ביאור:התפוח בכה מאוד

מתוך ויקיטקסט

בספר יואל, במסגרת תאור המצב הכלכלי הקשה בעם ישראל, נאמר (א12): " ""הגפן"" ""הובישה, והתאנה אומללה, רימון גם תמר ותפוח , כל עצי השדה יבשו, כי הוביש ששון מן בני אדם"" ".

הפירוש המקובל (נדמה לי) הוא שצריך לקרוא את הפסוק הפוך: בני האדם כבר לא שמחים כי כל עצי הפרי התייבשו. אבל כבר בפסוק א7 תואר ההרס של חלק מעצי הפרי: "שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה...": מדוע יש צורך לחזור על כך?

לדעתי אפשר לפרש את הפסוק ככתבו, ע"פ כמה פסוקים בשיר-השירים שבהם נזכרו הפירות האלה:

• הרעיה מבקשת (ב5) ""סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים ; כי חולת אהבה אני!""

• הדוד מזמין אותה לטיול בין התאנים והגפנים (ב13): ""התאנה"" ""חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח; קומי לך, רעייתי יפתי, ולכי לך!""

• הדוד מטפס על תמרים (ז9): ""אמרתי אעלה בתמר"" "", אוחזה בסנסיניו...""  )ע"פ הפשט התמר הוא משל לגופה של הרעיה, כמו שכתוב בפסוק הקודם "זאת קומתך דמתה לתמר ושדייך לאשכלות". אבל לא מצאתי פסוק יותר טוב עם 'תמר'). הרעיה מזמינה אותו לטיול בין הגפנים והרימונים (ז12): ""לכה דודי, נצא השדה, נלינה בכפרים! נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן , פיתח הסמדר, הנצו הרימונים ; שם אתן את דודיי לך,"" והיא מתאווה להזמין אותו אליה הביתה לשתות יין רימונים (ח2): ""אנהגך, אביאך אל בית אימי תלמדני; אשקך מיין הרקח, מעסיס רימוני"" .

• בסוף היא מוצאת אותו ישן תחת התפוח (ח5): ... ""תחת התפוח עוררתיך, שמה חיבלתך אימך, שמה חיבלה ילדתך.""

מכל הפסוקים האלה ניתן ללמוד, שכאשר בני אדם מתאהבים, הם יוצאים לטייל בין העצים ונהנים מפריים. במצב זה עצי הפרי ממלאים את התפקיד שלשמו הם נוצרו – להנות את בני האדם, ואז העצים מאושרים. אבל כשיש מחסור – אין שמחה, ""הוביש ששון מן בני אדם"" , ואז גם האהבה נחלשת ואין ביקוש לעצי הפרי, והעצים ניצבים אומללים ומבויישים כי הם לא יכולים למלא את תפקידם...

[עריכה] מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 10 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-10-01 00:00:00.

[עריכה] תגובות

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.