בחורף/לג

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק לג
→פרק לב	פרק לד←

ליל שבת היה.
כל אותו היום היה אבי כאיש, שפתאום נפתרה לו השאלה היותר חמורה בחייו. הוא השתדל לרמז לנו, כי דבר לאט עמו, כי איזה סוד כמוס בחוּבוֹ, אשר יגלהו, סוף-סוף...
לקבל שבת לא הלכתי. וכששב אבי יחידי מבית-התפילה, לא איחר להתנפל עלי:
– מטיל-ירוחם החנוני היה שם וסיפר לי דברים מעובדיה. אללי לי! חברים היו מנוער, ומי כמוני יודע, שפלוני לא הגיע לקרסוליו. ועתה? פלוני מאושר... כל טוב... ו"תכשיטי" יושב וקורא בסמרטוטו...
– אבא, מה אתה רוצה? – התפרץ קול חולה מקרבי.
– מה אני רוצה? אני יודע מה אני רוצה... אהה, תודה לאל, כי פצית, לכל הפחות, את פיך... וכך – אני מדבר ומדבר והוא כאילם... כאילו לא בו הדברים נוגעים... כאילו הוא הבריא ואני המשוגע... אבל הלא כל המשוגעים אומרים, שהם הבריאים וכל העולם נשתגע... אהה, מה אני רוצה... אני רוצה... אני רואה, שאתה יושב ימים ולילות על סמרטוטים, ואלמלי הניחוך, לא היית אוכל ושותה... ואני שואלך, אדם משונה, רק זה: מה יתן ומה יוסיף לך סמרטוטך, שאתה דבוק בו כל כך? מה? כסף? כבוד? הכבוד הזה יהיה לאויבי הרבים... הלא הכל מראים עליך באצבע... הלא מוחם של כל בני העיר אינו משיג, מי ומה אתה... והכל ממלאים שחוק פיהם... וגם אני הייתי צוחק – לולא היה המשוגע שלי... לא; גם אני לא השגתי מקודם... ידעתי שיש צדיקים אמתיים, המואסים בחיי העולם הזה ומתמכרים כולם לתורה ולעבודה... אולם אתה "קליפה" – ולא יותר...
– "קליפה" – לא נעמה לאמי המלה הזאת.
– לא?.. אינך רוצה?..
– אבל מה אתה רוצה? – נתעוררתי שנית.
– זאת אני רוצה! – נתמלאה סאת כעסו ואיבתו, ובמין הזדעזעות נוראה מצא כהרף-עין את קפוטת החול שלו והוציא משם איזה מכתב, שמעטפתו היתה קרועה, ובו טפח על פני.
על המעטפה הקרועה היתה כתבתי.
המכתב היה מלרנר. חיימוביץ כבר אינו ב-N. והוא דורש משען-כסף מועט, לפחות עשרה רובלים, כי בידו אין אפילו פרוטה אחת, ודוידובסקי גם הוא עזב את העיר (זה האחרון ברצונו). אולי יכול אני להיות לו לעזר? יכול אני לשלוח את הכסף על אדריסתה. שוב היתה שם בקשה זו: אף על פי שבוודאי יחשב הדבר לאֶגוֹאיזמוס, אם תדבר על עצמה בשעה שידידה האחד הוא בצרה, עם כל זה – גם מצבה דחוק מאד: אין לה לא מורה ולא הוראות-שעה. אולי הייתי יכול למצוא בעדה בצ. שתים-שלוש הוראות-שעה? לשון המכתב היתה ז'ארגון של איש בלתי רגיל בו. החתימה: "ידידתך".
– מה זאת? – שאלתי אחרי שעברתי על המכתב.
– אתה שואל אותי? שאל את ידידתך! שאל את רעך היפה, שאולי לא היה ולא נברא, אלא משל היה... עתה תוכל גם אמך לדעת את האושר הגדול... עתה מובן הכל... מצא מין את מינו... היא בוודאי ציפור יפה כמוך... אני מקבל נחת, ירמיה!
כוח-השופט שב אלי. התבוננתי אל המכתב וראיתי שבא לצ. עוד ביום אתמול.
– אני אמרתי שלא למסרו לידך בכלל – ענה אבי על שאלתי, מפני מה לא קיבלתי את המכתב בזמנו – ואולם אתה "הוצאתני מן הכלים". נו, בדיעבד טוב שהיה כך... שֶשַבָּת היום... כי לולא זאת אפשר שהיית ממלא מיד את הבקשה של ידידתך... אמנם, אפשר שתשלח גם עתה... חֶה-חֶה... מה אתה חושב! תשלח?
– אשלח...
– מתי? מחר?
– מחר.
– פיקוח-נפש דוחה שבת?
– פיקוח-נפש דוחה שבת.
– נו, ומתי תבוא היא לכאן?
– מתי שתרצה.
– טוב... מה היא לך? אהובה?
– אהובה.
– טוב... עוד טובה מבת משה שמרילס... ואתה לא סיפרת לי כל העת דבר וחצי-דבר...
– חדל! – קראתי ואצא מעל השולחן.
קולי היה לא שלי. הילדים החלו לבכות. פני אבי הלבינו כשלג. אגרופו רעד ונתקמץ, אך לא נחת עלי. הוא ירא, שמא אלך ממנו תיכף ביום השבת. מה יאמרו הבריות?
– הנה סוף אשרי... בני העילוי... כמה הייתי מקונן אילו קברתיו בילדותו... בן סורר ומורה...
– אין לי בן... מת בני, מת... – יללה אמי