ביאור:ברוריה התנאית - נקודות ציון לאשיותה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
מאת: הרב ברוך אפרתי, ר"מ במקד"צ חמדת
אחת הדמויות התמוהות והנעלמות בש"ס היא ברוריה אשת רבי מאיר.
’תמוהות’ על שום אגדת רש"י נטולת המקור עליה,ו’נעלמות’ על שום הופעתה המצומצמת בש"ס.
ניתן לומר,שאשיותה "זכתה" להיות חומר היולי בידי מחנכים שונים,כדי להביע באשיותה את תפיסת עולמם כלפי ’מעמד האשה ביהדות’.
מעיון קל בדבר עולה שהדברים אינם כה פשוטים,ואף מורכבים למדיי.
במאמר דלקמן אדון בסוגיית ברוריה תוך שימת דגש על ’פשוטה של גמרא’.
מידת הצניעות של ברוריה[עריכה]
התיחסות ראשונה ליחסה של ברוריה למידת הצניעות מצינו במסכת עירובין (דף נג:):"רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, אשכחה לברוריה , אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? - אמרה ליה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה; היה לך לומר: באיזה ללוד".
הנה לפנינו התיחסות חדה ובוטה של ברוריה למידה זו. לא די שהעירה לאחד מגדולי התנאים,אלא שאף נזפה בו וכינתה אותו בתואר שוטה[1].
אמנם,בצמוד להנ"ל מצינו בגמרא:"ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה,בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב ערוכה בכל ושמרה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת". נראה שמידת הצניעות החדה שבברוריה לא סתרה אצלה את מידת העזות דקדושה שלה,עד כדי בעיטה(!)[2]בתלמיד טועה. ודרך זו,כמו שנראה לקמן,היא דרכה המיוחדת של גדולת ישראל שלפנינו.
אמנם,מצאנו שמידת הצניעות לא הובלטה אצל ברוריה לחיוב בלבד,אלא אף לשלילה,כמו שמוסר רש"י מעשה מוזר(רש"י מסכת עבודה זרה יח:[3]):"שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים נשים דעתן קלות הן עלייהו[4] ואמר לה (רבי מאיר) חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא".
אם כן נאמר שנפילתה הטראגית של ברוריה היא דוקא במידתה המופתית כדלעיל.
אולם,יש להקשות על הסיפור הנמסר לנו מפי רש"י מספר קושיות:
א.תמוה ביותר שמעשה מרכזי שכזה,הכולל בתוכו מוסר גדול בכמה כיוונים,הושמט ביד מכוונת על ידי רבינא ורב אשי. כדי ללמדנו אורחות חיים הובאו בש"ס מעשים רבים,אך זה אחד המדהימים והמזעזעים שבהם,ואם כן כאמור,תמוהה השמטתו מהש"ס.
ב.קשה מנשוא המחשבה שרבי מאיר ניסה כך את אשתו,ועבר על לאו פשוט וידוע לכל צורבא מרבנן של לפני עיוור לא תתן מכשול[5].
ג.קשה כיצד חנקה ברוריה (שנחשבת תנאית[6]) את עצמה ועברה בכך על איסור מהחמורים בתורה,של אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש,איסור התאבדות לדעת.
ד.קשה כיצד גדולה בתורה שכזו ליגלגה על דברי חכמים,דבר שדינו נידון בצואה רותחת[7].
ה.קשה,האם זו מדריגתו של אחד מגדולי התנאים רבי מאיר,לברוח מחמת בושה במקום להתמודד עם הציבור על עמדתו?[8]
כך או כך[9],כיוון שנמסרנו כך מרבינו רש"י,הרי שכך מתעצבת דמותה הטראגית של ברוריה ביחס למידת הצניעות.
גדולתה של ברוריה בתורה[עריכה]
נוסף לגדלות מידותיה של ברוריה, מצינו אצלה גדלות בתורה, עד כדי החשבתה לתנאית.
התיחסות ראשונה לגדלות זו מצינו בתוספתא כלים בבא מציעא פרק א הלכה ו: "קלוסטרא - רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרין. וברוריא אומרת: שומטה מן הפתח זה ותולה בחברו בשבת. כשנאמרו דברים לפני רבי יהודה, אמר: יפה אמרה ברוריא".
הרי לפנינו שדעתה מובאת בסתמא בין דעתם של תנאים.
וכן מצינו עוד התיחסות למעלתה של ברוריה בתחום זה במסכת פסחים (דף סב:):"רבי שמלאי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: ניתני לי מר ספר יוחסין. - אמר ליה: מהיכן את? - אמר ליה: מלוד. - והיכן מותבך? - בנהרדעא. אמר ליה: אין נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן דאת מלוד ומותבך בנהרדעא. כפייה וארצי. אמר ליה: ניתנייה בשלשה ירחי. שקל קלא פתק ביה, אמר ליה: ומה ברוריה דביתהו דרבי מאיר, ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא - ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין, ואת אמרת בתלתא ירחי?" מכאן למדנו שברוריה נחשבה כרבותא מופלגת לגדלות בתורה,שהרי לא הביא רבי יוחנן כדוגמא את אחד התנאים הגדולים הקלאסיים אלא את ברוריה,ומכאן שהיתה גדולה ביותר.
ואמנם,גדלות זאת ודאי מורשה היא מבית אביה,רבי חנניא בן תרדיון(משנה מסכת אבות פרק ג משנה ב):"רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא ישב אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם שנאמר אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה’ ולחושבי שמו". סביר להניח שקיים ר’ חנניא את דבריו בביתו הוא,ומכאן יצאה ברוריה.
אמנם, מעניין שרק בברוריה הצליח חינוכו של רחב"ת, אך בשאר יוצאי חלציו לא כל כך[10]. הנה כך נאמר על בנו,אחיה של ברוריה(מסכת שמחות פרק יב הלכה יג):"מעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון שיצא לתרבות רעה, תפשוהו ליסטין והרגוהו, ונמצא תפוש לאחר שלשה ימים, נתנוהו בכרכדות, והניחוהו על גבי המיטה, והכניסוהו לתוך העיר, והיו מקלסין לפניו בכבודו של אביו, וקרא עליו אביו המקרא הזה, ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך, ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי, ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני, כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה, וחזר לתחילת המקרא, ואמו קראה עליו המקרא הזה, כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו, ואחותו קראה עליו המקרא הזה, ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ".
וכן בבתו, אחות ברוריה מצינו (מסכת עבודה זרה ב.):"על בתו (של ר’ חנניא בן תרדיון, גזרו) לישב בקובה של זונות, דאמר ר’ יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה"[11].
והנה,חוזר הענין על עצמו גם בנכדיו של רחב"ת,בבניה של ברוריה (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסד):"אשת חיל מי ימצא, אמרו מעשה היה בר’ מאיר שהיה יושב במנחה בשבת ודורש ומתו שני בניו...".
ונתפרשה סיבת מותם (מדרש משלי פרשה לא,י):"אמר ר’ [חמא בר] חנינא מפני מה נתחייבו בניו של ר’ מאיר ומתו בבת אחת, מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה".
נמצינו למדים,שגדלותה בתורה של ברוריה אינה דבר ברור מאליו כל עיקר,שהרי מוקפת היא בבעיות חינוכיות החל מאחיה וכלה בבניה.
יחסי רבי מאיר וברוריה[עריכה]
עוד אפשרות שניתן להעלות היא שברוריה נפעלה מכוחו של רבי מאיר בעלה,וממנו תורתה.
אך אפשרות זו אינה סבירה שהרי בכמעט כל המקומות שברוריה מוזכרת הדבר נסוב על מחלוקת עם בעלה.
למשל בענין דרך ההתמודדות עם כוחות של רע בעולם,מצינו בשני מקומות מחלוקת עקבית עם רבי מאיר(מדרש תהלים מזמור קד,כז):"ר’ מאיר הוה ליה ההוא מינא בשיבבותיה והוי מצער ליה בקראי הוה בעא רחמי עליה דלימות אמרה ליה ברוריה איתתיה, מהו דעתך משום דכתיב יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים חטאים כתיב, יסופין חייביא, מיד ורשעים עוד אינם, בעי רחמי עלייהו דליהדרו בתיובתא, באותה שעה ברכי נפשי את ה’". וכן במסכת ברכות (י.):"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? - משום דכתיב: יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה - ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה"[12].
וכן חלקה על בעלה בענין היחס הראוי לנשים בתחום הדעת(רש"י מסכת עבודה זרה יח:):"שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה (רבי מאיר) חייך, סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא".
ואם כן,קשה מאד לתלות את תורתה של ברוריה בתורת אישה רבי מאיר.
אולם אין להסיק מהאמור לעיל שהיחס בין גדולי עולם אלו היה יחס שלילי.
הנה כך מגדירה הגמרא את המושג "אשת חיל"(ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסד):"אשת חיל מי ימצא, אמרו מעשה היה בר’ מאיר, שהיה יושב במנחה בשבת ודורש, ומתו שני בניו. מה עשתה אמן? הניחה שניהם על המטה ופירשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש. אמר לה: היכן שני בני? אמרה לו: לבית המדרש הלכו. אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתים. נתנה לו הכוס של הבדלה והבדיל, וחזר ואמר לה: היכן שני בני? אמרה לו: פעמים שהלכו למקום פלוני ועכשו הם באים. הקריבה לפניו לאכול, לאחר שאכל אמרה לו: רבי, שאלה יש לי לשאול. אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי, קודם היום בא אחד ונתן לי פקדון, ועכשו בא ליטול. אחזיר לו או לאו? אמר לה: בתי, מי שיש לו פקדון, אינו צריך להחזיר לרבו? אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי מחזרת אותו. מה עשתה? תפשה אותו בידו והעלתו לחדר והקריבה אותו למטה. נטלה הסדין מעליהם, וראה שניהם מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבי רבי! בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין עיני בתורתן. באותה שעה אמרה לו: רבי, לא כך אמרת לי, שאנו צריכין להחזיר פקדון לרבו? כך ה’ נתן וה’ לקח יהי שם ה’ מבורך, א"ר חנינא: בדבר זה נחמתו ונתישבה דעתו. לכך נאמר: אשת חיל מי ימצא".
נמצינו למדים מכאן שלושה דברים:
א.יחסיהם של רבי מאיר וברוריה זוכים לתואר אשת חיל.
ב.יחסה של ברוריה לרבי מאיר היה יחס של יראת רוממות,שכך משמע מדרך שאלתה:"רבי,שאלה יש לי לשאול".
ג.רבי מאיר קיבל את יחס היראה בהסכמה,כמו שאמר:"ביתי...".
נצטרך אם כן לומר שמה שאמר רבי יוחנן לרבי שמלאי (שהבאנו לעיל):"ומה ברוריה דביתהו דרבי מאיר, ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון..." אין כוונתו שמהם תורתה,אלא שכיוון שזהו יחוסה,ודאי חכמה היתה,שאלמלא כך,לא היה רבי מאיר נושאה.
מגמתה של ברוריה[עריכה]
בכדי לחשוף את מגמתה המרכזית של ברוריה (אם בכלל ישנה כזו) עלינו להתחקות אחר פרטים ונקודות באמרותיה ובמעשיה.
ניתן לראות בברוריה את נושאת הדגל הנשי בעולם התורה התנאי בפרט ובעולם התורני בכלל.
הדבר בא לידי ביטוי בכמה מאופני ההתנהגות שלה.
למשל הויכוח -עליו מעיד רש"י- עם רבי מאיר (שהבאנו לעיל) אם אכן נשים דעתן קלות או לא.
אולם לא ברור אם ברוריה לא שמרה בשקט על דעתה בענין,שכן מלשון רש"י משמע שדרכה לא היתה לדבר על כך בצורה תדירה,כמו שכתב(רש"י מסכת עבודה זרה יח:):"שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה (רבי מאיר) חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא".
כן גם אפשר ללמוד מהתנהלותה הבוטה שלא כדרך התנאים הרגילים,למשל הבעיטה בתלמיד טועה שציתתנו לעיל והכינוי "שוטה" לר"י הגלילי ולהבדיל לאותו המין שציתתנו לעיל. אולם גם כאן,אין הדבר מעיד בהכרח על רצון להעלות את קרן התורה על ידי אשה בדוקא.
צד אחר אך קשור לזה הראשון הוא הדומיננטיות השכלית של ברוריה.
מקובל ליחס לגברים את השכל במרכז האשיות ולנשים את הלב במרכז האשיות[13]. אולם בברוריה מצינו היפוך הדברים. פשוט שהענין זועק מזלזולה בדברי חכמים על קלות דעתן של נשים. נשים לב,אין כאן מחלוקת עם חכמים,כבשאר המקומות שדעתה שונה מהם,יש כאן לגלוג,ליצנות על הענין.
גם התנהגותה במקרה המות של הילדים היא התנהגות שכלית קיצונית,ללא שום פניה לביטוי רגשי.
כמה אומץ שכלי נדרש בכדי להמתין לבעל עם ילדים מתים בבית,וכשהוא בא לפתוח עמו בצורה ננוחה בשיחה על צידוק הדין! תמהני אם יוכלו גברים לעמוד בכזה נסיון ללא התעלפות רגשית.
גם היחס המנתח ניתוח עמוק את המציאות לענין הרע בעולם,כשבעלה שרוי בצער (רגשי?) וחפץ לכלותם,היא עומדת ומונעת זאת ממנו תוך הבטה על המניע את הרשעים,שיש לטפל בו ולא בגופים. (ודאי הוא שגם לה הציק מאד הענין של צער בעלה,אך היא נתגברה על זה והעמיקה).
דומה אם כן שלהנחה זו יש בסיס איתן במציאות.
סיכום[עריכה]
הסיכום הטוב ביותר מגולם בסיפור התנהגותה של ברוריה במות בניה.
סיפור זה מבטא יותר מכל את מכלול הצדדים שבברוריה:
א.היא פועלת ע"פ שכל צרוף.
ב.היא מתדיינת עם בעלה.
ג.טענתה המרכזית מלאה ביראת שמים.
ד.היא משלימה את הצד החסר של בעלה.
הרי לפנינו דמות של אשה אצילת רוח, הראויה להיות דוגמא אז והיום.
- ^ וכעין מידת צניעות זו מצאנו גם בעוד מקום(עבודה זרה יח.):" ברוריא דביתהו דר' מאיר ברתיה דר' חנינא בן תרדיון הואי, אמרה לו: זילא בי מלתא דיתבא אחתאי בקובה של זונות. שקל תרקבא דדינרי ואזל, אמר: אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא, אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא. אזל נקט נפשיה כחד פרשא, אמר לה: השמיעני לי, אמרה ליה: דשתנא אנא. אמר לה: מתרחנא מרתח, אמרה לו: נפישין טובא (ואיכא טובא הכא) דשפירן מינאי. אמר: ש"מ לא עבדה איסורא". ומענין שדוקא ברוריה נתעוררה לדבר, על אף שהענין ודאי חרה גם לר"ח בן תרדיון אביה ולרבי מאיר גיסה.
- ^ ע"פ רש"י שם ד"ה בטשה ביה.
- ^ וקשה לומר שישנה כאן השתרבבות של יד זרה בדברי רש"י,כי אין רגלים מחקריות להנחה זו וגם גדולי ישראל [אולי הם גם קודמים להנחה המחקרית-והדבר תלוי במידת הסמיכה שלנו על ידיעתם את המציאות,שהאגרות משה(ח"ד יו"ד ב) והגר"א שפירא (כך שמעתי ממנו) סוברים שאין לפקפק בכל שהוא כאילו לא ידעו את המציאות והחיד"א(שו"ת חיים שאל ח"ב לה) והגר"ע יוסף(יבי"א ב או"ח כו ס"ק טו) אכן מאפשרים פקפוק] לא כך תפסו אלא החשיבו את הסיפור כאמיתי,למשל בשו"ת מהרי"ל(סקצ"ט) כתב:"אמנם יותר נראה לי שמעצמם עשו שהרי ברוריה הוכיחה סופה על תחילתה שלא סמכה על דברי חכמים שאמרו נשים דעתן קלות".
- ^ כן הוא במסכת שבת (לג:) בענין העלמת המסתור של רשב"י ובנו מידיעת אשתו של רשב"י:"אמר ליה(רבי שמעון בן יוחאי) לבריה(רבי אלעזר) נשים דעתן קלה עליהן...". וכן במסכת קידושין (פ:) בענין הטעם לאיסור יחוד,שלא סומכים על יראת השמים של הנשים:"תנא דבי אליהו הואיל ונשים דעתן קלות עליהן...".
- ^ ובמיוחד לא כך היינו מצפים מרבי מאיר שדוקא התנסה בעניני עריות וכמעט שנפל(קידושין פא.):"רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה, יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא, לא הוה מברא, נקט מצרא וקא עבר. כי מטא פלגא מצרא שבקיה, אמר: אי לאו דקא מכרזי ברקיעא הזהרו בר' מאיר ותורתו, שויתיה לדמך תרתי מעי". אמנם,בענין עצם התמיה על רבי מאיר שניסה כך את ברוריה,ראיתי שכתב רבי ישראל ליפשיץ (בעל תפארת ישראל על המשניות):"נ"ב,שהיה יודע שהוא (-התלמיד) ירא שמים ולא יעשה עמה איסור אף כשתתרצה,וכן הוי. דח"ו דר"מ יכשילנה". אולם כאמור,גם כאן נשאל,מנין לו לר"מ הבטחון הזה בתלמידו,שהרי שנינו שאין אפוטרופוס לעריות, וכאמור, במיוחד היינו מצפים ידיעה זו מר"מ.
- ^ למשל בתוספתא מסכת כלים (בבא מציעא) פרק א הלכה ו:"קלוסטרא ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריא אומרת שומטה מן הפסח זה ותולה בחברו בשבת כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה אמר יפה אמרה ברוריא:". וכן כתב החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סימן סז:"ומשכחנא כמה נשים גדולות בתורה כמו ברוריה".
- ^ כך הוא במסכת עירובין(כא:):"אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת."
- ^ ולגבי השאלה כיצד נכשלה ברוריה בכזה חטא חמור,יש לענות בשתי פנים: א.לא כתוב שחטאה אלא שרצתה לחטוא ("נתרצית"),ויתכן שאכן בסוף לא חטאה. ב.גם אם חטאה,הדבר אינו מופקע,במיוחד לאחר כל כך הרבה נסיונות שהתלמיד מחזר אחריה,שהרי כך מצינו כאמור לעיל ברבי מאיר,ברבי עקיבא ובעוד גדולי ישראל בכל הדורות שכמעט נכשלו בחטאים מעין אלו. אמנם,לא בחטא אשת איש אלא בזנות וכדומה,שאלו כמובן קלים בהרבה.
- ^ לא מצאתי תשובה לשום שאלה מהנ"ל,ואודה למי שיניח דעתי בענין. (אמנם,תלמידותי בביה"ס 'נעם' ענו ואמרו שהגמרא השמיטה את הענין כיון שאינו חינוכי,ורש"י הביאו כדי ללמדנו כמה הדבר לא חינוכי עד כדי השמטתו מהש"ס. אך זו ספקולציה ותו לא,ועדיפה שאלה טובה מתשובה מגומגמת).
- ^ ואפשר שאשיותה של ברוריה נתעצבה כך בגלל שהיא היתה זו שראתה את אביה נשרף עם ספר התורה,דבר שודאי מותיר רושם בל יעבור בנפש האדם(מסכת שמחות פרק ח הלכה יב):"כששרפוהו (את ר' חנניא בן תרדיון) כרכוהו בספר תורה ושרפוהו וספר תורה עמו, והיתה בתו צועקת ומתחבטת לפניו, ואמרה זו תורה וזו שכרה, אמר לה בתי אם עלי את בוכה ועלי את מתחבטת, מוטב שתאכלני אש שנופחה, ולא אש שלא נופחה, שנאמר תאכלהו אש לא נופח, ואם על ספר תורה את בוכה, הרי זה התורה אש ואין אש אוכלת אש, הרי הן הכתובין פורחין באויר, ואין האש אוכלת אלא העור בלבד". אולם יתכן שהיתה זו אחותה שראתה את המחזה,ועל כן אין הדבר מוכרח.
- ^ מענין הדבר שגם היא כאחותה,נפלה בסופה במידת הצניעות.
- ^ ולגופו של ענין,אין זה נכון לומר שברוריה בחלה בדרכי גישה תקיפים לעיתים כדרך חינוכית,כמו שעולה מהמשך הגמרא שם:" אמר לה ההוא מינא לברוריא: כתיב רני עקרה לא ילדה, משום דלא ילדה - רני? אמרה ליה: שטיא! שפיל לסיפיה דקרא, דכתיב: כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'; אלא מאי עקרה לא ילדה - רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו". וכן מצינו לעיל שבעטה בתלמיד טועה וכינתה את ר"י הגלילי בתואר שוטה.
- ^ פשוט,אחד הביטויים לכך:"נשים דעתן קלה" מול "בינה יתירה" שיש לנשים. הדעה שכלית יותר והבינה לבבית יותר.