ביאור:אריסטו והתנ"ך: עיקר האושר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משלי ג יח: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר"

כך נאמר על התורה, ונראה מכאן שהאושר הוא עניין מרכזי בחיים. אריסטו מסכים לכך:

אריסטו, אתיקה (י-ם ות"א: שוקן, 1973), ספר י', ו' (249-251), בתחילה:

"ניתן לנו להתוות בקווים כלליים את טיבו של האושר שהוא לפי הנחתנו התכלית לכל מעשי האדם".

ובסוף:

"שלא בבילוי זמן שכך טיבם מצוי האושר, אלא בפעילויות שמתבצעות בהתאם לסגולה טובה, כפי שאמרנו קודם".

ובהמשך באותו עמוד בסעיף הבא, ז':

"וכן סבורים אנחנו שהנאה צריכה להיות מעורבת באושר, ומוסכם הוא, שבין כל הפעילויות שבתחומה של סגולה טובה הרי זו שבתחום החכמה היא נעימה ביותר".

ניתן לומר, שהמאושר הוא מי שקיבל אישור, אישור-עצמי, לעצם קיומו. פעולותיו הם לרצון. למשל - משלי טז כ: "משכיל על דבר ימצא טוב ובוטח בה' אשריו".

ואולי ניתן גם לומר, כי המאושר הוא מי שהולך בדרך הנכונה, מלשון אשורים, צעדים, כמו ב - תהלים לז לא: "תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשריו".

גם אצל אריסטו האושר בא כחלק מאורחות חיים נכונות.

והאם ביהדות מדברים על עונג?

הנה כך גם מתחיל ספר המוסר "מסילת ישרים" לרמח"ל:

יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-05-18.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t2803_0