ביאור:חג העצמאות מן התורה, מניין?

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בסימן: "קומי צאי מתוך ההפיכה"

הקדמה[עריכה]

לפני ט"ז שנה, יום העצמאות ה'תשד"מ, זכיתי לשמש עם קדוש בקהילת "ארתור'ס רוֹאוּד" (Arthur’s Road) בפרבר "נקודת-ים" (Sea Point) אשר בעיר-האם של גלות דרום אפריקה, קייפטאון יע"א. בתפקידי זה שולבו גם שיעורים קבועים לנוער ולבוגרים של תנועת "בני עקיבא", הפועלת גדולות ונצורות בכל קצווי תבל לקירוב יהודים לאביהם שבשמים ולמדינת ישראל, ארץ השם. והנה, מתוך געגועים עזים לארץ מולדתנו, ומכוח כוחם של מורשת הורי ז"ל ומשפחותיהם, של תורת רבותיי שבישיבות א"י ("נישיבת נחלים" שליד פתח תקווה, "ישיבת הנגב" בנתיבות וישיבות "חברון" ו"מרכז הרב" שבירושלים עיה"ק), ומכוח חסוֹתי בצלו של מורי ורבי, דודי הנערץ ה"ה הרה"ג ומגדולי רבני דורנו ודייניו, אב"ד דקייפטאון, הרב ירחמיאל יעקב דושינסקי זצלה"ה (אשר זכיתי לשמשו שם יום יום), - זכיתי, האיר השם פניו אלי, ונתגלו לי סודות, רמזים ופשטים - "ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא" - בעניין חג-השם(1), הלא הוא יום העצמאות של מדינתו הקדושה, מדינת ישראל.

אציג זאת על דרך: פרד"ס: פשט, רמז, דרוש וסוד (?).

"אלה מועדי השם"[עריכה]

בתוך פרשת "אמור" אשר בספר ויקרא, נמצאת פרשת המועדות הנקראת בחוה"מ פסח. בשנת ה'תש"ח, אשר הייתה שנה מעוברת, חל יום העצמאות, יום הכרזת המדינה, בערב שבת קודש. שעה קלה לפני התקדש השבת פר' "אמור אל הכהנים" ("ואתם תהיו לי ממלכת כהנים!") הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה, והרב יהודה לייב הכהן מיימון (פישמן) ז"ל בירך בשם ומלכות: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה (כפי שאנו מברכים בהתקדש עלינו מועד). הרב הנ"ל גם הוסיף ליד חתימתו על מגילת העצמאות את האותיות: בעזה"י. אף מנהיגי "אגודת ישראל" וביניהם הרב יצחק מאיר לוין ז"ל (גיסו של הרבי מגור דאז) חתמו על הכרזת המדינה [ונדמה לי שהיה שם גם לפחות ערבי אחד]. מאז בכל שנה מעוברת חל ה' באייר בשבוע שבו תיקרא פר' אמור או בשבוע שאחר שבת פר' אמור.

בפרשת אמור, בפרק כ"ג (שבו פרשת המועדות) פס' א-ב מכריזה התורה: "וידבר השם אל משה לאמר מועדי השם אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי" וה"מועד" הראשון הוא השבת(2).

בעזרת השם יתברך זכינו למדינה. אמנם אנו הכרזנו עליה, אנו קראנו "מועד" חדש להשם ומכוחו של השם. אך אלוקינו מודיענו מייד, בקריאת התורה של המועד-השבת שלמחרת ההכרזה: "עמי, ממלכת כוהניי, אתם 'תקראו אותם', אולם 'אלה הם מועדי'!"

חנוכה מן התורה מניין?[עריכה]

פסוק ד: "אלה מועדי השם מקראי קדש אשר תקראו אֹתָם במועדם" הוא מעין הכרזה שנייה לפני המשך פרשת המועדות שהתחילה בעניין השבת.

והנה בפעם היחידה בכל התורה כולה באות פרשיות (לכל מועד פרשייה בפני עצמה, פתוחה או סתומה) ובהן רשימה מפורטת ומסודרת היטב של כל המועדות של התורה (מלבד פרשת "פינחס" שבה מובאים הקורבנות לפי הסדר אך אין פירוט רב של כל התאריכים): למן 'פסח להשם' - י"ד בניסן, דרך 'חג המצות שבעת ימים' מט"ו עד 'ביום השביעי מקרא קדש' - כ"א בו, קצירת העומר והנפתו 'ממחרת השבת' - ט"ז בניסן, ספירת העומר לימיה ולשבועותיה (49 יום), יום ה'חמישים' - 'לחם הביכורים' (שבועות) - ו' בסיון, 'זכרון תרועה'(3) (ראש השנה) - א' בתשרי, 'תשיעי ועשירי' (ערב יום הכיפורים ויוה"כ עצמו) - ט' וי' בתשרי, ועד חג הסוכות - מט"ו בתשרי עד 'עצרת' - כ"ב בו.

ומעניין הדבר שבתוך המועד האחרון (דווקא?) שוב נמצאת הכרזה: אלה מועדי השם וכו' (כג, לז).

ועוד תופעה נדירה בתורה: לאחר שלוש ההכרזות "מועדי השם", מופיע שוב מעין סיכום בסיום הפרשה כולה: "וידבר משה את מועדי השם אל בני ישראל" (כג, מד), ללמדנו, לפי הפשט, שלאחר שציווהו השם בפירוט רב את מועדיו-מועדינו, לא היסס משה ומייד דיבר אותם אל בני ישראל. עניין זה של החזרה המרובעת על הביטוי "מועדי ה'", ובעיקר ההכרזה אשר בתוך פרשת החג האחרון, סוכות, וה'סיכום' דלעיל שלבסוף, נתן לפרשנים ולדרשנים מקום להתגדר בו. ואמרו קדמונים: ה', ובציוויו משה רבנו, מלמדים אותנו בפרשיות אלה את כ ל המועדים ובפירוט רב, כפי שהצגנו בקצרה לעיל. את אלה שמדאורייתא, מאת ה', כתב משה במפורש בתורה. אולם גם אלה אשר "אַתֶּם תקראו אותם במועדם", אלה שייוסדו על ידיכם בעתיד, אלה אשר אַתֶּם עם ישראל, עתידים לחדש לעתיד במהלך ההיסטוריה של העם, גם הם נעשים "מועדי השם", וגם אותם מרמז לנו הקב"ה בתורתו(4).

ובאמת, מייד לאחר הפסוק "המסכם", "וידבר משה את מועדי השם", המהווה בעצם גם פתיחה לקראת הפסוקים הבאים לאחריו (!) באים הפסוקים: "וידבר השם אל משה לאמר, צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך ... על המנורה הטהורה יערך את הנרות לפני ה' ת מ י ד" (כד, א-ד).

האין זה נהדר? השם אומר להם על ידי משה: אתם תזכו לקבוע חג חדש, מועד להשם, אשר יהיה קשור בשמן זית זך, טהור, במנורה, ובנרות לפני ה' תמיד! זהו חג החנוכה החל אחרי חג הסוכות אשר סיים את פרשת המועדות!


יום העצמאות בתורה על פי ה'פשט'[עריכה]

ובסייעתא דשמייא אמרתי: חייב להיות בתוך פרשת המועדות סימן פשוט כמו זה של חנוכה, גם לחג גדול זה של התחדש עצמאותנו בבניין ארצנו ובקימום מדינתנו!

אולי מן הראוי להקדים כאן, כי לכל אחד מן המועדים יש פרשיה בפני עצמה הפותחת ב:"וידבר ה' אל משה לאמר".

והנה, בקריאה פשוטה נדייק ונראה שמייד לאחר סיום פרשת חג המצות, לאחר שביעי של פסח, מתחילה פרשיה חדשה:

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם". (כג, ט-י)

וחשבתי, שאולי מלמד הקב"ה את משה לדבר (בלשון קשה!) ולאמר (בלשון רכה!) לבני ישראל: מייד לאחר שביעי של פסח, לעתיד לבוא, יתחדש לכם חג אשר כולו קשור בביאתכם אל הארץ אשר אני, ה', נותנה לכם!

חג זה, מלמדנו הפסוק, תלוי בכם, בני ישראל, "דבר", ביד חזקה, אולם גם "ואמרת" בלשון עדינה: תבואו אל הארץ!

ומכאן מעין 'מודעא רבה לאורייתא': כנגד האומרים: הגאולה תבוא רק באיתערותא דלעילא, ואין לנו לעשות כלום בעבודה מעשית ולהכין את הקרקע ("וקצרתם את קצירה!") כפשוטו וכמדרשו, דורש מאיתנו הפסוק ואומר: קודם לכל ["כי" במשמעות "כאשר" ו"אם", אך גם "אלא"], "תבואו אל הארץ!", בנו אותה, נִטְעוּ עצים וכרמים, עַבְּדוּ את שדותיה, קצרו את קצירה, בנו בתים, ערים, קיבוצים, מושבים ומושבות, ואז: "אני נותן לכם!" ואמנם כך היה. באו לכאן עולים מכל הארצות ובכל התקופות, בעלי התוספות, רמב"ן, תקופת הזוהר בצפת, תלמידי הבעש"ט, הגר"א והחתם-סופר, העלייות הראשונות והאחרונות, ואז, ורק אז, היא אמנם ניתנה לנו בתש"ח.

ולעומת האומרים: כוחי ועוצם ידי בלבד! עשה לי את החייל הזה, עונה הפסוק ואומר: "אשר אני נותן לכם". לא-כי, אומנם באים אתם אל הארץ, בונים אותה ומגינים עליה בגופכם, אך זכרו, אני הוא זה אשר נותן אותה לכם!

לפי הסתכלות זו על סדר הפרשיות, ייתכן שמיתרצת שאלה חשובה: בפרשייה זו באה התורה ללמדנו את דיני קצירת העומר והנפתו "ממחרת השבת", שהוא לפי מסורתנו ממחרת יום-טוב הראשון של פסח, ז"א בט"ז בניסן, כמו גם הפרשייה שלאחריה, ספירת העומר, שגם היא, זמנה הוא "ממחרת השבת", היינו: ט"ז בניסן.

ולכאורה מתעוררת שאלה פשוטה. אם אכן הקצירה והספירה הן ביום שלאחר היום-טוב הראשון של פסח, הרי צריכה היתה פרשה זו להיכתב במקומה הראוי לה, מייד לאחר "ביום הראשון מקרא-קדש יהיה לכם" (כג:ז), ולא לאחר מצוות "וביום השביעי" היום-טוב האחרון של פסח? הרי כאן אנו כבר ששה ימים לאחר הקצירה ובתוך הספירה?(5)

אלא, מטרה מיוחדת ומרחיקת ראות הייתה כאן. החג העתידי, יום העצמאות, אשר ראוי ביותר לפתיחה "כי תבואו אל הארץ" יחול לאחר שביעי של פסח. לכן מקומה של פרשה זו, שמצוותה אך ורק בבואנו אל הארץ, הוא כאן,(6) ודווקא כאן, כדי ללמדנו על המועד העתידי אשר ייקבע לאחר תום חג המצות. יציאת מצרים (ראשון של פסח) וקריעת ים סוף (שביעי של פסח) הן ההקדמות והאותות לתכלית הגאולה העתידה שהיא ביאתנו אל ארצנו, התנחלותנו בה ושיבת עצמאותנו בתוכה.

יום העצמאות בתורה על פי ה'רמז'[עריכה]

בדורנו, התפתח מעין מדע של ספירת מילים, אותיות וכו', להוכחת אמיתותה של תורת השם "מן השמים".

לא נזקקתי לכך מעולם. התורה שזכיתי ללמוד ותורת החיים של אבותיי, אימותיי ורבותיי הספיקו לי. אולם, בשבתי שם בגלות, התבוננתי בפסוקים שעליהם דיברתי לעיל. הפסוקים העוסקים בספירת העומר.

פס' ט"ו פותח: וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם וכו'. אמרתי לעצמי: כאן התורה הרי ממש "מצווה" אותי, לכאורה בפירוש, לספור! אין אני פותח בספירה שרירותית כדי לחפש רמזים, אלא, פשוט, מקיים את אשר הטקסט מורה לי! אולי באמת צריך אני הפעם להשתמש בשיטת ספירת המילים? [וזה עדיף, חושבני, על אותיות]. החלטתי לספור.

והיכן עלי להתחיל לספור? ובכן, זאת אעשה כפי שמצווני הכתוב: ממחרת השבת! מן המילה "מיום"! - שלאחר "השבת". הרי ההלכה היא שאז מתחילה הספירה, לאחר ה"שבת" שהיא היום טוב הראשון של פסח. ז"א, מט"ז בניסן, "מיום הביאכם את עומר התנופה"!

ובכן, בסייעתא דשמיא, להלן התוצאות:

1.מיום 2.הביאכם 3.את 4.עמר 5.התנופה 6.שבע 7.שבתות 8.תמימות 9.תהיינה 10.עד 11.ממחרת 12.השבת 13.השביעית 14.תספרו 15.חמשים 16.יום 17.והקרבתם 18.מנחה 19.חדשה 20.להשם 21.ממושבתיכם 22.תביאו 23.לחם 24.תנופה 25.שתים 26.שני 27.עשרנים 28.סלת 29.תהיינה 30.חמץ 31.תאפינה 32.בכורים 33.להשם 34.והקרבתם 35.על 36.הלחם 37.שבעת 38.כבשים 39.תמימם 40.בני 41.שנה 42.ופר 43.בן 44.בקר 45.אחד 46.ואילם 47.שנים 48.יהיו 49.עלה 50.להשם

ובכן: המילה ה- 20 היא הראשונה מתחילת הספירה לאחר "ממחרת השבת", האומרת: "להשם!"

המילה הבאה, שהיא השנייה ב'ספירה' זו המכריזה: "להשם!" היא ה- 33.
בפעם הבאה נמצא את "להשם" רק במילה ה- 50.

היום ה- 20 בספירת העומר הוא ה' באייר, יום הכרזת המדינה, הוא יום העצמאות.

היום ה- 33 לעומר הוא י"ח באייר, ל"ג בעומר.

היום ה- 50 בתום הספירה, הלוא הוא ו' בסיון, הוא יום החמישים, חג השבועות!

"ספירה" זו של המילים שלאחר "ממחרת השבת" מגלה לנו שיש שני מועדים נוספים בין ממחרת השבת לבין יום החמישים והם: ה' באייר, 20 בעומר ול"ג בעומר.

כפי שנאמר לעיל, זו הפרשה היחידה בתורה המפרטת את כל המועדים לפרטי פרטיהם. זו גם הפרשה החוזרת ארבע פעמים על "ההכרזה": מועדי השם!

המועדים שייווספו לעתיד לבוא מרומזים בפרשה זו: חנוכה, ל"ג בעומר, ועתה: יום העצמאות. כל המועדים החדשים הללו הם מועדי השם. כולם נקבעו ע"י עם ישראל לכבודו של השם יתברך. ולכן הם רמוזים בתוך "ספירה" זו במילה להשם דווקא!

יום העצמאות בתורה על פי ה'דרוש'[עריכה]

18.מנחה 19.חדשה 20.להשם 21.ממושבתיכם

לעיל ראינו את "להשם" במילה ה- 20. 20 בעומר הוא ה' באייר, חג העצמאות.

ראשוני המתיישבים-המתנחלים הקודמים לתנועה הציונית, אשר באו לחונן את אדמת ארץ ישראל, יצרו מושג חדש-ישן: מושבה. המושבות היו הצורה הראשונה והחדשה של התיישבות יהודית מחוץ לחומות. מושבות אלה היו המתנה - המנחה החדשה שהגיש עם ישראל לארצו מתוך אמונתו העמוקה בחידוש קיומו של עם ישראל בארצו, וכהכנה לפעמי משיח. בתוך מושבות אלה ומתוכן החלו כל צורות ההתיישבות האחרות: ערים, קיבוצים ומושבים. משם, בהמשך הדרך, נוצרו היסודות למתנה שנתן לנו הקב"ה, הלוא היא מדינת ישראל!

ובכן גם עניין זה רמוז בפסוקנו. אומרת לנו התורה: אתם, עם ישראל, לעתיד לבוא, תיצרו חג חדש. אתם תביאו "מנחה חדשה להשם" ב-20 בעומר, בה' באייר. ומאין וכיצד יתחיל הכל? "ממושבותיכם"! מתוך ההתיישבות הראשונה שלכם, שאתם, משום מה, תכנו אותה דווקא בשם "מושבה".

יום העצמאות בתורה על פי ה'סוד' [?][עריכה]

19.חדשה 20.להשם

ואולי נרמז 'סוד' זה גם כך: המנחה היא ה"מועד" החדש שאנו מגישים להשם. הוא יום העצמאות.

ובכן, המילים "מנחה חדשה להשם" נקראות כך: "מנחה, היא היום טוב, המועד החדש בה' באייר, יהיה גם הוא חג להשם"!

ולסיום נוסיף. תקופת ספירת העומר הייתה במקורה עונת "שיר השירים". היא זמן האהבה האולטימטיבית שבין השם לעמו, הימים שבין יציאת מצרים ונסיה לבין ברית מתן תורה בסיני. זו תקופה של עלייה הדרגתית מן השמחה של השחרור מעבדות מצרים להוד ולחדווה של קבלת עול מלכות שמים בחורב.

במשך הדורות קיבלה תקופה זו סימני אבילות, עקב מיתות משונות של תלמידי רבי עקיבא ושל גזרות אכזריות בגלויותינו.

אולם תורתנו, שהיא המקור הראשון לכל חגי ישראל בעבר ובעתיד, רומזת לנו על שני מועדים עתידיים, אשר ברבות השנים, יחזירו לתקופת הספירה את הדרה ושמחתה. הלוא הם ל"ג בעומר, המסמל בין השאר, את החזרת התורה ליושנה, ויום העצמאות, אשר יותר מכל מחזיר את שמחת עצמאותנו המדינית, ואת קיום עולמה של תורה בארצנו ובמדינתנו בכמות שלא נודעה בעבר!

אנו מתנערים מעפר, קמים מתוך ההפיכה, ומחזירים לימים {לפחות לשני ימים אלה(7)} שבין פסח לשבועות את האור והשמחה המקוריים שלהם.

וכשם שזכינו לאתחלתא דגאולה, כך נזכה לגאולה השלמה, ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן!(8)

הערות[עריכה]

  1. על קדושת יום העצמאות ראו: "מזמור י"ט למדינת ישראל" למו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. כמו כן זכיתי לשמוע מפיו את המלים: "ברור הוא שקדושה מרובה קיימת ביום בו הוקמה מדינתם של עם הקודש בארץ הקודש".
  2. בעניין שבת כ"מועד" ראו מאמרו של הרב י"ד סולובייצ'יק זצ"ל , עתון "הצופה", ערב פסח ה'תשנ"ג, וכן מאמרו של הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה הראשי של 'העיר העברית הראשונה' תל אביב: "לזכרו של הגרי"ד", "הצופה", עש"ק שמיני ה'תשנ"ג.
  3. וגם, אולי, רמז לאשר אנו חוגגים ראה"ש יומיים, כאשר א' בתשרי הוא רק 'זכרון תרועה' (שבת) אך אין תוקעים בו בשל גזירת חז"ל, ואז: 'זכרון' הוא א' בתשרי ו'תרועה' הוא ב' בו.
  4. רמז לפורים לא טרחתי לחפש במסגרת פרשה זו (אולי אחרים עשו זאת), וזאת, משלוש סיבות:

א. מגילת אסתר יוחדה למועד זה בתנ"ך המקודש. שלא כמו חנוכה. ב. חז"ל כבר שאלו "אסתר מן התורה מניין?" ותירצו "ואנכי הסתר אסתיר" (דברים לא:יח; בבלי חולין קלט ע"ב) ג. חז"ל אף דרשו את דברי התורה על מלחמת עמלק "כתוב זאת זכרון בספר" (שמות יז:יד) כמכוון לכתיבה משולשת: "כתוב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה; "זכרון" - שכתבו בנביאים (שמואל א טו); "בספר" - מה שכתוב במגילה.

  1. מה גם, שאילו נכתבו פרשות הקצירה והספירה מייד לאחר היו"ט הראשון, היו נמנעות, אולי, מחלוקות הפרושים עם הבייתוסים-הצדוקים, ואחריהם הקראים (והנוצרים!).
  2. ואין מסורתנו חוששת מן החולקים, הכופרים בתורה שבעל פה.
  3. לגבי יום ירושלים, כ"ח באייר, 43 בעומר, יש מקום לאחרים להתגדר בו. [אולם: 4+3 = 7, והמילה "בן", היא המילה ה- 43, היא גם כן 7 בגימטריה, ויום זה חל שבעה ימים לפני תום הספירה! ואולי רמוזים כאן שבעת שערי ירושלים שבהם נכנסו בני ישראל בכובשם את ירושלים בתשכ"ז?]
  4. במילים אלה נהג הרב שז"ך, שמואל זיינוויל כהנא ז"ל, לסיים כל דרשה מאז הקמת המדינה. שז"ך היה מראשי הציונות הדתית ומנכ"ל משרד הדתות מִקּוּם המדינה ובמשך שנים רבות. כתלמיד בבית הספר הממלכתי דתי ביל"ו ב"ה (בית יעקב לכו ונלכה באור השם), וכילד במקהלת"בית הכנסת לתלמידים - ביל"ו" (בניצוחו של ר' שלמה רביץ ז"ל, אשר הייתה צמודה לבית הספר הנ"ל), זכיתי לשמוע רבות מדרשותיו בשנות החמישים.

מקורות[עריכה]

מיכאל דושינסקי, ער"ח "אתחלתא דגאולה" (אייר) ה'תש"ס