ביאור:מ"ג בראשית יז יא
וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] וערל זכר. כאן לימדך שהמילה היא באותו מקום שהוא ניכר בין זכר לנקבה. לשון רש"י. וכן הזכירו רבותינו (ב"ר מו ד) גם טעמים אחרים. ורבי אברהם אמר (ויקרא יב ג) ערלתו ידועה, כי הוא בערוה, ואין כן ערלת לב (ירמיה ט כה) ושפה (שמות ו יב) ואזן (ירמיה ו י) כי כולם סמוכים: ולפי דעתי הדבר מפורש בכתוב, כי לא אמר "ונמלתם את ערלתכם" שיהיה הדבר בספק, וכן לא אמר "ערלת בשרכם" כמו שיאמר ערלת לבבכם (דברים י טז) וערלת שפתכם (עיי' שמות ו יב). אבל אמר "בשר ערלתכם", שתכרתו הבשר שהוא ערלה בכם, כלומר הבשר האוטם בכם, ואין בגוף בשר אוטם וכוסה אבר שיכרת הבשר ההוא וישאר בלא ערלה זולתי בשר החופה את העטרה שהזכירו חכמים (שבת קלז.). ו"ערל בשר" (יחזקאל מד ט) כנוי, כמו גדלי בשר (שם טז כו), זב מבשרו (ויקרא טו ב):
ונמלתם. כמו ומלתם והנו"ן בו יתירה ליסוד הנופל בו לפרקים כמו נ' של נושך ונ' של נושא. (ונמלתם כמו ונשאתם אבל ימול לשון יפעל כמו יעשה יאכל) (ברש"י ישן אינו):
ונמלתם. כמו ושמרתם והנו"ן שורש וכן לא ידון רוחי. עם נדנה:
וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם:[עריכה]
לאות ברית. זכרון תמידי ללכת בדרכיו, בהיותו כחותם האדון בעבדו.
[מובא בפירושו לפסוק ט'] ואתה את בריתי תשמור. מהו ואתה ומהו שחזר ואמר אתה וזרעך. כך פירושו, שעיקר הצווי היה בעבור זרעו כי הם צריכין למילה חיצונית זו כדי שעל ידה יגיעו אל המילה הפנימית וטהרת הלב, אבל אתה שיש לך לב טהור כבר, לא היה צריך למילתו מצד עצמו כי אם מצד כל העולם כאמור, [כפירושו של הרב בפסוק ד'] אבל זרעו שלאחריו צריכין אל המילה מצד עצמם. לכן אמר ואתה בוי"ו העיטוף שגם אתה תשמור בריח חיצוני זה. ונתן טעם שני לדבר, שאם גם אתה תשמור בריתי אז זרעך ממך יראו וכן יעשו זה"ש אתה וזרעך אחריך לדורותם. ואמר זאת ברית, אשר תשמרו ביני וביניכם יאמר לדורות אין תכלית המילה כי אם להביאם לידי מילת ערלת הלב דבר המסור ביני וביניכם לבד. והיה לאות ברית ביני וביניכם שזו המילה החיצונית היא אות נגלה על הברית הפנימי המסור ללב אשר ביני וביניכם. והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. ר"ל לברית שיכירו בו כל באי עולם. וכפל הקב"ה ענין זה כמה פעמים להורות שעיקר טעם מילה חיצונית זו היא להגיע על ידה אל טוהר הלב הפנימי.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ד] בהמולו בשר ערלתו. כמו שנצטוה למעלה: ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית, ובאר לנו כי המצוה היא אות קבוע בבשר, והיה הבשר לאות ברית, ועל כן נקראת המצוה הזאת אות, ושלש מצות בתורה הן שנקראו אות ואלו הן: מילה, שבת, תפילין, ושלשתן עדות ואות על היחוד והאמונה, ואין ראוי לכל אחד מישראל לעמוד זולת השתים מהן, כי כיון שכל דבר על פי שנים עדים, ועל זה יצטרך שילכו שני עדים עמו, ולפיכך חייב אדם להזהר במצות תפילין ואז יהיו שני עדיו נמצאים עמו, והם מילה ותפילין, לא יסורו ממנו. וכאותו שנשתבח בהן אותו חכם, מימי לא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, וביום שבת, שהוא פטור מתפילין, מילה ושבת נמצאת בו, מלמד שכל הזהיר במצות תפילין אין שני עדיו זזין ממנו לעולם לא בחול ולא בשבת:
[מובא בפירושו לפרק ט' פסוק י"ב] ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם עד הגל הזה ועדה המצבה (להלן לא נב). וכן כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (להלן כא ל), כי כל הדבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות, וכל הסכמה ברית, וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם (להלן יז יא) בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד. ועוד, כי כאשר תראה בהפוך הנזכר יהיה זכר לשלום כאשר כתבנו. ובין שתהיה הקשת עתה בין שהיתה מעולם בטבע, הטעם באות שבה אחד הוא:
[מובא בפירושו לבראשית פרק י"ח פסוק א'] וירא אליו ה' באלני ממרא. כי שם נמול אברהם אז, וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמד בברית, כמשפט לכל כורתי ברית, כענין "אתם נצבים וכו' לעברך בברית" (דברים כט, ט יא). וכענין "ויכרת.. לפני ה'.. ויעמד כל העם בברית" (מלכים ב כג, ג). ונראה לאברהם שהיה מוכן מכלם לאותה המראה. וכן ענין "ויפגשהו ה'" שמות ד, כד, שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו "ביני וביניכם.. לדרתיכם" (לעיל יז, יא יב). ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה.