ביאור:מ"ג בראשית ז ב
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה[עריכה]
הטהורה. העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה (עירובין יח):
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק כ'] וטעם "הטהורה", הקב"ה פירש לו סימני הטהרה. אבל הכתוב יקצר לומר הטהורה על פי התורה. ורש"י כתב את שעתידה להיות טהורה לישראל, מלמד שלמד נח תורה. והנה מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור, וכן אמר בהבל (לעיל ד ד) מבכורות צאנו ומחלביהן, אבל כל המינין הטהורים כשרין בהם, כדכתיב (להלן ח כ) ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור ויעל עולות במזבח. והוסיף לישראל במצוה, שיהיו כל קרבנותם מן הבקר ומן הצאן מן התורים ומן בני היונה. וטעם "גם מעוף השמים". הטהור, כי הכתוב נמשך למעלה:
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק כ'] ובעבור צריכת הקרבן צוה השם הנכבד שיקח מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור שבעה זכרים ושבעה נקבות:
מכל הבהמה הטהורה. פרש"י העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה ותימה מהא דאמרינן בזבחים פ' פרת חטאת מנא ידע כל שהתיבה קולטתו טהור. וכל שאין התיבה קולטתו טמא אלמא לא ידע אלא מתוך קליטת התבה. ויש מפרשים שאין להוכיח שלמד תורה אלא מדלא הקריב קרבן ביציאתו מן התיבה אלא מן הטהורה. והאי נמי לא נהירא שהרי הבין זה ממה שאמר לו ית' להכניס מהם שבעה. כי כן פירש"י גבי ויקח מכל הבהמה הטהורה אמר נח לא צוה לי הקב"ה להכניס מאלו שבעה אלא כדי להקריב מהן קרבן. לכך נ"ל דמה שלמד נח תורה כדפרש"י. והא דקאמר בזבחים מנא ידע לא קאי אטהורים וטמאים דמזה לא היה מתרץ כלום כל שהתבה קולטתו טהור שהרי התבה קלטה טמאים לכל הפחות שנים מכל אם לא נפרש כל שהתבה קולטתו יותר משנים טהור אלא קאי אקרא דמהעוף למינהו דפרש"י מאותן שדבקו במינן ועל זה פי' מנא ידע נח ומשני כל שהתבה קולטתו טהור פי' שדבקו במינם וכל שאין התבה קולטתו טמא פי' דבקו בשאינן מינן וטהורה וטמאה שייכא גבי ערוה דכתיב אל תטמאו בהם:
הטהורה. שהיו אז כלם כשרים להקרבה, כמו שהזכירו רבותינו זכרונם לברכה (זבחים קטו ב, קטז א), וכמו כן בסגלת מזונה, על הפך "ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג).
הטהורה. פרש"י העתידה להיות טהורה לאכילה [הרחב דבר] פירש"י הוא עפ"י סוגית הגמ' בזבחים קט"ז א' דמפרש התם הא דתניא בברייתא דב"נ מקריבים בבמות זו"נ תמימין ובע"מ טהורים אבל לא טמאים שהוא. מדכתיב ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבמה הטהורה ומכל העוף הטהור. דא"א לפרש תמימין ולא בע"מ דא"מ תמות וזכרות בבהמה ואין תו"ז בעופות. ואיתקיש בהמה לעוף תמימין ובע"מ. פי' שהיה אפשר לפרש הבהמה הטהורה תמימה ולא בע"מ שנקרא טמאה כדכתיב בפ' בחקתי ואם כל בהמה טמאה. ובבע"מ הכ". מש"ה מפרש דכאן אאל"כ דאיתקיש בהמה לעוף דבע"מ כשר. וע"כ פי' טהורה לאכילה קאמר (והפלא על רש"י בזבחים שם שמחק כ"ז) ולפי"ז צריך לומר דהא דכתיב בצווי גם מעוף השמים שבעה וגו'. דוקא טהורים ולא טמאים והכי אי' באגדה דפ' חלק ק"ח ב' בתשובת העורב. אבל אינו כן משמעות הכתובים דכאן דמשמע שנוי בין בהמה לעופות מדלא אמר במקרא אחד כמו דכתיב בהקרבה מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור. אלא נראה דבכלל טהורה ולא טהורה נכלל גם תמימין ולא בע"מ. ואע"ג דב"נ כשר להקריב בע"מ מהקישא דלהלן הוא דרך דרש לדורות וכונה שני' אבל זה אינו אלא בכל קרבנות גוים שאינן לרצון כדאי' בזבחים מ"ה ב'. וגם אין ריח ניחוח בבמה. כדתנן בפ"ב דזבחים. משא"כ בנח שהי' לריח ניחוח ולרצון מש"ה הוזהר שיהיו תמימים דוקא. ומש"ה חילק ה' בציווי בין בהמה לעוף דאין בע"מ בעופות ולא הוצרך למעט מחוסר אבר דפסול בעופות. שהרי בל"ז אסור להביא אל התבה מחוסר אבר מדכתיב ומכל החי. אבל במעשה הקרבה כתיב ומכל העוף הטהור למעט מחוסר אבר אם נעשה מצאתו מן התבה עד הקרבה. זהו הפי' אצל נח. ומכ"מ דרשו כונה שניה גם לדורות כדרך חז"ל. וכיב"ז הראינו לדעת להלן ל"א י"א ע"ש. אמנם גם זה אמת שאפי' בנח הי' נכלל במשמעות טהרה ואינה טהרה כל המשמעות שבתורה. היינו שיהא ראוי לאכילה ולא הכניס נח עופות טמאים כ"א זוג א' וכאגדה דחלק הנ"ל. ויש נוסחא בזבחים שם דטמאים היינו שנעבדה בהם עבירה. וזה ג"כ בכלל טהורה וטמאה. ויש לדקדק הכי מהא דכתיב בבהמה איש אשתו ובעופות זכר ונקבה. היינו משום דבכלל נעבד בו עבירה שהוא רובע. ובעוף אין רובע מש"ה בבהמה כתיב איש אשתו ששמר אשתו ולא רבע. משא"כ בעוף. אך עיקר משמעות טהרה ואינה טהרה בנח. הוא תמימין וב"מ כמש"כ. מדלא פי' בעופות כמו בבהמה: [עד כאן הרחב דבר] ולפי פשוטו הוא טהורה בלי מום. כלשון המקרא בפ' בחקתי ואם כל בהמה טמאה בבעלי מומין הכתוב מדבר ועי' בהר"ד:
תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ[עריכה]
מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו'. אומרו תקח לך, נתכוון לומר ב' דברים הא' שהוא יטרח לקחת תשלום הז', ואמר הטעם כי הם לצורכי עצמו והוא אומרו לך לצורכך. ובזה לא יקשה מי התיר לנח להקריב קרבן מהבהמות בלא רשות האדון כי אלה צוה ה' לקיום המין. ואולי כי טעמו להיות שהעולם צריך להם ביותר יצו ה' להשאיר מהם ז' ולא לקרבן. אלא במה שרשם ה' ואמר תקח לך הראהו כי הם צורכי עצמו ולזה עשה בהם כחפצו והקריבם לה' והצליח בקרבנו ונרצה לו. ואם ירצה גם לאכול מהם ישחוט ויאכל כי הותר לו הבשר מטעם אשר אבאר בעזרת השם (לקמן ט' ג'):
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק כ"א] קח לך מכל מאכל וגו'. לך משמע משלך לא משל אחרים, כדרך משלכם הנאמר בד' מינים. כדי שלא יחשוב נח הרי היום או מחר ימותו כולם וממונם כלה סד"א שמותר ליקח משלהם ת"ל קח לך משלך דווקא, להגדיל הנס אע"פ שכפי הטבע לא יספיק כי אם לך לבד שהרי ודאי לא היה לנח מותרות, מ"מ על צד הנס ישלח ה' את הברכה באסמיך והיה לך ולהם לאכלה, וכן עשה לך תיבה וגו'. שבדרך הטבע תכיל אותך לבד ועל צד הנס תחזיק כל הבעלי חיים כמו פילים וראמים.
מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו'. אומרו תקח לך, נתכוון לומר ב' דברים הא' שהוא יטרח לקחת תשלום הז', (...)
והנה ה' יתברך אב הרחמן לא רצה לגזור שיבאו מעצמם לצורך קרבן להיות נשחטים אבל אמר תקח לך שבעה, שישתדל אחריהם ויטרח במצוה. אבל באותם שהיו לחיות זרע היו שנים שנים, והיה גזור שיבאו מעצמם, זהו שכתוב יבואו אליך להחיות.
שבעה שבעה. כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו:
[מובא בפירושו לפרק ו' פסוק כ'] שנים מכל יבאו אליך להחיות. הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים, ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים, והוא יביאם בתיבה אחרי כן. ובמעשה פירש, שבאו זכר ונקבה (להלן ז ט). וזה היה בכללם. אחרי כן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה, ובאלה לא אמר שיבאו אליו אלא שהוא יקח אותם, כי הבאים להנצל ולחיות להם זרע באים מאליהם, אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבאו מעצמם להשחט, אבל לקחם נח, כי הצואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן:
מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה. היה מספיק שיקח שנים שנים לקיום המין, אבל צוהו שיקח מהם שבעה לצורך קרבן. והנה החשבון הזה מוכרח בסוד הקרבנות. וכבר ידעת מחכמתו של בלעם, שארז"ל (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, צוה לבלק ואמר (במדבר כג) בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, ואמר עוד (במדבר שם) את שבעת המזבחות ערכתי:
תקח לך שבעה שבעה. פירש"י לכך צוה להביא מן הטהורים ז' כדי להקריב מהם קרבן, אין טעם זה לבד מספיק שהרי לא כל הטהורים ראויין להקרבה כצבי ואיל, ולא כל עוף טהור ראוי להקרבה, ואיך דקדק מזה שלמד נח תורה. אלא עיקר הטעם הוא לפי שהם טהורים על כן אוכלים מהם הרבה לפיכך הם צריכים להרבות ולהפרות ביותר בעבור שומרי התורה. ומה שנאמר (ח כ) ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'. משמע שהקריב מכל מין טהור אפילו מאותן שאינן ראויין להקרבה על פי התורה, תשובה לדבר לפי שנח לא ידע עדיין שיתיר לו הקב"ה אכילת הבעלי חיים ואמר בלבו ודאי לכך צוה לי להכניס ז' ז' מכל מינים אלו כדי להקריב מכולם קרבנות. אבל הקב"ה ידע שסופו להתיר לו כל הבעלי חיים הטהורים על כן צוה ליקח ז' ז' לפי שצדין מהם הרבה, כי אין לומר שרצה בהקרבת כל המינין דא"כ למה לא התיר לדורות להקריב מכל מין טהור כשיהיו בנמצא אצל האדם ולמה צוה לנח דווקא. ומה שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח בעבור אותן מינין הראויין להקרבה ואידך כמחתך בשר בעלמא הוא.
ואמר גם מעוף השמים והכתוב נמשך למעלה, אמר גם מעוף השמים הטהורה ז' ז' כנזכרים, איש ואשתו כלומר ז' זכרים וז' נקבות, והוסיף עליהם עוד זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. ומה שהוצרכנו לפרש כן, לפי שלקיום המין למה יצטרך שבעה די בשנים. או נאמר לחיות זרע על פני כל הארץ, שהוא חוזר אל מה שהזכיר שנים איש ואשתו, וכאלו יאמר הכתוב מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה וכל זה לקרבן, ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו לחיות זרע על פני כל הארץ, כי לימים עוד שבעה עתיד אני להביא מבול, ועל כן תצטרך אתה שתקח ותקיים המין:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת הנוספת "מדוע כתוב כאן" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מהו משמעותה של" וכו']
וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ:[עריכה]
ומה שהזכיר במין הבהמה איש ואשתו ובמין העוף זכר ונקבה מפני שאין טבע ההולדה שוה בהם, כי תולדות הבהמה כתולדות מין האדם ולכן הזכיר איש ואשתו, אבל תולדות מין העוף ע"י הטלת ביצים שהם הם התחלת יצירתם: ודעת רז"ל בפרק חלק כי מפני שלא באו הבהמות על שאינם מינן עשה להן כבוד וכתב בהן אישות כמו באדם. וצריך אתה לדעת כי בפרשה של מעלה שבה הודיע הקב"ה לנח שיביא מבול התחיל במדת הדין, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר, וסיים ג"כ במדת הדין, ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה, אבל בפרשה זו שבה רמז לו על הקרבן יתחיל במדת רחמים, ויאמר ה' לנח, וסיים במדת רחמים, ויעש נח ככל אשר צוהו ה', וכל זה להורות כי אין כונת הקרבן כי אם לשם המיוחד יתברך, הוא שדרשו רבותינו ז"ל כל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אל ולא אלהים ולא אלוה אלא לשם המיוחד שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק: