ביאור:דניאל ד לב
דניאל ד לב: "וְכָל (דארי) דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין, וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא (ודארי) וְדָיְרֵי אַרְעָא, וְלָא אִיתַי דִּי יְמַחֵא בִידֵהּ, וְיֵאמַר לֵהּ "מָה עֲבַדְתְּ"."
תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - וְכָל דָּרֵי הָאָרֶץ כְּאַיִן חֲשׁוּבִים, וְכִרְצוֹנוֹ עוֹשֶׂה בְּחֵיל הַשָּׁמַיִם וְדָרֵי הָאָרֶץ, וְאֵין אֲשֶׁר יְמַחֶה בְיָדוֹ וְיֹאמַר לוֹ מָה עָשִׂיתָ.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ד לב.
וְכִרְצוֹנוֹ עוֹשֶׂה בְּחֵיל הַשָּׁמַיִם וְדָרֵי הָאָרֶץ[עריכה]
מהלל[עריכה]
אחרי 12 ירחים של חיים עצובים על גג ההיכל, חשוף לשמש ולרוח, נבוכדנצר נכנע ומברך את "הָעֶלְיוֹן ... אֲשֶׁר שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם וּמַלְכוּתוֹ עִם דּוֹר וָדוֹר" (ביאור:דניאל ד לא).
מבייש[עריכה]
וְכָל דָּרֵי הָאָרֶץ כְּאַיִן חֲשׁוּבִים[עריכה]
"כְּלָה חֲשִׁיבִין" - רש"י מסביר שהמלך טוען שדרי הארץ חשובים לאלוהים כמו נקודות אבק באוויר שזוהרות בקרני השמש.
לאחר שנבוכדנצר ברך את אלוהים, מיד יוצאות מפיו דברי נאצה לאלוהים.
הוא מאשים את אלוהים שאלוהים מתעלל באנשים, מעניש ומשפיל אותם עד שייכנעו ויתנו לו כבוד.
נבוכדנצר מתאר את אלוהים כמלך גדול וחזק, שמתנהג לחלשים באלימות, כפי שנבוכדנצר עצמו התנהג למדינות הכבושות. ולכן אלוהים אינו טוב יותר ממנו.
המלך חשב שהוא 'מעל החוק'. חוקים הוגנים נכתבו לאנשים מתחתיו, אבל הוא מחוקק כרצונו. וכך כל המלכים בממלכתם.
נבוכדנצר לא למד את חוקי התורה, ולא למד צדקה ומשפט שכוללת גם אותו.
הוא פשוט סבל עד שנכנע, ויעשה מה שהוא חושב שאלוהים דורש ממנו - אולם אלוהים לא דרש דבר חוץ מהכרה בו.
וְכִרְצוֹנוֹ עוֹשֶׂה בְּחֵיל הַשָּׁמַיִם וְדָרֵי הָאָרֶץ[עריכה]
נבוכדנצר טוען שאלוהים פועל בשרירות ורק למען כבודו שלו, וכל דרי הארץ אינם חשובים לו: יחיו, ימותו, יסבלו ...
הן נבוכדנצר העניש את יהודה והרבה עמים אחרים, ואלוהים לא הציל אותם!
וְאֵין אֲשֶׁר יְמַחֶה בְיָדוֹ וְיֹאמַר לוֹ מָה עָשִׂיתָ[עריכה]
- למעשה נבוכדנצר שואל כאברהם: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (ביאור:בראשית יח כה).
- וכל הוויכוח של איוב עם חבריו מטפל בשאלה הזאת, כדברי אֱלִיהוּא: "כִּי אָמַר אִיּוֹב: צָדַקְתִּי וְאֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי" (איוב לד ה).
נבוכדנצר לא מודה בחטאיו, ומציג את עצמו כחף מפשע, כאיוב, וטוען שהוא נפגע על לא עוול בכפו.
כפי שאי אפשר היה להתלונן על נבוכדנצר, כך נבוכדנצר לא רואה הבדל בין עצמו לאלוהים. אלוהים הוא פשוט מלך חזק יותר שמתנהג כמוהו.
נבוכדנצר לא אומר מילה אחת טובה על אלוהים, ולא חושב שאלוהים יותר הגון ממנו עצמו.
אפילו בסוף דבריו, נבוכדנצר אומר קבל עם ועדה: "וַאֲשֶׁר מְהַלְּכִים בְּגַאֲוָה יָכוֹל לְהַשְׁפִּיל" (ביאור:דניאל ד לד) - הוא חזק, והוא יכול, והוא משפיל גאים, למען עצמו.
אם דניאל שמע את הטרוניות האלה הוא בכל זאת פחד לפתוח את הפה ולהסביר.
תגובת אלוהים?[עריכה]
שתיקה.
אלוהים לא עונה ולא מסביר לנבוכדנצר.
התנהגותו של נבוכדנצר תוכיח אם הוא למד, ויתחיל לפדות את חטאיו ולחמול על עניים (ביאור:דניאל ד כד). למעשה לא ידוע שנבוכדנצר השתנה לטובה.
היהודים למדו סיפור יפה, ואולי זה עזר להם להמשיך להאמין באלוהים, שיכול כרצונו, לעזור לנו.
ייתכן שמזה אלוהים למד לא להתערב ולנסות להשפיל שליטים. שליטים אחרים כבר ישפילו אותם - ובצדק. כך הפרסים הענישו את בבל, ובמגילת אסתר היהודים הצילו את עצמם בתושיה רבה.