא היו מתקנאים שהדין לכבדו מפני כבוד המלכות, וגם שנתקיימו החלומות והיו צריכים לו וגם מה שהיה יוסף מכבד לבנימין יותר מהם לא היו מתקנאים כי אמרו הדין עמו לפי שהוא בן אמו. אמנם מה שריבה משאות בנימין קשיא לי כי אז היו סבורין שלא יהא מכיר אותו והלא היה מטיל קנאה בסעודה ביניהם ונ"ל שגם בזה היו סבורים שהדין עמו לפי שאמר להם להביאו ויש לו לחבבו יותר מן האחרים. ועוד נ"ל כי מאותה שעה היה דעתו של יוסף להתגלות לאחיו וכשידעו שהוא בן אמו לא יתקנאו בו.
ויש מפרשים שכם אחד היינו קבר שבשכם כדכתיב ואת עצמות יוסף קברו בשכם משל לגנבים שגנבו חבית מלאה יין ומצאם בעל החבית אמר להם בחסדכם לאחר שתשתו היין החזירו החבית למקומה כך יוסף בשכם גנבוהו ובשכם החזירוהו בעצמות:
[מובא בפירושו לפרק מ"ז פסוק כ"ט] ואומרו חסד ואמת, רז"ל אמרו (ב"ר פ' צ"ו) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי הלא מצינו לו ליעקב ששילם לו חסד זה שנאמר (מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ופירש"י אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגו', גם מאומרו נתתי לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טורחו ולא היה לו לומר ואמת: ואולי כי נתכוון כי יוסף יעשה הדבר בדרך זה: או אפשר כי בערך המעשה לא יוכר הפרעון שתנתן לו שכם אחד: או לצד שבקש ממנו ב' דברים האחת שלא יקברנו במצרים וישתדל בהוצאתו מעיר גילולים, והב' שיעלה הוא ויקברהו בארץ כנען, ואמר חסד של אמת על בחינת העליה מארץ מצרים, והוא שאמר סמוך לאומרו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים והנה מהראוי לו להקדים השכיבה ואח"כ הקבורה וכאן הקדים להזכיר הקבורה קודם אומרו ושכבתי, אלא הרי זה מראה באצבע כי על פרט זה היא ההשבעה ודבר זה אין לו פרעון לא עתה ולא אחר זמן. ומה שנתן לו שכם אחד הוא על הטורח שיעלה עמו מארץ מצרים לארץ כנען ויקברהו שם:
[מובא בפירושו לפרק מ"ז פסוק כ"ט] עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ועשית וגו' פירוש מה שכבר עשית עמדי יהיה של אמת פירוש חסד הגמול, כי מה שנותן לו שכם הוא למה שעתיד לעשות לטרוח בקבורתו לא לתגמול העובר, ובזה ידוייק גם כן תיבת ועשית בתוספת וא"ו גם לשון עבר, תוספת וא"ו שיוסיף להטיב עמו במה שיחשוב החסד שכבר עשה שהוא של אמת ולא יקבל הטבה ממנו בעדו ובזה תהיה ההטבה הבאה מושלמת מהמשביע והוא נשבע על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו שאין לו התרה (ר"ן נדרים סה) ונתחכם יעקב לבל יתיר יוסף השבועה אחר מותו, והגם שלא מצינו שהזכיר יעקב ההטבה של שכם אחד אז, הכתוב גילה במקום אחר שהזכירה לו כבר דכתיב נתתי לך ומן הסתם מקום זכרונה הוא כשאמר לו השבעה לי לחזק השבועה לבל יתיר נתן לו שכם אחד, וזולת זה במה יסמוך דעתו של יעקב בשבועה זו כיון שיכול להתיר אחר כך וכמו שהארכנו בפרט זה בפרשת תולדות (כ"ו כ"ו) בשבועת יצחק לאבימלך. ומה שאמרו ז"ל (סוטה לו:) שאמר יוסף לפרעה אם אני מתיר שבועת אבי אתיר גם כן שבועתך אין סתירה מזה, או לצד שלדבריו של פרעה השיבו, או גם שבועתו לפרעה היתה בשביל טובה שעשה לו שאין טובה כמותה גדולה וכבוד ועושר:
אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי[עריכה]
אשר לקחתי מיד האמרי. מיד עשו שעשה מעשה אמורי. ד"א שהיה צד אביו באמרי פיו:
וטעם מיד האמורי. כי ישראל לקחו הארץ תחילה מיד האמורי, כי סיחון ועוג שני מלכי האמורי היו, והמלחמה הראשונה והגדולה שהיתה להם בכבוש הארץ היתה לבניו של יוסף עם האמורי, היא מלחמת יהושע עמם, ובם נעשה הנס הגדול, כדכתיב (יהושע י יב) אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה' את האמורי לפני בני ישראל וגו', ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף, כמו שכתוב (במדבר לב לט) וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה. וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי, כמו שכתוב (שופטים א לה) ויואל האמורי לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס:
והזכיר האמורי. בעבור שאין בשבעה גוים חזק כמוהו. הלא תראה אחר שנהרגו שני מלכי האמורי הגדולים אמר יהושע לתת אותנו ביד האמורי.
ומה שאמר מיד האמורי כאלו אמר מיד הכנעני, אבל הזכיר האמורי לפי שהיה תקיף שבכלן.
ויש שפירש מיד האמורי, הבכורה שלקחתי מעשו שהיה עושה מעשה אמורי, או שהיה צד אביו באמרי פיו, נתתיה לך בחרבי ובקשתי בזכותי:
ואני נתתי לך. "ואני" הנה אמנם לא העברתי נחלה כלל כש"נתתי לך שכם אחד על אחיך" בארץ, אף על פי שהיא ארץ אבותיכם בלעדי, כי נתתי לך מה ש"לקחתי מיד" מי שהוא "אמורי" במעשיו הרעים, ובעל אמירה, שאומר הרבה ואפלו מעט אינו עושה להיטיב. וזה הוא עשו, כשקניתי הבכורה ממנו, כי לולא זה לא היה לאחיך בירשת האבות כל כך חלק בארץ.
בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:[עריכה]
בחרבי ובקשתי. כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן.
בחרבי ובקשתי. היא חכמתו ותפלתו. (עיין ברא"ם שכתב דא"א לפרש על חרבם של שמעון ולוי דהא לא עשו מדעתו שהרי כעס עליהם ע"ז. ולענ"ד בלאו הכי א"א לפרש עליהם דמה נתינת טעם יהיה על שנתנו ליוסף מפני שלקחוהו שמעון ולוי בחרבם ובקשתם והלא אדרבה מזה הטעם ראוי שינתן לשמעון ולוי ולא ליוסף ודו"ק):
וטעם בחרבי ובקשתי. כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת. ירמוז למה שאמר הכתוב (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם: וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם, לא הם עצמם, וכענין שאמר הכתוב (תהלים מד ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, וזהו בזכות האבות, כי על דרך האמת ימינך לאברהם, וזרועך ליצחק, ואור פניך ליעקב: וקרוב אלי עוד שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים. נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו, כענין שעשה אלישע וישם ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור (מ"ב יג טז), ואף על פי שלא סיפר הכתוב כן, ירמזנו בפסוק הזה. ויתכן שזה טעם אמרו לקחתי, כי מאז לוקחה הארץ לבניו:
ואני. באותה הארץ נתתי לך חלק אחד יותר על אחיך שמנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי לקחת שני חלקים בארץ אשר אני ובני עתידים לקחת מיד האמורי בחרבי ובקשתי. במלחמת יהושע. ואף על פי שכתוב ביהושע לא בחרבך ולא בקשתך אותו פסוק בשני מלכי האמורי מדבר וכמו שאמרו חכמים צרעה לא עברה את הירדן וכתיב ביהושע ואשלח לפניכם את הצרע'. ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן לא בחרבך ולא בקשתך זכותו של יעקב גרם להם:
וטעם בחרבי ובקשתי. על השם. כאשר אמר דוד מגיני וקרן ישעי.
וטעם אשר לקחתי. אשר יקחו ישראל בחרבם ובקשתם. ואל תתמה על מלת לקחתי. כי לאחר שהשם נתנה בפה לאברהם הם יחשבו שהיא שלהם. וכן נאמר ליעקב לך אתננה ולזרעך:
ומה שאמר בחרבי ובקשתי לומר כי ארץ כנען לא תכבש לפניהם כי אם בחרב ובקשת. ורמז למה שאמר הכתוב (יהושע יא) לא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם. והיה לו לומר בחרב וקשת, ומה שיחס החרב והקשת אליו הכונה כי זכותו הוא הנלחם להם, כמו שכתוב (תהלים מד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, כלומר בזכות האבות, כי ימינך זה אברהם וזרועך זה יצחק ואור פניך זה יעקב, כי פני יעקב חקוקים במרכבה. ואונקלוס שתרגם בצלותי ובבעותי לזה כוון, כי מלת בקשתי עשה מלשון בקשה על כן תרגם בעותי, ומה שתרגם בחרבי בצלותי מפני שהתפלה מגינה על האדם כחרב ביד גבור. או יהיה בחרבי בזכות התורה, שהרי האבות ידעוה בשכלם וקיימו אותה עד שלא נתנה. וכן דרשו ביעקב (בראשית לב) עם לבן גרתי שקיים ברשותו תרי"ג מצות, ומצינו שהתורה נמשלה לחרב פיפיות והוא שדרשו רז"ל (תהלים קמ"ט) וחרב פיפיות בידם, התורה דומה לחרב פיפיות שהיא אוכלת משני צדדין, וכן כתוב בלוחות (שמות לב) מזה ומזה הם כתובים: וכתב הרמב"ן ז"ל קרוב הוא שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים, נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לפניו, כענין שעשה אלישע (מלכים ב יג) וישם אלישע ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור. ועל זה אמר בחרבי ובקשתי. ומה שאמר אשר לקחתי, כי מאז לוקחה הארץ לפניו ע"כ:
בחרבי ובקשתי. בחכמתי ובינתי, שהם חרבם וקשתם של צדיקים, כאמרו "חגור חרבך על ירך גבור" (תהלים מה, ד). וכבר בארו זכרונם לברכה 'ההוא בדברי תורה הוא דכתיב' (שבת סג, א), וכענין על הפך זה "שניהם חנית וחצים, ולשונם חרב חדה" (תהלים נז, ה), וכענין "וידרכו את לשונם קשתם שקר" (ירמיהו ט, ב).
[מובא בפירושו לפרק ל"ה פסוק ו'] הוא וכל העם אשר עמו. כתוב בספר מלחמות בני יעקב כי נתאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות, ולולא אביהם שחגר גם הוא חרבו וכלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה גדולה, וכן הזכירו רבותינו ז"ל ביעקב (בראשית מח) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמתו כנגדן. אבל דרך הכתובים לקצר בענינים כאלה כי היה נס נסתר, וכן קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, וגם לא הזכיר בכאן מלחמות עשו עם בני החורי כלל, וכדי להודיע הנס הגדול הנסתר הזה הזכיר הכתוב הוא וכל העם אשר עמו, לומר שלא נפקד מהם איש באותה המלחמה הגדולה: