ביאור:מ"ג בראשית כה יז
וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים[עריכה]
ואלה שני חיי ישמעאל וגו'. אמר רבי חייא בר אבא למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב משנותיו של ישמעאל למדנו ששמש יעקב בבית עבר י"ד שנה כשפירש מאביו קודם שבא אצל לבן שהרי כשפירש יעקב מאביו מת ישמעאל שנא' וילך עשו אל ישמעאל וגו' כמו שמפורש בסוף מגלה נקראת (ורש"י הביאו סוף פ' תולדות):
ואלה שני חיי ישמעאל. הקרוב בדרך הפשט כי הכתוב יספר בבני הצדיקים תולדותם ומספר חייהם, להודיע כי זרע צדיקים יבורך. ולא ספר ימי עשו, כי חיה יותר מיעקב, וכבר נשלם הספור במות יעקב, ולא רצה לחזור אלה חיי עשו, שכבר הזכיר תולדותיו במקום הראוי להם. ובמדרש רבותינו בסיפור ימי ישמעאל טעמים רבים (עיין מגילה יז.). והנכון שבהם שהיה צדיק בעל תשובה וסיפר בו כדרך הצדיקים:
ואלה שני חיי ישמעאל. חכמים פירשו במגילה למה נמנו שנותיו של ישמעאל. ולפי הפשט לכבודו של אברהם הואיל ונתפרש שעת לידתו ואברהם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל וגם שעת מילתו כדכתיב וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה וגו' חזר עתה ופי' כל ימי חייו:
[מובא בפירושו לפרק כ"ט פסוק י'] ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר. היה יעקב גדול בכח וגבורה כי האבן אשר לא יכלו רועי שלשת עדרי צאן להניע אותה ממקומה הוא לבדו גלל אותה מעל פי הבאר, והוא עיף מצד הדרך אשר בא בה, גם מצד התורה שנקראת "תושיה" מפני שמתשת כחו של אדם שלמד עד עתה בבית עבר, שהרי ידוע כי כשפירש מבית אביו יצחק לא הלך מיד לחרן אל בית לבן אבל הלך ללמוד תורה בבית עבר ועמד שם י"ד שנה ואע"פ שאין זה נזכר בכתוב ואין ראיה לדבר, זכר לדבר, שכך מצינו שצוה עליו אביו בצאתו: קום לך פדנה ארם, וקח לך משם אשה, והוא הבין באותו צווי תחת לשון "אשה" ענין נסתר, והוא שהתורה נמשלה לאשה, ועליה הזכיר שלמה ע"ה בפניני משליו: אשת חיל מי ימצא, ואמר: אשת חיל עטרת בעלה ודרשו רבותינו זכרונם לברה: אל תקרי מורשה אלא מאורשה. ועל כן השתדל בנסתר תחלה והלך לשמש בבית עבר י"ד שנה. והנה רז"ל מקבלי האמת קבלו כן, והודיענונו הענין לפי חשבון שנותיו של יעקב מתוך שנותיו של ישמעאל, וכמו שהזכירו רז"ל במסכת מגילה (דף יז) כשנתברך יעקב מאביו בן ס"ג שנים היה בו בפרק יצא מביתו שנאמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. ותניא י"ד שנה היה יעקב מוטמן ומשמש בבית עבר וכשעמד על הבאר בן ע"ז שנה היה, ולפי זה קודם שהלך אל לבן למד י"ד שנה בבית עבר, אע"פ שלא נזכר זה בכתוב:
[מובא בפירושו לפרק כ"ג פסוק א'] ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו'. באברהם נאמר אלה שני חיי אברהם אשר חי, הוסיף לומר אשר חי כי היה איש חי רב פעלים בידיעת ה' כל ימי חייו, כי בן ג' שנים הכיר בוראו, מה שאין כן בישמעאל שעשה תשובה בבואו בימים, ובשרה לא נאמר אשר חיתה כי האשה יש לה צער לידה והריון ורשות בעלה עליה ואין כל ימיה נקראו חיים. וי"א שאברהם לא חי כל ימיו הקצובים לו שהרי נחסרו מן ימיו חמש שנים כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה לכך נאמר אשר חי כי אלו השנים היה חי מכלל שיש עוד ימים אחרים שהיו ראוין אליו כפי טבעו ולא היה חי בהם לפי שנתקצרו ימיו כאמור.
[מובא בפירושו לפרק כ"ג פסוק א'] מאה שנה ועשרים שנה. לשון רש"י, לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. וכן כתב בשני חיי אברהם (להלן כה ז). ואין מדרשו זה נכון, שהרי בשני חיי ישמעאל (שם פסוק יז) נאמר כשני חיי אברהם בשוה, ולא היו שוים בטובה, אבל היה מתחלה רשע ועשה תשובה בסוף. ועוד, כי שנה שנה לחלק משמע, ואיננו נדרש להשוותן. אבל "שנה שנה ושנים" דרך הלשון הוא. ומה שאמרו בבראשית רבה (נח א) בת מאה כבת עשרים לחטא, לא דרשו כן אלא מיתור הלשון, שחזר ואמר "שני חיי שרה", שכללן והשוה אותן. ולא ידרשו כן באברהם:
וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:[עריכה]
ויגוע. לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים:
ויגוע. לשון רש"י, לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים. ובגמרא (ב"ב טז:) הקשו והא דור המבול נאמר בהם גויעה, ויגוע כל בשר הרומש על הארץ וגו' וכל האדם (לעיל ז כא), כל אשר בארץ יגוע (לעיל ו יז). ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן. כוונתם, כי הגויעה מיתה בלא חולי מכאיב ובלא יסורין, ואין זוכין לה אלא הצדיקים ואנשי דור המבול ההפוכים כמו רגע ולא חלו בהם ידים, וכן מתי מדבר, ועל כן אמר בהם גויעה בגוע אחינו (במדבר כ ג), וכן והוא איש אחד לא גוע בעונו (יהושע כב כ), שלא המית אותו עונו פתאום. אבל כשיזכיר הכתוב כן עם זכרון המיתה כמלת ויאסף או וימת, תרמוז למיתת הצדיקים: ולשון בראשית רבה: (סב ב) ויגוע וימת אברהם (לעיל פסוק ח), אמר רבי יהודה בר אילעי החסידים הראשונים היו מתיסרין בחולי מעים בעשרה ובעשרים יום לומר שהחולי ממרק, רבי יהודה אומר כל מי שנאמרה בו גויעה מת בחולי מעים. ושם (לעיל ו יז) אמרו וכל אשר בארץ יגוע, יצמוק. ויראה שמלת גויעה אצלם, המק בשרו והוא עומד על רגליו (זכריה יד יב). וכן דעת אונקלוס שתרגם בכאן ואתנגיד, והוא העלוף, כלשון אתנגיד ואתפח (סנהדרין לט.), יכול ישלם חמשה נגידים (ב"ק סז:). ונאמר כן במבול, כמו שאמר (לעיל ז כג) וימח את כל היקום, ונאמר ויגוע וימת, כגבר יחלש וימות, והיא מיתה בצדיקים:
[מובא בפירושו לפסוק ח'] ויאסף אל עמיו. רז"ל אמרו (ב"ב טז) שלא נאמרה גויעה ואסיפה כי אם בצדיקים, וענין אסיפה זו נ"ל לפי שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה יז) שהרשעים נדונים בגיהנם י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשין אפר כו', והאסיפה ענינה הפך הפיזור שאין הרוח מפזרתן. ומצינו לשון אסיפה אל תוך הבית כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב ב) ואין איש מאסף אותם הביתה (שופטים יט טו) וזה שכבוד ה' יאספם אליו יתברך, לאפוקי הרשעים נדחים ממחיצת השכינה, ומה שנאמרה אסיפה בישמעאל לפי שעשה תשובה, מדכתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל, שהוליך את יצחק לפניו, ואם קבלת רז"ל קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה, כי יש לפרש הפסוק לאידך גיסא שהיה כל כך רשע עד שלא היה חס על כבוד אביו ולא נתעסק בקבורתו עד שהתחיל יצחק תחלה להתעסק בקבורה תחלה, ע"כ מחמת הבושה נתעסק גם הוא בקבורה, אמנם אין לזוז מן קבלת רז"ל, וראיה לדבריהם שהרי כל בני הפלגשים שלח מעל יצחק בעודנו חי ובודאי לא שלח את ישמעאל דאל"כ איך היה שם בשעת קבורתו, אלא ודאי שעשה תשובה ונתחבר עם יצחק והוליכו לפניו.