ביאור:מ"ג בראשית א ט
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים[עריכה]
ויאמר. כפי דעתי שזו הפרשה דבקה עם אשר עליה כי הרקיע לא נעשה עד אשר יבשה הארץ והעד ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים והנה ביום א' נעשו. והראות דבר נסתר והקוות מפוזר. איננה בריאה. וכן טעמו וכבר אמר אלהים יקוו המים. ויש כמוהו בתורה למאות והנה בפרשת בראשית אתן לך עדים שנים. האחד וישם שם את האדם אשר יצר ואחרי כן ויצמח יי' אלהים וקודם האדם הצמיחה. והעד השני שצוה אדם שלא יאכל מעץ הדעת ואחריו כתיב וייצר יי' אלהים מן האדמה. רק פירושו וכבר יצר. ועל זה הפירוש יהיה וירא אלהים כי טוב דבק עם בריאת יום שני. ותדשא הארץ תחלת יום שלישי.
יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד[עריכה]
יקוו המים. שטוחין היו על פני כל הארץ, והקוום באוקיינוס הוא הים הגדול שבכל הימים:
יקוו המים מתחת השמים. היה התהום שהוא מים ועפר כעין המים העכורים, וגזר על המים שיקוו במקום אחד מסובב כל הפאות, וגזר על העפר שיעלה עד שיראה על המים וייבש, ותהיה יבשה שטוחה ראויה לישוב, וכן כתוב לרוקע הארץ על המים (תהלים קלו ו). או שמא שתהיה כדורית מקצתה מגולה ורובה משוקעת אשר ידמו היונים במופתיהם הנראים או המפתים: והנה הן שתי גזרות, כלומר שני ענינים נעשים בחפץ אלהים הפך מן הנאות בטבעם, כי הראוי לכבדות העפר ולקלות המים כנגדה, להיות עמוד הארץ אמצעי, והמים מכסים עליה מקיפים אותה מכל צד. ועל כן אמר: יקוו המים מתחת השמים, כלומר אל מקום שפלות, ואמר: ותראה היבשה, וקרא להם שמות בהיותם לובשים הצורות האלו, כי מתחילה היה שמם "תהום":
ויאמר אלהים יקוו. כמו שפי' למעלה ע"י הרוח, כי לכך נאמר ורוח אלהים מרחפת, [כמו] בבקיעת ים סוף. שכשם שחלק מים העליונים והבדיל מן התחתונים ע"י מעשה של ריקוע, כן מים שעל הארץ הקוה ע"י מעשה של רוח:
ופירוש יקוו יתחברו וכן ונקוו אליה:
יקוו המים. לפי שהיה התהום שהוא מים ועפר בדמיון מים עכורים הוצרך המאמר הקדוש לגזור שיקוו המים מתחת השמים שהם גבוהים אל מקום אחד שפל למטה ושיעלה העפר למעלה עד שתראה היבשה ותהיה ראויה לישוב, והנה אלו שתי גזרות בהפך מטבעם כי טבע העפר לרדת למטה וטבע המים לעלות למעלה, ועתה גזר על המים שהיו ממלאים את כל העולם כלו שירדו למטה כטבעו של עפר כענין שכתוב (איוב לח ל) כאבן מים יתחבאו וגזר על העפר שיעלה למעלה כטבע המים, וזהו שכתוב: (תהלים קלו ו) לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו, כי זה חסד לעולם לקיום הישוב והנבראים שבו, וזהו שכתוב: (תהלים לו ז) צדקתך כהררי ה' משפטיך תהום רבה, כי בזה נגלה צדקת הש"י כשנתן משפטיו בתהום רבה כדי שירדו המים הפך מטבעם כדי להושיע אדם ובהמה, כלומר בעלי חיים שבארץ. ובמדרש: (ב"ר רפ"ח) יקוו המים, יעשה מדה למים כמה דאת אמר: (זכרי' א טז) וקו ינטה יל ירושלים, [(ליתא שם בב"ר. וענין "נתן חצים ברקיע וכו'" איתא שם בפ"ד ד.) וכן הוא אומר: (איוב כח כה) ומים תכן במדה, נתן חצים ברקיע וחצים באוקינוס, הה"ד פלג (תהלים סה י) אלוקים מלא מים]. ד"א (בב"ר ריש פ"ה מביא הדרש הראשון הנ"ל בשם: ר' ברכיה בשם ר' אבא בר אמי. והדרש הזה השני הוא של: ר' אבא ב"ר בשם ר' לוי.) יקווי המים, יקוו לי המים, מה שאני עתיד לעשות בהן (בהן, כן נכון ע"פ ד"ר, וכן בב"ר. בס"ש: "בה".) ולשטוף את כל העולם כלו במבול (ולשטוף את כל העולם כולו במבול כל זה ליתא בב"ר שם.) משל למלך שבנה פלטרין והושיב בהם דיורין (דיורין, ליתא שם.) אלמין עמדו ושאלו בשלום המלך (שם:והיו משכימין ושואלים בשלומו של מלך.) אמר המלך: [(ליתא שם בב"ר) ומה כשהושבתי בהן דיורין אלמין כך, מסכימין ושואלין בשלומי ברמיזה ובאצבע], אלו הושבתי בהן דיורין פקחין (שם רק: אלו היו פקחין.) על אחת כמה וכמה. עמד והושיב בהן (שם: הושיב בה המלך.) דיורין פקחין. עמדו והחזיקו בפלטרין (שם: בפלטין), אמרו: אין הפלטרין (שם: פלטין זו.) של מלך אלא שלנו (שם: שלנו היא.) אמר המלך: תחזור הפלטרין (שם: פלטין) לכמות שהיתה. כך בתחלת (שם: מתחלת.) ברייתו של עולם היה קלוסו (היה קלוסו..., שם: לא היה קלוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים.) של הקב"ה עולה מן המים, שנאמר: מקולות מים רבים (תהלים צג ד.- במדרש ב"ר שם: "הדא הוא דכתיב מקולות מים רבים אדירים משברי ים. ומה היו אומרים אדיר במרום ה'. אמר הקב"ה המ אם אלו שאין להן לא פה ולא אמירה ולא דיבור והרי הן מקלסין אותי, כשאברא אדם על אחת כמה וכמה. עמד דור המבול ומרד בו".). עמד דור אנוש רמרד בו, ודור המבול (ודור המבול, שם: דור הפלגח.-וג' רבינו: "דור אנוש ודור המבול" יותר עדיפא משל ג' המדרש שלפנינו, שגורס: "דור המבול דור אנוש דור הפלגה", שזה לא לפי סדר הזמנים, שהרי בתחלה היה דור אנוש, אח"כ דור המבול, ולבסוף דור הפלגה.) ומרד בו, אמר הקב"ה: יפנו אלו ויעמדו המים במקומן (ויעמדו המים במקומן, שם: יעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם.), הדא הוא דכתיב: ויהי הגשם על הארץ (בראשית ז יב). אל מקום אחד. כל העולם כלו מים במים ואת אמרת "אל מקום אחד", אלא שהחזיק המועט את המרובה, עד כאן:
יקוו המים. לא שיבשו כאשר חשבו רבים ואמרו שיבש חלק הארץ המגלה קרה בכח מערכות השמים, אבל צוה שיקוו "אל מקום אחד" ולא יעברונהו, ובכן גבהו מן הארץ ואינם נופלים עליה, כאשר יעיד החוש, כאמרו "גבול שמת בל יעברון בל ישבון לכסות הארץ" (תהלים קד, ט).
ויאמר אלהים יקוו. צריך לדעת מים אלו אם הם מים התהומיים, ובאומרו יקוו המים אל מקום אחד הנה לא נשארו מימות אחרים עוד, וזה הפך מה שאמר הכתוב (יתרו כ') ואשר במים מתחת לארץ, ואם הם מים אחרים לבד התהום, צריך לדעת במה היו מובדלים ממימי התהום לייחד הדיבור להם לבדם. גם לא ראינו שייחד הדיבור לומר מים פלוני יקוו אלא סתם יקוו המים כל מימות הנמצאים בעולם במשמע. עוד למה תלה ראיית היבשה בקויאת המים. עוד צריך לדקדק תיבת ותראה שהיה לו לומר ותהיה היבשה: ובמה שפרשתי בפסוק בראשית שבמאמר ראשון נברא הכל אלא היה מעורבב עד שהכין ה' סדר כל אחד דבר יום ביומו, וכפי זה מדברי ה' במאמר זה אנו יודעים כי היבשה היתה שטוחה תוך המים לרוחב העולם ומים למעלה ומים למטה לה ואותם המים שלמעלה ליבשה חלקם הרקיע ונשא חציים בכנפיו, כאומרו יהי רקיע בתוך וסתם תוך אמצע במשמע, וחצי הנשאר היה מכסה ליבשה ולאותם מים אמר ה' יקוו אל מקום אחד שהוא מי אוקיינוס ותראה היבשה במקום שהיתה בו בעת בריאתה כי שם קנתה מקומה אלא שהיתה מכוסה וגזר עליה שתראה. ואולי שיכנס במשמעות תראה לפי שלא היתה גלויה במראה היבשות והיה גוונה כגוון המים ואין היכר בין גבולה לגבול המים, וגם יכנס במשמעות תראה לפי שהיתה ראויה למה שראוי להיות מהיבשות לצורכי העולם. גם נמצינו אומרים כי לא כל מימות העולם נקוו לים אוקינוס ויש תהומות למטה לארץ, ואפשר שהמים שנקוו אין הפרש ביניהם לתהום שמתחת לארץ ועל אותו חלק שאין בו ארץ אמרו ז"ל (חגיגה יב.) שאמר ה' לארץ די שלא תתפשט מסוף לסוף ונשארו המים מחוברים למים התחתונים: אחר שכתבתי כל הכתוב בא לידי מדרש מפרקי רבי אליעזר (פ"ה) וזה לשונו בשלישי היתה הארץ מישור כבקעה והמים מכסים על פני כל הארץ וכשיצא הדבר מפי הקב"ה יקוו המים וגו' הרים וגבעות נתפרדו על פני כל הארץ עלה תוכה של ארץ ונתגלגלו ונקוו המים וכו' ע"כ. הרי דכשאמר הקב"ה יקוו המים כבר היתה הארץ במציאות והם דברינו. הגם שלפי דברי המאמר נראה שמפרש ותראה היבשה פירוש שתהיה היבשה חול גבול לים, כשיראה המים ליבשה יקנו מקומם, על דרך אומרו (ירמי' ה') אשר שמתי חול גבול לים, ועשה מוראו של היבשה על הים, ופירוש ותראה מלשון יראה, והוא אומרו האותי לא תיראו וגו' אשר שמתי חול גבול לים, וזה משונה מפירושינו, זה דרך דרש, ודרכינו דרך פשט והכתוב יכוון לכל: ורמב"ן ז"ל פירש אומרו ותראה היבשה שהיה העפר מעורב עם המים וגזר ה' שיבדלו זה מזה ותסמך בחינת העפר ותהיה היבשה ע"כ. ופירושו ז"ל צריך ערב, גם אין פשט הכתוב מגיד זה, גם לפי דבריו ז"ל לא היה צריך להקואת המים אל מקום אחד אלא שיאמר ליבשה שתראה בסדר האמור בדברי הרב שיתברר העפר מן המים ויצוף למעלה וישארו המים במקומם, ועוד מהכתוב משמע שכל המים הנמצאים מתחת לרקיע שהיו סמוכים לארץ נקוו למקום אחד ולא כן משמע לפי פירוש הרב, ועוד אין לשון ותראה מדוקדק לדרכו ז"ל. והנכון בעיני הוא כמו שפירשתי שהארץ היתה תוך המים שטוחה ומים למעלה ומים למטה ממנה ועל מים שלמעלה לארץ גזר הגוזר שהרקיע יתמצע בתוכם וישא בכנפיו מים העליונים והחלק הנשאר מתחת לרקיע לא ישאר תחת כל הרקיע בהשוואה אלא יקוו במקום אחד, והוא אומרו יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ובזה תראה היבשה כפשטה: ונראה לומר כי כל בחינות המים שעל הארץ בין העליונים ממעל לרקיע בין שנקוו למקום אחד הם בבחינת מים זכרים, ולזה תמצא שהולדת הזרעים תהיה ממימי אוקיינוס שהם מים הנקוים, כאומרם ז"ל (תענית ט:) שממימי אוקיינוס הם הגשמים ואחר שימטיר ה' מהם עולים מהתהום כנגדם, והוא אומרם ז"ל (שם כ"ה:) אין טיפה יורדת מלמעלה שאין טיפים עולים כנגדה מלמטה, ואין הזרעים צומחים לא מן הנמטרים ולא מהתהומיים כי זכר לבד או נקבה לבד לא ילדו. והא לך דבריהם ז"ל שאמרו (פדר"א פכ"ג) שב' מימות הם אחד זכר ואחד נקבה, וזה לשונם והמים גברו מאוד כשנתחברו המים זכרים עם מים נקבות גברו ביותר:
מתחת השמים. היינו סתם שמים שהוא נראה לנו ולא מתחת רקיע השמים כמו להלן ביום הרביעי:
אל מקום אחד. אינו מקום אחד ממש אלא כמה מקומות מיוחדים אשר משם נתקבצו המימות שסביביו:
[מובא בפירושו לפסוק ל"א] ויש לך להתבונן בכל הנבראים שבששה הימים למה נתיחד כל דבר ודבר להבראות ביום שנברא בו ולמה נקרא יום שנברא בו האור יום אחד ויום שנברא בו הרקיע יום שני ויום שנבראה בו היבשה יום שלישי וכן כלן, יום שנברא בו האור יום אחד לפי שהאור הוא רמז ליחוד, וכבר ידעת כי הוא מלך הכבוד וזהו שכתוב (תהלים כז א) ה' אורי וישעי ושני אורים היו האחד קדם והשני נתחדש והבן זה, יום שנברא בו הרקיע נקרא יום שני לפי שהוא רמז לשניות ונברא להבדיל ולחלק בין מים העליונים למים התחתונים והנה הם שני הפכים זה חלק עליון וזה חלק תחתון ואין לך שנוי גדול מזה ועל כן נקרא יום שני, יום שנבראת בו היבשה נקרא יום שלישי לפי שבו נראית צורת העולם הנחלק לשלשה חלקים, שלישו ישוב שלישו מדבר שלישו ים, והנה הוא משולש בבריאתו, יום שנבראו בו המאורות נקרא רביעי לפי שמאורות משתנים ד' פעמים ביום בד' משמרות, ובחודש בד' שבועות, ובשנה בד' תקופות, יום שנבראו בו בעלי הנפש התנועה נקרא חמישי לפי שתנועות כל נפש חיה הם חמשה, יום שנברא בו אדם נקרא ששי לפי שבו עמד אדם בכל שש קצוות לפיכך נקרא יום שנברא בו יום ששי:
[מובא בפירושו לשמות פרק כ"ט פסוק מ'] בשלישי (תהלים פב) מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל וכתיב (שם) שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו, כלומר שיתקבצו השופטים לדון כל אחד ואחד כראוי לו וזה כנגד יקוו המים שכתוב בו ועץ עושה פרי למינו (שם) אכן כאדם תמותון כלומר בראתי אל האדם גן עדן וכיון שחטא נטרד משם כן אתם.
וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:[עריכה]
ותראה היבשה. כלומר הארץ שנבראת עם שמים העליונים מקודם שנברא האור, כמו שפירשתי למעלה או זמן מרובה או זמן מועט:
ויש לפרש עוד "ותראה היבשה" שיהיה היובש נראה בה, שלכך נקראת יבשה, שכל זמן שתהיה לחה אינה יכולה להוציא פירות, והנה עתה כשנראה בה היובש אז נגמרה מלאכת המים הזכיר בו "כי טוב".
עיין בפירושו לפסוק זה [בשאלה: על אילו מים היה ציווי זה?]
עוד ירצה באומרו ותראה להיות שכל עוד שהמים מטה ומעלה לארץ אין הארץ מתקיימת בטבעה כי המים יהפכו טבעה, וצא ולמד מה שכתב רמב"ם בריש הלכות דעות (הל' יסודי התורה פ"ד ה"ה) כי המים יהפכו יסוד העפר למים, לזה אמר יקוו המים וגו' ובזה תראה היבשה, ופירוש תעמוד ביסודה להפעיל סיבת בריאתה, ולעולם כבר קדמה בריאתה במאמר א' ביום א' כמו שנתבאר למעלה,