ביאור:מ"ג בראשית ל יד
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים[עריכה]
בימי קציר חטים. להגיד שבחן של שבטים שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו:
וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה[עריכה]
דודאים. (סנהדרין צט) שיגלי עשב הוא ובלשון ישמעאל ישמי"ן:
דודאים. אמר המתרגם יברוחין. וכן יקראו בלשון ישמעאל ויש להם ריח טוב. וכן כתוב הדודאים נתנו ריח והם על צורת בן אדם כי יש להם דמות ראש וידים ואנכי לא ידעתי למה יועילו להריון בעבור שתולדותם קרה:
דודאים. סיגלי (סנהדרין צט:), ובלשון ישמעאל יאסמין. כך מצאתי בפירוש רש"י. ואינו כן, כי יאסמין בלשון ערבי כך שמו בדברי רבותינו, כדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת נ:) האי כוספא דיאסמין שרי, וסיגלי אומרים שהם "כנפסגא" שאמרו בהן (ברכות מג:) מברכין עליהם בורא עשבי בשמים. אבל אין זמנם בימי קציר חטים, אולי מצאם שם במקרה. והראוי לקבל בדודאים דעת אונקלוס שתרגם בהן יברוחין, ובבראשית רבה (עב ב) גם כן ר' חייא ב"ר אבא אמר יברוחין, והן יברוח בלשון ערבי. וכתב רבי אברהם: דודאים אמר המתרגם יברוחין, וכך יקראו בלשון ישמעאל ויש להן ריח טוב, וכן כתוב (שה"ש ז יד) הדודאים נתנו ריח, והם על צורת בן אדם כי יש להן דמות ראש וידים. ויש אומרים כי יועילו להריון. ואנכי לא ידעתי, בעבור שתולדתם קרה, אלו דבריו:
דודאים. דודאי תאנים כדכתיב הדודאים נתנו ריח:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] המעט קחתך את אישי. הטעם, המעט ממך שתקחי לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה, אף כי תעשי עצמך גברת לקחת הדודאים אשר אני מתענגת בריחן. ויתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו, כי דרך נשים לה, כענין שכתוב (משלי ז יז) נפתי משכבי מר ואהלות וקנמון, ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי ממני אף כי תקחי דודאי בני לפתותו בהם. ויש אומרים הדודאים עשבים, יוסיפו התאוה לנשים, נגזר מלשון עת דודים (יחזקאל טז ח), ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי, כאשר הזכרתי:
וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ[עריכה]
וימצא דודאים בשדה. דודאים כצורת בן אדם יש להם דמות ראש וידים והוא המועיל להריון, וזהו בדרך סגולה שיש בהם לא בדרך הטבע כי התולדה שלהן קרה אבל הפרי והוא כדמות תפוחים יש להם ריח טוב, ומזה אמר הכתוב (שיר ז) הדודאים נתנו ריח. וראובן לא הביא לאמו השורש כי אם הפרי להשתעשע בו ולהתענג בריחו ורצתה בזה לכבוד יעקב לבשם יצועיו, כענין שכתוב (משלי ז) נפתי משכבי מור אהלים וקנמון. כן פירש הרמב"ן ז"ל
וילך ראובן. כשראה שאמו מצטערת על שעמדה מלדת. וימצא דודאים. מין עשב טוב הריח ומכין כלי הזרע אל התולדה, כמו שאמרו זכרונם לברכה על השום ושלכך היו אוכלים אותו בערבי שבתות. וכן היה מין הדודאים, או טוב ממנו עם הוסיפם אהבת הזווג, כאמרו "שם אתן את דדי לך. הדודאים נתנו ריח", (שיר השירים ז, יג יד). ובזה הודיענו צדקת ראובן וחכמתו עם היותו אז בן ד' או ה' שנים למרבה.
וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:[עריכה]
דודאים. סיגלי (סנהדרין צט:), ובלשון ישמעאל יאסמין. כך מצאתי בפירוש רש"י. ואינו כן, כי יאסמין בלשון ערבי כך שמו בדברי רבותינו, כדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת נ:) האי כוספא דיאסמין שרי, וסיגלי אומרים שהם "כנפסגא" שאמרו בהן (ברכות מג:) מברכין עליהם בורא עשבי בשמים. אבל אין זמנם בימי קציר חטים, אולי מצאם שם במקרה. והראוי לקבל בדודאים דעת אונקלוס שתרגם בהן יברוחין, ובבראשית רבה (עב ב) גם כן ר' חייא ב"ר אבא אמר יברוחין, והן יברוח בלשון ערבי. וכתב רבי אברהם: דודאים אמר המתרגם יברוחין, וכך יקראו בלשון ישמעאל ויש להן ריח טוב, וכן כתוב (שה"ש ז יד) הדודאים נתנו ריח, והם על צורת בן אדם כי יש להן דמות ראש וידים. ויש אומרים כי יועילו להריון. ואנכי לא ידעתי, בעבור שתולדתם קרה, אלו דבריו: והנכון כי רצתה בהן להשתעשע ולהתענג בריחן, כי בתפלה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות, וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי, והוא כדמות תפוחים, ולהם ריח טוב, אבל השרש, והוא העשוי בצורת ראש וידים, לא הביא. והשרש הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל להריון. ואם הדבר אמת, הוא בסגולה בהם, לא בטבעם. אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] המעט קחתך את אישי. הטעם, המעט ממך שתקחי לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה, אף כי תעשי עצמך גברת לקחת הדודאים אשר אני מתענגת בריחן. ויתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו, כי דרך נשים לה, כענין שכתוב (משלי ז יז) נפתי משכבי מר ואהלות וקנמון, ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי ממני אף כי תקחי דודאי בני לפתותו בהם. ויש אומרים הדודאים עשבים, יוסיפו התאוה לנשים, נגזר מלשון עת דודים (יחזקאל טז ח), ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי, כאשר הזכרתי: